[א] והרדי"א כתב, מה שאמרה התורה לא תוסף ולא תגרע ממנו (דבר' יג א) לא נאמר אלא כנגד ההמון שלא יתחדשו משכלם, ולא יתחכמו מדעתם במצות, כמו שעושים הקראים, אלא שנשמע לנביאים ולכהנים ולשופטים, לפי שהם נעזרים בשכינה וכמו שכתב החבר למלך הכוזר:

[ב] וכן יאמר בס' הלוחות שלו הבאתי בביאורי להקדמתו על התורה בדרך הב' הערה 61, וכן הוא בג' (ר"ה כה א) פעם אחת נתקשרו שמים בעבים וכו' אמר להם ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים" ועיין בס' נחמד ונעים סי' רי"ג מה שהעיר על הברייתא שלא גרסינן שם הע"ג חלקים והביא ראיות הרבה ע"ז, וסיים ומה שנדפס בספרים שלנו ע"ג חלקים נראה שהגי' הזה מאיזה ת"ח אשר כוונתו לטובה כדי להשלים החשבון המדוקדק עפ"י מהלך האמצעי הנמסר לנו ממסדרי העבור מר' הלל הנשיא ובי"ד שהם הוסיפו על השתי ידות שעה, ע"ג חלקים אשר בחבורם יעלה תשצג, אמנם אנחנו קהל עדת ישורון כבר קבלנו איש מפי איש מזמן הנביאים כי מדת חדש הלבנה היא כ"ט י"ב תשצ"ג, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (ה' קדה"ח פ"א מ"ג):

[ג] עיין (ברא' לג י) ששם כתב "והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה "לוקא" שעה ושליש שעה, ופה יאמר שהוא יותר מג' שעות, ועיין מה שכתב האהל יוסף בהקדמתו לס' שמות שיגרוס פה "רודוס" תחת "לוקא", ועיין (יסוד מורא שער א) שכתב "כי בין ירושלים ובין זו האי ד' שעות ישרות", ועיין בלוית חן שם מה שהעיר ע"ז:

[ד] עיין (ברדי"א פ' החודש) מה שהביא מפי' רבינו חננאל מענין זה, וכן הוא בפי' רבינו חננאל הנדפס (בכוה"ע תקצ"ב צד 44):

[ה] עיין בהמפרש להרמב"ם (ה' קדה"ח ריש פ' י) שאמר שם שהברייתא היא ברייתא דרב אדא ועתה נדפסה הברייתא דשמואל פעם ראשונה מכת"י הנמצא בארץ ישמעאל עם ביאור מהרב הג' מ' ארי' ליב ליפקין (פיעטרקוב תר"א):

[ו] עיין יהל אור, וגם דעת רז"ל כן שהלקיחה היה בעשור לחדש, אך לא מטעם יפת, וכן אמרו (מכילתא בא פ"ב) הדבור הזה בר"ח, ולקיחה בעשור, ושחיטה בי"ד, ודרשו (שם פ"ד, פסחים צו א) שכל קרבן צריך ביקור ממום ד' ימים מקדם, ואותו שנה היה יו"ד בחדש בשבת ולקחו כל אחד שה והיו שיניהם של מצרים קהות ועיין (שבת פז ב בתוס' ד"ה "ואותו יום"):

[ז] ודרשו רז"ל (פסחים צו א) בעשור לחדש הזה ויקחו, זה מקחו מבעשור, ואין פסח דורות מקחו מבעשור, וכן הוא (מכילתא בא פ"ג) בעשור לחדש הזה, מה בא ללמדינו, להוציא פסח דורות שאין צריך להיות מקחו מבעשור אלא כל זמן שירצה:

[ח] וכן הוא דעת הרד"ק, וע"ז כתב רוו"ה (הבנת המקרא) שאין דקדוקם עולה יפה עיי"ש דעתו בזה:

[ט] וכן הוא (מכילתא בא פ"ד) והיה לכם, להביא פסח דורות שלא יבוא אלא מן הכבשים ומן העזים, עיי"ש כל המאמר שיוכיחו כל זה מן הכתובים, ועיין התוה"מ שם שיפרש מפני שיש סתירה בין הכתובים שבכאן אמר שיקח כבשים ועזים, ובפ' ראה אמר "וזבחת פסח צאן ובקר" ויש סברא לומר שדין פסח דורות משונה בזה מדין פסח מצרים, למדו בדרכי הלמודים שאין הבדל ביניהם, ומ"ש וזבחת פסח לד' אלהיך צאן ובקר, ר"ל שהפסח יהיה צאן לבד, ועמו יזבח בקר לחגיגה:

[י] עיין נל"ג מה שכתב בענין זה:

[יא] (ובמכילתא בא פ"ה) והיה לכם למשמרת, להציא פסח דורות, וכן הוא בפס"ז פסח מצרים בלבד טעון שמירה מבעשור, אבל לא פסח דורות, שנאמר בחדש הזה (למטה יג ה):

[יב] עיין ברמב"ן מה שטען על הח' ז"ל, ועיין ברא"ם שכתב, שהיתה נוסחא אחרת לפני הח' ז"ל ברש"י ע"כ השיג עליו, ואם היה כתוב בנוסחא שבידי מה שכתוב בנוסחא שבידינו אזי לא השיג עליו, ועיי"ש מה שטען על הרמב"ן, ועיין ברדי"א שכתב על פירוש הרמב"ן "ונ"ל שהפי' הזה הוא עצמו מה שפי' הראב"ע בישובן על פי דרכו":

[יג] והח' ר' (הכרמל שנה ראשונה אדר) העיר ע"ז א"כ הדלקת הנרות של בין הערבים היתה אחר צאת הכוכבים, וזה אינו, כי פשוט הדבר שהטבת הנרות של בין הערבים היתה מבעוד יום וכן ביומא (ע א) נחשבת לעבודת היום:

[יד] יש כמה פירושים על בין הערבים, דעת הח' ז"ל שהוא בין ביאת השמש ובין ביאת אורו, שהוא קרוב משעה ושליש שעה קודם הלילה, רש"י ז"ל פי' משש שעות ולמעלה, ופי' בין הערבים שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע, ועריבת הלילה משתחשך, וכ"כ הרד"ק בשרש "ערב" וכן פי' ר"ש ן' מלך, ואמר ערבים שהם שנים, כי מעת שתתחיל השמש לנטית הוא הערב האחד, ואחר ביאת השמש הוא הערב השני, ובין הזמן הזה הוא מה שאמר עליו בין הערבים, ודעת הפרחון שהוא בתשע שעות שהוא ממוצע בין שש ובין ערב ממש, ואו"ת "בין שמשיא" ועיין בנל"ג ובשמלת גר מה שהעירו ע"ז:

[יד*] עיין יהל אור וכן כתב הרדי"א, ואם כי אינו מטעמו וז"ל "והנכון בעיני שבין הערבים הוא כמו בערב כמ"ש, תזבח את הפסח בערב (דבר' טז ו) ואינו מההכרח שהשמות הבאים בדרך הרבוי שיהיה טעמן שנים בדקדוק, כי הנה מצאנו עצלתים, וצהרים, שאינו רבים ולא שנים, וכמו שצהרים הוא חצי היום להפלגת הזוהר בזמן ההוא, עם היות שקודם זה כבר היה מאיר, ככה נקרא תכלית הערב ערבים להפלגת ערבוב החשכה בעת ההיא":

[טו] ולהרד"ק ולהרלב"ג פי' אחר בזה עיי"ש:

[טז] ורש"י ז"ל פי' הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, ועיין ברשב"ם מה שפי' ע"ז,

[יז] וע"ז כתב בעל "הואיל משה" "נכונה הדעת שהביא הראב"ע בשם "רבים אמרו", ובקש הוא דחה אותה":

[יח] וכן פי' הרלב"ג:

[יט] עיין יהל אור, ובג' (פסחים מא א) חלוקה מדעת התנא במכילתא ודעתם שם שהפירוש מן "נא" שנצלה קצת, ואינו נצלה כל צרכו, באמרם שם "יכל אכל כזית חי חייב, ת"ל אל תאכלו ממנו נא ובשל, נא ובשל אמרתי לך ולא חי, ופי' רש"י ז"ל נא צלי ואינו צלי, וכן (תוספתא מכות פ"ד א) האוכל מן הפסח כזית חי, כזית נא, כזית שלוק וכי', וכן פי' הרלב"ג "נא הוא לפי הוראת הגדר מה שהתחיל להתבשל ולא נתבשל בשלימות" ועיין למטה הערה כד:

[כ] ובעלי התוס' הביאו בשם הראב"ע מה שלא נמצא בנדפסים ולא בכ"י וז"ל "פי' ראב"ע דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צורכו פן ירגישו בו המצרים, ת"ל אל תאכלו ממנו נא, ושמא תאמר לחתוך הראש והכרעים, ואל יכירו מה זאת, ת"ל ראשו על כרעיו ועל קרבו, ע"כ פי' שלא יחלקוהו קודם הצליה לחלקים ולנתחים, אבל בתמימיתו יצלו אותו ועיין למעלה ב ג קרני אור הערה יא מה שהבאתי מהג' שי"ר:

[כא] ועיין פי' המשניות להרמב"ם (פסחים פ"ב מ"ח) ובתיו"ט שם ד"ה "לא במשקין שלדעתם הוא שם המקור:

[כב] מזה הוכיח הג' שי"ר (הערה 13 לתולדות רבינו נתן בעל הערוך) שפירוש ס' שמות לא נכתב מהראב"ע עצמו, רק מתלמידו מה ששמע מרבו, ועד"ז היה מיכן לטעות, ויסכים לדברי בעל אהל יוסף בהקדמתו לס' שמות שיוכיח שם עפ"י י"ג מופתים שקראם עדים נאמנים, שהראב"ע לא כתב הביאור על ס' שמות. וע"ז העיר הח' יש"ר (כ"ח חוב' ד מכתב טו) כי הראיה שהביא מפה מהנני הכותב, היא ממש ראיה לסתור, כי זו עדות ברורה שהתלמיד המעתיק את דברי רבו לא הרשה לעצמו להוסיף דבר מדעתו זולתי מה ששמע מפיו, וזולתי במקום הזה בלבד, וכן כתב ר' שלמה חזן מנא אמון (המעלות לשלמה), כי מלשון זה יש לנו ליקח ראיה שכל מקום שהפי' סתם הם דברי הראב"ע ז"ל גופיה, שאם הם דברי התלמיד היה לו לכתוב בשמו, ובזה אין מקום להרב הג' שי"ר שיחליט שהפי' על שמות אינו מהח' ז"ל וכן כתב שד"ל באגרתו להג' שי"ר (אגרות שד"ל צד 277) כי מלות "ואני הכותב" מוסיף על דברי זה החכם וכו' מוכיחות בלא ספק כי ראב"ע כתב ספרו, והכותב (היא המעתיק) הוסיף בו דברים ממה ששמע מפיו" עי "ש:

[כג] ובג' (פסחים עד א) ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ריה"ג, רע"א כמין בישול הוא זה, אלא תולן חוצה לו, ופי' ראשו על כרעיו, שיתלה כרעיו וקרבו סביב ראשו, ורש"י ז"ל פי' "ובני מעיו נותן לתוכן אחר הדחתן", ועיין ברא"ם מה שפי' בזה, והרלב"ג פי', וראוי שתדע כי לא מחזירים קרבו לתוכו אחר שהדיחו אותו, כי התורה הקפידה שיהיה צלי אש, וזה החלק ממנו יהיה כדמות מבושל אבל היה קרבו מבחוץ כשיצלו אותו, כדי שישלוט בו האש בעצמו וזהו כדעת ר"ע:

[כד] וע"ז כתב הנל"ג, מדוע תרגם נגד הפשט, הלא פשוטו הוא שנצלה ולא נצלה כל צרכו וכמ"ש רש"י וכן הוא עפ"י הקבלה המסורה לנו, עיי"ש מה שמביא מערוך ערך חי מרבינו האי גאון, ומסיים שדעת אונקלס ג"כ שאינו נצלה כל צרכו, ואין כוונתו חי בהחלט, וכן כתב התיה"מ בא סי' מ שבלשון התרגום גם הצליה קצת נקרא חי, כי בלה"ק יש הבדל, שחי הוא שלא נצלה כלל, כמו ולא יוקח ממך בשר מבושל כי אם חי (ש"א ב טו), ונא הוא הנצלה קצת, ובלשון ארמי גם זה נקרא חי, ועיין (מכילתא בא פ"ו) במדות סופרים אות ל שהשוה תרגומו של אונקלס עפ"י המכילתא (יהל אור אות רנה, קרני אור הערה יט) ועפ"י הג' בפסחים:

[כה] וכן הוא (מכילתא בא פ"ו) בשר, לא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים, וכן הוא (ספרא צו פי"ב) "והנותר מבשר הזבח, מבשר ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים, ולא מן הטפלים", כי רק הבשר הוי נותר, וכן בכ"מ שפרט בשר אין עצמות וגידין בכלל:

[כו] עיין (ברכות ט א) פלוגתא דראב"ע ור"ע חפזון דמי, ראב"ע סבר חפזון דמצרים, ור"ע סבר חפזון דישראל, וכן (מכילתא בא פ"ו) פלוגתא דת"ק ור' יהושע, ועיין התוה"מ שיגרוס ר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל דאכילת פסחים עד חצות, ואז פי' חפזון של מצרים, כלומר בהיות המצרים נחפזים עליכם שתצאו, כי אין אפשר לומר חפזון דישראל שכבר נאמר "ולכל ב"י לא יחרץ כלב לשונו", ור"י ס"ל דנאכל עד הבקר, ואז היה חפזון דישראל שנחפזו לצאת:

[כז] (ובמכילתא בא פ"ז) וככה תאכלו אותו, כיוצאי דרכים, ר' יוסי הגלילי אומר בא הכתוב ללמדינו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין, ועיין התוה"מ שם, ובמדות סופרים אות ש':

[כח] ועיין (מורה פ' כא מהח' הראשון) כי השאיל לשון העברה לביאת האור והשכינה אשר יראוה הנביאים במראה הנבואה, אמר "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (ברא' טו יז) והיה זה במראה הנבואה, כי תחלת הספור אמר, "ותרדמה נפלה על אברם" (שם שם יב) ולפי זאת ההשאלה נאמר ועברתי בארץ מצרים, וכל מה שידמה לו", ועיין באפודי שם, שיפרש כי בכל מקום שיאמר המורה, ולפי זאת ההשאלה, הוא להבדיל הענין הב' ההוא מן הא', וכן כאן אמר, ולפי זאת וכו', כי ועברתי בארץ מצרים, לא היה במראה הנבואה עיי"ש, ועיין ברדי"א שם שמבאר בענין אחר:

[כט] (ובמכילתא בא פ"ז) שפטים משונים זה מזה, צלם של אבן הי' נימוח ושל עץ היה נרקב, ושל מתכת היה נעשה חררה (מלשון הבערה), וי"א של אבן נרקבת (שזה חוץ לטבע), ועיין מדות סופרים, שיפרש, מפני שכתוב, ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים, שמשמעות לשון הכתוב שמצרים היו מקברים את הבכורים המוכים ואלהיהם הנשפטים, ואיך אפשר זה ע"כ שנימוחו ונרקבו ונעשו חררה, ועיין תרגום יוב"ע:

[ל] באמת אין הדם מונע הנגף, ולא מניעתו מביא הנגף עיין רב"ח מה שביאר בזה:

[לא] ולדעת רז"ל, שם חג, ופעל וחגותם, בא על הזבחים והשלמים שמקריבים, וע"כ לא נמצא שם חג על ר"ה ויוה"כ רק על ג' רגלים, שבהם היו מצווים להביא קרבן חגיגה (התוה"מ בא סי' נא, אמור סי' קצא הושע ב יג) והנה גם ר"ה נקרא חג (ר"ה ח א), וגם ר"ח נקרא חג "דרומאי נהיגין חגה" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ו) ובויק"ר פכ"ט ו "וחגו בן יומו":

[לב] ועיין מכילתא בא פ"ז על הפ' הזה ובהתוה"מ שם ובמדת סופרים:

[לג] עיין (מורה פמ"ג מהח' הג') "כי אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו, ולא היה מתבאר ענינו כי הרבה פעמים יאוכל האדם מין אחד מהמאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם ענינו יתואר ויתפרסם בהתמיד אכילת היקף שלש":

[לד] (ובמכילתא בא פ"ז פסחים קכ א) לעשות הראשו חובה ושאר ימים רשות, וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין ברא"ם שמפרש דברי רש"י ז"ל, וכן כתב הרלב"ג "שאכילת מצה בליל הראשון מז' ימי הפסח היא חובה והיא מצות עשה לא יותר מזה, ומשם עד סוף האחד ועשרים יום לא קבעה התורה להם זמן שיאכלו מצה בכל יום מהם, כי לא צותה אלא שלא יהיה מה שיאכלו מהלחם כ"א מצות":

[לה] מצות המצות נוהגת בכל מושבות, ואולם מצות הפסח אינה תלויה בו, כי היא אינה נוהגת אלא בא"י במקום אשר יבחר ד' ממנה, כמו שהתבאר בפ' ראה, לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך (דבר' טו ה) והנה זה ראי' שמצות המצה אינה תלויה במצות הפסח, אבל הם שתי מצות (רלב"ג):

[לו] כי הוא (פסחים ה א, עא א) ובא זה אך וחלק גם יום י"ד חציו מותר וחציו אסור, וכן הוא (מכילתא בא פ"ח), ועיין התוה"מ שם סי' נו ההבדל בין אך ובין רק:

[לז] וכן כתב הרדי"א "ואין היום הראשון שנזכר כאן הוא יום י"ד כמו שפי' רש"י ז"ל, כי כמו שכתב הרמב"ן אין בכל הפרשה רמז ליום י"ד, אבל אמר ביום הראשון על יום ט"ו שהוא ראשון לשבעת ימי החג, ולפי שתחלת היום הוא מן הערב שלפניו, לכן אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור, ביום הראשון מימי החג יהיה נשבת החמץ מן הבית", וכן פי' הרמבמ"ן, ודעת רש"י ז"ל שראשון זה לשון מקדם היא, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו ז) ר"ל יום המוקדם לשבעת ימים אלה, וכן הוא דעת תנא דבי ר' ישמעאל (פסחים ה א):

[לח] וכן כתב הר"ן בחדושיו על האלפסי (פסחים קטז ב) וז"ל "מצה זו על שום שנגאלו, שנאמר ויאפו את הבצק וגו', ולא יכלו להתמהמה, שאלו יכלו היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אחד כפסח שני, ולמחר היו מותרין בחמץ ובמלאכה, לפיכך אלו יכלו להתמהמה היו מחמיצין עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה, וכן כתב הטור על התורה, ולא כן דעת הרדי"א בזה, ודעתו שבמצרים צוה השם לישראל במצות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו, ושכן יעשו את החג לדורות בענין הפסח בלילה ההוא ובענין המצות כל שבעת הימים ע"ש:

[לט] כי אבותינו אכלו מצה שבעת ימים עד שטבע פרעה, ע"כ צותה התורה בפסח דורות ג"כ לעשות כי, וצותה שבעת ימים מצות תאכלו אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה אסור כל שבעה, ובזה מתורץ הקושיא על מה שאנו אומרים בהגדה, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והרי נצטוו עוד בר"ח, שיאכלו הפסח על מצות ומרורים, אך באמת פסח מצרים לא היה נוהג איסור חמץ ואכילת מצה רק יום אחד בלבד ובשאר הימים היו יכולים לאכול חמץ, אך לדורות נצטוו לאכול ז' ימים, והוא מטעם שאמרו בהגדה ע"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ, ור"ל מצה זו שאנו אוכלים כל ז' הימים דוקא, הוא לפי שלא הספיק, אבל מצה ביום א' כבר נצטוו בא' לחודש מטעם קרבן פסח:

[מ] וכן הוא בג' (פסחים קכ א) מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור:

[מא] וכן הוא בפס"ז "ושמרתם, שלא יהיו החטים לחים", (ובמכילתא בא פ"ט) ששם יפרש שהשמור יהיה משעת לישה, שמרהו שנא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו (פסחים מח) תפח תלטוש בצונן, ורש"י ז"ל פי' שלא תביאהו לידי חמוץ, ורב"ח פי' זהו שמור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים, וגם שמור משעת לישה שלא יבוא לידי חמוץ:

[מב] ביאור שם גר ואזרח, עיין בפי' הח' ז"ל ברא' כג ד, ובבאורי שם שהארכתי בזה, והנה יש ג' מיני גרים א) שגר בעיר איזה ימים והולך לו. ב) שהתישב בעיר, אבל נוהג במנהגיו הראשונים וזהו גר תושב. ג) שהתישב וקבל עליו תורה ומצוה, והיה כאחד מאזרח הארץ, וזהו גר צדק, ואותו יקרא פה, גר תישב מתיהד, וכמו שביאר בפי' הארוך פ' יט):

[מג] הח' ר' (הצופה להמגיד שנה יא נומער 36) השיג על הח' ז"ל בזה, וכתב שלפעמים יצא מדברי חז"ל, כי זה נגד הדין כידוע שרק בלילה הראשונה יש חיוב אכילת מצה, ועיין למעלה פ' טו, וביהל אור שי"ט שהח' ז"ל באר כ"ז על דרך הפשט ובטח לא נעלם ממנו מה שבארו חז"ל בזה, ולא יתנגד להם, וכן הליץ עליו הרב הח' מ' יהודה ליב בארגאס (הצופה להמגיד שנה יב נומר 2) וסיים שמעתה ישמור פיו ולשונו לדבר דברים כאלה על חכמים גדולים, הליץ עליו הרב הגאון מ' יוסף זכרי' שטערין (כבוד הלבנון שנה שביעית נומער 1) וסיים בזה הלשון "ואמנם בעיקר הענין אין זה דבר חדש, כידוע דרכם בקודש של הפשטנים הראב"ע ורשב"ם וכמו שהעידו בעצמם לבאר המקרא לפעמים גם בהיותו נגד הקבלה, בהיות שלא סידרו חיבורם להלכה, ועכ"פ דרכם להקדים הפשט ולחקור אח"כ ביכולתם הסבה שנטו מזה בעומק הפשט, ועיין בסוטה טז א וירוש' קידושין פ"ק, בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא וס ' וכן כתב הרא"ם במשפטים שהמפרשים כילם לא כיוונו בפי' התורה רק ליישב פי' המקרא יהי' כהלכה או לא כהלכה, ועיין בס' אמונת חכמים פרק ב רש"י פי' הרבה פעמים כדברי היחיד בגמ' לפי שהפי' ההוא נאות בלשון הפסוק עיי"ש:

[מד] וכן הוא (מכילתא בא פ' יא) "תלה הכתוב לעבודה זו מביאיתן לארץ ולהלן", ועיין התוה"מ שם סי' עח שמפרש כתנא דבי ר"י (קדושין לז א) דביאה סתם אינה אלא לאחר ירישה וישיבה, ועיין בפי' הטור על התורה שכתב שמיד בבואם לארץ נתחייבו בו, ועשהו כענין שמצינו ביהושע, אע"ג דאמרינן כל מקום שנאמר והיה כי תבואו, היינו לאחר ירושה וישיבה, היינו דוקא במצות התלויות בארץ, אבל זו שהיא חובת הגוף נתחייבו מיד בבואם לארץ:

[מה] עיין תוס' קידושין לז ב ד"ה "הואיל":

[מו] ובפסיקתא רבתי (פיסקא ויהי בחצי הלילה) וה' הכה כל בכור, בכור לאיש בכור לאשה, בכור לזכר בכור לנקבה, הא כיצד בא אחד על עשר נשים, והיו יולדות עשרה בנים נמצאו כולם בכורים אנשים, הגע עצמך שאין שם בכור לא לאיש ולא לאשה, לא לזכר ולא לנקבה, מה אני מקיים כי אין בית אשר אין שם מת, אמר ר' אבא בר אחא אפוטרופוס של בית היה מת, ועיין שוח"ט מזמור עח ומזמור קה, ועיין רש"י ז"ל:

[מז] וכן הוא (מכילתא בא פ' יג, תנחומא א בא אות ז, תנחומא ב בא אות יט) "ויקרא למשה ולאהרן מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי. היכן אהרן שרוי", פי' כי הם היו בלילה הזה במצרים בעיר המלוכה:

[מח] עיין יהל אור, ודעת רז"ל (מכילתא שם, תנחומא א וב שם) שמשה לא יצא עד אור הבקר באמרם שם, שמשה אמר לו הקב"ה אמר, לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועיין שיפרש, שבבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת:

[מט] והרמב"ן והטור על התורה השיגו ע"ז מהכתוב ואתם לא תצאו וגו', וכמו שמבואר במכילתא ובתנחומא הבאתי בהערה הקודמת, שמשה וישראל שמרו עת הבקר בדרך התורה ולא יצאו מפתח ביתם:

[נ] עיין בפי' הקצר (למעלה י כה) שהביא הדעה הזאת בשם י"א שנתן להם בצאתם, וזה טעם וברכתם גם אותי, וליה, לא סביריה ליה, כי הוא פי' באופן אחר עי"ש, וכן כתב הרמב"ן, לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק, וכן כתב הכוה"ק כי אין זה מבואר במקרא ופה החזיק בדעת הזאת ממילת "גם" השני, הכתיב אחר צאנכם ובקרכם קחו, והוא תוספת על הענין כלומר קחו צאנכם ובקרכם כאשר אמרתם ולכו וברכתם גם אותי שנתתי זבחים ועולות:

[נא] והטור על התורה השיג ע"ז וכתב "וכי לא היה טוב להם להטעין לחמורם כלי העץ ויוציאו הם הבגדים", ועיין בפי' הקצר (למטה כא י) שיפרש על העיסה עצמה והוא הלחם, והרד"ק בשרש שאר כתב, שהוא העריבה שלשין בה את העיסה, אבל משארותם צרורות בשמלותם, היא העיסה עצמה, וכן ר"ש ן' מלך, וכן כתב שד"ל, אעפ"י שתחלת הוראת השם הזה על הכלי שבו לשון הבצק ונותננים בו השאור, כי משארת נגזרמ שאור (כדעת רדי"א) מ"מ כאן הכוונה על הבצק שנתערב בו השאור, כי לא יתכן שיצררו העריבות בשמלותם:

[נב] וכן כתב הרדי"א כי מי שהיא פחות מעשרים הוא בכלל טף, והעובר מחמשים דינו כטף לחולשתו, והאנשים הנמנים האלה היו מבן עשרים ועד חמשים שנה:

[נג] וכן הוא (זהר תשא דף קצא א) מאן ערב רב, וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו דקראן לון ערב רב, והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו, ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין, הכי הוו ליה למכתב "ערב רב עלו אתם" לפי ערבוביא דלהון, אלא ערב רב עלה אתם" עמא חד הוה, ולישן חד וכו', והח' יש"ר כתב, יתכן כי שם ערב הונח בלה"ק על משפחות האנשים השוכנים באהלים כל ימיהם, ונוסעים עם עדריהם מדבר למדבר לתור להם מקום מרעה, כמו שהיה המנהג בימים ההם, ומצאנו משפחות כאלה נזכרות בין המצרים, שנאמר את פרעה מלך מצרים וגו' את כל עמו ואת כל הערב (ירמי' כה כ), וכן יחזקאל בנבואתו על מצרים אמר, כוש ופוט ולוד וכל הערב (יחז' ל ה) ונקראו כן לפי שיתערבו בגוים ולאומים שונים, ומן המשפחות האלה עלו עם בני ישראל ממצרים, והביאו עמם צאן ובקר מקנה כבד מאוד כמנהגם, ושקראם הכתוב ערב רב, אפשר שהוא כמו מלה אחת, כי כן מלת והאספסוף (במד' יא) מתירגם וערברבין:

[נד] דעת הח' ז"ל כי בצק ש"ת לעיסה נפיחה משאור, וכן פי' (דבר' ח ה) על "ורגלך לא בצקה" מגזרת "ויאפו את הבצק" וכן דעת קצת מחכמי הלשון עיין אוצה"ש, האוצר, האורים, בשרש בצק, ומפני שהכתוב קוראו בצק לכן דעתו כי שמו שאור בהבצק, ודעת מנחם, ר"י ן' גנאח, ר"ש ן' פרחון, שהוא מענין לישה, וכן יפרשו "ורגלך לא בצקה", לא לשה את האדמה בלי מנעול, וכן דעת ב"ז (אוצה"ש שרש בצק), ולרש"פ בצק שם מורכב בא צק כלומר שבא בתכונת היציקה, מפני שהוא מגובל במשקה:

[נה] (ובמכילתא בא פ' יג) "וישא העם את בצקו טרם יחמץ, מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה", פי' שמניעת החימוץ היתה מצד חפזון של מצרים לא מצדם, כי ברצונם היה שיחמץ אבל לא נחמץ בזמן קצר כזה, וכן יאמר הכתוב, כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, ועיין התוה"מ בא (סי' פג וקג) שרצו להחמיץ העיסה ולא הספיק השעה וכריה"ג (פסחים כח ב. צו ב) שלא נאסרו במצרים רק יום אחד, פי' שהגיד להם שעתה לא יאכלו חמץ באותו יום לבד, יען כי היום אתם יוצאים ולא יוכלו להתמהמה, וישא את בצקו טרם יחמץ והיה זה רק באותו יום עיי"ש בפי' ריה"ג:

[נו] וכן הוא (ירושלמי סוטה פ"א ה"ח) ויהי מקץ ארבעים שנה, כל עצמו של דוד לא מלך אלא ארבעים וכאן הוא אומר הכין עיי"ש שיפרשו משעה ששאלו ישראל מלך, והרלב"ג יפרש, יתכן שהתחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד, ורבינו ישעי' כתב, ויש לומר ארבעים שנה למלכות דוד, שבסוף שניו היה המעשה הזה, עיין ברא' מא א קרני אור הערה א:

[נז] (ובמכילתא בא פ' יד) "אשר ישנו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן" והגיה הגר"א שם, בארץ מצרים ובשאר ארצות, ובמס' סופרים (פ"א ה"ח) בארץ מצרים ובארץ כנען, וכן בתרגום שמרני, "ומושב בנ"י ואבהתון דדערו בארע כנען, בארע מצרים תלתים שתה וארבע מואן שתה", וכן מתורגם בתרגום אלכסנדרי, ועיין פי' הח' ז"ל (ברא' טו יג) ובבאורי שם:

[נח] ודעתו (למעלה ו, ז) וכן (למטה לג כא) כי היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות, ובעבור שצעקו אל השם, ושבו אליו הושיעם השם:

[נט] עיין ברמב"ן ובפי' הטור על התורה, מה שהעירו ע"ז:

[ס] המאמר הזה הובא (תוס' כתובות קה א ד"ה "דחשיב" ותוס' ע"ז מה א, ד"ה "אמר ר"ע"):

[סא] וכן הוא (שו"ע יור"ד רס"ו ס"ג) ועיין בביאור הגר"א שם סק"ט:

[סב] ודעת רז"ל (מכילתא בא פ' טו) שמילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח, ויפרשו, אז יאכל בו רבו, זהי דעת ר' ישמעאל, ירצה בזה שהאדון אסור לאכול מבשר הפסח אם יהיה עבדו אשר גופו קנוי לו ערל ולשיטת ר' אליעזר, אין רשאי לקיים עבדים בלתי נמולים, ופי' ומלתה אותו, שאתה מצווה למולו ואז יאכל בו העבד, אבל אין מעכב את האדון:

[סג] ולדעת רז"ל (מכילתא בא פ' טו) תושב זה גר תושב, שכיר זה הגוי, וכן פי' רש"י ז"ל ועיין ברמב"ן מה שכתב ע"ז:

[סד] ותהיה הכוונה בשם בית חבורה, כמו ושמחת אתה וביתך (דבר' יד כד) שהרצון בו חבורת המתקבצים בביתו מהנשים והטף ובני הבית בכללם ויהיה הרצון בו שיאכל הפסח בחבורה אחת לא בשתי חבורות, ולפי שאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, למדנו שהמקום אשר יאכלוהו בו ראוי להיות מוקף (רלב"ג):