[א] עיין בהערות ותקונים לסדע"ר לידידי הרב הח' מ' דוב ראטנער, שהטיב לבאר ולהביא כל המקומות המובאים בשם הסדע"ר שבחמישי בשבת יצאו ישראל ממצרים לא כגירסתינו, ועיין בפס"ז בשלח טז א ובהערה א שם, ובמדרש שכל טוב בשלח טז א' ובהערה ב' שם, ובבאור הגרד"ל לפדר"א פ"ט סי' כח:

[ב] ואבאר זאת לתועלת הקורא, ימות השבוע בל"א הוסכם מכלל המסור בממשלת ז' כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל כ"א מהם חלק כ"ד מן המעל"ע וסדר ממשלתם בראשי הלילות כצנש חלם, ובראשי הימים חלם כצנש, לכן יום א' בשבוע שהוא ממשלת החמה נקרא בל"א (זונטאג) ויום ב' שהיא ממשלת הירח נקרא בל"א (מאנטאג) ויום ג' שהוא ממשלת מאדים שהיו העכו"ם עובדים לכוכב זה שלא ירע להם קראוהו (דינסטטאג) והושאר שם זה אף שאין עכו"ם שכיחים עתה, ויום ד' שהוא אמצע השבוע נקרא (מיטואך) ויום ה' שמושל מזל צדק שמושל על הרעמים נקרא (דונרשטאג) ונשתבש לקריתו (דאנערשטאג) ויום ו' שהוא ממשלת נוגה שמושל על אהבה וחירות היפך הנצחון והמלחמה נקרא (פרייטאג) ויום השבת קראוהו סאבעס מכוון לשם שבת:

[ג] עיין מקו"ב רש"י אות א:

[ד] (ובמכילתא דויסע פ' ב) היה ר' אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה שנאמר למען אנסנו, ועיין סוטה מח ב מאמר ר' אליעזר הגדול:

[ה] עיין יהל אור, ובספרי בהעלותך עה"פ "שטו העם ולקטו" לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואח"כ וחם השמש ונמס, ושם על הפ' "וברדת הטל" מלמד שהיה יורד על האסקופים ועל המזוזות וכו' ועיין בג' (יומא עה א) שמתרץ, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו:

[ו] ודעת ר' יהושע (מכילתא דויסע פ"ה) (ובתענית ט, א) בשם ר' יוסי בר' יהודה, שהבאר חזר בזכות משה ואהרן, והענן חזר בזכות משה, מת משה נסתלקו שלשתן ולא חזרו:

[ז] וכן פי' רב"ח "ילמדנו כי ישראל שירד להם המן כל ימי משה, עוד ירד להם אחר פטירתו של משה, והם ברשותו של יהושע לח ימים, שהרי בז' באדר מת משה ובכו אותו כל ישראל שלשים יום ועברו את הירדן בעשור לחדש הראשון, כי כן מפורש ביהושע, והמן לא פסק עד טו בניסן וכאשר תחשוב מז' באדר שמת משה עד ט"ו בניסן שפסק בו המן תמצא לח ימים", ועיין (תענית ט א מכילתא דויסעו פ"ה, סדע"ר פ"י) ודעתם כאשר מת משה פסק המן, וישראל אכלו את המן ארבעים יום אחר מיתתו של משה, כי הספיק להם המן שירד מיום ו' אדר יום אחד קודם מיתתו של משה עד שהביאו העומר בט"ז בניסן ועיין (למטה פ' יג אות קב ופ' לה בקרני אור הערה מד):

[ח] וכן פי' הרדי"א, שאם היינו אנחנו המוציאים אתכם מה יכולת היה בידינו לתת לפניכם בשר בערב ולחם בבקר:

[ט] וכן פי' החזקוני, ערב וידעתם, ובקר וראיתם, תן האמור של זה בזה, וידעתם וראיתם בערב, וראיתם וידעתם בבקר, כיוצא בו, דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות (זכרי' ט יז) שפי' דגן ותירוש ינובב בחורים, ודגן ותירוש ינובב בתולות:

[י] עיין ברמב"ן מה שהעיר ע"ז:

[יא] לדעת קצת מרז"ל שהשליו עמד להם ג"כ מ' שנה כשם שעמד המן, וכן פי' הרמב"ן ורב"ח והטור על התורה, והרדי"א כתב "כי לאותה שעה בלבד נתן להם, ובעבור זה בקברות התאוה שאלו בשר פעם אחרת, לפי שהשליו שניתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כ"א אותו הערב בלבד":

[יב] הנוסעים מצוען לאל אריש מצאו בקצה מדבר שור קנה ועץ הנודע בשם טרפא או טמריסק אשר במשך ימי הקיץ מורידים גרעינים וטעמם כצפיחת בדבש, וחכמי הטבע האנגליים אומרים כי המן החדש הלזה נוטף מעלי הטרפא על ידי דחיקת תולעת קטנה והערביים מלקטים אותו ומעדני מלך הוא למו, והמציאה הזאת הסבה לרבים לחשוב ולהאמין כי זה זה מן התורה, אמנם הבל נסכיהם, כי המן הלזה בכל הימים אשר יורד מן העלים אם תעלהו במאזנים יחד לא יעל' ליותר משש מאות ליטרות, ומלבד זה נודע הדבר כי הטרפא הזה לא ימצא כלל בחלק המדבר אשר שם חנו בנ"י יותר מל"ח שנים רצופות, המן הנזכר נמצא לרוב בחדש יוניום והולך ויורד כמו ששה שבועות ואז יחדל, והמן בתורה תם לרדת לפי חדש יוניום בבוא בנ"י הגלגלה לאכול מעבור הארץ ולעשות פסח ככתוב ביהושע, המן החדש מראה צהוב לו, המן החדש לא ידוכה במדוכה ומעולם לא יכלו הערביים לאפות ממנו עוגות ולא כאלה חלק המן בתורה, והמתחכמים לחנם ששו על המציאה יען שאין לו שום דמיון כלל להמן הלזה עם המן בתורה (דגן שמים לח"ג ווידאווער הלוי):

[יג] והיטיב לדבר בזה הח' ח"ג ווידאויער הלוי (דגן שמים שם) נגד המתחכמים בעמנו גם היום מתלמידי חוי הפושע וז"ל "קחה נא בידך באור אביר החכמים איש אשר נצרף כנף צרף נפשו מכל חלאת אמונות הבליות, הלא הוא מאור עין ישראל בתורה אבן עזרא שמו וזכרו לברכה, קרא נא דבריו על ענין הַמַן, ותראהו כגבור ירוץ אורח ויך מכה נצחת על קדקד מכחישי הנס בַמַן, וכדרכו בלי חת מרים קולו ויחרף אלה הבאים לחרף מערכות אלהים, ירקב שם חיוי וכו', כזה דבר הראב"ע בימיו נגד המתחכמים בעמנו, ועתה התוכל לסתור דברי בן עזרא אשר בהגיון ובבינה יסודם? היעוז איש אשר לו מוח בקדקדו להתעקש ולומר אין בזה יד אל עושה פלא ?:

[יד] ובג' (יומא עה ב) טל מלמעלה וטל מלמטה, ודומה כמו שמונח בקופסא, וכן פי' רש"י ז"ל ועיין תנחומא א אות כ, תנחומא ב אות כ שמו"ר פ' לח ד, (ובמכילתא דיסע פ"ג) "כיצד המן יורד לישראל, יוצאת רוח צפונית ומכבדת המדבר, יורד מטר ומכבם הארץ והטל עולה, והרוח מנשבת בו ועושהו כמין שולחנות של זהב והמן יורד עליהם":

[טו] ובתר"י מסרגל ופי' כל דבר שנעשה כסדר כמו שרטוט הספר קרוי סרגל, עיין ערוך השלם ערך "סרג" ועיין באור שד"ל דעתי בזה:

[טז] והרלב"ג כתב "גם נכון הוא מה שפי' המתרגם, רצוני שהוא היה כדמיון זרע דק קלף, ר"ל שהוסרה קליפתו, כי הוא היה לבן כזרע גד כמו שספר אח"ז":

[יז] עיין באור שד"ל מה שהעיר ע"ז:

[יח] וז"ל הרה"ג שי"ר (תולדות רבינו נתן בעל הערוך הערה 13) בשמות טז טו בפי' הראב"ע "אמר רבינו שלמה" וכו' והנה בפי' רש"י שם לא נמצא מאומה מזה, רק פי' "הכנת מזון" אלא ברשב"ם שם כתב "ילפי שהוא לשון מצרי וכו' (עיין הערה שאח"ז נראה ששמע תלמיד הראב"ע מפירושי הצרפתים, וכיון אל דברי הרשב"ם וחשב שהם מרש"י, וכבר ידע מפי' הרשב"ם וכיון אליו עוד במקום אחר, עיי"ש בראב"ע (למעלה ד י) והאומר ששכח לשון מצרים אינו נכון וכו', והוא דעת הרשב"ם עיי"ש שמתפאר בפי' זה, אכן כאן לענין מן, טעה גם בשמיעת דברי הרשב"ם, כי באמת מבואר שם, מן הוא תרגומו של מי הוא, וזה ממש כמו שכתב תלמיד הראב"ע לדעת עצמו, לא כמו ששמע שתרגום מן הוא מה הוא, עכ"ל, וע"ז כתב הרב מ' שלמה חזן אב"ד מנא אמון (המעלות לשלמה מערכת גדולים אות א) "אנא דאמרי דממה שלא נמצא אותו לשון בפי' רש"י שבידינו אין זה מן התימה דהנה נודע שרש"י ז"ל עשה כמה מהדורות בפי' על התנ"ך ועל הש"ס, וכמבואר יוצא מלשון התוספות שבהרבה מקומות מביאים מפי' רש"י דבר שאינו בפי' רש"י שבידינו, ואפשר לומר שבפי' רש"י במהדורא קמא היה כתוב אותו לשון, והעתיקו משם הראב"ע, ואופן זה הוא קרוב לשמוע יותר ממה שנאמר שתלמיד הראב"ע כתב בשם רש"י דבר אשר לא ראהו ולא שמעו, וגם ממה ששמע משם רשב"ם שינה אותו, שבאמת דבר זה קשה לאומרו, ותו דבלשון הראב"ע כתוב כי בלשון ישמעאל וכו' ובפי' רשב"ם כתוב "ולפי שהיא לשון מצרי" וכו' ולשון מצרי לחוד ולשון ישמעאל לחוד, ועיין (למעלה ב י) בפי' הראב"ע שכתב וז"ל "וכ"כ בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים" הרי לשון מצרים לחיד ולשון קדרים לחוד, וידוע שהקדרים הם הערביים הם הישמעאלים, וכן פי' הח' ז"ל (תה' קכ ה) עה"פ שכנתי עם אהלי קדר, הם הערב, וכן ת"י "משכנהון דערבאי" ומאחר שכן הוא, איך הפה יכולה לומר שמ"ש הראב"ע משם רש"י כי בלשון ישמעאל וכו' כיון על רשב"ם שכתב ולפי שהוא לשון מצרי, והרי לשון מצרי לחוד ולשון ישמעאל לחוד, ומ"ש, וכבר ידע מפי' הרשב"ם וכיון אליו, אין זו הוכחה כל עיקר, וכי לא היה בעולם באותו זמן מפרש עה"ת רק פי' רשב"ם ז"ל, והלא הי' כמה וכמה מפרשים שקדמו להראב"ע ולרש"י, והם ז"ל מביאים דבריהם, פעם מזכירים שמם, ופעם לא, ומאחר שכן, אפשר לומר שאיזה מפרש קדמון הוא שכתב שמרע"ה שכח לשון מצרים וראהו הראב"ע ואליו כיון, במ"ש שהאומר ששכח לשון מצרים, ולא כיון על רשב"ם שלא ראהו, והגם שלא ראינו מי שכתב כן זולת רשב"ם, אין לא ראינו ראיה, ובפרט ספרי הקדמונים, יש מהם שנגנזו ויש שנשרפו, ויש שמונחים בקופסא באוצרות המלכים ואין העין שולטת וממשמשת בהם כרצונם, עיי"ש עוד שהאריך בזה, וכן כתב שד"ל להרה"ג שי"ר (אגרות שד"ל צד 277) "לענין מן הוא, נ"ל או שרבנו שלמה שהזכיר איננו רש"י אלא שלמה אחר, או שראב"ע קרא כן באיזה מפרש, ושכח וסמך על זכרונו ויוחס הדבר לרש"י בטעות הזכרון, אמנם כללות הענין הזה היות פירוש ראב"ע על שמות מלאכת אחד מתלמידיו, הוא דבר שאין הדעת סובלתו בשום פנים ואינו אלא חוכא ואטלולא" עיי"ש מה שהאריך בזה:

[יט] וז"ל הרשב"ם "מן הוא" לפי שלא ידעו מה הוא, וגם דונש פתרו כן וסוף המקרא מוכיח, כי לא ידעו מה הוא, ואני אומר מן הוא תרגומו של מי ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין, כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו שלפיכך ויקראו בית ישראל את שמו מן על שהיו תמהים ואומרים מן הוא כמו מה הוא" עכ"ל, והנה פתח במי, שכתב "מן הוא תרגומו של מי" וסיים במה מן הוא "כמו מה הוא" והבדל גדול ביניהם כמו שכתב הח' ז"ל, ומדוייק בלשון הרשב"ם שהעתיק הרמבמ"ן בבאורו, ובשניהם כתוב "מה" ולא "מי", ועיין בקרן שמואל באור על הרשב"ם, ובשניהם יגרוס "מי" ולא אבין לו, ועיין (מכילתא דויסע פ"ג) "כאדם שאומר לחבירו מה הוא כך אמרו זה לזה", ובפס"ז הוסיף "מן הוא כאדם האומר לחבירו מה הוא זה, בלשון מצרי אומרים מה הוא, מן הוא" וכן פי' החזקוני מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ורבינו חננאל פי', מן הוא, כלומר מאין הוא, לפי שלא ידעו מה הוא:

[כ] ור' בנימין (המשיג על ס' הגלוי סי' יט שם) כתב, מי ילך לנו מצרימה ויגד לנו אשר בין בלשון מצרים מי הוא שלא יפול רק על בעלי השכל, והלא שמא בלשון מצרי מה הוא, ואעפ"י שאינו מכוון לא על לשון ארמי ולא על עברי מה בכך, הלא מצאנו כמו כן ויקרא לו יגר שהדותא (ברא' לא מז) בלשון ארם נהרים, ואינו מכוון כל עיקר לשון ארמי, כי דגר סהדותא היה לו לומר, שבכל מקום תרגום גלין דגורין, וכו', אך הלשונות משתנין כך, וכן עיקר פתרון כי קראו אותו בלשון מצרי "מן" שהוא באותו לשון "מה" ולפיכך קראו מן ע"ש שלא היו יודעים מה הוא, ומן הוא, מה באותו לשון:

[כא] וכן פי' רש"י ז"ל הכנת מזון, וכי היא (מדרש שכל טוב) "מזון מזומן לנו הוא, ודומה לו "וימן אלהים דג גדול (יונה ב א)", ומנחם פי', מן, כמו מתן, וזה שמו לדורות, וכן פי' הרד"ק, ור"ש ן' מלך, והרדי"א, וכן פי' הטור על התורה, לשון מנה אחת אפים (ש"א א ה) מתנה הוא מאת הקב"ה וחסר ה"א אחרונה:

[כב] (ובמכילתא דויסע פ"ד) איש לפי אכלו וכמה אכלו עמר לגלגלת, שאם יאכל כזה השיעור הרי הוא בריא, פחות מכאן הרי הוא מקולקל במעיו, יותר על כן הרי הוא רעבתן:

[כג] וכן הוא בפס"ז, שאם היה לוקח יותר ממספר נפשות ביתו היה מבאיש ומתליע:

[כד] עיין (יומא עה א, ומכילתא דויסע פ"ה) בקצת שינוים כשם שהנביא מגלה חדרים וסתרים כך היה המן מגיד לישראל חדרים וסתרים, הא כיצד איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי, והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו (ובע"י יש נוסחא אחרת "אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה" עיין מהרש"א שם) וכו':

[כה] ובמד' שכל טוב) "וימודו בעומר לא שלקטו באומד הדעת והניחו אלא לקטו במדת העומר דהיינו עשירית האיפה" ומדת האיפה עיין (רש"י למטה פ' לו):

[כו] וכן הוא (מכילתא דויסע פ"ה) הרי מקרא זה מסורס וכי מרחיש ואח"כ מבאיש, אלא מבאיש ואח"כ מרחיש, כענין שנאמר ולא הבאיש וגו' ובשמו"ר (פכ"ה ט) "וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואח"כ מבאיש אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהן לבריות שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו". ועיין רש"י, והרמב"ן השיג עליו ודעתו שבפה התליע בדרך נס, ויתכן שהרים תולעים תחלה, ואין צורך שנהפוך המקרא, ועיין ברא"ם שהשיג עליו, וכתב כי זאת הטענה היא על המכילתא עיי"ש, והרדי"א כתב "כי הכתוב יספר מה שמצאו על הסדר, והוא שראשונה השיגו בחוש הראות שהיה בו תולעים, ואח"כ השיגו בחוש הריח שביאש, אמנם בענין יום השביעי יספר על הסדר הטבעי מפורש שלא הבאיש ורמה לא היתה בו". והח' ר"א אמזוג (אם למקרא) כתב, שבא לרמוז למה שנודע עד היום מפי מומחים בחכמת הגופות כי אין הבריות נולדות מהסרחון כדעת הקדמונים אם לא קדמו בגוף הנבאש זרעים הנוצרים אח"כ ע"י הביאוש והסרחון, וזה שהקדים וירם תולעים ויבאש, כי קודם הסרחון כבר נמצאים התולעים בביציהם או בזרעיהם, וקצת מחכמי אשכנז רוח אחרת אתם כיום הזה:

[כז] ודעתו שמליצת וחם השמש דומה למליצת כחום היום, שהוא מורה על עת הצהרים, או קרוב לו מלפניו או מלאחריו, (ובמכילתא דויסע פ"ה) וחם השמש ונמס בארבע שעות וכו' בשעה שהשמש חם והצל צונן זו היא שעה רביעית ביום, וכן הוא בפס"ז ובמדרש שכל טוב:

[כח] ולא כן דעתו בפי' הארוך, עיין הערה הקודמת, וכן הוא דעת רנה"ו בבאורו לס' (חכמת שלמה פ' טז, כז כח) כי וחם השמש הנאמר במן הוא נץ החמה, וכן כתב (הערה י"ד לחוב' החמישית מש"ת) שהיו צריכין ללקוט המן קודם רגע צאת השמש, כי ברגע צאתו נמס, אבל הנלקט בזמנו היה קשה ועומד בפני האש כאמרו ובשלו בפרור ועשו אותו עגות (במד' יא ח):

[כט] וכן הוא במדרש שכל טוב, וכן פי' הרדי"א באחרונה, ודעת רז"ל (תנחומא ב בשלח אות כד) שעדיין לא אמר משה לישראל פרשת שבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ושהם ביום הששי לקטו כפי מנהגם בשאר הימים וכאשר מדדו לקיטתן באהליהם מצאו לחם משנה, ואז באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הנס הזה שנעשה להם, וכן פי' רש"י והרשב"ם ז"ל, וכן פי' הרלב"ג, שנכון יותר לפרש שלא ציוה להם משה שילקטו ביום הששי לחם משנה, כי אם נבאר כדעת הראב"ע למה זה לא שאלו נשיאי העדה מה יעשו מזה הלחם משנה ואיך יאכלוהו, ועיין (אגרת השבת שער ג) שמשם נראה שהסכים לדעת חז"ל שעדיין לא אמר משה לישראל פרשת השבת ושילקטו ביום הששי משנה:

[ל] וכן באר בעל נתה"ש ועיין המעמר מה שהעיר ע"ז, ועיין יהל אור, וכן דעת הרד"ק ששבת פעמים ל"ז ופעמים ל"נ, עיין שרשי רד"ק שרש שבת, ובזה יובן מה שתיקנו אנשי כנה"ג בתפלת שבת פעם וינוחו בה, ופעם וינוחו בו ומה שאומרים וינוחו בם, שעורו וינוחו באהבה וברצון הנאמרים מקודם כן פי' המעמר:

[לא] ורש"י ז"ל פי' "מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום", וא"כ יאמר את אשר תאפו משני העומר אשר בידכם אפו היום, ואת אשר תבשלו משניהם בשלו עתה, וכן פי' הרמב"ן, וכן הוא דעת אונקלס:

[לב] וגם ע"ז יש להשיב, כי גם ביוה"כ נאמר על התוספת מה שמוסיפים מחול על הקדש:

[לג] אחשוב שבא ללמדנו שהשביעית דומה באיסור עבודת האדמה לשבת בכל המלאכות, לא שדומה במלאכה למועדים שהתיר מלאכת אוכל נפש ליום המועד והייתי אומר שגם בשביעית אינו אסור במלאכת הקרקע אלא כשזורע וקוצר להכניס לאוצר ולסחורה, אבל מעט מה שצריך לכלכלת ביתו שהוא אוכל נפש מותר, לכך נאמר בו שבת שבתון שבת לד', כמו בשבת בראשית שאסור בו אפילו מלאכת אוכל נפש (רנה"ו):

[לד] וע"ז כתב הרמבמ"ן "והוא תמוה שלפי הנראה אין כאן תוספת באור כלל, כי הם שני מאמרים נבדלים, וביום השביעי הוא שבת, כלומר אף לענין ירידת המן ולקיטתו יהיה שבת ביום השביעי לכן לא יהיה בו המן, ותיבת שבת נשוא המאמר הראשון, ולא יובן מאמר השני כלל בלי מלת בו, וכן המתיק רש"י ז"ל במתק לשונו וכתב, "וביום השביעי שבת, שבת הוא המן לא יהיה בו" והסכים עמו שד"ל בבאורו:

[לה] (ושמכילתא דויסע פ"ה) אלו מחוסרי אמנה שעברו על דברי משה רבינו:

[לו] לפי שאין הכוונה בהם ענין אלו המצוות בעצמותו, אבל הם מכונות להורות על דברים אחרים, כאלו תאמר שמצות השבת היא להורות על חדוש העולם או על יציאת מצרים וכן שארי המצות (רלב"ג) ועיין מורה ח"ג פ' כז:

[לז] כי אי אפשר שנאמר שיצוה אותם משה שישבו במקומם בשבת ולא יצאו משם, שאם היה הדבר כן היו מוצאי המקושש חייבים (רלבג):

[לח] ממה שאמרו שבו איש תחתיו למדו חז"ל שאז יצא בשבת חוץ לתחומו שאין לו לזוז רק כשיעור תחתיו שהם ארבעה אמות שהם כ"ד טפחים, ופי' ממקומו מתחום עיר מושבו, ואין ספק שמשה פי' להם המאמר הזה הסתמי, וחז"ל קבלו (ערובין נא א) שתחום שבת הוא אלפים אמה, כי אין הכוונה שישבו איש תחתיו ולא יתנועעו ביום השבת מצד אל צד, אלא שינוחו בבתיהם, ולא ילכו בדרכים רחוקים (רדי"א):

[לט] וכן הוא (מכילתא דויסע פ"ה) כששמעו דבר זה קבלו ושבתו, (ובמדרש שכל טוב) כיון ששמעו כך מפי משה ומפי הגבורה עמדו וקיבלו עליהם שביתה:

[מ] עיין ברדי"א שהביא מפי' הח' ז"ל, שלא נמצא אצלינו בנדפסים ולא בכ"י, וז"ל הרדי"א "ואמנם אמרו ויקראו וגו' כתב הראב"ע "וכבר קראו כי היתה הקריאה הראשונה", ואין הדבר כן כי הם שתי קריאות עיי"ש:

[מא] וכן בדרז"ל האוג והחומץ שביהודה והכסבר (דמאי פ"א מ"א) כוסבר וכוסבר שדה (כלאים פ"א מ"ב) ופי' שם המפרשים שבלעז הוא קאריאנדע"ר, וכן תרגם ירושלמי על הפ' והמן כזרע גד (במד' יא ז) כסבר חיור:

[מב] צפיחית, תרגומו "כאסקריטון בדבש" ופי' הגאון צפיחית מן צפחת המים (ש"א כו יא) כי עושין בהם כדמות כלים וציורים רבים, וכן תרגום צנתרות הזהב (זכריה ד יב) אסקריטוון דדהב ולשון כלים הם (ן' מלך) הוא מאכל הקמח מבושל בשמן כצורת צפחת המים, והנאכל בדבש, והוא כמו הרקיקים העושים מן הבצק כדמות אזנים מבושלות בשמן ויטבלו אותם בדבש ויקראוהו אזנים ככה הוא צפיחית בדבש (רדי"א) בצק הנילש בדבש, והמלה משרש "צפח" שענינו בערבי שטיחה, בצק שטוח ודק, וקרוב לַצָפַח טָפַח, ומזה טפח ומטפחת כולם ענין שטיחה (שד"ל), ושמעתי ששרש צפח" בלשין סורי כמו "תנח" בל"ח ר"ל נפח והרחיב, לפי שבטגן חלות הקמח בשמן יחם האויר שבתוכן ויתנפח, והחלות תתפחנה (הואיל משה):

[מג] וכן הוא (מכילתא דויסע פ"ה) "איני יודע של מה היא אם של כסף היתה או של ברזל או של עופרת או של נחושת או של בדיל, ת"ל צנצנת דבר שהוא מציץ (פי' בולע) מחבירו אי אתה מוצא אלא כלי חרס" ועיין מדות סופרים שם אות ב', ורבותינו בעלי התוס' יפרשו דבר המציץ מחבירו, כלי חרס שהיא מאדמה שהזרעין מציצין וצומחין ממנה:

[מד] עיין קרני אור למעלה הערה ז' שהבאתי דעת רז"ל שהמן פסק כשמת משה ואכלו מהמן שבכליהם וכן פי' רש"י ז"ל ויפרש את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען בתחלת הגבול קודם שעברו את הירדן וכו' ואו"ת "לִסְיָפֵי ארעא דכנען" ועיין בנל"ג שכתב הלא בתחלת הגבול פסק המן ? כי באמת גם תחלת הגבול גם סופו נקרא סוף, וכן הוא בס' יאר "כי כל אחד מהראשים נקרא קצה כי ראש המזרחי נקרא קצה למי שמתחיל מהמערב, וראש המערב נקרא קצה למי שמתחיל במזרח":

[מה] שיעור המדות לא נדע לנו רק בקבלה, ונראה שהיתה האיפה מפורסמת וידוע אצלם יותר ושם עומר בלתי נהוג כ"כ, וכן תראה כי בכמה מקומות כתוב בתורה עשירית האיפה (רדי"א).