[א] ונקרא הר אלהים ע"ש העתיד (ספרי דברים סי' כב) וכן ת"א וכן פירש"י ז"ל, והרלב"ג פי' לגדלו, כטעם, כהררי אל (תה' לו ז):

[ב] וכן כתב הח' ז"ל (שפת יתר סי' קמ) אמר ר' אדונים בלבת אש כמו להבת אש, ואינו נכון, כי לא יעדר הה"א כ"א בסוף המלה שדומה לאל"ף המשך (כי הה"א איננה מאותיות המשך באמצע המלה) א"כ אין פי' כ"א בלב אש (ויהיה לַבָה בפלס נקבה כמו לִבָּתֵךְְ) ואין טענה למה לא נקדים זכר האש (פי' למה לא נכתב בלבת האש בזכרון ה"א הדעת ?) כי לא יזיק בעבור שנפתח הלמ"ד (זאת טענה אחרת שיש להשיג על פירושו, למה לא נכתב לִבַּת ע"מ גִנַת) שמשקלי השמות משתנים אין קץ להם, וכמו ונְגַנָה אשר מים אין לה" (ישעי' א ל):

[ג] והנה לפי המבואר למטה יסכים הח' ז"ל פה לפירושו של כגאון כי זה מין קוץ, ושם (דבר' לג טז) יפרש הח' ז"ל שמים ג"כ כדעת הגאון ז"ל:

[ד] הרמב"ן ז"ל יפרש, שוכני סנה. האל אשר שכן על ההר הנקרא על שם הסנה והוא סיני:

[ה] פי' מקום קונים, והוא מקום טהרה, שאין רגל אדם ובהמה מצוין שם, וע"כ נגלה לו שם (טור):

[ו] ועיין ברדי"א וגהכוה"ק ובכתוה"מ מה שביארו בזה:

[ז] ואפשר שזכר כאן מראה הסנה להורות על התמדת ההשגחה האלהית בלי הפסק על שבט יוסף, כי כמו שהיה רצון האלהי שלא יכלה הסנה ע"י האש הבוער בו כמ"ש "והסנה איננו אכל" כן לא יבא הנפסד וכליון ביוסף, וישאר בו תמיד השפע הטוב, וכן אמר לו אביו מאל אביך ויעזרך (למטה מט כה) (יש"ר):

[ח] וכן הוא (שמ"ר פ"ב ה) כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל, וכן הוא (פדר"א פ' מ) בשינוי לשון, ונאמן על עלינו עד ראיה הרב הח' מ' יעקב אבן ספיר שהיה בעצמו על הר סיני וראה בעיניו ומשש בידיו, והנה הסנה הוא אבן דומם, וכן כל ההרים האל עשבם וצמחם ויערם הכל מעשה מקשה אבן סנה, והשכיל לבאר הכתובים באופן זה (אבן ספיר ח"א דף לט) עיי"ש וכן יספר הנרבוני בפי' להמורה פס"ו מח"א, שראה אבן הסנה שהביא אחד מנכבדי ברצילונה מבני חסדאי ושברו לפתיתים, ובכל פיתים צורת סנה:

[ט] עיין מורה פכ"ז מהח' הראשון דעתו בזה:

[י] יש הבדל בין לשון פה, הנה, והלום, כי הלום מורה על חשיבות המקום, או על חשיבות המצב וכן כאן "אל תקרב הלום", מקום קדוש, וז"ש (זבחים קב א, שבת ק"ג ב, שמו"ר פ"ב, רות רבה פ"ה) אין הלום אלא מלכות, כלומר גדולה וחשיבות:

[יא] ודעת רז"ל (במ"ר פ"ג א) אלהי עמרם אביך, גילה לו שאביו מת, ולכך כתיב אלהי אביך, שהרי אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא במיתתם, ולכך גילה לו עכשיו מיתת אביו שלא יסרב ליטול גדולה וכן פי' החזקוני:

[יב] עיין בפי' הח' ז"ל (דבר' ה כו) ובמונה"ז שער יז חכמת המסכן מה שהעיר ע"ז:

[יג] עיין (אדר"נ פ' לד, ופדר"א פי"ד, ובב"ר פ' לח ופ' מט) זו אחת מעשר ירידות האמורות בתורה, וז"ל המקו"ח "דע כי משה לא היה יכול להשיג הרוחניים אלא בירידת המלאך אליו ובהשפעת השכל הפעל עליו, ולזה רמזו רז"ל שירדה השכינה למטה מעשרה, שהוא רומז לשכל הפועל, שהוא העשירי המשפיע השכל עלינו" (פי' השכל הפועל, המלאך הוא השכל הפועל, המוציא שכל האדם מן הכח אל הפועל):

[יד] אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה, וכן בפ' כי ילך מלאכי לפניך (למטה כג כג) הזכיר אלה הששה, ואולי היה רמז שאלו כבשו תחלה, כי הם אשר נקבצו על יהושע ויתנם ד בידו (רמב"ן):

[טו] וע"ז כתב הרש"ד "ולא ידעתי מנין לו זה, אולי הוא אחד משאר בניו החמשה שלא נזכרו פה, שהם ערקי, סיני, ארודי, צמרי, חמתי, ולדעתי אין הפריזי צידון":

[טז] ההבדל בין אני ובין אנכי מלת "אני" דייק הנשוא, ומנת "אנכי" דייק הנושא, למשל "אני עומד", מציין רק שהוא עומד ולא יושב, אבל "אנכי עומד", מציין רק אנכי ולא אחר ועיין רב"ח על הפ' ואחשוך גם אנכי (ברא' כ ו) שכתב ממה שידעתי מדרך הקבלה כי אנכי יותר פנימי מאני לתוס' הכ"ף ועיין ביאורי לברא' כז יט, מה שהעירותי ע"ז:

[יז] אות בלשון ארמי אית, ענינו יש, מה שמורה היות הדבר בלי ספק, א"כ אות הוא ראיה ברורה (שד"ל):

[יח] מפ' וארא והלאה לא נמצא בתורה שם שי"ן דל"ת יו"ד, חוץ בפי בלעם בן הנכר, וגם בנביאים אינו מצוי כ"א אחד בישעי' (יג ז) ושנים ביחז' (א כד, י, ה) במרכבה, אבל מצוי הוא בכתובים, ובאיוב שיש הוכחות רבות שהיה בימי קדם בדורות האבות, אין בכל ויכוחיו עם ריעיו הזכרת שם העצם גם פעם אחת, ושם שי"ן הוזכר שם ל"א פעמים, וגבי זה לאות שלא היה שם העצם ית' נודע לדורות ראשונים (רו"ה):

[יט] וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל "ואין דבריו נכונים בעיני" עיי"ש מה שהאריך לפרש בענין זה, ודעתו ששאל אותו באיזה מדה הוא שלוח אליהם, אם היא במדת אל שדי, היא שעמדה לאבות, או במדת רחמים עליונית שתעשה בה אותות ומופתים מחודשים ביצירה:

[כ] הוא השם הקדוש הנכבד והנורא ולא תגזור מלה זאת מיתר המלים, ופותרים אומרים הוא מגזרת הויה והיו להיות, ונראים דבריהם באמור, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, כמו שאמר אני הייתי מני עד ואני עתה ואהיה עדי עד, אבל בהשניתו המלה שנית ואמר אהיה שלחני אליכם, נפסקו פתרוני המלה ונעשית כמלים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממלים, כי האל"ף אשר בתחלת המלה ימנענה מלהיות לה גזרה באמרו אהיה שלחני אליכם, (פי' נראה כי אל"ף אהיה שרש) ע"כ לא יתכן להיות אהיה כטל לישראל (הושע יד ו) אהיה לו לאב (ש"ב ז יד) כי אהיה עמך (למעלה פ' יב) (מחברת מנחם) ועיין בס' הגלוי להריק"ם מה שהעיר ע"ז, ושם יאמר חכם אתד בשם בנימין וזל "ואני בנימין אומר כי העיקר כפתרונו של רבינו שמואל (הרשב"ם) "הוא קורא עצמו אהיה ואנו קוראים לו יהיה (כלומר שם בן ד' יהוה) וי"ו תחת יו"ד ככתוב "מה הוה לאדם (קהלת ב כב)" עכ"ל כלומר כמו שבא "הוה" דקהלת במקום "היה", וכמו חוה במקום חיה, כך בא השם יהוה במקום יהיה והנה דעת הרשב"ם ששני השמות הללו רק שם אחד הוא, רק האל"ף שבאהיה הוא כנוי הגוף שהוא ית' אומר על עצמו שיהיה, וזה לדעתו עומק פשט הכתוב: "זה שמי", שהוא קורא את עצמו, ויו"ד שביהוה -יהוה- הוא דבור הזולת עליו שהוא יהיה, ועיין (כ"ח מחב' ח אגרת ז) בהערה לצד מט שכתב, כי ראוי לדעת שלא מלבו הוציא הרשב"ם הדברים הללו כי כבר קדמי בזה הראב"ע וכו' וקרוב אצלי ששמע הרשב"ם הפי' הזה מפיו של הראב"ע עצמו, וכבר היה לו להראב"ע היכרות עם ר"ת אחיו של הרשב"ם והחליף עמו שירים (עיין תולדות ראב"ע) וכתב הרלב"ג "והנה אמר בזה המקום למשה ששמו אהיה אשר אהיה, ואמר במקום אחר "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", הנה כבר בארה שהשמות המיוחדים לו ית' הם ההויות והאחד, והנה הכוונה באהיה אשר אהיה הנמצא שהוא תמיד בענין אחד, וזה לא יצדק בנמצא אחר זולתו, כי כולם נתחדשו והיו אחר שלא היו". ועיין מורה ח"א פ סג כוזרי מאמר ד סי' ג, והיטיב לדבר בזה הרב המקובל מ' מנחם ציוני בס' (ציוני) ריקאנטי על התורה, ועיין ברדי"א מה שביאר בזה:

[כא] ויש הבדל גדול ונכבד ביניהם שהשם הקדוש אין לו נקוד כלל וינקד פעם בנקוד אדני, ופעם בנקוד אלהים, וזה יורה על העלמו וסתרו מכל משכיל זולתו המזכירו בשם ההוא, וע"כ דרשו חז"ל על מלת לעלם, לעלם כתיב חסר וי"ו לומר העלימוהו, לא כמו שאני נקרא אני נכתב (רמבמ"ן):

[כב] השם המיוחד נקודו נעלם, והוא סוד שם הנופורש ופי' לפי הכתיב אינו כדעת המפרשים היה, הוה, ויהיה, אלא נמצא קיים, ופי' קריאתו הוא אדון הכל, וכן עיקר לפי עומק הדין, כי בכל הולכין אחר הקריאה, וא"צ להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלל"מ (הגר"א):

[כג] כי שם עצם פרטי, לפי שעיקר הנחתו על פרטי אחד מיוחד, לא יתכן שילוה אליו לא סימן המין ולא סינון הרבוי, כי לא יתכן לומר אברהמים, רק כשנעשה מן שם עצם פרטי שם תאר לכנות בו כל המשפחה הנולדת מן הפרטי ההוא, או שבט המתיחסים אחריו, אז הוא שוה לשם המין ויבוא ברבוי כמו לוים ישראלים (בלשון משנה) (תל"ע):

[כד] הטעם שה"א הידיעה מורה על התיחדות לכלל או לפרט, החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד) כל חכם, הארץ זו הפרטית והכלל והפרט מצד הצורה והגבלתה לכוללת ולמתפרטת, והעצם בלתי צורה מיוחדת, אין בו לא כלל ולא פרט, וכמו שלא יתרבה כן לא יתיחד (רנ"ק):

[כה] ובס' (השם שער ב יח) אמר, כי שם אהיה הוא שם עצם לשכינה השוכנת בין המלאכים, ושם של ד' רמז לשכינה השוכנת בקרב ישראל:

[כו] ועיין בס' העצמים בראשו, ממהות העצם ועילה הראשנה, ושכל הנאצל מהם:

[כז] בג' (שבועות לה ב) ת"ר כתוב אל"ף למ"ד מאלהים, יו"ד ה"א מן השם, הרי זה אינו נמחק, שי"ן דל"ת משדי, אל"ף דל"ת מאדני, צדי"ק בי"ת מצבאות, הרי זה נמחק, ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק שלא נקרא צבאות אלא ע"ש ישראל שנאמר "והוצאתי את צבאותי" (למטה ז ד), ובמס' (סופרים פ"ד ה"א) ר' יוסי אומר צבאות חול אר"ש בן אלעזר של בית אגודה היו כותבים אומנים והיו מוחקין צבאות שהיו נוהגין בו חול, ובירושלמי הלשון, שכן הוא שם חול במקום אחר, ועיין מקרא סופרים מה שביאר בזה, ודעת הח' ז"ל כר' יוסי וכר"ש בן אלעזר כי צבאות איננו שם, רק שר' יוסי מביא ראיה מפ' "והוצאתי את צבאותי" וכן הוא דעת הגאון, והח' ז"ל חולק על הגאון, ויאמר כי מדרך הפשט אין הטעם על צבאות ישראל רק על צבא השמים:

[כח] וכן יאמר בס' "האחד" "כי האחד סופר עצמו, ואין אחר סופרו, והוא כל מספר" ובס' (סוד מורא שער יב) "ועתה שום לבך, כי האחד סוד כל חשבון, והנה איננו חשבון, כי הוא עומד בעצמו, ואין צורך לו לאשר הם אחריו, גם כל חשבון הוא מחובר מאחדים", פי' כי כל מספר מחובר מאחדים, ועשרה אחדים דומים לאחד, והוא אחד פעם עשרה, וכן עשרה עשרות הוא פעם אחד מאה, וכן עשרה מאות עד אין מספר, והמכח"מ הביא עוד נוסחא אחרת "סוד כל המספר שכל המספרים באחד, עשרות, מאות, אלפים ורבבות, ויסדו שהוא שרש המספר, פירוש רק איננו מספר, כי המספר כמה המתפרד והוא המשוער בחלק ממנו מה שאין כן באחד":

[כט] כוונת הח' ז"ל לבאר יתרון אותיות אהוי על שאר המספרים שכוונתו לבאר מעלתם על שאר אותיות, ע"ז אמר, ודע כי האחד הוא סוד כל מספר ויסודו, האחד מרמז על האל"ף מאותיות אהוי שהוא עיקר המספר והתחלתו, וסופר כל המספרים הן זוג והן פרד, וע"ז אמר ושנים תחלת מספר הזוגות, ושלשה תחלת מספר הנפרדים, ר"ל כי אין חשבון זוג קודם לשנים, ולא חשבון נפרד קודם לשלשה:

[ל] והנה יאמר היום שאין גבול זה ענין מושכל במספרים מוסד בחק שכלי, כ"א הסכמיי בלבד, ועל כללות ההסכמה כזה יאמר שבאה מן ההרגל למנות בעשר אצבעות, וכיצד הצורך לשוב ולהחל מחדש בכלות הסימנים החושיים למספר הנזכר, אולם החכם ועמו קצת הקדמונים וטובי המקובלים יאמרו בהיפך, ויבקשו להם על הסכמה זו טעם בהשכלתם בעצם המספר ומהותו (רנ"ק):

[לא] ובויקרא (כז לב) יאמר "והנה הנבחר היא האחד (פי' הוא הבכור שהוא קדוש) והעשירי שוה כמו זה (שגם היא קדש) רק העשירי יגאלנו ואין כן הבכיר" (ושם פ' נד) "ומי שיש לו לב להבין סוד העולם, אז ידע סוד הבכור והעשירי, וכתב הרנ"ק שכוונתו בזה להיות אצלו הרמז בקדש הרוחני הפשוט ועצמות הפנימי השכלי שבכל דבר, הנה ירמוז לו הבכור על אחדות העצמי הרוחני הראשון, והעשירי על הרוחני המתעלה במציאותו לכללות הרוחנים בעבר מעלותיו שהוא יתעלה בהן להגיע לכללותו:

[לב] כוונתו להיות שכל תנועות הכוכבים לעצמם ממערב למזרח אולם בכלל תהיה התנועה היומית בכל כ"ד שעות לכלל הצבאות השמים ממזרח למערב, עד שהוצרכו הקדמונים כנודע להניח למעלה מגלגל המזלות, עוד גלגל אחד, חלק שקראוהו גלגל היומי, הנה יסבור החכם שזה הגלגל כבר איננו גוף בעל שלשה המרחקים, כ"א יש רוחני, לא גוף ובעל שנים לבד, ומניע הכל כמו תנועת הנפש לגוף, וזה נכלל בדבורו שהוא העשירי וקדש, ושם קדש הונח אצלו על כל הנעשה מהגוף, ואינו גוף, ולא בגוף, ולא עם הגוף, והנה התשעה שזכר לגופות נכבדות, החלק הנוכח מאש היסוד או העתירי, והוא גבנונית העולם השפל עד גלגל הירח, והוא הנקרא אצלו שמים סתם, ועליו שבעה כוכבי הנבוכה או המשרתים ועליהם גלגל המזלות (רנ"ק) ודע כי יש מחלוקת במציאות הגלגל התשיעי מקצת אמרו שאינו, ומקצת אמרו שישנו, והח' ז"ל אינו מכחיש דברי האומרים בגלגל התשיעי רק שדעתו שאינו גוף כשאר הגלגלים ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' א יד) ובקרני אור הערה קא, ולמטה כ יד בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם:

[לג] (ובדבר' יד כב) יאמר וז"ל "ודע כי האחד איננו בחשבון, וכן העשירי, כי הוא כנגד האחד, כי היא ראש למחברת השנית, וסוף למחברת הראשונה, וכל שרש בחשבון (פי' כל אחד מהפחותים מעשרה שרש למספר עשרה שהוא סך חשבון) סמוך אליו (פי' למספר עשרה) מפניו ומאחריו (פי' מן א עד י הוא מפניו, ומן יא עד עשרים שהם עשרות הוא מאחריו) ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים, והאמצעים חמשה וששה הם הנקראים עגולים (פי' כמו קו העגול שנעוץ ראשו בסופו כן המספרים האלה נעוץ ראשם בסופם) על כן אותיות הלא הם אלה הארבעה (ר"ל הם אותיות אהוי) ומהם אותיות השם הנכבד והנורא":

[לד] ובעל מקור חיים מביא נוסחא אחרינא "ועוד כל מספר הוא באחד בכח, כי הנה האחד הנה בו כל מספר בכח, ובאפשר התחברו עם האחד עד שיהיה המספר, והוא בכל מספר במעשה, פי' והאחד הוא בכל מספר בפועל", וע"ז כתב הח' ר"ש פינסקער בפי' לס' האחד וז"ל "נראה שהוא לשון מפרש אחד מוסגר בפנים, וירצה הרב בזה עוד נבדל האחד מכל שאר המספרים הבדל עצמי במה שלא יצויר כל מספר בלתי האחד, לפי שכל מספר הוא רק חבור אחדים רבים זה לזה, א"כ בחשבנו מספר מה כבר הנחנו האחד הוא סבתו למוסד, אמנם האחד המוחלט במה שידומה במחשבתנו מופשט מכל דבר בפני עצמו, הוא בעצמו איננו מספר, רק יסוד כל מספר אחד, יהיה מה שיהיה, ע"י חיבור האחדים זה לזה, וא"כ כל מספר בכחו, רצונו טרם צאת המספר אל הפועל נוכל להוציאו ע"י האחד, אולם אחר צאתו אל הפועל, ר"ל אחר המצאו נמצא בו גם האחד במעשה, רצוני בפועל, בהיות שכל מספר שוה אל סכום האחדים אשר בו":

[לה] וכן הוא בס' (האחד) אך שם אמר "מה שיעשה כל חשבון" ופה "מה שיעשה כל מספר" ובעל מקור חיים מביא נוסחא אחרינא כך "והוא יעשה בפאה אחת, שאין לאחד רק פיאה אחת לאחריו, והם שנים שהוא כפל האחד, ובכל מספר זולתי שתי פיאותיו מחוברות הם כפלו כי מספר שנים הפיאה אחת שלפניו היא אחד, ושלאחריו שלשה יעלו ארבעה שהם כפל השנים וכן כולם", והמוטוט שם מביא שבפירוש ס' יצירה כתב הח' ז"ל וז"ל "אין האחד מן החשבון אבל הוא עיקר החשבון, והעדות כי כל חשבון הוא חצי שני קצותיו, דהיינו הקטן שהוא לפניו והגדול שהוא לאחריו, אבל למספר אחד, אין לו רק קצה אחד דהיינו אחריו, אם יאמר מה הוא אחר א, ? הוא ב, וא"כ האחד הוא חצי המסביר של ב, אבל קצה מלפניו לא תוכל לומר, כי קודם א, אינו כלום", ועיין מה שכתב ר"ש פינסקער בפי' לס' האחד, ומה שהעיר ע"ז, והח' ז"ל בס' (יסוד מורא שער יב) יאמר ג"כ "וכל חשבון יעשה משתי פאותיו מה יעשה האחד בפאה אחת" וכן הוא במגלת סתרים של הרב רבינו נסים גאון זצ"ל:

[לו] ובפי' (לדניאל י כא) כתב וז"ל האחד שהוא טרם החשבון (פי' האחד הראשין הסתמיי) הוא מפאה אחת סבת כל החשבון (פי' לפי שאין חשבון כ"ח ע"י האחדי ההולך וחוזר לאחד הסתמיי ולפעולה השכלית הפשוטה של הנחתו), ומפאה אחרת הוא כל החשבון לא יוסיף ולא יגרע (פי' לפי שאין במספר גדול או קטן, שלם או שבור אלא האחד לבדו, מניח וחוזר ומניח עצמו), והוא סבת כל תוספת וחסרון, והוא לא יקבל כפל ולא חילוק (פי' האחד מוכפל או המחולק באחד ישאר אחד אך מיוחד) והוא סבת שניהם (פי' בעשות על ידו האחדי והמנין):

[לז] ז"ל השבתי בפי' לס' השם, הביאו הח' ר"ש פינסקער בפי' לס' האחד צד 25, "דע כי המספר בחלק לג' חלקים, אם שיהיה מספר שלם, ואם מספר יתר, ואם מספר חסר, והמספר החסר הוא אשר כשתקבץ חלקיו יהיה פחות ממנו כמו הד' ד"מ שמחציתו ב ורביעתו א ויעלו ג, והם פחות ממנו, והמספר היתר הוא אשר כשתקבץ חלקיו ג"כ יותר יהיה ממנו. כמו היב ד"מ שמחציתו ו, ושלישיתם ד, ורביעתם ג, וששיתם ב, וחצי ששיתם (דהיינו החלק הי"ב מהם) א, והנה יעלו י"ו. והם יותר מיב. ר"ל שחלקיו יוסיפו עליו שלישיתו, והמספר השלם הוא אשר כשתקבץ חלקיו יהיו שוים לו בלא תוספת ומגרעת כמו הוו במערכת הראשונה, וזה כי מחציתם ג ושלישיתם ב. וששיתם א יעלו הכל ו כמו עצמו, ואל זה רמז החכם באמרו כי ששה מספר גוף שוה בחלקיו", וכן הוא דעת הח' ידידיה האלכסנדרי (פילאן) בספרו הראשון מרמזי התורה שבאר ששה מטעם חכמת ההנדסה מספר שלם, אמנם מספר שלם קורא הח' ז"ל את המספר שבעה עיין (ויקרא כו יח, במד' כג א קהלת ז כז) ובס' האחד ועיין הערה מא שם:

[לח] וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) ואם תחברנו (פי' האחד) אל מרובע ראש חשבון שאינו זוג הנה יו"ד (פי' אם תחברנו הא אל מרובע ראש חשבון שאינו זוג, ר"ל מרובע שאינו זוג הוא ג פעם ג הרי הוא ט חבורו עם א הוא יו"ד):

[לט] הנה ביארתי הפי' הזה עפ"י ביאור המקור חיים והמוטוט (לא בכולו) וכבר עמדו עליהם החכמים המובהקים, וכתבו שהמה לא כיונו לתכלית האמת. ועיין בס' (יסוד מורא שער יא) ששם יש איזה מלות המתיחסות לפירושו פה ועיין בלוית חן שם מה שהביא מהח' יש"ר, ועיין בס' (השם שער ששי) ובאור נגה שם ושד ל (אגרות שד"ל צד 663) יאמר שעמל על שער יא ד שבועות עיין (פניני שד"ל אגרת א, ואגרות שד"ל צד 603) וצד 715, ובכ"ח ח"ב מכתב ז ובח"ד מכתב טז) וכתב "כי עלה בהם קמשונים (מעט לא כביר) מצד המעתיקים ואמנם דבריו כולם נכונים וצודקים על פי חכמת ההנדסה" עיי"ש בביאורו, ועיין בס' (האחד) ובביאורו להח' ר"ש פינסקער ועיין כ"ח ח"ד אגרת יז הביאור מהח' יעקב אייכענבוים:

[מ] וכן בס' (יצירה פ"ב מ"ג) "כב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חציבות ברוח, קבועות בפה, קשורות בלשון כשלהבת בגחלת, אחהע משמשת בסוף הלשון ובבית הבליעה, בומ"ף בין השפתים ובראש הלשון, גיכ"ק על שלישיתה של לשון נכרתת (פי' שלישית הלשון לצד הפה ושם גיכ"ק נקרא בטוב) דטלנ"ת בראש הלשון משמשת עם הקול (פי' היוצא מן הגרון) זסצר"ש בין השינים ולשון שכובה ושטוחה (ר"ל שכוב ושטוח בין השינים), וכתב הח' דונש בן תמים בפי' לס' יצירה "כי דברי האדם מוגשמים בכלי הריאה וגרון וחיך ולשון ושנים ובפה, וכל אלה הכלים חותכים הרוח היוצאים מן הריאה":

[מא] וכן כתב הח' ז"ל בס' (צחות) "וכבר הסכימה דעת מחבר לשון הקדש להיות חצי האותיות עיקרים (ר"ל שרשים) לעולם, והסימן ק"ט צ"ח גז"ע ספר"ד וחצי האותיות פעם עיקרים, ופעם משרתים והסימן בשתיל אב המון כאשר הוא שמי" (פי' כי שמו אברהם על שם הפסוק והיה שמך אברהם כי אב המון וגו' (ברא' יז ה), וכן סימן גזע ספרד, כי הוא היה מגזע ספרד:

[מב] וכן בס' (צחות) יאיר "וחכם גדול (בדקדוק לשון ישמעאל) חבר ספר בדקדוק הלשון, ושם הספר ספר "העין" בעבור כי ממנו החל, כי העי"ן הוא אות היוצא בתחלה מהגרון":

[מג] וכן פי' רע"ס, ועיין בפי' רש"י ז"ל "זה שמי לעלם, חסר וי"ו שלא יהגה אדם את השש באותיותיו, וזה זכרי לדור ודור שאין אומר אותו אלא בכינויו" ועיין מקורי רש"י ועיין בפי' הרשב"ם שפי' עפ"י א"ת ב"ש וביאורו עיין קרני אור למעלה הערה כ' מה שהארכתי בזה:

[מד] הבן כוונתו בדבור כנגד מחשבתו, שלפי האמת אין שינוי כלל בנפש המשכלת שהוא השכל, עצמותו קיים בלתי משתנה, יודע ומכיר עצמו ואת רבונו, חפץ בטיב לעולם, ואין רע יורד מלמעלה, והשינוי בדעה ובחפץ בא מפאת החוש והדמיון ושאר הכחות החיוני (רנ"ק):

[מה] ועיין בפי' (לדניאל י כא) ושם יאמר "והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע, וכולו מלא גופות דקות, גם עבות, וגופות יש בהם נשמות, גם רוחות, גם נפשות, והאדם לבדו הוא סוד זה העולם השפל, ובעבירו נברא, ונשמתו קשורה בנשמות העליונות", עכ"ל, פי' דבריו שרק מרקיע ותחתיו, היינו בהתעבה האתירי היסודי, יתחיל סולם השינוי והתמורה, ושיש בו גופות דקים קטנים, והם היסודות הדקים, וחלקי המורכב, וגופות שבהם נפשות, והוא הצומח, ואחרים שבהם רוחות, והוא החי, והאדם שבו נשמה משכלת ואמר כי האדם לבדו סוד זה העולם, היינו שעמו ואצלו התעורר מתרדמתו העצם האמיתי של כל הנמצא, והגיע העצם להכרת עצמו ולאמיתת מציאותו (שם):

[מו] והביא משל מן אור הלבנה החשוכה בעצמה מקבלת אורה מהשמש, ונוכל לומר על האור ההוא שהוא הלבנה, להיות כבר מוגבל בערך מה שהוא אורה, גם אור השמש להיות עצמותו האור השמשיי, וכמו כן יקרא המלאך אלהים להיות שם זה תואר לא שם העצם, הוא כולל כל קדוש שאינו גוף ולא כח בגוף (שם):

[מז] (ובדניאל י כא) "והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות, גם נשמות בגופות, ואין להם מספר אצלנו גם הגופות כגופות, וכולם הם בכבדות, כי אין להם הפך או תמורה או שינוי בעצמם, רק על דרך מקרה במערכת תנועתם, וזה העולם יקרא היכל הקדש" עכ"ל, פי' לדבריו שהגבלות הראשונות שהם כחות השם העומדים בו ודבקים עמו, אינם נבדלים ממנו ונפרטים לעצם פרטי מוגבל ויחיד בפרטיותו, ואין להעשר מעלות שבו שמות פרטים מיוחדים, אמנם בזה העולם שבו הוגבל העצם הרוחני השכלי יותר, היו ההויות לנשמות, היינו רוחנים פרטים, ואך לנקיון הארת העצם השכלי בהן הם בלא גופות, גם נשמות בגופות, והם נפשות הגלגלים, שהוא עם כל הקדמונים חושבים אותם לחיים ומשכילים, ואמר שאין להם מספר אצלינו בעלי תכלית, שלא יכלל מדענו ההויות בלתי בעלות תכלית בהגבלתן השונות שאין קץ, ולא יוכללו ויספרו כ"א להרוחבי הבלתי בעל תכלית במוחלט, וכמו שאמר הכתוב המוציא במספר צבאם (ישעי מ כו) ואמר כי הגופות כגופות", רומז שהגופות ההם לטהרם וזוהרם לא ישתוו לגופות השפלים שבארץ, והם חומר שמיימי קרוב לגשם האור שאתנו, ועוד יותר מתעלה ממנו, ולזה כולם נכבדות, והוסיף שם עוד, וזה העולם יקרא היכל הקדש, היינו שהוא היכל ומשכן להקדש השם והגבלת מדותיו וכחותיו (שם):

[מח] מספר השלשה לדעת הקדמונים הוא ראשון להקרא מספר, מפני שיש בו זוג ונפרד, שתי קצוות ואמצעי, או ראש, תוך, סוף, ואמרו שעל השלשה יצדק לומר כל לא על פחות ממנו, ומן השנים הכי נכבד, כי הוא כולל השנים ואינו נכלל בשנים, ומפני היות מלת כל צודקת במספר הזה כאמור לכן הוא מאוד נעלה, ובו בחרו השרפים לקלס את בוראם ית' בקדושה משלשת, וברכת כהנים משלשת (הח' ר' שמואל ארקוולטי) ובס' (השם שער הרביעי) "ובעבור כי גבול גוף שלשה האורך ורחב ועומק, ומאלה יצאו הששה פיאות, ע"כ השם הנכבד ג' אותיות, ותוספות הוי"ו (פי' שהוי"ו נוספת על שם יה) להורות על הפאות כאשר הוא כתוב בס' יצירה (פ"ג מ"ב) "חתום בשש טבעות" ופי' הר"מ בוטריל שם, ור"ל בשם יהו שמתגלגל בששה גלגולים, והראב"ד פי', הם ששה קצוות שנחתמו בששה שמות אלו הן יהו, יוה היו, הוי ויה והי:

[מט] מספר הד' הוא מספר מסגל למציאות הגשם, מפני שיושכל בו הנקדה והקו והשטח והעומק, אמנם סגלתו העצמית היא היותו כולל כל האחדים, וזה כי בד' יושכל הא' והב' והג' והד', חשוב א'ב'ג'ד פשיטות, ואחרי כן הא עם הד הם ה, הב עם הד הם ו, הג עם הד הם ז, הא והג והד הם ח, הב והג והד הם ט, א'ב'ג'ד הם י והיחס הזה הוא ג"כ בעשיריות ובמאות ובאלפים וברבבות, כי בארבעים יושכלו הי והכ והל והמ ויחס היו"ד עם המ"ם הוא כיחס הא עם הד וכן כולם, לכן היטיב אשר דבר אחד מחכמי קדם לתלמידו כשתגיע אל הד עמוד. ובבחינה זו בא השם הגדול והנורא בן ד אותיות בכל הלשונות הידועות לנו, כי בו נכלל הכל וגם המרכבה הקדושה היא ארבע חיות, וארבעה פנים לא', והעולמות ד' אבי"ע והאות היו בהם ארבעה טורי אבן, והנהר היוצא מעדן היה לארבעה ראשים, ותהיינה פרשיות התפילין ארבע ומיני הלולב עמו ארבעה, הכל לכונת היחוד (הח' ר' שמואל ארקוולטי):

[נ] ובדרז"ל, עיין מקורי רש"י אות טז "למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא" וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין ברמב"ן שהאריך בזה:

[נא] וכן הוא בדרז"ל (שמ"ר פ"ג ח) "ואומר אעלה אתכם, אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהן כן אעשה, ומה אמר לו ואנכי אעלך גם עלה,(ברא' מו ד)":

[נב] לשון "נקרה" נגזר מלשון "נקרא", אלא שהבדילו לפעמים בכתיבה, וכתבו בה"א אותם שענינם הזדמנות, וכתבו באל"ף אותם שענינם קריאה ממש, וכאן נקרה עלינו נזדמן לפנינו אנחנו עבדיו החפצים ליראה את שמו (שד"ל), ואו"ת פה אתקרי, ולמטה ה ג שהוא באל"ף תרגם אתגלי, וע"ז כתב הלחו"ש, כי בזה רצה התרגום לפרש ג"כ שהוא לשון קריאה אף שנכתב בה"א, אבל בשני (למטה ה ג) תרגם לפי הענין שהוא לשון התגלות, ובתרגום דפוס סביוניטה אף פה הגי' אִתְגְלִי, וכתב האו"ג וברוב הספרים אתקרי ואינו אלא טעות, וכן בס' יא"ר הגי' איתגלי:

[נג] וכן פי' רש"י ז"ל בשם י"מ שפי' ולא ביד חזקה, ולא בשביל שידו חזקה, ויהיה הבי"ת של ביד חזקה כבי"ת, ויעבוד יעקב ברחל (ברא' כט כ), ופירוש ושלחתי את ידי, שהרי מאז אשלח את ידי והכיתי, כלומר לא מפני שידו חזקה ימאן לעזוב אתכם שהרי מאז שאשלח ידי והכיתי מיד ישלח אתכם, ואלו היתה ידו חזקה לא היה שולחם וכן פי' הרשב"ם וזה מסכים עם ת"א ויוב"ע, ורש"י ז"ל בפעם הראשון והרלב"ג פי' אלא ביד חזקה, כלומר רק בעל כרחו, והרמב"ן והרמבמ"ן פי' ואף לא ביד חזקה, פי' כי לא יתן אתכם להלוך לא בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ולד"ק ולא ביד חזקה מוסב לישראל, והטעם שלא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ברצונו וברשותו, וגם לא בתגבורת מלחמתכם עמו תהיה יציאתכם מתחת ידו, אלא ושלחתי את ידי וגו':

[נד] ורשב"ם פי', ושאלו במתנה גמורה, כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך (תהלים ב), וכן פי' רבינו חננאל, ח"ו שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב, ולא ישיבו להם, אבל לשון ושאלה הוא שתתן להם במתנה, שכן מצינו בגדעון (שופ' ח כד) "ייאמר אליהם גדעון, אשאלה מכם שאלה ויתן לי איש נזם שללו", וכן פי' ר"י ן' גנאח ושאלה אשה, ותבקש מתנה, ואם יטעון טוען, כי הלשון הזה אינו נמצא במתנה אלא בהשאלה, נאמר לו דברי חנה השאלתיהו לד' (ש"א א כח) פי' נתתיהו, כי הבורא לא שאלו, אבל היא התנדבה בנדיבותה":

[נה] והרד"ק פי' הוא עדי שנושאות הנשים בשוקיהן, וכן תיוב"ע (ישעי' ג כ) על והצעדות "שירי רגליא", ולד"ק מראש היה צמוד רק על הרגל, ואחר עשוי על דמותו קשור בזרוע, וחשב בישעי' הצעדות עם הפארים, ופי' הת' ז"ל שם, הפארים מגזרת תפארת בידים, והצעדות באזרוע:

[נו] והרדי"א פי' מענין התנצלות שיהיה לכם התנצלות גדולה לפני כל מי שיתגנה פועל זה, מפני שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם.