[א] טעם הוי"ו עיין פי' רש"י, ומקורם עיין מקורי רש"י, והרדי"א כתב טעם אחר ע"ז עיי"ש:

[ב] משפט שם נגזר מן הפעל, וענינו פסק דין שהשופט גוזר, והנה לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, אינם משפטים, אך הם שרשים וכללים גדולים אשר אין בני אדם צריכים ללמדם מפי השופט, כי כל אדם מודה בהם, אבל הדינים האמורים בפרשה הזאת הם ענפים אשר יפול בהם חלוק הדיעות, ובהם בני אדם צריכים לשופט שיחתוך הדין לכן נקראים משפטים (שד"ל):

[ג] הרדי"א ז"ל סדר כל המשפטים שבאלה המשפטים שהם מחמשה דברות האחרונים, וזכר עשרה משפטים נכללים בדבור לא תרצח, והן מן תקנה עבד עברי, עד וכי יפתח איש בור, ובדבור לא תגנוב, נכלל שמונה משפטים, והוא מתחיל מן וכי יפתח איש בור, עד וכי יפתה איש בתולה, ובדבור לא תנאף נכלל חמשה משפטים, והוא מתחיל מן וכי יפתה איש בתולה, עד לא תענה, ובדבור לא תענה, נכלל שתי מצות, ובדבור לא תחמוד נכלל ד' משפטים, עיי"ש שהרחיב לבאר כל המשפטים:

[ד] וכן הוא דעת יפת הביאו (המבחר משפטים), כאשר יצא זה מעם אדוניו, האשה וילדיה תהיה לאדוניה, א"כ זה הזיוג בלי ספק קדש וקדשה,

[ה] וכן אמרו בספרי שם, "מפני מה, כי אחיך הוא, גדולה אחוה" פי' הכתוב אמר טעם להאזהרה מפני שלפי שכל האנושי היה נכון לתעבם רק כי אחיך הוא:

[ו] וכן הוא (מכילתא משפטים פ"א) ובשביעית שביעית למכירה, כי לא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה:

[ז] וכן הוא (מכילתא שם) בנמכר בבית דין הכתוב מדבר, וכן פי' רש"י ז"ל:

[ח] ורש"י ז"ל בחר שיהיה היו"ד נוסף יותר ממה שיהיה הלמ"ד נוסף, וכן דעת הראב"ע, מפני שמלת יצא מורה שיצא מענין לענין, או ממקום למקום, ופי' פה שיצא מענין העבדות לענין החירות (רא"ם):

[ט] וכן כתב הרד"ק בשרש "חנן" ויצאה חנם, המ"ם נוספת כמ"ם ריקם, ופי' ותצא בחן מאין כסף, כלומר כיון שיוצאה מאין כסף כאילו יוצאת בחן שמצאה בעיני אדוניה, וכן כל חנם שבמקרא יתפרש כמו חן:

[י] וכן הוא (מכילתא משפטים פי"א) "בכנעני הכתוב מדבר" ופי' שם התוה"מ, כי אם מדבר בעבד עברי לא היה נותן הכסף לאדוניו רק ליורשיו:

[יא] נבלע הנח של גוף בדגש, כמו ופטורי צִיצִּים (מ"א ו יח) שדגש צצים תמורת הנח אשר בציץ שהוא עי"ן הפעל, וכנהו בלשון זכר כמו בגופו (ן' מלך):

[יב] וכן פי' המבאר לנתה"ש, ועיין המעמר מה שהעיר ע"ז:

[יג] וכן ת"א ויוב"ע "בלחודוהי" וכן דעת ראב"י (קדושין כ א) יחידי נכנס, יחידי יצא:

[יד] וכן ביאר הרדי"א, שהוצרך להזכיר זה בעבור דבר אשתו, לענין אשתו הישראלית, שאם לא היה העבד נשוא אשה, אבל היה יחידי בגפו, או בגופו, וכן בא אל בית אדוניו, ככה בגפו יצא ולא יכריחנו אדוניו שישא אשה ישראלית בביתו, ואם הוא בעל אשה ישראלית היה קודם שנמכר, אזי הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו, מפני שהעבד חייב במזונותיהם:

[טו] והזהיר הכתוב דתצא עמו בע"כ, ואסור להאדון לעכבה בביתו:

[טז] וכן הוא בג' (קדושין כב ב) מה שדרש ר"ש ב"ר, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות וכו' וכן פי' רש"י ז"ל:

[יז] וכן הוא (פס"ז) כדי שיהיו עוברים ושבים אומרים לו מפני מה אתה משתעבד לזה, והתורה זכתה לך להיפטר לכך נרצע לפני הפתח ולא בחדרי חדרים:

[יח] וסבת זה כי אהבת האדון הניעתהו להשאר שם, ובסור הדבר יסור הדבר המסובב ממנו (רלב"ג):

[יט] והיא דעת ר' יונתן (מכילתא משפטים פ"ג) מאחר שבגד בה מנהג בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות, אף היא אינו רשאי למכרה, והוא מפרש שקאי על האב, שהאב בגד בה, ולפ"ז מאמר זה נמשך למעלה, שאמר לעם נכרי, ה"ז אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי:

[כ] והוא דעת ר' ישמעאל (מכילתא שם) באדון הכתוב מדבר אשר לקחה ע"מ לייעד ולא ייעד, אף הוא אינו רשאי לקיימה, ודעתו שזה לא נקרא בגידה מצד האב, כי אינו מוכר את בתו רק בשהעני לגמרי, ומוסב על האדון שהוא בגד בה ואינו מקיים התנאי שלקחה ע"מ לייעד ואינו מייעדה (התוה"מ) וכן הוא דעת אונקלס ועיין בנל"ג מה שהעיר ע"ז:

[כא] בעלי התוספות הביאו בשם הח' ז"ל, ולא נמצא אצלינו לא בנדפסים ולא בכ"י וז"ל "לא תצא פי' ר' אברהם אבן עזרא ז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכה הצריכה לצאת חוץ אלא בתוך הבית" וידידי הרה"ג מ' י"פ, העירני כי בפי' הטור הארוך עה"ת כתב לה משמיה דנפשיה, ועיין שו"ת מהר"י מברונא ז"ל סימן רמא שכתב וז"ל כתב בפי' התורה לר' יעקב ב"ר אשר ז"ל שנקרא נזיר וז"ל "י"מ שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית עכ"ל:

[כב] וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ג) אין רעה אלא שלא נגמלה חסד לפניו:

[כג] ואונקלס תרגם יעדה "דִיְקַיְמַה לֵיה", וכן תיוב"ע, וכן כתב יא"ר שהתרגום כפי הקרי, ושד"ל כתב, שבתרגום כ"י משנת קע"א (ואולי הוא יותר קדמון) הגי' "דלא קיימה ליה" וכן בתרגום סורי ושומרוני, וגם אונקלס אפשר שתרגם "די לא יקיימינה ליה" והסופרים השמיטו מלת לא לפי הקרי, ועיין בנל"ג שכתב ג"כ שבכ"י אשר לפניו כתיב "דלא מקיימא":

[כד] עיין בפס"ז שם, ובמנחת שי מה שהעירו ע"ז:

[כה] עיין ביאורי להקדמתו על התורה בדרך הא' הערה 8 ובקרני אור ברא' כ הערה ד, ושם לו הערה יח, ולפי הנראה מפי' הח' ז"ל למעלה ה ט, ומפי' הקצר למעלה יג ח, ומפי' הארוך והקצר למעלה יט יב, ומפי' כאן, כיון הח' ז"ל לר' יונה ן' גנאח, כי כל השנוים שהביא הח' ז"ל פה ובסוף ס' צחות, ובס' שפה ברורה, כולם נמצאים בס' הרקמה לר' יונה ובס' השרשים שלו, וכן דעת הח' ר"י רייפמאן (אוצר הספרות שנה ד' צד 285) וכן דעת שד"ל, והג' שי"ר (אגרות שי"ר מכתב א וב) יתנגד הרבה לזה, וכן יתנגד הרבה לזה הח' גבריאל ליפמאן בבאורו לס' שפה ברורה דף י, והאריך להביא ראיות מוכיחות כי מעולם לא אמר ר' יונה ולא עלה על דעתו לפרש מלות האלה בדרך חילוף הנזכר בכ"ז גם הוא לא החליט הדבר והניח בצ"ע:

[כו] ויפה כתב הג' רי"צ מעקלענבורג (עיון תפלה) שהגי' בברכת השחר "שלא עשני נכרי" ועל הנוסח "שלא עשני גוי" יש לגמגם הרבה, כי שם גוי לא הונח בכ"ק רק על קבוץ רבים, רק רבותינו במשנה ובתלמוד ישמשו מלת גוי על איש יחידי, וכבר הורה לנו רבינו הגדול הגר"א דלישנא דקרא עדיפי הכי נמי יותר ברור לשון נכרי:

[כז] כן הוא בג' (כתובות מז ב וכן במכילתא משפטים פ"ג) דעת ר' יאשיה, שארה אלו מזונותיה, וכן ת"א ויוב"ע, וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין ברמב"ן מה שהעיר ע"ז וכתב והמובן בסוגיות הג' שהם דברי יחיד, והשיג גם על פי' הח' ז"ל עיי"ש:

[כח] כן הוא בג' כתובות שם, ודרשו מן תענה את בנותי (ברא' לא נ) ועיין בתוס' שם ד"ה "אם תענה" שיקשה שם דאדרבה מהאי קרא משמע דעונה לאו היינו עונה של תשמיש, ויתרץ דה"נ אמר קרא "עונתה לא יגרע" דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה דהיינו תשמיש ועיין הלבנון שנה ה' צד 148 מהח' ר' שיתרץ מה שיש להתפלא ג"כ על הג' שם "עונתה אלו מזונות וכן הוא אומר "ויענך וירעיבך" (דבר' ח ג) והלא שם מורה ההפך שמנע מהם מזונות, כמו שהתפלא כבר באמת המהרש"א שם ? ונראה שחז"ל חוקרים מלת תענה ומלת ויענךָ שבאים בבנין הכבד בהוראת הפך הפעולה כמו סָקֹל סַקֹל, שָרשׁ שָרֵש, ודומיהן שבכולן יורה בנין הכבד על הפך פעולת הקל, וגם בזה יחשבו כי הקל מורה באמת על היות הדבר עונה או מזונות) ואך הכבד מורה על הפכו, היינו בלתי היותו:

[כט] ויש להקשות למה נאמר זה, הרי לא קלטו עד שבאו לארץ ועד שהפרישו את כולם, ובהכרח שגם במדבר היה מקום קליטה ועז"א ושמתי לך כי מחנה הלוים היה קולט, עיין התוה"מ, והרשב"ם פי' ושמתי לך מקום, כשיהיו ערים לשבת:

[ל] וכן הרמב"ן והטור על התורה ורב"ח הביאו זאת בשם הגאון ר' סעדיה, והוא בבמד"ר פ"ט סי' ז, ועיין חידושי רי"ח שם ועיין תולדות הערוך להרה"ג שי"ר הערה 44

[לא] מן ההכרח שיהיו עדי גניבה עם עדי מכירה, וכן עדים שיעידו שהיה נמצא ברשות הגנב קודם מכירה, שאם גנבו ומכרו בהיותו עדיין ברשותו של נגנב אינו חייב עיין (סנהד' פ"ה ב) ובמכילתא וברש"י כאן, וברמב"ן מה שהעיר ע"ז, ודעת הח' ז"ל עיין יהל אור:

[*] הרה"ג מ' יוסף פיימער העירני כי נמצא עוד בקדושין עו ב, סנהד' כא א, ונעלה זה מהגרי"ב ז"ל בס' מיני תרגומא על פ' זה, ובס' הפלאה שבערכין על הערוך ערך אגרוף, שכתבו שלא מצאו אלא בפסחים נג:

[לב] כן הוא דעת ר' ישמעאל (מכילתא משפטים פ"ו) שפי' על משענתו על בוריו, וכן פי' הרלב"ג על משענתו משענת טבעו ר"ל שישוב לבריאותו:

[לג] ובאמת אות וי"ו הכנוי במלת משענתו מסכים יותר לפי' רז"ל, וכן כתב בעל הכוה"ק, וכן פי' בעל התוה"מ, שר' ישמעאל דייק ממ"ש משענתו בכנוי ולא אמר על משענת בלא כנוי, דהא רוב בנ"א הבריאים הולכים בלא משענת ונשענים על כחם וגבורת גופם, שהיא משענת הבחורים, והזקנים נשענים על מקלם, וצריך שילך על משענתו המיוחד לו כבר, הבחור על משענת בוריו וכחו והזקן על מטהו:

[לד] עיין יהל אור, והמק"ח יפרש כי החולקים אומרים כי נקם ינקם הוא על דרכים רבים וקשה עליהם האיך יהרג האדון בעבור מיתת העבד:

[לה] אצל הרומיים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם בכל מיתה משונה ולאיזה סבה שתהיה, ונמשך זה עד זמן הקיסרים אדריאנוס ואנטנינוס השר רחמו עליהם ואסרו הריגתם, עיין בס' העבדות עפ"י התורה התלמוד, להרב הגדול צדוק הכהן מפאריס, מה שהאריך בזה:

[לו] וכן (מגילת תענית פ ד) "שהיו ביתוסים אומרים עין תחת עין, שן תחת שן, הפיל אדם שנו של חבירו יפיל את שנו, סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו שיהיו שוים כאחד" ועיין במג"ת שהוציא לאור הרב החכם מ' מנשה גראסבערג ושם הערה ד הביא מה שכבר תמהו חכמים הרבה איך נוכל ליחס הדינים הנזכרים בפירושי המקראות האלה רק לצדיקים ולא לדעת הפרושים, הרי בב"ק פד א ר"א אומר עין תחת עין ממש וכן ת"א עיינא חלף עינא עיי"ש, ועיין בנל"ג, ובלחם ושמלה, מה שהאריכו בזה על תרגומו של אונקלס:

[לז] והנה האזן אעפ"י שעוזרת לשמיעת קול העקלקלות שהם בתנוך האזן בחוץ, עם כל זה, אין נזקו כל כך, לפי שהעצם אשר בפנים הוא עצם חזק, וקוראים אותו עצם אבניי, ויש לו ג"כ ארחות עקלקלות, והשם ית' שהוא אדון הטבע צוה לו שיעשה זה, לפי שלא יקררו גלי האויר מזג הרוח כשיכנסו באזן, ועוד שיתעכב שם הברת הקול עד שיבין החוש מה שבאותו הקול:

[לח] כן הוא (תנחומא ב נח אות כא) "חם ראה בעיניו והגיד בפיו לפיכך אמר הקב"ה אם ילקה אחד מן העבדים בעינו או בשינו יצא לחירות" וכן הובא המאמר הזה בב"ר פ' לו ה, בקיצור, מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד", וכן הובא המאמר הזה בפס"ז משפטים כא כז ביתר ביאור "מפני מה עבד כנעני יוצא בשן ועין לפי שחם אבי כנען ראה בעינו את ערות אביו והגיד לשני אחיו, ולא בוש להגיד, והראה להם שיניו, לא תהא חירותו אלא בבשתו בהפלת עינו ושינו":

[לט] ובמכילתא פ"ג למד מן ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כד יז) להביא את שהכה את האשה ואת הקטן:

[מ] וכן פי' הרלב"ג, לא יאכל את בשרו ולא יהנו ממנו, כי האכילה היא מין ממיני ההנאה ולא היה צריך לומר בכאן שלא יאכל את בשרו אם היתה כונתו למנוע אכילתו לבד, כי מפני שהוא נסקל אין ספק שהוא אסור באכילה:

[מא] עיין יהל אור, וכן פי' הרמב"ן דעת אונקלס, ועיין בנל"ג ובלחם ושמלה מה שהעירו ע"ז:

[מב] עיין בנתה"ש שרצה להשוות דעת הח' ז"ל עם דעת הרמב"ן ז"ל, ויפה העיר המעמר ע"ז, כי אין דברי שניהם עולים בקנה אחד, וכן בארתי ביהל אור דעת הח' ז"ל, כי מה שנאמר יומת בהפעל יורה שהמיתה ע"י בני אדם, והוא שב"ד ימיתוהו:

[מג] ובדרז"ל (ערכין יד ב) "אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע" וכן פי' רש"י ז"ל, גזירת הכתוב הוא בין שהוא שוה אלף זוז, בין שאינו שוה אלא דינר:

[מד] עיין ברמב"ן מה שכתב שיתכן לפרש ע"ד הפשט, והמת יהיה לו למזיק המשלם בתשלומין האלו שיכניסוהו לניזק בחשבון, ועל שני הלשונות הדין שוה הוא שיהיו הבעלים מטפלין בנבלה, ומשעת מיתה תכנס עמו בחשבונו כדברי רבותינו:

[מה] והמורה בפ' מא מהח' הג' כתב, כי תשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד מפני שגניבתם קלה יותר, כי הצאן ירעו מקובצים והרועה אפשר לשמרם, ויותר מה שאפשר לגונבם הוא בלילה, אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד ואי אפשר לשמרם ותרבה בהם הגנבה: