[א] בחוזק יד, פי' בחוזק יד של מצרים, כמ"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (יב לג) והוא הנכון כ"א נפרש בחוזק יד על ד', אנו מיחסים אליו ית' התאמצות כח להוציא אותם לחירות ממצרים, ואין זה נאות בחיק בכל היכולת לבלי תכלית (הכוה"ק):

[ב] עיין (פסחים כח ב) שפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, וכן הוא (מכילתא בא פ' טז) מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד:

[ג] וכן (מכילתא בא פ' טז) "מגיד שהשנה שיצאו ישראל ממצרים אינה צריכה לעבר" וכן בפס"ז "למדנו שהשנה שיצאו ישראל מצרים לא היתה צריכה לעבר, לפי שהאביב בזמנו בא":

[ד] ונראה כי השעורה נקראת בתחלת בשולה "אביב", והחטה "כרמל", ואין שום ענין ויחס למלת "אביב" עם מלת "אב" כמו שחשב הראב"ע שכתב "ופירוש אביב כמו בִבוּר כי הוא מגזרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד" וטעה אחריו רד"ק שפי' (שרש אבב) באבי הנחל בעצי הנחל, וכתב השבולת עם הקנה שלה תקרא אביב, ע"ש הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד הענפים, וכל זה שבוש, כי מעולם לא מצאנו אביב על העץ, ולא על הקנה ולא על השבולת, אלא בפרט על השבולת בתחלת בשולה, ועיין נימוקי ר' אליהו (שד"ל):

[ה] (ובמכילתא בא פ' יז) אל ארץ הכנעני בארץ שבעת עממים הכתוב מדבר, ודעתו ששנים הנשארים שהם פרזי וגרגשי נכנסים תחת שם כנעני שהיה אביהם, ועוד לרז"ל מפני שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש, ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים, ולד"ק הזכיר חמשה עממים, כי תחלת הכנסם לארץ לא נחלו רק ארץ חמשה עממים:

[ו] והרדי"א פי' שהעבודה שזכר היא קרבן הפסח, כי אות קרא עבודה, וכמ"ש למעלה יב כו "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", ואמנם אמרו אחריו שבעת ימים תאכל מצות אינו העבודה שזכר, וכן פי' הח' ז"ל בפי' הקצר, כי העבודה היא עבודת הפסח:

[ז] וכן דרשו רז"ל (מכילתא בא פ' יז) שעל מצה ומרור המונחים לפניו ירמוז באמרו בעבור זה:

[ח] וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וכתב ז"ל "ור"א אמר כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ד' לי אותות עד שהוציאנו ממצרים ואינו נכון", והוא מה שפי' הח' ז"ל בפי' הקצר, ובפי' הארוך, וזה הוא מה שכתבתי בהקדמתי לפי' הח' ז"ל, כי הפירוש הקצר היה גם לעיני הרמב"ן ז"ל, ורו"ה בהבנת המקרא כתב על הרמב"ן ז"ל, ז"ל "והרמב"ן בעתיק לשון הראב"ע בשינוי לשון קצת" ולא ידע שהרמב"ן ז"ל לא שינה כלום כי העתיק מפי' הקצר ומפי' הארוך, והנה דעת הרשב"ם כדעת הרמב"ן ז"ל, ויפרשו כי בעבור זה שעשה ד' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, ודעת רש"י ז"ל כדעת הח' ז"ל, וע"ז כתב רוו"ה (הבנת המקרא) כי עיקר מליצת הכתיב עם פתרון תיבותיו מסכים עם פי' רש"י וראב"ע ומתנגד אל שאר הפירושים, כי פי' רש"י וראב"ע עיקר ומיוסד בעומק הלשון והמליצה:

[ט] עיין הקדמת הח' ז"ל לפי' על התורה בדרך הג' ובבאורי שם הערה 7:

[י] אעפ"י שענינו שנה, הוא לשון רבים, כי משפטו ימים שלימים, והם ימי השנה ששלמו ימי תקופת השמש במסבתו, וחוזר חלילה, לפיכך קורא השנה ימים סתם, ורנה"ו (ויקרא כה) ואחריו יש"ר בבאורו כאן בקשו להבדיל בין שנה לימים, ואמרו כי שנה היא שנה ממש של שס"ה ימים, וימים הוא שנה עפ"י קביעות המחזור שהיא לפעמים שנ"ד ימים, והשיג עליהם שד"ל, וכתב כי זה הבל כי היה במוכר ביתו, וכן בבת יפתח (שופ' יא) נזכרו שני השמות ימים ושנה, ולא יתכן שיהיה ביניהם שום חילוק, כי איך יתכן לפרש והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו (שס"ה יום) ימים תהיה גאלתו (שנ"ד יום) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (שס"ה ימים), והנכון כדברי רש"י (שם בו קרא) ימי שנה שלימה קרויים ימים:

[יא] ובמכילתא בא (פ' יח) זכה כנען שנקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה כנען אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם, אמר לו הקב"ה אתה פנית מפני בני, אני אקרא הארץ על שמך, ובירושלמי דשביעית פ"ו ה"א, נאמר שם על הגרגשי, גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקא, ועיין תוספתא פ"ז משבת ושם אמר כן על האמורי:

[יב] וכן הוא מכילתא בא (פ' יח) "אין העברה אלא לשון הפרשה וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במד' כז ח)", פי' שמעבירין הנחלה מן הקרובים זכרים לבת אף כאן תעביר את הבכור מתורת שאר בנים לתתו להשם:

[יג] וכן כתב המורה בפ' ל"ט מהח' הג' "ואמנם היות זה מיוחד בבקר וצאן וחמור, הוא מבואר, שאלו הם הבהמות הבייתות שמגדלים אותם בני אדם, והם הנמצאים ברוב המקומות, וכ"ש בא"י, וכ"ש אצל ישראל שאנחנו כולנו רועים אבותינו ואבות אבותינו, רועי צאן היו עבדיך וגו', אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים על הרוב ולא בכל מקום, הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור, כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם":

[יד] ויוסף הכהן בקדמוניות שלו (ספר ד' סי' ד) אומר שנצנטוו לפדות בכור כל בהמה טמאה, ודעת חז"ל אינו כן:

[טו] (ובמכילתא בא פ' יח) "יש מחר עכשיו, ויש מחר לאחר זמן, "מה זאת" הרי מחר לאחר זמן, מחר יהיה האות הזה (למעלה ט ה) הרי מחר עכשיו" ובכתוב "מחר יעשה ד' הדבר הזה":

[טז] כן פי' מנחם בשרש טף ורש"י ז"ל הביאו בפירושו, והרמב"ן ז"ל הביא הפי' הזה בשם בעלי הלשון ולא הזכירו בשמו, והנה טוטפת הוא מין תכשיט המונח בראש לדעת חז"ל, וכן פארך חבוש עליך (יחז' כד יז) תיוב"ע טוטְפָתָך, ויתכן שיהיה עניני חבור וקשירה, וכל תכשיט המחובר על גוף האדם נקרא כן, כי מצאנו ואצעדה אשר על זרועו (ש"ב א י) תיוב"ע וטוטפתא די על דרעיה, לפי שהוא קשור על הזרוע, וכן שרש "טף" מורה בלשון ערבי סבוב, ונקרא טוטפת עדי המקיף הן הראש הן היד:

[א] והמבאר לנתה"ש יפרש, כי הוי"ו של ולא נחם הוא וי"ו ההמשך, לפי שיש כאן שני משפטים שונים פרעה שלח את העם, והאלהים לא נחם דרך ארץ פלשתים, וביניהם חבור והמשך בערך אל הזמן, שכאשר היה זה נהיה זה ותורה הוי"ו על ההמשך הזה שבין שני המשפטים:

[ב] עיין בס' חיי משה ספור יג:

[ג] והגאון רבינו סעדיה פי' כי הכתוב נתן שני טעמים א) כי קרוב הוא, ר"ל אם נחם אלהים דרך ארץ פלשתים לא היה הפלא גדול, ולא נראו אותותיו ומופתיו במי מרה, במן, ובשליו, ובבאר, כמו בלכתם דרך המדבר, וכן הוא (מכילתא בשלח פ"א) ויסב אלהים, כדי לעשות נסים וגבורות במן ובשליו ובבאר, וכן פי' ר"ח בפי' על התורה וכן ביאר רב"ח. והב') כי אמר אלהים פן ינחם, ופי' כדי שלא ינחם, עיין הערה שאח"ז:

[ד] פתרון מלת פן במקום הזה הוא בענין "למען לא" כמו בפן ישלח ידו, וכן פי' רב"ח "אין ספק כלפי הקב"ה שהרי יודע היה כי ינחם העם אם יוליכם דרך הקרוב אבל באור פן ינחם כדי שלא ינחם, וכן אז"ל כ"מ שנאמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, וכמוהו ועתה פן ישלח ידו (ברא' ג כב)":

[ה] ובירושלמי פ"ו דשבת ה"ד "וחמושים וגו' מלמד שהיו מזוינים בחמשה עשר מיני זיין" ועיין בפני משה שם, ולגי' בעל קרבן העדה שם "בחמשה מיני זיין" וכן הוא הגי' בילקוט רמז רכ"ז:

[ו] וכן הוא (במד"ר פ' יג כ) "וחמושים עלו בני ישראל הוא חמושים הוא חלוצים", ובכ"ז יש הפרש בין חמושים ובין חלוצים, כי חמושים מגזרת החומש, כי תולין הכלי זין בכתפם ונוגעים אל החומש, אבל חלוצים חגורי חלצים:

[ז] והרמב"ן הביא הפי' הזה בשם י"א, ולמטה יד יג פי' הח' ז"ל שהיו שפלי לב ובלתי ראוים למלחמה והודיע בזה לומר, כי לא להעדר כלי זין אמר ה' פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם ושפלות רוחם, והמודה בפ' כד מהח' הג' כתב, "כי ידוע שלולי טרחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש הארץ, ולא להלחם ביושביה, הנה אמרה התורה זה, כי אמר אלהים פן ינחם העם וגו' ויסב אלהים את העם וגו', וחמושים עלו בני ישראל וגו', כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה, והיא הטובה שבאה בזה הענין באחריתם":

[ח] עיין ברמב"ן מה שהעיר ע"ז:

[ט] ובס' (חיי משה ספור יג) ואולי היה דמות ענן זה דמות מלאך אחד שהיה מכורבל בתכריך הענן להיות להם למורה, כי לא יראני האדם וחי:

[י] כי הו"ל למכתב יָמוש מבנין הקל דוגמת לא ימוש ספר ספר התורה הזה (יהושע א ח) אז היה הלשון נופל על העמוד שלא סר, ועכשיו דכתיב ימיש מבנין הפעיל, לכן הוא קאי על הקב"ה שהוא לא הסיר העמודים (רו"ה):