[א] הנה זה היה בוודאי אחר שהוקם המשכן ושם העלה עולותיו, כי במזבח שבנה משה בחורב לא יוכל להקריב עולותיו, כי המזבחות שהיו בונין בזמן ההוא לא היו מקריבים שם בשני זמנים על שני ענינים, הלא תראה, כי משה בכרתו ברית עם בנ"י בנה מזבח אחר (מקו"ח) ובזה יתורץ מה שהקשה המעמר הלא כתוב ויבן משה מזבח (למעלה יז טו) וא"כ מדוע לא נאמר שעל המזבח הזה עשה יתרו עולותיו וזבחיו:

[ב] עיין יהל אור אות יא שהבאתי דעתו שחובב הוא יתרו והיה אבי צפורה, ובפי' הקצר למעלה ג א וכן בפי (במד' י כט) שינה דעתו ובאר שם כי חובב הוא יתרו והיה אחי צפורה ולא אביה, וכן הוא דעת ר"י ן' גנאח בדרשיו שרש "חתן" שכתב שם "וידוע כי חובב אחי אשת משה ע"ה, כמו שנאמר, ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה (במד' י כט) ורעואל אביה כמו שנאמר ותבאנה אל רעואל אביהן (למעלה ב יח) והנה שוה אבי האשה ואחיה בלשון". ועיין רד"ק שרש "חתן" שהביא דעת ר' יונה והשיג עליו, וכתב "ולא יתכן לפרש כן, וכו', אבל הנכון כי חבב הוא יתרו, ורעואל אבי יתרו", ועיין למעלה ב יח ובבאורי שם, ועיין בנתה"ש במד' י כט שיבאר, שרעואל היה אבי צפורה, ולה שני אחים, שם האחד יתרו, ושם השני חובב, ושלשתן נקראו חותני משה עיי"ש:

[ג] עיין יהל אור, ודעת הרמב"ן, ורבינו בחיי, כי יתרו בא אצל ישראל שתי פעמים, אחת קודם מ"ת, והיא הנזכרת כאן, והלך לו וחזר אחר מ"ת, והחזרה הזאת לא נזכרה בתורה, רק נזכר (במד' י כט) שאמר לו משה נוסעים אנחנו לכה אתנו, והוא נתרצה לו ונשאר עם ישראל, וע"ז כתב הרדי"א שאין ראוי לקבלו, כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות, ובכל זאת גם דעת הרדי"א שיתרו בא קודם מ"ת:

[ד] עיין תוס' ע"ז, כד ב, ד"ה "יתרו":

[ה] וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל "וכן נראה מדעת רבותינו שאמרו, שקול משה כישראל וישראל כמשה":

[ו] וכן פי' רש"י ז"ל, וכתב הרמב"ן "בעבור שהזכיר הכתוב ויקח משה את אשתו ואת בניו וישב מצרים (למעלה ד כ) הוצרך לומר כאן שהיתה בבית אביה כי משה שלחה שם", ועיין למעלה ד כד בפי' הקצר, ובקרני אור הערה כז דעת ר"ח:

[ז] עיין ברדי"א הטעם מה שכתב פה האחד ולא השני ועיין במקור חיים, שכתב ג"כ טעם נכון בזה:

[ח] ועיין פי' הח' ז"ל (ברא' כו ז) ובבאורי שם:

[ט] וכן הוא (מכילתא מסכת דעמלק יתרו פ"א) בניו של משה, ובזהר יתרו (דף סט ב) מאמר ר' שמעון, ובניו, בניו דיתרו, דהא לבתר דאתא משה לגביה הוי ליה בנין, והכי הוה ביעקב, וכו' וכל ביתיה אייתי עמיה למיעל להון תחות גדפוי דשכינתא:

[י] וכן הוא במכילתא, איני יודע מי השתחוה למי וכו', הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו וכן פי' רש"י ז"ל:

[יא] ברוך שם משותף, יאמר על מקבל הטוב והשפע מזולתו, כמו לא תאור את העם כי ברוך הוא (במד' כב יב) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה (דבר' כח ג) ורבים כן, ויאמר על נותן הטוב והשפע לזולתו, כמו ברוך ד' צורי (תה' קמד א) "ברוך ד' אשר הציל אתכם" (פה) וזה כי ברכה שם נאמר על רבוי ותוספת טוב ושפע, וכשיאמר על המקבל יהיה ברוך פעול, כלומר מושפע מרבוי הטובה, וכשיאמר על הנותן יהיה ברוך שם התואר, כמו רחום וחנון שהם שמות תוארים נקרא בהם הש"י להיות הפעל המגיע ממנו ברכה שהיא תוספת שפע ורבוי הטובה, ולזה יהיה ברוך תאר למשפיע רבוי הטובה (עקרים מאמר ב' פ' כו) ועיין הרשב"א בחדושיו לברכות פ"ק על המאמר ישמעאל בני ברכני, ובהכותב שם, שהאריכו בזה:

[יב] והרמב"ן כתב, בעבור שיתרו עדיין לא ידע את ד', כי משה אמר אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים, ויצילם ד' (פ' ח) אבל יתרו הקריב לאלהים, וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתו"כ, וכן פי' רב"ח, והרדי"א כתב, מפני שעדיין יתרו לא היה מורגל בזכרון השם הנכבד אמר עולה וזבחים לאלהים מה שלא תמצא שם אלהים בשום קרבן:

[יג] (ובמכילתא יתרו פ"א) ומשה היכן הלך אלא מלמד שהי' עומד ומשמש עליהם, וכן תרגם יוב"ע, וכן פי' רש"י:

[יד] עיין ברע"ס מה שפי' בזה:

[טו] (ובמכילתא יתרו פ"ב) ממחרת יום הכפורים, וכן הוא ברש"י עה"ת, וכן תיוב"ע, ועיין מקו"ב רש"י:

[טז] מקור הפי' הוא (ממכילתא יתרו פ"ב) מה ראה ראהו שהיה יושב כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו, אמר לו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, אך רש"י ז"ל באר הדבר יותר:

[יז] וע"ז כחב הרא"ם "וזה איננו טענה, כי כבוד הצבור גדולה מאוד מגדולת אהרן אחיו, ועוד אם אחיו נתן לו הכבוד מעצמו לקרוא אותו בי אדני, אין מדרך המוסר שמשה יבקש זה עד שיהיה הוא לבדו יושב וכל העם עומדים לפניו בכל יום:

[יח] וגם ע"ז השיב הרא"ם וכתב, שאיננו טענה, עיי"ש:

[יט] ואו"ת "ארי אתן" תרגם בל"ר, כי "עם" יבא בל"ר שהוא שם הקבוץ, וכן תיוב"ע, והרמבמ"ן פי' בא אלי הדבר, וכן הוא ממסדר הנחת הטעמים שבא אלי שב על תיבת דבר, והוא חלק מהתנאי, והטעם כאשר יהיה להם דבר אשר בא אלי אז אני שופט בין איש ובין רעהו:

[כ] והנה זכר משה תמיד שם אלהים בדבריו, ולא זכר השם המיוחד, לפי שהיה שגור בפי יתרו שם אלהים, וגם ענין הדין והמשפט הוא מיוחס לשם אלהים, כי המשפט לאלהים הוא (רדי"א):

[כא] עיין ברא"ם מה שכתב ע"ז:

[כב] וכן פי' הרלב"ג, אנשי חיל שיהיה להם אבירות לב ולא ייראו מאדם כדי שלא יעוותו המשפט מפני היראה:

[כג] והג' בעל העמק דבר פי', אנשי אמת שיש לבדוק אם שכלם ישר ונוכח עם האמת דיש אדם ירא אלהים ומבקש את האמת, אבל אינו מוצאו לכוין דעתו אל האמת ואין הפי' שהוא אינו משקר, דא"כ מיקרי דובר אמת:

[כד] תועלת עצמו יקרא בצע, יאמר שהם שונאים לחוש על תועלת עצמם בדין, ולא ישגיחו אם יבא להם הפסד אם יורו דין אמת, וכן הוא (מכילתא יתרו פ"ב) ששונאים ממון עצמם, ואם ממון עצמם שונאים ק"ו ממון אחרים, ור"י ן' גנאח פי', בצע אהבת קבוץ הממון בחמס ובעושק וכן פי' הרד"ק, ענין חמדה ועושק:

[כה] וע"ז השיג הרלב"ג והרדי"א והעקידה והרא"ש, ותמהו על פירושו, וכל אחד פי' עפ"י דרכו, וע"ז העיר שד"ל וכתב, ואולי אין כוונת הראב"ע כמו שהבינו הם, אך כוונתו כאחד מן הפירושים שאמר הרדי"א בפ' הזה, והוא שנקראו שרי אלפים אותם שרים שהעם או המלך נתן להם אלף איש שומרים אותו וסרים אל משמעתו וכן על הדרך הזה שרי המאות וזולתם:

[כו] עיין יהל אור שבארתי דעת אחרים עפ"י באורי הרא"ש (מעשה תורה פ"ה) כי הרא"ש השיג ג"כ על פי' הח' ז"ל עיין הערה הקודמת, וע"ז כתב בעל הכוה"ק "הנה הרא"ש ז"ל (בעל מעשה השם) ראה מומי ראב"ע ורדי"א (כי השיג גם על הרדי"א) ומום עצמו לא ראה, כי מה יענה על מ"ש ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות (במד' לא יד), וכי גם שם פי' שרי מאות, מאות אלפים, הלא כל המחנה שהלכו למלחמת מדין לא היתה כ"א יב אלף (שם פ' ה) והאמת בפי' רז"ל:

[כז] והנה למעלה בפי' הארוך חשב חשבון שרי ישראל עפ"י מספרם בכתוב עיין יהל אור אות רל"ז ופה יחשוב כפי חשבון רז"ל רק משש מאות אלף, ויש לשאול מדוע חשבו רז"ל גם המה כן, עיין בלבוש האורה שיפרש שצ"ל שהחשבון היה קצתם מלבר וקצתם מלגאו כפי מציאות האנשים שנמצאו שם עיי"ש, אך בתנחומא א משפטים אות ו איתא, שחשבון השרים מלגאו:

[כח] עיין בנתה"ש מה שהעיר ע"ז:

[כט] אחר שבקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות הדבר ולהביאו אל תכלית יותר מיראי אלהים בלתי אנשי חיל (רע"ס):

[ל] קיצר בענין ואמר אנשי חיל, אנשי חיל בממון, אנשי חיל ביראה, אנשי חיל במצות (פס"ז) והנה בהזכירו אנשי חיל הכל בכללו, ופרטם (דבר' א טו):

[לא] רש"י ז"ל הבדיל בין ושפטו, יביאו שבפ' כב שהם לשון צווי ועצה, לכן הם מתורגמנין "וידונון" "ייתון" "ידונון" לא כן בפ' הזה שמספר המעשה כמו שהיה לכן יתורגם ודינין ולחנם השיג עליו הראב"ע (נל"ג):