[א] ובפס"ז, וכי על כל נהר ואגם ועל כל מקוה מים נטה ידו, אלא נתכוין בעד הנהרות, ובעד האגמים, ובעד מקוה מים, כמו על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ד' (ש"ב א יב) ופי' בשביל, וכן הוא במדרש שכל טוב, וכן פי' הרלב"ג:

[ב] אין בכתוב זכר לנקבה, אבל בא בחסרון עדה, ור"ל עדת הצפרדע, וכן ותהי הכנם, ומענינו תבין חסרונו (ן' מלך):

[ג] ור"ם פי' ויעשו, ויעלו, אבל לא יכלו להוליד אחרים כי אין לאל ידם להמציא בריה מתנועע באמת:

[ד] ושד"ל השיג עליו בזה, וכתב "כי פרעה לא קרא אותם למען יסירו המכות, אלא למען יעשו גם הם בלטיהם כן":

[ה] תן תפארת שבח לעצמך עלי שתאמר למתי אעתיר לך וכן אעשה (ן' מלך) התגאה עלי ועשה עצמך אדון עלי וזה בשתקבע לי זמן למתי אעתיר לך, ואחר שקבע לו זמן, אמר לו למען תדע כי אין כד' אלהינו, כלומר לא לכבודך אמרתי, כ"א לכבוד אלהי (שד"ל):

[ו] ולפי פי' רבינו חננאל, אחריו הרדי"א שהצפרדעים היו אלתמסא"ח, אמר לו שביאור תשארנה כדי שידעו דור אחרון שזו היא הצפרדע שהביא השם לנילוס להשחית את רמצרים:

[ז] וזה הוא אומרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדבור, והיתה א"כ צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו (רדי"א):

[ח] וכן יאמר ידידיה האלכסנדרוני (חיי משה) והטעם מה שנשתתפו שניהם במכה הנזכרת הוא מפני שנשתתף במכה זו האבק המתיחס לאהרן ככל יתר העונשים הנתלים ביסוד אדמה, ומה שנמשך אל משה, הוא השתנות האויר לאדיב בו את יושבי ארץ, כי משה נתיחד להביא את הנגעים שמניע אותם האויר והשמים:

[ט] ולא נמצא הנפרד ממנו במקרא רק בדברי רז"ל בה"א הנקבה (שבת יב א, קז ב, עירובין סה א):

[י] עיין לקק"ד, נספחים צד קפד:

[יא] ידמה שלא היה כח במלאכה ההיא להחטיא חוש הראות בכמו אלו ההויות הקטנות ולזה אמרו שאין השד שולט בבריאה פחותה מכשעורה (רלב"ג) ודעת הרדי"א שהחרט מים ג"כ עשו כמעשה אהרן שעשו מעפר הארץ כנים, אבל להיציא הכנים מן הארץ להסירם לא יכלו, ועיין ביאור שד"ל מה שכתב ע"ז:

[יב] והנה מין רמש זו, אף שנקלה ונבזה הוא בקטני ארץ, עכ"ז רבת צררו את המצריים" מפני שהשחית לא לבד את פני העור מנשיכתי המזקת, כ"א כזחלי עפר זחלו בתוך חורי האף, ובנקבי האזנים החלולים, גם נסתמו העינים מראות (חיי משה) ועיין תוס' שבת יב א ד"ה "שמא יהרוג":

[יג] לדעתי כוונת הראב"ע היא שהודו כי מכה היא מאת האלהים אבל לא בעבור ישראל לשלחם רק לעונש עון אחר, וכוונתו במה שאמר כפי מערכת הכוכבים, כי המה מאמצעיים לעשות בארץ כפי מה שגזרה חכמתו אם לשבט ואם לחסד (רש"ד):

[יד] והרמב"ן השיג עליו בזה וכתב, ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש יקרא יד ד' ואצבע אלהים, כאשר נאמר בכתוב שהביא, לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (טו לא) "והיתה יד ד' בכם ובאבותיכם" (ש"א יב טו) כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא) עיי"ש:

[טו] מה שאמר ר"א כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח, אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם (רמב"ן) ודע כי מכת הכנים בלא התראה הביאם הקב"ה עליהם, וכן השחין והחשך וסימן כחש (פס"ז) כי לא באה מאלה השחתה לפרעה לא ביבול ולא במקנה ולא בבני אדם:

[טז] ולמעלה (ז טו) פי' באופן אחר, לפי שמכת ערוב היתה בתשרי, ואז אין זכר לרבוי המים, והרש"ד לא הביט על זאת, ופי' בזה כמו במכת דם וטעה (ר"י ריטענבערג) וע"ז כתב ר"י אבן ספיר ובאמת בתשרי המים יותר מרובים מסיון, כי באלול סוף העליתו, ומאז מתחיל להתמעט ויורד מעט מעט עד זמן העלותו, וע"ז השיב לו ר"י ריטענבערג, כי עיקר הראיה היא בעת התחלת רבותם לדעת אם לשבע או לרזון, אבל לא במעוטם, וא"כ צאת פרעה המימה רק לרפואת תעלה לעינים:

[יז] ובשוח"ט א וב (מזמור עח) דעת ר"ח ור"י מין חיה היה ושמה פנתרין (אכזר מאוד ויש בעורו חברברות):

[יח] ובס' (חיי משה) "השליח בהם חיה רעה שהיא העלוקה המוצצת דם, ולדעת מניחי הלשון הוא שם מורכב משני מיני חיות שהם הכלב והזבוב", וכן הוא בתרגום יוני זבובים כלביים, והוא ממין השרץ הניירא (טאפאני) ובשמו"ר פ' יא ב "הערוב חיות ועופות מעורבבין" וכ"ה שו"ט א וב (מזמור עח) ובתנחומא א וארא אות יד "מיני צרעין ויתושים", וכן הוא דעת עקילס, עירוב של כל מיני זבובים:

[יט] וכן (בפס"ז) "והפליתי, פליאה תהיה בעולם, איך ארץ זו לקתה, וזו לא לקתה" יפרש והפליתי מלשון פלא, והוא חסר אל"ף, וכן בתיוב"ע "ואעבד פלאין ביומא ההוא":

[כ] והנה על כל התוכחות מזכירו חטאתו שאמר לא ידעתי את ד', אפס כי היה מהפך עליו הלשון, פעם אומר כי אין כד' אלהינו (פ' ו) ופעם כי אני ד' (למטה י, כ) ופעם אומר, כי אני ד' בקרב הארץ (פס"ז, ושכל טוב):

[כא] וכן ת"א וֶאֱשַוִי פורקן" שהוא לדעתו כמו לשון פדיון, בכ"מ שהוא חלוף ותמורה, וכתב הרשב"ם, לשון הבדלה וכן ישועה והצלה, וחלצה ופורקן כולן לשון הפרשה והבדלה מזה זה:

[כב] והכוה"ק יפרש, כי תועבה בלשון עברי הוא לגנאי, ובלשון מצרי הוא לשבח, וכן הוא (זהר פנחס דף ר"ן ב) עיי"ש, וכן פי' שד"ל, ששרש "תאב" הוא מעיקרו לשון מצרי, וענינו טהרה וקדושה, והעברים השתמשו בו להורות על ההפוך, וכן הארמים אמרו "סאב" להורות על הטומאה תחת כי suab היה מורה בלשון מצרי טהרה:

[כג] עיין בפי' הרד"ק שם, ובשרשיו שרש "הן" ועיין בהאוצר שרש "הן" מה שיבדיל בהוראותיהן: