[א] ובדעת רז"ל (חגיגה יב א, ב"ר פ' ה ח, ופ' מו ג, פדר"א פ"ג) אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים דיי, ולארץ דיי, שאלולי שאמרתי להם דיי, עד עכשיו היו נמתחים והולכים (פי' כי הוקשה להם איך קורא להקב"ה שדי, הרי הוא באמת אין די ואין סוף ע"כ דרשו נוטריקון שדי שאמרו די), ורש"י ז"ל פי' (ברא' יז א) אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, וקרוב לזה פי' המורה (פ' סג מח"א) שהכוונה בזה שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו לזולתו, אבל מציאותו ית' מספקת בו, כן נוכל נפרש שהוא דעת הגאון רבינו סעדיה ז"ל במה שאמר "הטעם שאמר לעולם די" שענינו די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם, עיין ביאורי (ברא' יז א) וכמו שביאר הרב המקובל ר"י גיקטליא (שערי אורה שער ב) "אמר שדי ממנו נמשך הכח והשלמות והשפע והאצילות בשם הנקרא אדני עד שיאמרו די ולפיכך אמרו רז"ל שבו אמרתי לעולמי די, ואע"פ שמשמע ממה שאמרו שם שהיה העולם מרחב עצמו והולך עד שאמר לו די, העיקר הפנימי הוא כי במדת אל שדי הוא נותן מזון לכל בריה ובריה, ומשלח ברכותיו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די":

[ב] והרדי"א ז"ל הסכים לפי' הזה וכתב, ואין ראוי להקשות מפאת השי"ן שהיא במקום אשר, ואיך תפול בשם הנכבד, כי הנה מצינו "אהיה אשר אהיה", שבין שני שמות הקדושים ההם באה מנת "אשר" סמיכה לאהיה הראשון, ככה אל שדי נסמכה לשם האל שי"ן שדי, וענינו כאלו אמר האל אשר אמר די, ועז"א השלם ר' אליעזר הגדול שהיו השמים נמתחים והולכים עד שאמר להם די", וכן יאמר הח' מנחם בונאפוס (הגדרים ערך שדי) "ומה שטען הראב"ע איך יקרא שם אשר די, הנה יעמוד נגדו "אהיה אשר אהיה" ועיין (ברא' יז א) ובביאורי שם:

[ג] עיין בנחה"ש ברא' מג יד:

[ד] וכן פי' הרלב"ג "והיה שדי בצריך" הרצון שיהיה רב זהבך, על דרך כקול שדי שמורה על החיזוק וההפלגה" ור"י ן' גנאח פי' "שם שדי אצלי נכבד וגדול וכמוהו "והיה שדי בצריך" כלומר שיהיה הונך גדול ועצום, וכן שדה ושדות (קהלת ב ח) פי' כבודה וכבודות, והיו"ד בשדי לרבוי והפלגה או להבדלה, והטוב בשדי אצלי להיות עלול הה"א כמו ולבי דוי":

[ה] ולא נחה דעת הרדי"א בזה, וכתב שעם ההשתכלות אין האמת אתם, לפי שעם היות האל ית' מבטל המערכות העליונות, הנה אין ראוי שיקרא שודד או משדד:

[ו] עיין יהל אור מה שפי' מנחם, וכן פי' הרדי"א עם שלא הזכירו, והכוה"ק השיג על הרדי"א (בטח לא ראה את מחברת מנחם) מפני כי "ושמי ד'" נפרד מן שדי באתנח המפסיקו ממה שאחריו, גם לדבריו חסר מלת "אבל" במקרא:

[ז] עיין ברמב"ן מה שהעיר ע"ז, ובאגרת התשובה לר' יצחק אבן אלטיף כ"י (כ"ח ד מכתב ג') הוא ישאל "מפני מה אמר ושמי ד' לא נודעתי להם, ולא אמר ובשמי, כמו שאמר ובשמי תשבע? והתשובה זה בא ללמדך שאין שום דבר נוסף על עצמותו ית', שאלו נכתב ובשמי היה נראה ששמו מבלעדו לכן אמר ושמי ה' הכל הוא אחד בלי פירוד, ומה שאמר ובשמו תשבע לפי מחשבת הנשבע הקוצץ בנטיעות בחשבו ששמו נוסף על עצמו, והעד על זה, כי לא אמר לא תשא בשם ה' אלהיך לשוא אלא את שם, להעיד על מה שאמרתי ודעהו":

[ח]‏ עיין יהל אור, ולתרץ כל זה יאמר העקידה (שער לב) "הנכון בזה כי מלת "להם" אינו מוסב על האבות רק על ישראל המוזכרים בכנוייהם בפסוקים הסמוכים למעלה כשאמר ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם, וכן פי' הרלב"ג ושמי ד' לא נודעתי להם לישראל ועיין הכוה"ק מה שכתב ע"ז:

[ט] וכן כתב בס' השם, כי זה השם לא היה נודע בעולם כ"א לחסידים מעוטים עד שבא מרע"ה, הלא תראה כי לא תמצאנו בכל מענה איוב וחביריו ואון טענה מן "יראת ד' היא חכמה" (איוב כח, כח) כי באל"ף דל"ת הוא כתוב, גם אין לטעון מן "ויען ד' את איוב" (שם לח א) כי הם דברי המעתיק, וטעמו שלא היו יודעים שנשמת האדם יכולה להדבק בו:

[י] וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל, כי אין זה מדרך הפרשה עיי"ש:

[יא] וע"ז כתב בעל הכוה"ק "אמנם אם נחה דעתנו להשתמש במליצות כאלה במאמרי השיר, לא תתישב הלב בכמוהם במאמרים פשוטים, וביותר במאמרים הנאמרים ממנו עצמו ית', כמו כאן וכדומה", עיי"ש:

[יב] וע"ז כתב הרמב"ן, אין וירם ימינו ושמאלו אל השמים מענין הזה, כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם:

[יג] וכן ת"א ויוב"ע דִי קַיֵמִית בְמֵימְרִי, והוא לשון שביעה, מלשון לא תשא דעשרת הדברות, ועיין מכילתא בא פ' יח, עה"פ "כאשר נשבע לאבותיך", והיכן נשבע לו, והבאתי אתכם אל הארץ":

[יד] משה דבר אלו הדברים אל בנ"י בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו בנ"י בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנהו דבריו באזניהם (רלב"ג) עיין יהל אור אות פ"א, ועיין קרני אור למטה י"ד י"ב, הערה י' מה שהוסיפו הכותים והשומרונים על הפסוק הזה:

[טו] עיין יהל אור, ועיין בפי' הקצר (למעלה ד' כ') ובביאורי שם, וכן דעת הרמב"ן ז"ל כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכל מקום, וידבר ד' אל משה לאמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר, ולכך יתמיד זה בכל התורה, ועיין התוה"מ (ויקרא א ב ו) שהשכיל לבאר כל זה בארוכה:

[טז] כל דבר היתר והכבד שראוי להשליכו ולהסירו יקרא ערלה, וכן ערל שפתים, כי העלג יכבדו עליו דבריו, ויוציא בשפתיו דבריו יתירים עד שיגיע אל הדבור שרוצה לדבר (רד"ק) והנה הרצון בערל שפתים סתום הדבור, ר"ל שננעלו שערי הדבור לפניו כמשפט מי שאינו איש דברים (רלב"ג):

[יז] וכן פי' הרמב"ן עיי"ש:

[יח] מפני שהיה מדבר עתה בתולדות אהרן, הקדים אהרן למשה, ועוד שהוא היה גדול ממנו (רלב"ג):

[יט] והנה לא התחיל ספור היחוס הזה מזכרון לוי בלבד, והתחיל מראובן להודיע שלא היה שם שום משא פנים בדבר, והתחיל מראובן כי הוא הבכור, ועבר מהם, כי לא נמצא בהם איש ראוי והגון לשליחות, ואח"כ הזכיר שמעון, ועבר מהם ג"כ, וכשבא לג', ראה את לוי ראש היחס, ולכן דקדק לספר שני חייו מה שלא עשה כן אצל ראובן ושמעון (רדי"א):

[כ] עיין רש"י ורשב"ם ז"ל מה שפי' בזה:

[כא] ואמרו ז"ל (ב"ב קט ב) לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה נשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס, ושם (קי, א) הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, ושם, "רוב בנים דומין לאחי האם", ולפיכך לא נתנה הכהונה למשה בעבור אשתו צפורה, ובניה דומין לאחיה, ונתנה הכהונה לאהרן בעבור שנשא אלישבע בת עמינדב אחות נחשון ובניה דומין לאחיה, ובפס"ז "נתערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות, שבט לוי ושבט יהודה" ועיין למטה כא ד בפי' הקצר, ובביאורי שם:

[כב] וחז"ל דרשו שם פיטואל עיין מקורי רש"י:

[כג] והרמב"ן ז"ל יפרש, שהכתוב מוסב למעלה, אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים בעת אשר דבר ד' אל משה בארץ מצרים, כי בעבור שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ד' להם הוציאו את בנ"י מא"מ, היה נראה שהדבור לשניהם בשוה, ועתה פי' שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום, וזה טעם הפסק כל הפרשה". והסכים עמו הכוה"ק וכתב שהוא דעת ריה"ג (ספרא פ"ב ה"ד) ועיין בתרגום יוב"ע שמשמע ג"כ דקאי פסוק ויהי ביום דבר, לפרשה שלפניה: