לבית חבירו שלא מדעתו כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שהשוה הכנסת שלא מדעת בע"ה להטעה את הבע"ה אבל ר' ירוחם כ' שיש חולקין וס"ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ומטעם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא בחצר דקיימא לאגרא ובדריש' כתבתי דמהרא"ש והטו' משמע דס"ל דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו וגם אינו רשאי להוציא ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם ודוקא היכא שהטעה לב"ה שעשה שלא כהוגן אמרי' שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש:

וי"א דצריך להודיעו כו' מדברי מור"ם ז"ל שכ' דין זה בל' י"א מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר שדעת המחב' והוא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע ואם לא ירצה לעשות חסידו' פטו' אף אם לא הודיע ויפסיד והי"א ס"ל דצריך להודיעו ואז אם יופסד פטור הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות וכ"כ הב"י וד"מ בהדיא ואני כתבתי והוכחתי בדרישה דל"פ אלא הרמב"ם למדונו דמדת חסידו' הו' שלא יוציאו הב"ה מביתו להניחו בשוק במקום הפקר אלא מודיע לב"ד והן ישכירו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע אבל לבעל הפירו' אין צריך להודיעו אפי' ממדת חסידות דאם יודיעו ודאי יבא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות והב"ה לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לב"ד אלא אם ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק עכ"פ מחויב הב"ה להודיעו לבעל הפירות שיבא ויקח פירותיו מהשוק דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם וזהו בעיני דעת י"א הוא דעת הרא"ש והטו' שכתבו שצריך להודיעו ור"ל שצריך להודיעו שיבא ויקח פירותיו מהשוק ולא פליגי כלל וזה ברור בעיני (ויש ליישב בדוחק דברי מור"ם ולו' שדעת מור"ם הוא דסתם וכ' וי"א על דברי המחב' שדקדק בדברי הרמב"ם והמחב' בלשונם דכתבו ז"ל וישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה משמע מל' זה דנקט שכירות מקום ודאי מיירי שכבר הוציאו ואח"כ הודיעו להב"ד שישכרו מקום להצניע אותן משום השבת אבידה דאל"כ הל"ל שישכרו פועלים שיוציאו אותם למקום אחר ועל זה פליגי הי"א וס"ל דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתו ומשום הכי דקדק רמ"א בלשונו וכתב תחלה) ודו"ק: