[א] כלם אשר הם מבנין הפעיל הם ענין הבטחון והקבלה, והם יוצאים מענין אמונה, כי המאמין באחר נותן האמונה וסובר שהוא אמת (ן' מלך):

[ב] וחוקרי הלשון הבדילו בין מקל, מטה, משענת, והמטה היה עשוי לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד משפחה:

[ג] דעת יפת שהנחש הוא התנין ועיין ברדי"א (שמות ז ח) בהשאלה החמישית שכתב "ולא פירש יפת יפה שכתב שיהי' הנחש תנין, כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש, ועיין (למטה ז י) ובביאורי שם ואפשר לפרש, כי הח' ז"ל הביא דעת יפת ויסתור דעתו במה שאמר "וכתיב התנים הגדול" ולא הנחש, ומזה מבואר כי המטה נהפך לנחש לפני ישראל, ולפני פרעה נהפך לתנין שדומה לו כמ"ש הח' ז"ל (למטה פ' יז):

[ד] עיין ברדי"א שכתב, כי הנחש רמז לפרעה שלא היה מזרע המלוכה כדברי הראב"ע אבל היה עץ יבש ובהיותו על פני האדמה נעשה נחש עקלתון וכו', ויפת אלהים ליפת ששיער בטעם הזה כפי מה שהגיד ממנו הראב"ע:

[ה] לא יחדש האות קול גשמי הנשמע לאזנים, אבל טעם קול הוא הדבר המכוון והנרמז, וכבר יקרא קול הגזרה האלהית, קול ד' על המים (תה' כט ג) (רדי"א):

[ו] עיין(תוי"ט דמאי פ"ז מ"ג) שרוצה להעזר מפ' הזה, וכן מהפ' "ואת לאה וילדיה אחרונים" להשיב תשובה לשואל בפ', גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון" (חגי ב ט) שעל בית שני נאמר ונמצא שאין עוד שלישי, והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה, שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה, וכן פה ושמעו לקול האות האחרון, וחוזר ונותן עוד אות שלישי, ועיין בפי' מהרי"ח על המשניות מה שהעיר ע"ז:

[ז] רש"י ז"ל פי' (ברא' מג כ) "לשון בעיא ותחנונים ובלשון ארנוית בייא בייא", והשיג עליו הרמב"ן שם וכתב "שזה דבר זר לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינו דומה אליה וכו' ואונקלס שתרגם בי אדני בבעו רבוני לא שהוציא מלת בי מן בעו אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה", וכן השיג שם על הח' ז"ל שפי' שם מה שהביא פה בשם רי"ה, וכתב ע"ז "וא"כ נכון הוא שיאמר אדם בי אחי או בי שמעני עיי"ש, והרדי"א כתב "ולי נראה שהמלה כפשוטה, כאומר לא תעשה הנס והפלא במטה אשר בידי אבל עשה אותו בי, לפי שלא איש דברים אנכי":

[ח] עיין בד"ה של משה ששם כתוב שמשה לקח העטרה מראש פרעה ונתן על ראשו, ורצה פרעה להורגו, לולי שהביא לפניו אבן שוהם וגחלים של אש לנסותו מאיזה יטול, ומשה הושיט ידו ולקח הגחלת ונתן לתוך פיו ונשרפה קצת שפתיו ולשונו, וע"כ היה כבד פה וכבד לשון וכן הוא (שמ"ר פ"א, ילקוט רמז קסו, וכן בס' הישר ובפס"ז):

[ט] וע"ז השיג שד"ל וכתב "א"כ יראה נא לנו הראב"ע מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות שאמר משה באזני כל העם וכו', והאמת כי לא היה משה איש דברים בעל כח הדבור, מרחיב פה ומאריך לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל מסכים למה שכתוב "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במד' יב ג) וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה "הנה לא ידעתי דבר", אלא שירמיה היה יכול להוסיף "כי נער אנכי" (ירמיה א ו) ומשה היה זקן" ע"כ. הנה השיג שד"ל על הח' ז"ל ולא ראה שגם רבינו חננאל פי' על אופן כזה וז"ל ר"ח "זה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון, יורה כי מרע"ה לא היה צח הדבור באותיות זסשר"ץ שהן אותיית השיניים, זהו שאמר כי כבד פה, גם לא באותיות הלשון, שהם אותיות דטלנ"ת וע"ז אמר וכבד לשון":

[י] כבד פה, להוציא הדבור מפיו כמנהג הענגום, וכבד לשון לסדר הדברים, וכנגדם אמר לו ד' ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר (ן' מלך) קשה שמיעה קרוי כבד אזן, ולא כבדו אזנו משמוע (ישעי' נט א) וכהה הראיה כבד עין, "ועיני ישראל כבדו" (ברא' מח י) ותש יד, כבד יד, "ידי כבדה על אנחתי" (איוב כג ב) וקשה לב, כבד לב, ויכבד לב פרעה (למטה ט ז) ומגמגם קרוי "כבד פה" (רוו"ה):

[יא] הכתוב מזכיר שני ההפכים מי שם פה לאדם, וכנגדו מי ישום אלם או חרש ופקח הוא הפך עור הכתוב אחריו, וכן בתוס' חגיגה ב ב ד"ה "המדבר" מפיק ליה מב"ר, מי שם פה לאדם קאי לתרווייהו על האינו מדבר ואינו שומע דכתיב, מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש, מי שם פה קאי לתרווייהו, וכן הוא (שמ"ר פ' ג) "הלא אני בראתי כל פיות שבעולם, ואני עשיתי אלם מה שחפצתי, וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה" מכוון לפי' הח' ז"ל כי בשניהם שייך פקיחה:

[יב] נא, כמו עתה, אבל אין מלת נא מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד, אבל על כל דבר הווה ועומד יאמרו כן, כי הוא רומז על הענין לומר שהוא עתה ככה, וכן הנא נא עצרני ד' מלדת (ברא' טז ב) מנעורי עד היום הזה וכן הנה נא לי שתי בנות (שם יט ז) כי לא נולדו עתה וכולם ככה (רמב"ן ברא' יב יא):

[יג] ואו"ת "ביד מאן דכשר דתשלח" (ובתרגום שלנו "למשלח') יאמר שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון (רמב"ן) ביד אשר תרצה לשלוח ולא אותי (רשב"ם), (ובפדר"א פ' מ) "אמר לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח, ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח", ועיין ביאור הגרד"ל שם:

[יד] וכן הוא (פס"ז ד' כז) שהרי היה מתנבא להם שמונים שנה במצרים:

[טו] עיין יהל אור, שהח' ז"ל סתר פה מה שקיים למטה פ' כד ולדעתי חסר פה שם האומר ושם הא מר הוא הגאון ר' שמואל בן חפני, וכן הביא הח' ז"ל הפי' בשמו למטה פ' כד, ודעת הח' ז"ל (שם) אינו כן ודעתו כדעת הרשב"ם שם כי ויבקש המיתו שב על משה:

[טז] (בזבחים קב א) א"ר יהושע בן לוי כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וכאן לא נאמר בו רושם, ורשב"י אומר אף זה נאמר בו רושם, שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, וכי לוי הוא, הלא כהן הוא, אלא הכי קאמר ליה, אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי, והובא ברש"י בשם ר' יהושע בן קרחה, ובמקום רשב"י ר' יוסי:

[יז] ובשבת (צז ח) שאף אהרן נצטרע:

[יח] ורש"י ז"ל הביא כי ז' שמות היו לו וכן הביא רש"י (למטה יח א) וכי הוא (מכילתא יתרו פ"א) ובספרי בהעלותך, רשב"י אומר שני שמות היו לו חובב ויתרו, וכן פי' רש"י (במד' י כט) ושני שמות היו לו (כן הוא הגי' ברא"ם, וכן בזכור לאברהם, וברש"י שלפנינו "הרבה שמות") ועיין ברא"ם מה שהעיר ע"ז, (ובפס"ז) "בתחלה שמו יתרו, וכאשר דברה שכינה עם משה נתמעטה כבוד יתרו, ונקרא יתר, כי לא היה כדאי יתרו למשה" ועיין מקורי רש"י אות מב:

[יט] וכן פי' רש"י ז"ל כי הנמול היה אליעזר וכן דעת רז"ל (שמ"ר פ"ה):

[כ] והרמב"ן ז"ל כתב, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר, וכן פי' הרלב"ג והרדי"א:

[כא] כן הוא בבבלי (מגילה ט א, ירושלמי מגילה ע"א ה"ט, תנחומא שמות אות כב, מס' סופרים פ"א ה"ח) וכאשר תרגמו על נושא האדם דמשמע נמי גמל שלא יאמרו וכי לא היה למשה רבכם סוס או גמל כן פי' רש"י במגילה שם ועיין במהרש"א שם מה שפי' ע"ז:

[כב] מין החמור רכיבתו באותה בתנועה ישרה ושוה מאוד בלתי נרגשת, ובארץ הערב כשמוכרים החמורים מראים תנועתו בשוה, שיחזיק הרוכב כלי מלא מים בידו במרוצת החמור והמים אינם נשפכים, ולהודיענו על חולי אשתו, אמר הכתוב שהרכיבם על החמור, וזה שא' ז"ל שהיה בזמן מילת בני (ר"א אשכנזי) וברע"מ (פנחס רלח א) חמור דלאו איהו מצטער רוכבו וכו', ובג"ד אתמר באברהם ויחבוש את חמורו (ברא' כב ג) ובגיניה אתמר על משיח, עני ורוכב על חמור (זכרי' ט ט):

[כג] עיין בפי' הח' ז"ל (תה' צט ז), ובשרשי הרד"ק שרש "דבר" שהבדיל ג"כ בין דבור ואמירה ועיין (יריעות שלמה ח"ב חוב' ד) שהאריך בזה וסיים "וכלל הדבר, דבור נופל על הענין הגשמי שבדבור, דהיינו תנועת כלי הדבור, ואמירה הונח על ענין הציורי השכלי שבדבור" ועיין בפי' הח' ז"ל (תה' יט ד) עה"פ "אין אומר ואין דברים":

[כד] ויותר נכון גי' כרמב"ן ואחריו הטור "שיראה עד המופת האחרו", ירצה לפרש בפ' הזה שיאמר כל המופתים אשר שמתי בידך ואתה תעשה לפני פרעה בכל זה לא ישלחם, ותאמר לו כי אני הורג את בנו בכורו ואז ישלחם, והרמב"ן ז"ל ישיג ע"ז וכתב שאינו נכון עיי"ש, וכתב רוו"ה, כי כל מופת ומופתים לרעה, וכן אלה על מכות מצרים אמורים, אבל של סנה נקראים אותות שהם לראיה ועדות על שליחותו:

[כה] בני בכורי ישראל, מה שמסרתים בידך לשעבד אותם אל תחשוב שהוא מפני שהם קלים בעיני, לא רציתי אלא ליסרם, כענין שכתוב "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלהיך מיסרך" (דברים ח ה) ואתה הכבדת עליהם עולך, לפיכך אני עתיד להכות את בנך בכורך שהיא המכה האחרונה שבעשרת מכות (רבינו חננאל):

[כו] כן פי' הריק"ם (הגלוי צד 68) וכן פי' שד"ל בלי הזכרת שמו, שהשם ידבר עם משה שאם לא יעשה שליחותו באופן שיהיה סבה לעכוב יציאת ישראל ממצרים, גם הוא כך יהיה ענשו שיהרג ד' את בנו בכורו, וכו היה כי בהיותם במלון והיה רע בעיני ד' כי הולך הוא עם אשתו ובניו. ויפגשהו ד' ויבקש המיתו, פי' להמית את בנו בכורו והוא גרשם, וע"ז כתב הת' ר' אליהו בן אמזוג (אם למקרא) "והכתוב צווח נגד זה הפירוש, שהרי כתיב ואמרת אל פרעה כה אמר ד' בני בכורי ישראל ואמר אליך וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ותמהני על הרואה המשך הכתובים שיאמר הפך זה". ועיין קרני אור למטה הערה ל"ה:

[כז] ודעת רבינו חננאל כי משה לא היה שם במלון, כי כן הזכיר למעלה "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור", ובאור הפסוק ששלח אותם לפניו, ואח"כ וישב משה מצרימה, וכיון שכן לא היה משה עתה במלון, ואמר ויבקש המיתו כלומר לנער שהיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו יעד מקום המילה ואז ותקח צפורה צור, כי הבינה שהיה העונש על שאיחרה זמן המצוה ולא מלה אותו ביום שמיני ועיין בהערה לפי' ר"ח הנדפס (בכוה"ע תקצ"ב צד 40) ולמטה י"ח ב' בקרני אור שם:

[כח] עיין יהל אור, ואו"ת טִנָרָא, וכן תיוב"ע, וכן פי' הריק"ם (הגלוי צד 69) "צור זהו אבן תדה ממש וחרבות צורים (יהושע ה ב) יוכיח כי חרבות סמוך הוא, כי אם היה חֳרָבות צורים היינו מפרשים חרבות מחודדים, ועוד כי חרב ל"נ בכל מקום ואינו ענין חרבות של מחודדים", והוא מין סלע, ויש בו שני מינים המין האחד אעפ"י שהוא ספיריי הנה הוא עכור וחשוך במראהו שמראהו כעין קרן השור ונקרא אבן קרניי שיש בו ג"כ קליפין קליפין כעין שמצוי בקרן השור ומתחלק לחלקים דקים שטחיים כקשקשים והוא האבן הפשיט המצוי ביותר שמשמשין אותו להוציא ממנו אש להדלקה, לפי שהוא מחזיק הרבה חלקי אש בקרבו והוא הנקרא "צור" סתם, ולפי שהוא קשה וחזק ביותר אפשר שיושחז ייעשה חד וחריף כסכין, גם אפשר להשחיזו עד שלא תהיה בו פגימה כל עיקר וכמ"ש (חולין טו ב) בכל שוחטין בצור בזכוכית, ועוד היום נמצאו אומות שאין להם ברזל וחותכין הכל בצור, ויש עוד מין שני ומין הצור הזה נקרא אבן זכוכיי (רש"פ) וכן עד היום מנהג קצת מן הכושים למול באבן חדה, וכן נראה שהיה המנהג בישראל ג"כ בימי יהושע שלקח חרבות צורים (יהושע ה ב), וכן המצרים כשהיו חותכים המתים להסיר מעיהם לחנוט אותם היו חותכים באבן כושית (שד"ל), ואנשי רומי היו משתמשים בצורים לכרות האשכים (אם למקרא):

[כט] ובן הוא דעת רשב"ג (נדרים לב א) שחתן דמים שב אל התינוק, אלא שהוא מפרש שהמלאך ביקש להרוג את התינוק, אבל מפשטות הכתוב אין נראה כן שישוב הכינוי המיתו על התינוק שלא נזכר קודם זה, גם לדבריו מדוע לא מל אותו משה בעצמו, ולכן הנכון כפי' רש"י והרשב"ם והרד"ק והראב"ע ששב המיתו על משה, והוא דעת ריב"ק ורבי (ולפי גי' רש"י פה ר' יוסי) אך חתן דמים שב אל התינוק (נתה"ש):

[ל] (ובמכילתא יתרו פ"א) שהתנה יתרו עם משה שהבן שיולד תחלה יהיה לע"ג מכאן ואילך לשם שמים, וכן הוא בתיוב"ע (פ' כד) שאותו שלא מל היה גרשם הבכור, ולא מל אותו בגזרת יתרו חותנו שהתנה עמו שלא למול בנו בכורו, וכן הוא בילקוט סוף רמז קס"ח שהביא בשם ד"ה של משה, ושם כתוב "ותהר בן ויקרא משה שמו גרשום וגו' רק לא מל בשר ערלתו בגזרת רעואל חותנו, וכן הוא בס' הישר, שאותו שלא מל היה גרשום וכן הוא בחזקוני שהביא מדרז"ל "שבקש המלאך להמיתו במלון בשביל בנו בכורו שעדיין לא מל, ודבר זה גרם לבן בנו להיותו עכו"ם, מ"מ סברת רוב העולם נוטה שעל בנה הקטן שבשני בניה אמרה כי חתן דמים אתה לי אבל אין משיבין על האגדה" ועיין הערה ל"ה:

[לא] והותר כל אלו הספיקות לפי דעתי, שהיה מנהג בדורות ההם שכשאיש מאומה אחת נושא אשה מאומה אחרת חולקים הבנים, לוקח הבעל הבן הראשון ומנהיג אותו כפי דתו ומנהג אומתו, ולוקחת היא הבן השני, ומנהיגה אותו כפי אומתה, ולפעמים עושים ג"כ בשמות, ולזה אמר ביהודה ותלד בן ויקרא את שמו ער (ברא' לח ג) אמר כאן ויקרא לשון זכר לומר לך שיהודה קראו כן, ואמר עוד ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ואמר ותקרא לשון נקבה שהיא קראה לו כן, ואמר עוד ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה לשון נקבה, שאשתו קראה שמו שלה, והיה ראוי שיהודה יקרא שמו שלה כפי זה הדרך ולא היא, לזה השיב הפ' הטעם שלא קרא יהודה לבן השלישי שם לבי שלא היה הוא במקום שנולד אלא בכזיב (ר"י קארו):

[לב] ורז"ל קראו לחי הנימול לשמונה "חתן שלם" (נדה מד א) משום דנהגינן לימול לקטן שמת ולא נימול, קרו לחי הנימול לשמונה "חתן שלם":

[לג] ורלב"ג פי' שכאשר כרתה ערלת בנה הגיעו דמי לרגליו מריב הדם שיצא ממנו, כי לא היה לה אומנות בזה המעשה ולא נתחנכה בזה, ולזה לא ידעה איך תעצור דמו באופן שלא יצא ממני בכמו זה הרבוי:

[לד] ודעת רב"ח ורע"ס למולות שתי מילות שהן כריתות המילה והפריעה:

[לה] עיין קרני אור למבילה הערה ל' שהבאתי דעות המחזיקים שאותו שלא מל היה גרשום, ואמרתי להביא בזה מה שכתב הריק"ם, ושהחזיק ג"כ בדעה הזאת, ואיך פירש הכתובים עד"ז וז"ל בס' (הגלוי ערך "אז" צד 68) "כי כאשר נשא משה צפורה החנה עמהם לעשות מילה לבניו, והם לא קיבלו, כי אמרו הבן הבכור אשר יולד לא ימול, והשני יהיה שלך לעשות כטוב בעיניך, כשנולד גרשום בכורו לא נימול כי יצא הרשות מידו, ועל כן קרא שמו גרשום, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה (למעלה ב' כב) ולא היה בידי יכולת למולו, וכאשר נולד אליעזר מל אותו וקראו אליעזר, אלי עזרני בזה שנמול והצילני מחרב פרעה וכאשר נראה לו האל וחזר ליתרו חותנו היה מתרשל משליחות, כי אמר בלבו שמא לעתים רחוקות תהיה הנבואה זו, עד שאמר לו לך שוב מצרימה, ולקח אשתו ובניו עמו, כי אמר שמא תתאחר הגאולה ותהיה ביתי עמי, וכאשר ראה האל כי נתעצל בשליחותו והיה מוליך אשתו ובניו, ויאמרו ישראל לא בא זה להוציאנו כי אם לגור בארץ, חזר ואמר לך ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ממצרים, ולך אל פרעה בשליחותי, ותמאן לשלחו, ואתה ממאן ללכת בשליחתי לשלחם ממצרים, ותלך בקושי, הנה אנכי הורג גרשום שהוא בנך בכורך, וזהו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ד' ויבקש המת, ויפגשהו נופל על הנזכר למעלה את בנך בכורך, על כי אמר משה לצפורה על אשר הוא ערל וכל בני עמו מולין, על כן הוא רוצה להורגו, מיד ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה שנפל בחלקה שלא למול אותו, ותגע לרגליו, נגעה בצור בבשר ראש הגיד, וכאשר ראתה כי כמעט היה מת בין ידיה אמרה חתן דמים אתה לי, זאת החתונה של רצתה היא, על שאמר לה משה יום המילה יום חתונה הוא, אחרי כן וירף ממנו הכאב ותשב רוחו אליו אז אמרה חתן דמים למולות, חתונה של דמי מילה, ולא דמי רציחה כאשר חשבה:

[לו] וכן הוא (תנחומא א אות כה תנחומא ב אות כד) אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה וכו' ושם, אמר משה כל השנים הללו היה אהרן אחי מתנבא, ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר לכך לא היה רוצה לילך עיי"ש:

[לז] והרמב"ן יפרש את כל דברי השם אשר שלחו שהגיד לו כל הדברים שהיה בינו ובין הקב"ה, וכל אשר היה מסרב בשליחות, וכי על כרחו נשתלח וזה טעם כל: