אה״ח הכתוב אומר (דברים י״ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה׳ אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא. נמצא שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה כמגלה עריות. כשופך דמים, כעובד עבודה זרה. וכמחלל שכת. והנה הש״י צונו שלא נעשה מלאכה ביום שבת קדש ולא פירש לנו מה היא מלאכה. ובאו חז״ל ופירשו שתחת סוג מלאכה נכללו האבות והתולדות ושחייבין סקילה על התולדה לבדה כמו שחייבין על האב לבדו. ואין הפרש ביניהם אלא לענין שוגג כמו שפירשתי (ויכוח ב׳ סימן א׳) ובודאי שהמכחיש אינו יכול לטעון ברי שחז״ל בדו מלבם התולדות אלא טוען שמא דהוה ליה ספק. והספק הזה הוא דאורייתא. ועתה אשאל מאת המכחיש כיון שחמץ בפסח. וחלב. ואכילה ומלאכה ביה״כ הם במיתה והעובר על דברי חכמים ג״כ הוא במיתה. למה בחמץ. וחלב. ויה״כ אזיל לחומרא. ובספק של חכמים אזיל לקולא: