[א] בנין הפעיל משרש "נטה" יבא אצל משפט, וגם בלא משפט לגנאי, ואם נמצא ועלי הטה חסד (עזרא ז כח) לשבח, מפורש פעולו אצלו שהוא חסד:

[ב] אויב קשה משונא, ואולי היה ירא להתקרב אל אויבו שמא יהרגהו, לפיכך לא חייבתו תורה אלא בהשבת אבידתו שאינו צריך להתקרב אליו, כי יוכל לשלוח לו אבידתו ע"י אחרים אבל בשונא צותה להתקרב אליו ולהתחבר עמו בפריקת משא בהמתו, ואולי ע"י כך גם שונאו ישלים אתו (שד"ל):

[ג] עיין מכילתא שם, שיפרשו שלא יטה המשפט לזכותו, כי אצ"ל שלא יטה משפט האביון לחובתו, דהא אפילו משפט עשיר אסור להטות וכ"ש משפט אביון, עיין בהתוה"מ שם:

[ד] והרה"ח דר' הרכבי בהערה לס' המצות לענן צד 142 יאמר, שזה הוא דעת ענן כי לדעת ענן, הבכור הוא בין מן האב ובין מן האם, ומצא לזה בפיוט ינאי המתחיל "אוני פטרי רחמתים" ולדעתו נקרא בכור עדר בכור אב, והנה בעל המבחר ברצותו לזכות חכמיו הביא הפי' הזה בפ' ראה בשם חז"ל ודחה אותו, וז"ל שם וחז"ל "אמרו זה בכור עדר ואינו מטעם הענין":

[ה] וכן הוא (מכילתא שם) דעת ר' נתן דברים המצודקים:

[ו] וע"ז כתב בעל הבנת המקרא לאו דוקא, שהרי כבר מצאנו רבים שבאו במשקל הסמוך ואינם סמוכים ככתוב במכלל אבן יא ואבן טז, גם הוא כתב כן במאזנים דף כט יב, כמו במזרקי יין (עמוס ו ו) אלא שפי' בחסרון מלה, גם ככה כתב בס' צחות אות י, גם בת"ה עח מט, אמר מלאכי רעים, מלת מלאכי אינה סמוכה, וכאלו כתב מלאכי השם וכו' ויהיה דברי צדיקים כמוהם:

[ז] ואז"ל (ב"מ נט ב) הלוחץ את הגר עובר בשלשה לאוין וכו' ועיי"ש מאמר ר' אליעזר הגדול:

[ח] שם נטישה הונח לרש"פ, על בטול כל יחוס דבקות והתקשרות עם דבר, שאינו מבטל העסק עמו לבד, אבל מבטל כל ענין אשר על ידו אפשר שיהיה לו עוד איזה יחוס והצטרפות עם הדבר, והוא ענין היסח הדעת שבלשון חז"ל שמסיח דעתו מן הדבר לבלי הסתכל בו עוד כלל, והוא לשון גרוע יותר מלשון עזיבה:

[ט] ועיין בשרשי רד"ק שרש "חגג", ובעיון תפלה להרה"ג מ' י"צ מעקלענבורג בתפלת שלש רגלים ד"ה חג המצות:

[י] וכן הוא (מכילתא שם) רגלים להוציא את החגרים, ר"ל מ"ש לשון רגלים, מפני שהיה דרכם לעלות לרגל ברגליו כמו שדרשו רז"ל (חגיגה ג א) על מה יפו פעמיך בנעלים (שה"ש ז, ב):

[יא] ודעת רז"ל שדוקא ליל א' חובה:

[יב] עיין הכוה"ק מה שפי' בזה:

[יג] שרש זבח נגזר מן זוב, וטעם זביחת הגרת הדם, וכן שרש שחט, נגזר מן סחט בסי"ן בענינו מצוי והוצאת המשקה הנבלע בגוף, כמו ואקח את הענבים ואשחט אותם (ברא' מ יא) (שד"ל):

[יד] וכן ביאר הרש"פ, כי שם גדי ע"מ כלי, מן כל, להוראת הולד הרך כאשר עודנו באבו ולחלוחיתו מן הבקר מן הצאן מכל הבהמה נקרא גדי, לשון מגד וטוב טעם, והוא מחמת שיש בו טעם לשבח, ושוב אין הפרש בו, יהיה מאיזה מין שיהיה, כי כל מין ומין מן הבהמה בשרו מתוק וטוב ביותר כשהוא רך משהוא זקן:

[טו] עיין יהל אור, ובג' (חולין קיג ב) "כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב גדי עזים" יראה שאין שם גדי על ולד הרך דוקא, כ"א על כל בהמה גסה כפרה ורחל, עיין בהכוה"ק מה שכתב ע"ז:

[טז] וע"ז כתב הרא"ם, ודבריו אלה הם ע"ד הפשט, אבל דברי רש"י ז"ל דברי רז"ל הם ואין לטעון עליהם כי כל דבריהם דברי קבלה ע"כ, וצריך עיון בזה במה ששינה רש"י ז"ל מלשון התלמוד ועיין בפי' הח' ז"ל (שה"ש א ח בפעם הראשונה) ששם פי' כדעת רש"י ז"ל כאן:

[יז] ובעל המחבר השיגו, כי נמצא, וְאֵבֶל כבנות יענה (מיכה א ח) והוא כולל קטן וגדול:

[יח] עיין תנחומא א חוקת אות ח, תנחומא ב חוקת אות כד והערה רמג שם, פסי"ר פרה, פסי' דר"כ פרה אות קנז והערה קעב שם:

[יט] וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער ט) "לא תבשל גדי, כמו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח), לא תקח האם על הבנים (דבר' כב, ו) פי' ר"ל בשר בחלב, ואותו ואת בנו, ושלוח הקן הוא צער בע"ח, ועיין מורה פמ"ח מהח' הג':

[כ] וכן הוא (מכילתא פ"כ) ומפני מה דבר הכתוב בגדי מפני שהחלב מרובה באמו:

[כא] ואו"ת על לא תבשל גדי, לא תיכלון בשר בחלב, וכן כל השלשה פעמים בתורה מפיק מלשון בישול, ומתרגם מלשון אכילה, עיין נל"ג ובלחם ושמלה מה שהעירו ע"ז:

[כב] הרה"ג מ' שי"ר במכתב הקדמתו לתשובת גאונים קדמונים (ברלין תרח) מביא שם (דף ח ב) לשון גאון (שלפ"ד הוא רב שר שלום בסורא) שכתב וז"ל "מעשה הארון בעבור המלאך שהיה מהלך לפניהם שהארון המלאך שנאמר (יהושע ג יח) הנה ארון הברית (אדון כל הארץ עבר לפניכם בירדן) ע"כ. ר"ל שהארון בעצמו הוא האדון, בעבור שהוא המלאך העובר לפניכם, שכן כתוב במקום אחר (שמות כג כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו וגו' כי ילך מלאכי לפניך ע"כ. א"כ המלאך כמו אדון שלהם העובר לפניהם, וכן היה הארון באמת אח"כ עובר לפניהם תמיד עד כבישת הארץ, והנה כבר מביא הראב"ע (שם) בפי' דעה זו וז"ל "י"א כי המלאך ס"ת בעבור כי שמי בקרבו, ואחרים אמרו ארון הברית, ופי' ושמע בקולו הכתוב בו, ואמרו לא ישא בשם לפשעכם, וכל אלה דברי רוח ע"כ, ואצלנו אין אלו דברי רוח קל מתנודד רק דברי רוח עליון צח וקיים, כי הנה המקראות ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה', ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במד' י) יחזקו מאד דברי הגאון ואשר יקרא שמה בשם ד' הוא מה שאמר פה כי שמי בקרבו, וכו' והנה שני הפירושים שמביא הראב"ע לאחד אצלנו יחשבו וכמה שנראה גם מדבריו במ"ש "ופירשו ושמע בקולו הכתוב בו", ומוסב זה על שניהם ור"ל על ספר תורה הנתון בארון, והם הם דברי הגאון כפי דעתנו ועל מלאך הזה אמר הכתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (צאתך ממצרים) ולהביאך אל המקום אשר הכינותי וכו', וע"ז כתב הרה"ג מ' מתתיהו שטראשון בהערה 5 למכתבו שכתב להח' רשי"פ (קריה נאמנה) ואף שדבריו נעימים מאוד וכמעט אינה צריכים חיזוק, עכ"ז מצאתי להעיר עיי"ש שהאריך בזה, והביא שכן הוא דעת הכוזרי ואחריו הרד"ק ובעל העקרים, ועוד הביא ראיותיו מכמה פסוקים שהתבונן מהם וכתב כמעט יש לתמוה על החכמים הגדולים האלה שלא שתו לבם להם להביאם לראיה ע"כ. ועיין בפס"ז שמביא הדעה בשם דורשי רשומות, והרדי"א הביא הדעה בשם חכמי הקראים ובאמת כי כן פי' ר' אהרן הראשון (המבחר), ופירש שם הטירת כסף שזה האומר הוא ר' יעקב בעל העשר, וכן ר' אהרן השני (כתר תורה) והוא מיחס את המאמר לר' יפת:

[כג] לדעת איזה מחכמינו יש לכל אומה ואומה ועיר ועיר מזל וכוכב בשמים מורה עליו לא ישתתף בהוראה ההיא אומה או עיר אחרת, והם לפי דעת הח' ז"ל השרים שזכר דניאל שר מלכות פרס שר מלכות יון:

[כד] וכן הוא בדרז"ל (תנחומא א אות יח, תנחומא ב אות י, שמו"ר פל"ב ג ילקוט משפטים רמז שנט בשם התנחומא, פסי"ז) שהמלאך הנזכר כאן הוא אשר בא ליהושע בהיותו על יריחו והשתחוה לו, ושע"ז נאמר שם, אני שר צבא ה' עתה באתי (יהושע ה יד) אני שבאתי למשה רבך ולא קבלני ועיין רש"י ורד"ק שם, וגם הרמב"ן נטה לדעת הזאת, והרדי"א בפי' על התורה וכן (עטרת זקנים פ"ב ופ"ג) השיג ע"ז, וכתב שהיתר הראב"ע והרמב"ן בספק הזה לא יתכנו בפשט הכתובים, והמורה בפ' לד מהח' הב' כתב, שזה המלאך ענינו הוא מה שהתבאר במשנה תורה שהשם אמר למשה במעמד הר סיני נביא אקים להם מקרב אחיהם (דבר' יח יח) עיי"ש וכן פי' הרלב"ג:

[כה] עיין יהל אור, וע"ז כתב הח' יש"ר, וקרוב להאמין שהאחד מתלמידיו בחר להעתיק כל הדרושים האלה זה אחר זה בקונטרס מיוחד כדי לעיין בהם יחד, ולפי שכולם מתחילים במלות אמר אברהם הספרדי המבאר, לכן התלמיד אחרי כתבו ב' או ג' פעמים אמר אברהם הספרדי המבאר, לא הוצרך עוד לכפול ולשלש מלת המבאר, והכניס תחתיה מלת הנזכר, כלומר הנזכר למעלה בדרושים הקודמים:

[כו] וע"ז כתב הח' יש"ר, בוודאי לא יסכימו עמו חכמי הטבע, כי סוף סוף החלק הנאכל אינו אלא לתועלת שעה, אבל גרעיני כל פרי הם לתועלת תמידי לקיום המין לכן הם העיקר:

[כז] ודעת בן רש"ד כי הככבים הקיימים הם ממונים על החיים ואורך הימים, וככבי לכת על שאר עסקי האדם, אך בזמן הזה נוכחו לדעת, כי אין שפע המערכות גורם חיים או מיתה לבני אדם, ורוב סברות הקדמונים בענין המזלות והשינוים הסובבים מהם בתבל הלזו ספו תמו כהיום והתבאר בטולם:

[כח] לדעתי רמז בזה להמסופר (ירושלמי ב"מ פ"ב ה"ה) אלכסנדרוס מוקדן סליק לגבי מלכא קצייא (ופי' בעל פני משה ממלכי הודו) והראה לו האי מלכא קצייא כסף וזהב לרוב וכו' אתא בר נש חד דאין עם חבריה דזבן חדא חלקא וחספתא (שקנה חלקת שדה אחת עם האשפה והחורבה בתוכה) ואשכחון בה סימא דדינרי, אהן דזבין הוה מר קיקילתא זבנית סימא לא זבנית (הקונה טען אני את השדה ואת האשפה קניתי ואת האוצר לא קניתי) עיי"ש כל הספור, וכן הוא (ויק"ר פ' כז א) בשינוי קצת:

[כט] וע"ז כתב הח' יש"ר, מה שרצה להשפיל מעלת האדם בעבור שאינו מבין טעמי התורות והמצות איננו נכון, כי המצות לא ניתנו כדי שנדע אותן ונבין טעמיהן, אבל כדי שנעשה אותן, כמו שהוכחתי במקום אחר, שהתורה הקפידה רק על העשיה, שנאמר ושמרתם ועשיתם, ובהן תלויה הצלחתנו והשתלמותנו, ואדרבה מזה הצד יש יתרון לאדם על המלאכים כי להם לא ניתנו מצות וחקים שבהם יוכלו להעלות לעצמם שלמות יתרה:

[ל] גם ע"ז כתב הח' יש"ר, הפסוק ולא נתן ד' לכם לב לדעת, אינו אלא תוכחה לדור המדבר שראו המסות הגדולות, ועכ"ז לא לקחו מוסר ועודם כפויי טובה נגד השם שהטיב עמהם בכמה אופנים, אמנם אין ממנו שום ראיה על היות האדם בטבעו חסר לב לדעת כדברי הרב, גם הפ' ד' אלהים אתה החילות, לא יורה בשום אופן שמרע"ה יחל רק עתה לדעת, חלילה לומר כן, רק פשוטו הוא כי כל הנפלאות והיד החזקה שהראה השם ית' למשה עבדו אינם רק התחלה וחלק קטן ממה שיוכל השם ית' להראות, כי אין גבול וקצבה לנפלאותיו, אך לא שיהיה גבול במי שרואה אותן, שהרי הכתוב לא אמר אני החילותי לראות, אבל אתה החילות להראות, א"כ ההתחלה מיוחסת אל השם ית', לא אל מרע"ה:

[לא] והנה גם על המלאכים יגזור החכם מעלות ומדרגות ואומר על מיכאל השר הגדול, כי הוא נכבד מאחרים רבים, והמלאך הוא כח השם ועצמותו, כל אחד לפי מדרגתו, והדברים ארוכים:

[לב] עיין יהל אור והשם מיטטרון או מטטרון נמצא הרבה בדרז"ל ומדרשים (חגיגה טו א, ע"ז ג ב, תנחומא א וב ואתחנן אות ו, פתיחתא דאיכה סי' כד) ועוד ועוד וביאורו עיין ערוך השלם ערך מיטטרון, כ"ח חוב' ד מכתב כג:

[לג] זה לפי דעת הקדמונים שחשבו כי האור יצא מן העין ובא מן הנפש ומתעורר לבד ע"י האור החצוני הפוגש בו (רנ"ק):

[לד] המאמר הזה הביא הרמב"ם ז"ל באגרתו לבנו (אגרת הרמב"ם) וז"ל "נאמר לי עליו (פי' על הח' הראב"ע ז"ל) שהוא חבר בפי' התורה, וגילה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו, והם השרידים אשר ד' קורא, והוא ז"ל דבר בפ' ואלה המשפטים בפ', הנה אנכי שולח מלאך לפניך, מאמר נכבד על השמש ועל הירח דברים נעימים, אין ראוי שיבינם כל אדם, וזה הוא אמרו שם אור הירח הוא מאור השמש, ואני אגלה לך בני קצת מדבריו, דע כי השמש אשר אמר הוא השכל האלהי, והירח הוא השכל האנושי ימשוך השפע ממנו על אי זה צד שיהיה לפי גלוי המשל, והירח אין לה אורה ולא בהירות אלא מהשמש, ע"כ:

[לה] עיין יהל אור בפירושו האחרון ואינו על הגרגשי, וכן הוא (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) גרגשי פינה, והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי וכן הוא (ויק"ר פי"ז ה, דב"ר פ"ו יד) בשינוי לשון ועיין למעלה יג יא קרני אור הערה יא:

[לו] וכן כתב דונש בן תמים בפי' לס' יצירה וז"ל "ומעטים הם הנמצאים בבני אדם שנתקשטו בתכשיטי החכמות האלו שלשתן וכש"כ חברנו הרבנים בעלי התלמוד במיעוט השגחתם בהן":

[לז] וכן יאמר ( סוד מורא שער ז) ג' כחות בחיות האדם, ואם תחפוץ קרא אותם בג' שמות נשמה ורוח ונפש, והנה הנפש היא הכח הצומח שהיא בכבד, וכל חי וצומח משתתף בכח הזה, וזאת הנפש גוף, והיא המתאוה לאכול ודבר המשגל, והרוח בלב, ובה חיי האדם שיתנועע, והיא כוללת האדם והבהמה, גם היא גוף, ובצאת זה הרוח שהוא דומה לאויר מהגויה, אז ימות האדם, וזאת הרוח מתגברת, והיא הכעסנית, והנשמה היא העליונה וכחה במוח:

[לח] ובאר המוטוט, כי המין האחד בהיות נפש רוח ונשמה כולן חזקות, השני כולן רפות, הג' כולן לא חזקות ולא רפות, הרי ג' כסדרן, ושלא כסדרן הם כז, דהיינו. א) נפש חזקה, והאחרות לא חזקות ולא רפות. ב) נפש חזקה ואחרות רפות. ג) נפש רפה והאחרות חזקות. ד) נפש רפה, והאחרות לא חזקות ולא רפות. ה) נפש לא חזקה ולא רפה והאחרות רפות. ו) נפש לא חזקה ולא רפה והאחרות חזקות, ז) נפש חזקה, רוח רפה, ונשמה לא חזקה ולא רפה, ח) נפש חזקה, רוח לא חזקה ולא רפה, ונשמה רפה, הרי ח' בנפש, ועד"ז ח' ברוח, וכ"כ ח' בנשמה הרי כ"ד, ועם ג' הראשונים הרי כז מינים:

[לט] פי' כי חכמי המחקר אמרו כי הדם הוא אחד ונושא כל הארבעה, פי' דם, ולחה לבנה, ולחה שחורה, ולחה כרכומית, או חלמונית, ויש בהם ארבע תולדות ממזגות כנגד ארבע יסודות, הדם חם ולח כנגד האור, הלחה הלבנה קרה ולחה כנגד המים, הלחה השחורה קרה ויבישה כנגד העפר, הלחה הכרכומת חמה ויבישה כנגד האש ותוספת המזגים וחסרונם היה בשינוי הדם, והנה הדם נושא את כולם:

[מ] ובס' (יסוד מורא שם) כי הנשמה מבקשת מה שיועילנה ממעשה השם, כי היא מקור חייה, והנפש מבקשת תענוגי הגוף לטוב לה, והנה הרוח אמצעית, ובעבור שצורך יש למוח אל הכבד והלב גם שניהם למוח, והכלל כל אחד זה לזה, ע"כ קראו העברים הנשמה רוח ונפש, והנה הכל קשורים עם הגוף, ואם אדם יאכל מאכלים שיחמם הדם, אז ירבה כעסו, והנה מעשה הגוף ברוח, ואם הגוף ישר במזגו, ואדם הכעיס אחד בדבורו או במעשיו תגבר יד הרוח בלב ויוליד חום בגוף, והנה השתנה הגוף בעבור הרוח:

[מא] ודעת רז"ל (סוטה לו א) שהוא מין שרץ העוף, ועמדה על שפת הירדן וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, ועיין ברמב"ן שביאר שהמין ההוא ידוע שהיא דומה לדבורה ומזכירין אותו חכמים תדיר דבש דבורים, דבש צרעין, וכתב בעל הואיל משה, או זה וזה כאחד שעקיצת הצרעה היתה לבני כנען לשחין פורח אבעבועות ממיתות:

[מב] וכן הוא (פס"ז) שכל זמן שבני אדם יוצאין לפעלם החיות רובצין במעונתם, שנאמר תזרח השמש יאספון, ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו (תה' קד כג):