[א] וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל, ומה צורך שיזכור הכתוב זה, ודעתו בעבור שלא חשש לגזרת פרעה, ולקח לו אשה להוליד ממנה בנים, אמר הכתוב כן, כי בכל מזדרז לעשות ענין חדש יאמר הכתוב כן עיי"ש:

[ב] והוצרך לומר זה בעבור כי לוי היה מבאי מצרים, ומשה בן בתו היה מהיוצאים:

[ג] וכן הוא (פס"ז שמות ו טז) לוי ירד למצרים בן ארבעים ושלשה שבה, שהרי בשנה שלישית לנשואי לאה נולד לוי, שנאמר "ראובן שמעון לוי ויהודה" (למעלה א ב) נמצא לוי גדול מיוסף ד' שנים, שהרי יוסף בסוף ז' שנים לנשואי לאה נולד, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (ברא' ל כה) הרי לוי גדול מיוסף ד' שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו) וז' שני השבע, וב' של שני הרעב, שנאמר כי זה שנתים הרעב (שם מה ו) נמצא לוי בן מ"ג שנה ברדת יעקב אבינו למצרים, וכו', וחיה יוסף אחרי שירד יעקב אבינו למצרים אחד ושבעים שנה דכתיב "ויחי יוסף מאה ועשר שנים" וקודם לכן היו לו תשע ושלשים שנה":

[ד] ועפ"י פרד"א פ' מ"ח, התחילה הגזירה מהשלכת הילדים ג' שנים ושליש שנה עד שנולד משה וכן הוא (ילקוט סוף רמז קסה) והיינו בימי עבורו של אהרן, ותקרא את שמו אהרן, כי בימי הריונה החל פרעה להשליך יאור זכוריהם, וכן הוא בערוך ערך אהרן בשם ד"ה של משה, וכן הוא (שמ"ר ר"פ כי) "והעמיד הקב"ה גואל זה אהרן ע"ש ההריון":

[ה] והח' ח"ד דובזעוויץ (האסיף תרמ"ו צד 511) בהערה להמאמר הוראות חדשית לשרשים אחרים בכ"ק לפי מובן חז"ל, כתב וז"ל "אנחנו הסכמנו לכתוב הרבוי מן אמת אמתות, או אמיתיות, לא כן הראב"ע (שמות ב ב), ואולם בלשון החכמים מצינו עדים אמתיים להיפך מהראב"ע", וע"ז העיר הח' אטלאס (האסיף תרמ"ח ציד 140) בברורי דברים, והצדיק את הראב"ע עיי"ש:

[ו] וכן כתב הרמב"ן, ועל דרך הפשט שיהיה זה תחלת הנשואין אין מוקדם ומאוחר בפרשה, כי היה זה קודם גזרת פרעה, וילדה מרים ואהרן, ואח"כ גזר פרעה כל בן הילוד היאורה תשליכוהו ותלד הבן הטוב הזה, ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלידתם חדוש דבר וכן פי' החזקוני, וכן הוא (ילקוט סוף רמז קסה) "וילך איש מבית לוי, ותהר האשה ותלד בת ותקרא את שמה מרים, בימים ההם החלו המצרים למרר חיי בני ישראל, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אהרן וכו' ותהר האשה ותלד בן וכו', ועיין בתיוב"ע (במד' יא כו) שכתב על אלדד ומידד שם שהם היו אחי משה שילדתם יוכבד אחר גירושי עמרם, ולקחה לאשה אליצפן בן פרנך, והולידה לו אלדד ומידד, ואח"כ חזרה לעמרם והולידה את משה:

[ז] ושד"ל פי' כי טוב כמשמעו, וקוראים טוב לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצָפנו, כי היה קולו נשמע מרחוק ומרני שהיה טוב יָכלה לצָפנו:

[ח] עיין יהל אור, ועיין ברא"ם שכתב אבל בתוס' סוטה בשלהי פרק קמא (לא נמצא בתוספות רק בתיוב"ע) תרצו שבס' האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י, וחולק על גמרא שלנו, אבל לבי מגמגם בזה, איך הניח גמרא ערוך, ונטה אחר האגדה ההיא, ושמא י"ל מפני שהאגדה ההיא יותר קרובה לפשוטו של מקרא עכ"ל, והנה רש"י ז"ל פה תפס לו דרך אחרת לא כג' שלנו (סוטה יב א) על הפ' ותצפנהו, ועיין במהרש"א בח"א שם מה שכתב ע"ז:

[ט] והרדי"א כתב "ואולי שעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא, לפי שהנולדים למקוטעים הם חלושים, ובלתי שלמי היצירה, לכן ראתה יוכבד בילד דבר מתמיה, והוא שבאם היותו קצר ימים ושבע רוגז, נולד בן ששה חדשים ויום אחד, היה טוב במזגו, ויפיו ואבריו משאר הילדים וכן דעת הרשב"ם:

[י] משפט הלשון הוא, כל מלה שהיא בטעם מלרע, והמלה שאחריה תהיה בה הנגינה באות הראשונה, אזי טעם המלה הראשונה נסוג אחור, באופן שתהיה נגינת טעם המלה ההיא בתנועה שלפני האחרונה מפני קירוב הטעמים אשר יכבד על המבטא, כי קשה על המבטא להאריך הנגינה בתנועה האחרונה מהמלה, וגם בתנועה הראשונה מהמלה שאחריה:

[יא] בבעלי התוספות על התורה הובא מפי' הח' ז"ל (לא נמצא אצלינו בנדפסים) וז"ל "וראב"ע פי' ותחמרה בחמר ובזפת על דרך "שאגת אריה וקול שחל" (איוב ד י) אעפ"י שתחמרה לא שייך גבי זפת, נקט לה אגב חמר כדנקט "נתעו" (פי' סוף הפסוק שם "ושני כפירים נתעו") גבי שאגה וקול, אע"ג דלא שייך ביה, משום דשייך מיהא גבי שני כפרים, עיין למטה כ' ט"ו ובביאורי שם, ועיין בראשית י"ט ל"א יהל אור אות צ' מה שהבאתי מהג' שי"ר, כי מה שמובא בס' דעת זקנים מרבותינו בעלי התוס' על התורה בשם הראב"ע ולא נמצא לפנינו הוא מנוסח אשר כתב תלמידו, ועיין למטה יב ט קרני אור הערה כ:

[יב] ואולי אפשר לומר כי קריאתה וַתַּתְצֵב כלומר וַתַּצֵב והיא חוזרת לאם הילד, כי היא העמידה שם את אחותו לדעת מה יהיה בבנה:

[יג] וע"ז כתב המבאר לנתה"ש, "ולדעתי יתכן ג"כ לומר שהה"א נוספת כאשר מצאנו גם כשיבוא המקור בשלימות, כמו "לאהבה את ד' וגו' ולדבקה בו" (דברים יא כב) "ליראה את ד' "(שם י יב):

[יד] ורש"י ז"ל פי' "סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו", וא"כ יהיה על היאור, כמו אל היאור, וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (ש"א ב יא), ועיין בפי' רע"ס, שפי' לרחוץ על היאור בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו, כי אמנם כבודה בת מלך פנימה ובלי ספק לא יצאה אל היאור, ולפי דעתי כי היו על היאור אהלים מיוחדים לרחוץ בם כמו שעושים היום, והמה היו בתוך היאור סמוכים לארמונה, ותרד מארמונה לרחוץ על היאור באהלי הרחיצה, וראתה התיבה בתוך היאור, ובזה אין צריך לסרוס המקרא כלרש"י:

[טו] ובדרז"ל (סוטה יב ב שמ"ר פ"א ילקוט רמז קסו) יש פלוגתא חד אמר ידה ממש, וחד אמר שפחתה, מדלא כתיב ידה, וכן דעת הח' ז"ל:

[טז] עיין מקורי רש"י מה שהבאתי מס' הזכרון, וכן הביא הרב הח' פאר דורנו מ' אברהם ברלינר בזכור לאברהם ג"כ הנוסחאות מס' הזכרון, ועיין אשתדלות עם שד"ל (ח"א פ' כב) שהוציא מזה פנינים יקרים לענין התנגדותו עם שד"ל עיי"ש:

[יז] והנה דעת הח' ז"ל שהפי' מן אמתה שפחתה, וכן פי' ר"י ן' גנאח "אמתה שפחתה, כי לא מצינו במקרא שלוח אמה ולא שלוח זרת" וכ"כ ר"ש ן' פרחון בשורש "אמה", וכן דעת רש"י ז"ל והרשב"ם ורע"ס והעקידה והרדי"א, ועיין שרשי רד"ק בשרש "אמה" שכתב כי המלה הזאת מחלוקת בקריאתה, כי יש קוראים אותה בדגש אַמָּתָה מן אמה ארכו, וכן פי' רס"ג בפי' בערבי "ומדת דרעה"א" פירושו, ותשלח זרועה עכ"ל, ולפ"ז סרה קושית הח' ז"ל ורש"י ז"ל, ובטח כן הי' הגי' לפני רז"ל כגי' רס"ג, ויהיה פי' ותשלח לשון הושטה, וכן הביא הת' ז"ל דעת הרס"ג בס' (שפת יתר סי' א') וז"ל עם ביאור עליו "אמר הגאון שהוא כמו "אמה ארכו" (שמות ל ב) (ופי' ותשלח ידה או זרועה) ויאמר ר' אדונים שטעה ג' טעיות מדרך דקדוק הלשון (פי' א) אם יהיה טעם אמתה כמו אמה ארכו היה צריך לנקוד אַמְּתָה בפתחות האל"ף ובדגשית המ"ם, ב) האמה היא מדה ולא זרוע כמש"כ הח" ז"ל פה, ג) אף אם נאמר שנקרא זרוע כן, בכל זאת לא מצאנו במקרא שלוח אמה) ואני אברהם אומר, מי יתן ור' אדונים היינו בדור אחד, והייתי מוכיחו על הדברים האלה (אף שהח' ז"ל יצא ללחום מלחמת רס"ג להיות עזר בעדו להצילו מהשגת ר' אדונים, מ"מ פה בפי' על התורה ביאר מלת "אמתה" כמו שפחתה מהג' טעמים הנ"ל וזה נגד דעת רס"ג) כי כל דבר שיאמר תלמיד מפי רבו ורבו מפי רבו, אין ראוי להשיב כ"א על הרב הקדמון, ועוד כי רב סעדיה הקל שבתלמידים היה מחכמי התלמוד (פי' שהיה הקטן מתלמידי חכמי התלמוד) א"כ מה חטא הגאון ? ומדוע אליו ריבות ? יקום יריב את ההרים מוסדי עולם, הם חכמי המשנה שפי' כן (עיין סוטה יב ב), ועוד מצינו שאמר הגאון במקומות רבים מספריו, אעפ"י שמסברת דקדוק הלשון אינו בדברי הראשונים, אנו נסמוך עליהם, ונעזוב דעתנו, כי היא נקלה כנגד דעתם עכ"ל, ודעת אונקלס ויונתן ג"כ כדעת רז"ל ואחריהם רס"ג (עיין רל"ג ולחם ושמלה) ועיין באשתדלות עם שד"ל, ח"א פ' כב הערה 6 שהוכיח שהדין עם חז"ל, ואחריהם הרס"ג שהחזיק בדעתם, ור' אדונים והח' ז"ל טעו בזה, ועי' בס' "ינחנו" מה שהעיר על האשתדלות:

[יח] וכן הוא דעת אחרים ור' יוסי ב"ר חנינא (סוטה יב ב שמ"ר פ"א כ) והרמב"ן כתב "וי"א שראתהו נמול, וא"כ הסירה בגדיו ובדקה אותו בו ואין צורך":

[יט] ודעת הרשב"ם כי ותניקהו שרשו ג"כ "ינק", ולא בא כן רק לקצר את התיבה, ותניקהו במקום ותיניקהו, וכן נראה דעת הרד"ק שלא הביא בשרשים שרש "נוק" ויותר נראה דעת הראב"ע (רש"ד):

[כ] עיין בס' "חיי משה" להח' הקדמון פילון היהודי אשר היה מתושבי אלכסנדרא של מצרים בזמן בית שני, שיספר מבת פרעה שהתכחשה להתדמות אל אשה הרה, ע"כ יאמר, "ויהי לה לבן":

[כא] עיין ברדי"א מה שהשיג על הח' ז"ל בזה, ובנתה"ש מה שהעיר ע"ז, וז"ל "הבנת המקרא" "בשם משה העריך הרדי"א מלחמה גדולה עם הח' הראב"ע על אמרו ז"ל, שם משה מתורגם מלשון מצרים בלה"ק ושמו בלשון מצרים היה מיניוס וכו', והוא הרדי"א אחרי שהאריך להוכיח שאין מדרך כל לשון גם לא מדרך התורה לתרגם שום שם עצם פרטי אמר, ואחר שהדבר כן, איך נאמר אנחנו בשם אדונינו משה שהעתיקה התירה שמו המפורסם שנקרא כן מלידתו אשר לא כדת אם היה שמו מוניוס כדברי הראב"ע, גם הרב המבאר נתה"ש העתיק רוב דבריו וקלסו, ולדעתי כל הענינים האלה לא היו נעלמים מעיני חכמת הראב"ע ז"ל, אלא שהם לא כוונו דעתו יפה, ומעולם לא עלה על דעתו שתיבת משה מתורגמת מתיבה אחרת מצרית כמוהו, אבל כוונתו שבת פרעה קראה שמו משה בלשון עברי, כי העתיקה ענין המקרה של הוצאת המים מלשון מצרי, ותרגמה הענין ההוא בשם דבר "משה", ותדע שכן כוונתי, שהרי אמר בסוף "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה", ואילו היתה כוונתי כמו שהבינו החכמים הנ"ל, לא היה צירך לבת פרעה לא ללמוד ולא לשאול, ומה שאמר עוד, ושמו בלשון מצרים היה מוניוס, בזה רצה להודיענו, כי זה משה האיש הוא הידוע לסיפרי מצרים בשם מוניוס, וכמו שכתב הרמב"ן בפ' מקץ אצל צפנת פענח באומרו "ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי מצרים מוניוס כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם, כאשר יעשה התרגום בקצחם כמו בין קדש ובין ברד (ברא' טז יד) בין רקם ובין חגרא, וכן בהרבה מן השמות, ובקצתם לא ישנה דבר, כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה, וזה לפי מה שהיו נקראים בלשין ארמית בדורו, וכן עשו הנוצרים המעתיקים", עכ"ל הרמב"ן ז"ל, והנה הרדי"א יפרש ותקרא שמו, שאמו קראה לו שם לא בת פרעה, ומפרש משיתהו, משית אותו (כמו יְלִדְתִנִי, לִבַבְתִנִי) ומביא ראיה לזה מחסרון היו"ד אחר התי"ו (עיין בנתה"ש שכתב שהפריז על המדה, כי נמצאו איזה מהן בלי יו"ד לסימן המ"ב) ולא יסתור עדות הח' ז"ל שראה בספרי הצאבה שהיו קורין למשה מוניוס, ודעתו ששם משה היה שמו העצמי שעטרה לו אמו, ושם מוניוס שקראוהו המצרים הוא שם התואר למעלתו וגודל חכמתו, מונח מהמצרים אחרי היותו בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה והתפרסם מעשיו וחכמותיו הנפלאים, וע"ז כתב שד"ל "אמנם אחר שהיה לבן לבת פרעה, ושהיא לא ידעה כי המינקת היתה אמו, הנכון כי בת פרעה קראה לו שם, ומ"מ משה היה שמו (ולא שם אחר כגון מוניוס כדברי הראב"ע) כי mo בלשון מצרי מים usec מֻצָל, והנה משה עניני מֻצָל ממים, וכן יוסף פלאוויס כתב כי המלה מורכבת מן Mo-yses שענינו מֻצָל ממים, ועיין בס' חיי משה שהביא ג"כ מס' ביבלישעס רעאל לעקסיקאן, הרכבת השם כלו מלשון מצרי, מן מָא שהוראתו מים, ומן איזעס שהוראתה הצלה, וא"כ פי' מוצל ממים שוה למלת משוי ממים בלשוננו, לכן שמו נאה לו גם בלה"ק גם בלשון מצרים:

[כב] ובפס"ז "משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא ע"ש ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים וכו' ולכך נקרא שמו משה שהוא משה אחרים:

[כג] וע"ז כתב הרדי"א "והראב"ע פי' ויצא אל אחיו המצרים, והנה פי' כן מפני שנאמר וירא בסבלותם, כי לפי דעתו הסבלות שב אל המצרים הפועל אותו, ואינו דעת הכרתי, כי הוא לפעמים שב אל הפעול, ולפעמים אל הפועל, ורחוק הוא שהכתוב יקרא אח אל המצרי, ולא לשום אומה אחרת, רק לאדומי שנאמר, כי אחיך הוא (דברים כג ח):

[כד] כל נצים, וינצו בנפעל היא קטטה שיש בה הכאה וחבלה כגון זה, וכן "וכי ינצו אנשים" (למטה כא כב), כי ינצו (דברים כה יא) להציל את אישה מיד מכהו, וינצו שניהם בשדה, ויכו האחד את אחד (ש"ב יד ו) וינצו במחנה (ויקרא כד י) והיה שם חבלה (רוו"ה).

[כה] והרד"ק בשרש כהן כתב "כל עובד יקרא כהן, וכן עובד ע"ז כמו כהן מדין", וע"ז כתב רא"ב בנימוקיו "וזה דוקא עובד לאלהות בין קדש בין חול, ולא על שאר עבודות":

[כו] עיין בס' "מבין חדות" שלא יגרום מלת "לעתיד", וכחב שכן מצא לרד"ק במכלול דף מ"א שהעתיק דברי הח' ז"ל כאשר הוא ולא העתיק מלת "לעתיד" ויבאר דברי הח' ז"ל וז"ל "אלו כתיב ויגרשון בנו"ן היה מקום לטעות ולומר שהנו"ן נוספת מאותיות האמנתי"ו, כמו "ובו תדבקון" (דברים יג ה), את אשר תעשון (למטה ד טו) ודכוותהון, הנו"ן בהם נוסף בלתי צורך שמוש, רק יש בהם דרש, כמו שהביא המדקדק הגדול בעל בנין שלמה הרבה מהם לאיזה הוראה אשר נתוספה בהם הנו"ן ואז היה פי' המלה ויגרשון כאלו נכתב בלא נו"ן, ולא היה אז במשמעות המלה את מי גרשו, לכן התחכם בעל הלשון, והחליף הנו"ן במ"ם כנוי הרבים, ונדע פי' המלה כאלו כתיב ויגרשי אותן את בנות כהן מדין", ועיין באבי עזר שכתב "צדקו דברי הרב בעל מבין חדות שצריך למחוק תיבת לעתיד", והנה מה נעשה שגם בפי' הקצר כתוב ג"כ "בעתיד":

[כז] ויגרשום, שגרשו את צאן הנערות מאצל הרהטים, ואין לפרש ויגרשום לבנות שא"כ היה צריך לכתוב ויגרשון בנו"ן סי' לנקבות (רדי"א) ולדעתי בא במ"ם הזכר להורות שלא היו הגירושין מסבת הבנות עצמן כ"א מסבת אביהן, וכדאיתא ברבה לפי שפי' מעכו"ם נדוהו (הכוה"ק) ובתנחומא שמות סי' יא, שמ"ר פ"א פס"ז ב' יז התחיל לכתוב לספר בל"ז ויגרשום, וכתיב ויושיען ל"נ אלא מלמד שבקשו להזדווג להן:

[כח] עיין יהל אור, וע"ז כתב שד"ל (כ"ח מחב' ג מכתב יב) ומזה התברר כי הפי' הקצר על ס' שמות עשאו הראב"ע בזמן שעשה פירושו הנדפס לשאר ארבע חומשים, אבל הפי' הארוך על ס' שמות, והוא הנדפס בזמן אחר עשה, והפי' הארוך נעשה תחלה, והקצר נעשה אח"כ, ועיין ברשימת ספריו בראש ס' בראשית:

[כט] ובמד"ר (קהלת פ' ט) על הפ' לא לחכמים לחם" זה משה שהיה קומסקלטור (ממונה על שלוחי ב"ד) בפלטין של פרעה ואח"כ קראן לו ויאכל לחם:

[ל] עיין יהל אור, ובפדר"א פ' מ, ספרי ברכה סי' ל"ו, ב"ר ס"פ ויחי משה היה במצרים מ' שנה ובמדבר מ' שנה", (עם צאן יתרו) (עיין מקורי רש"י אות לג) ואין לומר דזה וזה אמת, הלא כתוב ומשה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה (למטה ז ז) ומתי מלך בכוש?:

[לא] אולם הרשב"ם (במדבר יב א) קיבל את הכתוב בד"ה של משה, וגם התרגום המיוחס ליוב"ע יסד ג"כ פירושו עפ"י הספור הזה, ועיין בנתה"ש שם שהסכים ג"כ להרשב"ם וכתב "אף שהראב"ע ההביל את הס' הזה בפי' לשמות, הנה דבריו לא יתכנו כ"א בדברים הסותרים על דבר התורה או קבלת חז"ל, או שהם מתנגדים אל השכל, אבל לא מטעם שלא נכתבו בתורה", וכתב הרדי"א ידמה שהיה משה כבן כ' שנה כשהרג את המצרי וברח מלפני פרעה, וכל מה שכתוב בדברי הימים של משה אפשר שיהיה אמת עיי"ש. וכן הוא (שמ"ר פ"א ילקוט שמות רמז קסז, פס"ז ד, יח) שמסורת הוא ביד החכמים שבן עשרים שנה יצא ממצרים, ועיין מקורי רש"י אות לג: