[א] עיין יהל אור והסכים עמו רוו"ה (הבנת המקרא) "כי אין יסוד בחיבת נביא כ"א "נב" והאל"ף מיסוד הנופל בו לפרקים, ויחסר לפעמים כמו ויכל מהתנבות (ש"א י, יג) שהזכיר רש"י ז"ל לדוגמא ועוד אחרים כמוהו ושטה זו מוחוורת יותר":

[ב] וע"ז כתב הרא"ם, ואיננה טענה, כי מצאנו צואר שהוא מעלומי העי"ן ונוסף בו האל"ף תמיד בין במקום המשך בין שלא במקום המשך עיי"ש:

[ג] גם ע"ז כתב הרא"ם "כי איננה טענה כי י"ל שנקרא שם המדבר דברי השם אל העם תמיד דברן, בעבור היותו מזומן לדבר דברי השם אל העם תמיד, וזה הוא דעת רש"י ז"ל, ויהיה טעם, השב אשת האיש כי נביא הוא, כי הוא דבק עם השם להיותו מדבר דברי השם תמיד והדבק עמו תמיד, ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך, וזהו שכתב רש"י ז"ל אח"ז, כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים". וכן כתב המעמר כי מה שאמר הראב"ע וכו' אינו טענה, כי זאת לא יכחיש שום איש כי שם נביא נאמר גם ביחוד על נביא לד', והעד ולא קם נביא עוד (דבר' לד י). אבל נאמר, כי שם נביא כולל גם המליץ, גם הדברן כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה, נביא לגוים נתתיך (ירמיה א ה) גם יאמר נביא על המשורר אשר ישיר לד', כמו, על יד אסף הנבא על ידי המלך (דה"א כה ב) ומזה הענין חבל הנביאים הנזכר בס' (ש"א י יא), וכן להקת הנביאים (שם יט יט):

[ד] והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה לגודל ענותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (למטה יא ג) מדה כנגד מדה, שלא יהיה נבזה בעיניהם (רמב"ן):

[ה] ובתנחומא (א וארא אות ג) "ויחזק לב פרעה, בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא ויחזק לב פרעה, כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקב"ה, מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל שכך כתיב בחמש מכות האחרונות ויחזק ד' את לב פרעה" ועיין ביפ"ת שיתרץ אע"ג דבברד כתיב, ויחזק לב פרעה, כתיב בתריה, כי אני הכבדתי את לבו:

[ו] ונקראו יד ד', לפי שהם פורעניות קשות יותר מן הרעות הטבעיות:

[ז] לדעתי שם אות הוא סימן בלתי חזק, והמופת הוא ראיה חזקה היותר זר אצל הטבע ולזה אמר בנביא השקר ונתן אליך אות או מופת (דבר' יג ב) ר"ל ראיה חלושה או ראיה חזקה, ופרעה בקש שיעשו לו נסים חזקים ונפלאות מופלגות בשנוי הטבע ע"כ יאמר "תנו לכם מופת" (רדי"א):

[ח] כן הוא בדרז"ל (שמו"ר פ"ט א) "אם ידבר אליכם פרעה אכ"כ אלא כי ידבר, עתיד הוא לומר לכם כן", ושם אות ה', "ייעשו כן כאשר צוה ה' אותם, שלא עשו עד ששאל פרעה מהן מופת כשם שאמר הקב"ה, ואותה שעה וישלך אהרן את מטהו", ועיין ביפ"ת שם שיפרש שלפי זה שמוש המלה "כי" בכאן בלשון דהא, אשר זה הוא משמושי מלת כי, ויתפרש מפני שידבר אליכם, וכן הוא רוב מלת "כי" המתפרשות בלשון אשר:

[ט] וכן הוא (שמו"ר פכ"ו ג) שהוא מטה משה, וכשעשה בו אהרן נסים נקרא על שמו. ודעת הדדי"א שהוא היה מטה אהרן ולא מטה משה, וישיג על הח' ז"ל בזה ויאמר שיעות הכתוב האומר "אמור אל אהרן קח את מטך" ולהיות מטה אהרן ידוע של התנין והדם אמר בו בפתחות הבי"ת "וירם בַּמַּטֶּה. ומצאתי סעד לדבריו, בזוהר וארא דף כח א', מ"ט מטה אהרן ולא מטה משה, אלא ההוא דמשה איהו קדישא יתיר וכו'. וכן תיוב"ע למטה פ' טו עה"פ "והמטה אשר נהפך לנחש" "חוטרא דאהרן" ואם כי יש להקשות ע"ז, איך היה המטה שיהפך לנחש מטה אהרן?:

[י] שהשם היה חקוק על המטה ההוא, עיין למעלה ג טו אות תמג, ובתנחומא א וארא אות ט, תנחומא ב וארא אות ח, שמו"ר פ"ח ג, יוב"ע שמות י"ד כ"א, שעשר מכות היו חקוקות עליו:

[יא] וע"ז כתב הרדי"א "ולא פירש יפת יפה שכתב שיהיה הנחש תנין, כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש":

[יב] והקרוב כדברי רש"י ז"ל, שהיא מלה ארמית מורכבת, חרטמי, הנחרים בעצמות, כי נודע הוא כי רוב האומות בעצמות מתים, או בעצמות חיות, כענין שהזכירו בידעוני (רמב"ן):

[יג] בלהטיהם, שרשו לאט ונהפכה האל"ף בה"א, ובמכלל, כמו בלאטיהם, מן לאט את פניו (ש"ב יט ה'), וענינו במעשה הכשפים שעושים בהסתר ובכסוי מבני אדם, בתחבולות בדמיונות, או יהיה משרש "להט" ומענינו, כי יש ממעשה הכשפים בלהט החרב (ר"ש ן' מלך) בלהטיהם, ובמקום אחר בלטיהם, והכל אחד כי שרש לוט ולהט שוים (שד"ל):

[יד] וכן בס' חיי משה "אחרי שבלעם נהפך למטה כמקדם", והנה רצה להלביש הנס עפ"י טבע כדרך התנין שבולע התנינים:

[טו] וכן פי' רש"י, והוא דעת רז"ל, עיין מקורי רש"י:

[טז] ורש"י ז"ל פי' "תרגומו יקיר, ולא אתיקר מפני שהוא שם דבר", ור"ל שלא כדעת אחרים ועמהם הראב"ע שאמר שהוא פעל עבר ע"מ "כי זָקֵן יצחק", שאילו כן היו לו לאונקלס לתרגמו אתיקר, כמו שתרגם להלן "ויכבד לב פרעה (ט ז) "ואתיקר" אבל יקיר שם דבר הוא, וכן דעת הרד"ק שהוא שם תאר לא פעל עבר והדין עמהם (רוו"ה) ועיין ברש"ד שירצה להתאים פי' רש"י ז"ל עם פי' הח' ז"ל שכתב שהוא פועל עבר, ועיין מקורי רש"י:

[יז] מלת "מאן" הבא אחריו שהוא פועל עבר יכריח להיות כבד פועל עבר בהכרח, כי לא יתכן להיות כבד שם, ומאן פועל עבר, כי מאן שהוא פועל עבר יורה שכבר נהיה לבו כבד מזמן שעבר:

[יח] וכן הוא בפס"ז המימה ממש כדרך שהמלך הולך אל נהר נילוס לראות כמה מדרגות עלו המימה, והרשב"ם פי' "דרך השרים לטייל בבקר ולרכוב אנה ואנה", וכן פי' הרדי"א שהוא יוצא המימה בדרך הטיול להנהגת הבריאות להרגיל התנועה בבקר קודם האכילה כדי לחמם את הגוף, וכ"ש על שפת היאור שראיית המים תועיל לראיית העינים ולזככם, וכמו שפי' הח' ז"ל (למטה ח' טז), והאבן כספי כתב שהיה מנהג מלך מצרים ועד היום הוא כן ששתי פעמים בכל שבוע יצא המלך מארמוני יום ג' ויום ז וילך הוא ועבדיו אל מקום ידוע על שפת היאור לשחק שם בכדור הקטן ומטייל שם מן הבקר עד עת האוכל:

[יט] ובמדרש שכל טוב, "הנה אנכי, כלומר כך תאמר לו משמי ותחזור ותאמר לו הנה אנכי משה בשם אדון העולמים, מכה בידי במטה אשר בידי על יד שלוחי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם". ודעת הרדי"א הבאתי למעלה הערה ט' שמטה משה לחוד, ומטה אהרן לחוד, ויפרש, שמשה הכה את היאור הוא נילוס, ולאהרן ציוה שיכה במטהו בנהרות מצרים ובאגמים ובכל מקוה מימיהם, והיו ההכאות שתים:

[כ] ורש"י (ירמי' ו ו) על הפ' "כרתו עצה" היא לשון הרבה עצים, כמו דגה, לשון הרבה דגים, וכן פי' (נחום ב יד) רִבְבָה, רוב רכב שבה, ה"א יתירה הופך הלשון לכמה מרכבות, וכן פי' (יחז' מז י) למינה תהיה דגתם, לשון רוב מינים כמו "והדגה אשר ביאור" (רוו"ה):

[כא] לדעת רש"י ז"ל ענינו ענין יגיעה ועיפות, וכן דעת הרד"ק והרד"א ורע"ס וכן ת"א על "ואתה עיף ויגע" (דבר' כה יח) ואת משלהי ולאי, ופי' פה ונלאו מן הצמא, ועיין (ברא' מז יג קרני אור הערה שכא):

[כב] שיחור הוא הנהר הגדול המשקה את כל ארץ מצרים בגאון מימיו, והנודע בספרי העמים בשם "נילוס" וטעם הקרא הנהר הזה בלשון עבר בשם "שיחור" הוא על כי מימיו עכורים המה ואינם זכים ובהירים כמימי נהרות ונחלים אחרים כי בשובו אל גדותיו מהשקות את שדמות ארץ מצרים יביא עמו רגבי חול ועפרות מעל פני שדמות האלה, והמה יעכירו וישחירו את המון מימיו (ארץ קדומים):

[כג] דבר גדול השמיענו בזה, כי ידענו מספורי חכמי האומות המספרים טבעי מדינת מצרים ומנהגיהם כי בעת שמימי היאור עכורים ינקוהו בכלי עצים ובכלי אבנים, כ"א יעמוד מי היאור בכלים אלה כמו שני ימים הוא יוצא נקי וטהור מכל סיג וחלאה, והודיענו א"כ בעצים ובאבנים שסגולת הכלים האלה לא תועיל להם לנקות את מימיהם ולטהרם, אבל גם הם יהפכו לדם עד שלא יהיו ראוים לשתיה (הכוה"ק):

[כד] ולא הזכיר רק "ויך את המים אשר ביאור" ובאמת הוא כולל גם כל שאר הנהרות, והוא מה שפעל אהרן, והרדי"א מסתייע ממקרא זה, כי משה פעל ועשה הכאת את היאור:

[כה] ולדעת הרד"ק בשרשים שרש "לאט" שרשם אחד, "לאט" ובראשון באה הה"א תמורת האל"ף בחלוף אותיות אהוי, ובב' נמשכה מקמץ פ"פ, וכן דעת הרלב"ג:

[כו] ולדעת הרדי"א, לא הכה משה לעיני פרעה ולעיני עבדיו אך היאור לבד והוא נהפך לדם, ואח"כ הלך אהרן בא"מ וכל המים אשר ראה הכה ונהפכו, ולזה היה לחרטמים אפשר למצא מים:

[כז] ובתנחומא (א וארא אות יג, תנחומא ב אות יד, שמו"ר פ"ט יב) וכמה היתה המכה עושה בהן ר"י ור"נ, חד אמר כ"ד ימים היה מיתרה בהם וז' ימים היתה המכה משמשת בהן, וחד אמר שבעת ימים היה מתרה בהן, וכ"ד ימים היתה משמשת בהן, ובדב"ר פ"ז ט, לשלשים יום היתה באה המכה והיתה עושה ז' ימים והלכה לה והיו נרווחין כ"ג ימים בין מכה למכה ועיין בפי' מהרז"ו שם. והנה לדעתם היה כן בכל מכה ומכה:

[כח] וע"ז כתב הטור על התורה "והפלגתו על דברי חכמם, ורודפו אחר הפשט הביאו לזה הדעת כי חלילה להכות את ישראל, כי אין מעצור לד' להושיע את אשר ירצה, ולהכות לאשר ירצה". וכן כתב הקדוש אנשלמה אשתרו"ק ז"ל (מדרשי התורה פ' וארא) וז"ל "יש שאמר שלא הפליא השם בין ישראל למצרים בכל המכות רק באותן שכתובה בהם הפרשה בביאור, ואמנם יש ללמוד הסתום מן המפורש, ומה שביארה התורה בקצת מהם ולא בכלן בעבור שהיה באותן קצת שביארה ההפרשה בהם יותר חדוש נפלא, וזה פלא גדול שיהיה בערוב שהוא מכה משולחת הבדל, ובדבר המקנה שהיא הפסד האויר, ובחשך ג"כ, ובמכת בכורות ג"כ יהיה יותר נפלא, ביאר באלו לבד שהיה ההיזק רב, וכש"כ באחרים", עיי"ש שהאריך לבאר בכל מכה שישראל לא לקו בה:

[כט] והרלב"ג יפרש, שביארה התורה זה בזאת המכה לאות שכל שאר המכות עמדה כל אחת מהן שבעה ימים, כי זה מנהג התורה שתבאר הדברים בענין אחד כדי שנלמוד ממנו זה בשאר הענינים הדומים לו:

[ל] שרש "בוא" הונח על הנכנס ממקום פרוץ ורחב למקום מוגבל ומוקף מחיצות יותר מן הראשון, כגון מי שהולך מן השדה לעיר יאמר עליו שבא, לפי שהעיר יותר מוגבלת מן השדה כמו ויבא יעקב מן השדה בערב (ברא' ל טז) כלומר נכנס לעיר, וכן הנכנס מן העיר לבית יתכן לומר שבא, כמו ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף (שם מד יד) וכן מן הבית לחדר שבו, כמו ויבא החדרה (שם מג ל) וכל זה יתכן אם שיתקרב האדם אל המדבר עמו או שותרחק ממנו, כי עיקר השרש "בוא" על הכניסה, לא על ההתקרבות אל מה שיהיה, לכן כשאמר השם למשה בא אל פרעה, הכוונה שיכנס לבית פרעה ולהיכלו, וכשאמר לך אל פרעה, כונתו שילך לקראתו ויפגשהו בדרך כמו שמעיד הכתוב אח"כ באמרו "הנה יוצא המימה" (פ' טו) (יש"ר) וכן הוא בפס"ז, ובמדרש שכל טוב, לא אל היאור אלא לתוך פלטין שלו:

[לא] וכן פי' רש"י ז"ל "מאן" כמו מְמַאֵן מסרב אלא כינוי האדם על שם המפעל, כמו שלו ושקט, סר וזעף" עכ"ל, הורה בזה שבעיקר הענין אין הבדל בין מאן וממאן, כ"א במליצת הלשון לבד, כי ממאן הוא לשון בינוני פועל, ומאן הוא שם תואר יתואר בו האיש הממאן וטעמו בעל מיאון, וזה שאמר "אלא כינוי האדם ע"ש המפעל" ע"ש שהוא פועל פעולת המיאון נקרא איש מאן, וככה נכנה לאיש שָׁלֵו בעבור ישיבתו בשלוה והשקט וכן "זעף" למי שהוא זועף וכולם שמות תוארים, וכ"כ הראב"ע שהוא תאר יוצא כמו "ושבח אני את המתים", אלא שלדעתו הוא ממשקלים הכבדים (רוו"ה) וכן כתב הרד"ק שרש "מאן" שהוא בפלס ושבח אני את המתים, ור"ל שהיה ראוי להיות "ממאן" "משבח" כדרך הבינוני מבנין הכבד. ועיין מקורי רש"י:

[לב] וכן דעת רש"י ז"ל שכתב, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (למטה כא כב) אינו מיתה אלא מכה שיש בה השחתה, והרדי"א ישיג עליו וכתב, ולא צדקו דברי רש"י שכתב שאינו לשון מיתה, והעדים שהביא עליו לא יספיקו עיי"ש, והח' רש"ב (ש"ע ח"ב א"מ) בהערה ישיג על הרדי"א וכתב "ובעצמו שכח מקרא מלא, ונגף ד' את מצרים נגוף ורפוא (ישעי' יט כב)":

[לג] והרדי"א הסכים לזה, וכתב ומפרשי התורה לא הודו לו, ובאמת נראים דבריו מדבריהם, ויש מהכתוב ע"ז ראיות עיי"ש שהאריך בזה, וע"ז כתב בעל מעשה ד' (מעשי מצרים פ' יא) "ואני אומר שלא ראה הרדי"א תמסא"ח, שאם היה רואה לא היה אומר כן, כי אני ראיתים בנילוס, ותמה אני אם אפשר שיכנסו בבתים לרוב גדלם, וכש"כ בתנוריהם ובמשארותם, והיו אוכלים גם הגדולים, אם היה הצפרדע הוא הנקרא תמסח, ובאמת ראיתי שתמסח אחד בלע איש עם חרבו על יריכו וקשתו וחציו, אמנם לדעתי אין אנו צריכים לכל זה, שהם הצפרדעים שמקרקרין, כמו שאז"ל מקרקרין במעיהם, וכן הח' רש"ב (ש"ע ח"ב א"מ) בהערה ישיג על הרדי"א וכתב "ומה יענה על המשנה השרץ והצפרדע בר"ה ונגע בא' מהן (טהרות פ"ה מ"ד) ומי שלח ידו לנגוע בהתמסח ונקה":

[לד] וקרוב אצלי מאוד שמקור המלה בעברית מורכבת משתי מלות צפר-דע, והוא איזה מין מיוחד במצרים המשמיעים קולם רק בבקר, ויש כאלה גם בארצותינו, ועש"ז היה נקרא כן, ואולי גם התרגום נתכוין לכוונה זו וקרא עֻרְדְעָנַיָא, אור כמו צפר, דעא כמו דֵעַ (הערה לפי' ר"ח) ובפס"ז, וכן במדרש שכל טוב, מה לשון צפרדע, צפור היה בנילוס בעל דיע ושרק להם ובאו, וע"ז נקרא צפרדע, כלומר צפור דיע, ע"ש הצפור ההוא:

[לה] וכן פי' הרד"ק בשרש שאר, ואונקלוס ויוב"ע תרגמו "ובאצוותך" ופי' הערוך תנור, וכ"ה במדרש שכל טוב, משארת זו תנור מלא פת, ולהכי מתרגמינן אצוותא כדאמרינן בירושלמי וכו', ועיין ערוך השלם ערך אצוותא:

[לו] והוטב הפי' הזה בעיני הרדי"א, עד שכתב ע"ז, וע"ד הפשט יפת אלהים ליפת, שפי' בו שהודיע משה בזה לפרעה שמכת הצפרדעים תבוא עליו ועל עמו ועבדיו, ולא יבוא על בני ישראל כי הפלה ד' חסיד לו, והוא פי' נאה ומתקבל":