[א] וכן כתב המורה בפמ"ו מהח' השני "וכמו שבא באברהם, היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר, ונאמר במראה הנבואה ההוא, ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, וזה מבואר שהוא מראה נבואה", ועיין מורה בפמ"א ובפמ"ה מהחלק השני, ועיין רדי"א שהאריך בזה, וברמב"ן ז"ל, ורנה"ו פי' במחזה, לא שהנבואה הזאת קרויה מחזה, אלא הודיע שהיה אברהם יושב במחזה, מסתכל בעין לבו על עניניו, ומה יקרה לו אז במחזה זו, בא אליו דבר ד' שהיא הנבואה, ורוו"ה כתב שהוא הפחות שבלשונות נבואה, וגם בבלעם בן הנכר נאמר כן, והוא כעין חזיון לילה וחלום, ולכן אין לתמוה מה כל החרדה הזאת שחרד אברהם אחרי כי הובטח פעם אחר פעם בזרע וברכה, שזאת היתה לו כמדבר בחלום וחזיון לילה, אבל אחרי הגלות נגלה אליו דבר ד' כאחד הנביאים, כמ"ש והנה דבר ד' אליו, הוא באמונתו יחיה והאמין בד':

[ב] עיין אוג"ר שכתב שהגי' בת"א "דְלָא וְלָד" בדלי"ת וכתב שכן הוא בנוסחאות ספרים ישינים וכן הוא הגי' בס' "יא"ר" עיי"ש שיפרש מלתא בטעמא ופי' מלת "ערירי" הוא תואר השם, או תואר הפעל לאיש בודד ומת בלא בנים, ואף שהי' לו בחייו ומתו נקרא ערירי, (ועיין בספרא קדושים סי' ק"כ וסי' רפ"א) שמפרש "אם יש להם בנים קוברן את בניהם, אם אין להם בנים מתים בלא בנים", ועיין התוה"מ שמפרש מ"ש "ערירים יהיו הוא, שאם י"ל בנים ימותו בניהם והם יהיו ערירים, "עררים ימותו" היינו אם אין להם בנים ישארו כך עד מותם וכן פי' ביבמות (נה א') והוא טעם אחד עם ערער שהוא נעזב מאין עוזר ומשגיח עליו, ורש"פ פי' שהוא לשון עָרום (ושרש ערה כמו עריה) ר"ל משוללים מבנים וקרוב לו והיה כערער בערבה ירמי' יז ו) מלשון התגלות ושלילה מן הכסוי שנשרו עליו וענפיו או קניניו והוא ערער וערירי:

[ג] ורוו"ה פי', שהמ"ם שרש כמ"ם של מלך, משך, וטעמו הקביעות והתמידות במקום שלא יזוז משם וטעם בן משק ביתי, הקבוע בבית שלא יזוז משם, ושד"ל פי', משק מן שקק, ענין תנועה והשמעת קול, וכן "ישק כל עמי" (למטה מא מ) יתנועע ויתנהג כל עמי, ומשק אין לה אח, ובאה כאן להיותה לשון הנופל על לשון "דמשק" שאחריה, והכוה"ק יפרש, מענין "משיקות אשה אל אחותה" (יחז' ג יג) שענינו התחברות ודבקות, כלשון "חוברות אשה אל אחותה" (שם א ט) וטעם משק ביתי, המחובר אתי והמדובק באהבה עמדי, נגד מה שאמר תחלה ערירי שהוא מחוסר בן להשתעשע אתו באהבה:

[ד] ושד"ל השיג עליו, וכתב, כי זה רחוק ודחוק, ועדיין נשאר התאר קודם לשם, והיה משפטו הוא אליעזר בן דמשק, ודעתו ששתי המלות "דמשק אליעזר" שם אחד הן ולא שהיה מדמשק, והרד"ק פי', אפשר כי חסר יו"ד היחס, ר"ל דמשקי, כמו שבט הימני, וכן ת"א "דמשקאה" או אפשר שהיה שמו דמשק כשבא אל אברם, והוא קרא אותו אליעזר, כדרך המלכים והשרים שמכנים שם למשרתיהם לסמן חבה כמשה ליהושע, ופרעה ליוסף, ואליעזר לשון עברי הוא, ופעם קרא אותו בשם אחד, ופעם בשני השמות, ורנה"ו פי', בן עבדי אליעזר, ושם הבן הזה היה דמשק, על שם עיר דמשק, ואליעזר זקן בית אברהם הפקיד הבן הזה להיות המוציא ומכניס, וע"כ קראו משק ביתי, כמו "ועל פיך ישק כל עמי" (למטה מא מ) ועיין שרשי לבנון, שרש "בר" ובהערות שם:

[ה] והרד"ק פי', כל אשר בתוך הגוף נקרא מעים, וכן וצאצאי מעיך (ישעי' מח יט), וכן פי' בשרש "מעה" והוא כולל האיברים הפנימים הריאה והלב והכבד והדקים, ונהגו קריאתם מעים בלשון שנים, מפני הדקים שהן כפולים ומסובבין, וכן הריאה היא שתי ערוגות, וכן יאמר "ותורתך בתוך מעי" (תה' מ, ט) כאלו אמר בתוך לבי, ולפי שהלב עקר המעים, כי הוא עיקר חיי הגוף, תלה המעים בו, "ומעי חמרמרו" (איכה, א כ) הוא על הדקין ועל שאר המעים, כאלו נעכרו ונשחתו, ומה שאמר "ומעיו עשת שן" (שיר ה, יד) אומר על הבטן, ולפי שהמעים מבפנים לבטן קרא לבטן מעים, וכן תרגום "בבטנה" (למטה כה כד) "במעהא", ורלב"ג כתב "אמר זה לפי שהזרע יהיה ממותר המזון האחרון ההוה בכלי הבישול, והוא הלב והכבד, וכבר נקראו האיברים הפנימיים מעים בלשוננו, כאמרו "ותורתך בתוך מעי", שהרצון בו בתוך לבי, ורש"פ ויריעות שלמה (חוברת ג' יר' א) פי' "מעי" שהוא ג"כ מלשון תנועה, במה שהם בתנועה וטחינה תמידית לעכל המזון ולדחות המותרות:

[ו] רש"י ז"ל והרד"ק ורע"ס ורש"ד פי', שהאל חשבה לאברהם לזכות, וכן דעת אונקלס, וכן פי' המורה בחלק שלישי פ' נג, עקרים מאמר א' פ' כא, ולא כן דעת הרלב"ג, והרמב"ן והטור על התורה, והרדי"א, ובכור שור, ודעתם שאברהם חשבה להקב"ה צדקה וחסד, וכן הוא בזהר נשא (דף קמח א) ויחשבה לו צדקה, אנא שמענא דקוב"ה חשבה לאברהם, ולא איתישבא בלבאי א"ל הכי אוקימנא, ולאו הכי הוה, ת"ח, ויחשבה, ויחשוב לו, לא כתיב, אלא ויחשבה, אברהם וודאי חשבה לקב"ה, והחזקוני פי', ויחשבה לו צדקה, אברם חשב לו לעצמו שאין הקב"ה נותן לו בזכותו זרע אלא צדקה עושה לו", ולפי"ז כנוי ויחשבה, ישוב למה שאחריו למלת צדקה ובא הכנוי קודם הידיעה:

[ז] עיין נתה"ש שביאר ענין הצדק והמשפט, ובביאור הג' מלבי"ם על התורה שביאר ג"כ השמות האלו:

[ח] וההבדל בין צדקה לצדק, צדקה מעשה טוב לפנים מן השורה, וכוללת גם הנמשך מפאת החנינה והנדיבות, אף אם לא יחייבו המשפט חיוב גמור, וצדק הוא שורת הדין, ולא יאמר כ"א על המחויב מפאת המשפט, וכן יאמר הח' ז"ל (דבר' כד יג) "ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה":

[ט] והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה עיי"ש:

[י] ושד"ל פי' אשר הוצאתיך מאור כשדים סבבתי שיצא אביך מאור כשדים ויבא לחרן, וכשהיית בחרן אמרתי לך לצאת משם ולבוא ארצה כנען:

[יא] וכן פי' הרמב"ן ז"ל, ביקש אברם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו, או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה, ויקיים בהם רגע אדבר וגו' ושב הגוי וגו', והקב"ה כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים:

[יב] וז"ל הרמב"ן ז"ל "פירש ר' אברהם בת שלש שנים, אבל אונקלס אמר שלש, וכן הדבר כי בת שלש לא תקרא עגלה כמו ששנינו וכו'", ואתמה על הרמב"ן ז"ל, הלא הח' ז"ל לא פי' על "עגלה", והתחיל מעז משולשת, ופירשה, ודעתו על "עגלה" עוד לא גילה לנו ומאין ידענו איך דעתו על "עגלה" וגם מה שלא פירשה, הלא דבר הוא, ואני אומר שדעתו על "עגלה" ג"כ כדעת רז"ל וכדעת אונקלס וכדברי הרד"ק, כי בת שלש לא תקרא עגלה, ע"כ לצאת מן הספק התחיל לפרש מעז משולשת, והנה בכ"י הנוסחא בת"א "עֶגְלָא תִלְתָא", וכן בדפוס ווין תרי"ט, והפי' מעגלה תלתא פי' רש"י ז"ל (פסחים סח א שבת יא א) שלישי לבטן שהוא משובח, מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה, והולד ראשון ושני אינו בריא, (ובעירובין סג א, סנהד' סה ב) פירש"י ז"ל עגלה תלתא, גדול כאלו הגיע לשליש שניו ונגמרה גדילתו, דהכי שביחו ומעלי למיכל, כי אז הוא עומד בעיקר טעם בשרו, ועיין תוס' גיטין נו א ד"ה "עגלא תלתא" שפי' בריא וטוב, וישיג על המפרש שלישי לבטן, ועל המפרש שגדל שליש עיי"ש, ונראה שהנוסחא הנכונה בת"א "תְלָתָא" וכן נראה מהרמב"ן ומהרד"ק שהביאו ת"א שכן היה הנוסחא לפניהם:

[יג] והרד"ק בשרשיו שרש "שלש" פי' "בת ג' שנים או שלישית לבטן" וסתר דברי עצמו שכתב בשרש "עגל" (הבאתי למעלה יהל אור כ"ו) והרדי"א פי' שלא היה מכל מין ומין אלא אחת, וטעם משולשת שהי' שלשה מינים, עגלה, עז, ואיל:

[יד] וההבדל שבין איל לכבש פי' רז"ל (פרה א ג) כבשים בני שנה, ואילים בני שתים, בן י"ג חודש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ונקרא לר' טרפון "פלגס":

[טו] ולד"ק יסודו "נוז" בתוס' הלמ"ד לבנין השם בהוראת העתקה ופריחה, ומזה העופות בעת שמתחילים לפרוח:

[טז] וכתב הרלב"ג, כי כן הי' דרך כורתי ברית שהי' חולקים דבר אחד לחצאים והי' עוברים בין החלקים ההם להורות על שהם שבו כמו גוף אחד לחוזק האהבה אשר ביניהם, ועיין עיקרים (מאמר ד, פרק מה) מה שמבאר שהי' כורתים בע"ח לשנים ועוברים בין הבתרים, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם הי' גוף אחד כבעל חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חבירו עד שכאשר הי' מגיע חולי או נזק בחלק האחד, היה חבירו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות, כן שני האנשים כורתי הברית יהי' כגוף אחד בהיותם בחיים לא יפריד ביניהם רק המות, עיי"ש שמבאר בארוכה עד"ז, ולדעת רש"י (ירמי' לד יח) היו עוברים בין הגזרים להורות שמי שיעבור על דברי הברית יכרת ויאבד כבעל חיים ההוא אשר כרתו לשנים, ועיין (למטה טו יז הערה צ):

[יז] ובדרז"ל הושאל השם, "איש" אל המלאך גבריאל בסמך אל המקרא "והאיש גבריאל", ועל מה שנאמר ביחזקאל (ט' ג) "ויקרא אל האיש הַלָבִש הבדים" אמרו (יומא ע"ז א) אמר רחב"ב אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל וכו' ונאמר גם שם "האיש" על גבריאל:

[יח] וז"ל המורה בחלק ראשון פ"ו, "איש ואשה שני שמות הונחו תחלה לזכר ונקבה מבני אדם ואחרי כן הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בע"ח, אמר "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה איש ואשתו", כאלו אמר זכר ונקבה, ואחר כך הושאל שם אשה לכל ענין מוכן ומזומן להתחבר לענין אחד, אמר חמש היריעות תהיינה חוברות אשה אל אחותה, (ועיין למעלה ו יח קרני אור הערה סו):

[יט] וכן פי' הרלב"ג "הרצון בזה שהוא שם אחד מהבתרים שבתר לקראת הבתר אשר היה זוגו כי איש ואשה בכמו זה הענין בלשוננו אמר בכרובים וביריעות":

[כ] ולפי דעת בעל מקור חיים ואהל יוסף הגי' "שוין המה" ופירושו כי האדם והבהמה שוים המה בזאת המלה, כי שם איש נופל על האדם והבהמה כאשר מצאנו כתוב "איש ואשתו":

[כא] ובעל אוצה"ש כתב, כי הוא עוף טורף אשר בארצות החמים, והמה לפתע פתאום יעופו ויבואו מתחת השמים רגע יחושו ויריחו נבלת בהמה חיה ועוף:

[כב] עיין בשפת יתר סי׳ ז מה שמביא הח ז"ל בשם הגאון (רס"ג) "כי אחר שנתח אברהם אבינו את העגלה והעז והאיל ישחט הצפור (לא מצאנו כן במקרא, רק "ואת הצפור לא בתר", ובמלת צפור נכלל התור והגוזל) החיים הקב"ה לאות כי יעשה מה שדבר אליו, ועל זה האמין בו אברהם, כי לולי זה במה היה מאמין שיעשה הקב״ה מה שדבר לו ? ור׳ אדונים (הוא דונש בן לברט) אמר שירידת אש מן השמים היה אות גדולה, ואני אומר שדרך הגאון לרדוף אחר קדמונינו ז"ל, והם אמרו זה מדעתם, כי מאיזה מקום ראה ראיה על תחית המתים" עכ"ל ועיין בכרם חמד מחברת חמישית מכתב וי״ו שכתב ע״ז וז"ל "וכל הקורא ישתומם מה ענין ברית בין הבתרים לתחית המתים הלא היתה הבטחת השם רק על החיים לעת גאולת מצרים, ולא כי יחי' המתים, גם שאלתי את פי נבוני לחש בקיאים במדרשים ואגדות איה אמרו קדמונינו ז"ל, אשר לפי דעת הראב"ע הגאון הלך בעקבותם לאמר כי האות היה, כי החיה ה׳ את הפגרים ואין משיב עכ״ל, עיי״ש מה שביאר ליישב דברי הח' ז"ל, ועיין בגל נעול מה שהביא ג״כ לישב דברי הח' ז"ל עיי"ש, ועיין "יהל אור" מה שהבאתי דעת רש״י ז"ל לפי' גי׳ הס"א, ולפי גי׳ שלנו ברש״י "על הפגרים על הבתרים״, וכן פי' הרמב"ן, שירד העיט על הפגרים לאכול אותם כמנהג העופות וישב אותם, וכן פי' הרלב"ג הם הפגרים הם הבתרים שזכר תחלה אשר בהם ישלם כריתת הברית:

[כג] הכתוב הודיע טוהר לב אברהם שלכבוד המקום שציוהו על כך לא הניח הדורסים לנגוע בהם:

[כד] כי למען הקיצו מתרדמתו לכרות ברית עמו בהקיץ ודעת שלמה, הפיל עליו אימה שהפחד מעביר חבלי שינה (רוו"ה):

[כה] ומנחם ז"ל פי' (מחברת מנחם שרש אזרח) "כאזרח רענן מתלחלח ומתצמח כאשל הנשרש, ואזרח מאזרחי בני אדם אנשי שרשים המה", וכן פי' רש"י ז״ל שם בתהלים בשם מנחם, וכן תיוב"ע "כאילן יציב״, כי כן הוא בארמית "יְצִיבָא" שעיקר הוראתו מטע שהשתרש בארץ, ומהוראתו העיקרית הזאת בא ביחוס אל עץ הגדל במקום מטעו ושתולו, ולא הובא כזמורת זר במקום אחר, ובדרז"ל (ב"ק מב א) "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", פי׳ משל הוא כלומר האזרח למטה והגר למעלה:

[כו] הרש"פ יבאר כי שם ניגר הנחתו על הנזילה, והוא מושאל מן שם "גר" שהנחתו על הגרירה והטלטול שיתגורר הדבר ממקום למקום בלתי נשאר במקום אחד:

[כז] בס׳ "צחות״ ביאר הח' ז"ל, טעם כל האותיות, נקודתן וצורתן, וכתב, כי אות גימל יתכן להיותו מלשון השלמה, ושילום הדבר, וקרוב מגזרת "ויגמול שקדים" (במד' יז כג) (פי' שהוא השלמת ובישול הפרי) וצורתו קרובה מצורת הבי"ת (פי' גם היא סגורה משלשה צדיה, ופתוחה מצד השמאלי קרובה לצורת הבי"ת ב) וכאלו נשלם הַבַיִת (דאם הויז), ושם, אות ריש טעם שמו כמעשה הלשון כאילו יִכָרֵת (פי׳ כאלו יכרת הרי"ש מן המבטא, בעבור שהוא כבד מאוד על הלשון, וזה הוא מלשון רי"ש, שהוא ענין דלות וחסרון שנכרתו הקנינים מהאדם) וממנו ראש ועושר אל תתן לי״ (משלי ל, ח) גם צורתו קרובה מהטעם (פי׳ גם צורת הרי״ש קרובה מענין כריתה וחסרון, כי צורתה היא צורת אות למ״ד שנכרת ראשה כזה רֹ לֹ) ולחבר הגימ"ל עם הרי"ש "גר" ויהיה פי' שנכרתה היניקה והגמול שהיה יונק וגומל מהענף, וכן הגר נכרת ממשפחתו, והנה שם בס׳ "צחות" בשער האותיות (סוף צורת אל״ף) יאמר הח׳ ז״ל "וקודם שאזכור שער האותיות, אומר דבר כלל בכל, כי כל טעם שאני אומר בצורת האותיות, ובשמותם, גם אשר אמרתי בצורת השבעה מלכים ושמותם לא קבלתים מרבי, ולא למדתי מספר, רק דרך סברא, ויתכן המשכיל הבא אחרי, שיוציא גם הוא טעמים לאשר הזכרתי יותר נכונים מהטעמים שלי", ועיין כ״ח מחב' שמינית אגרת ה', שתפסו את הח' ז״ל, שזה סותר למה שכתב פה על הפ' "כי גר יהיה זרעך״, כי הנה הוא חושב פה טעמו לדבר אמת ויציב ונכון וקים״ והנה האמת יורה דרכו, שזה אינו תפיסה כלל:

[כח] עיין שמות יב מ, ששם פי' הח' ז"ל, כי חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק, ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים, ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב "ויבואו עד חרן וישבו שם", ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען, והוא בן עה שנ״ה, ולא שב אל חרן, וכאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה מיום שיצא אברהם מארצו, וכן פי' הגאון רבינו סעדיה בפי' על התורה, וכן כתב בס' (האמונות והדעות מאמר ח׳ פא), ועיין ברייתא דל"ב מדות מדה לב ממוקדם ומאוחר שבפרשיות, ובבמד"ר פי"ד י"א בקרבן אחירע בן עינן, ובתרגום שבעים זקנים תרגמו "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה", וזה אחד מי"ג מקומות בתורה ששינו לתלמי המלך, כי באמת לא ישבו במצרים אלא ר"י שנה, ובתורה לשומרונים "ומושב בני ישראל ואבהתון דדערו בארע כנען.... בארע מצרים תלתים שתה, וארבע מואן שתה", ואחריהם נמשכו גם יוסף פלאווית בקדמוניות שלו, וכן מתורגם בתרגום אלכסנדרי, וכתב שד"ל, כי כבר הסכימו חשובי האחרונים שאין זה אלא תיקון מסברא, והרדי״א פי׳ שהגזרה האלהית היתה ארבע מאות שנה כדבר השם, וכשנשלמו היה מוציאם ממצרים, אם לא שישראל הוסיפו לחטוא שם, ולכך נתארך גלותם שלשים שנה לא מכח הגזרה, כי אם בסבת חטאם המחודש:

[כט] ולפני הרמב"ן ז״ל, היה נוסחא אחרת בפי' הח׳ ז״ל, וז"ל הרמב"ן ז"ל "ור"א אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה, וגם יעבודו מן היום הזה", פי׳ שהעבדות התחילה מהיום, כי כל הגרים המה עבדים למלכי ארץ, וכל גר בארץ יעבוד במושל בה, כפי חקי מדינה ומדינה, והא"י רוצה לשבש הספרים שכתוב בהם "מהיום", וכתב שבקצת ספרים כתוב "ארבע מאות שנה עד סוף זה הקץ מיום שנולד יצחק", והוא הנכון ועיין ברד"ק שמפרש ג"כ "שיהי׳ גרים בארץ לא להם עד תשלום ד' מאות שנה מיום שיהיה לו זרע, ועוד שלשים שנה מהיום" ׃

[ל] עיין יהל אור, ואו"ת, "דיפלחון בהון" וחוזר על הנעבד, כלומר התוספות והרבוי של הגוי אשר יכריחום ויאנסו אותם לשעבדם יותר מן הראוי, אני אדון ואשפוט, ואמר יעבודו, ולא אמר אשר יעבידו בם, להורות שהם יעבדו באמונה, ואעפי״כ יענו אותו ׃

[לא] אינו על הקבר שיקבר בקברות אבותיו, כי הוא נקבר אצל חברון במערת המכפלה וכתיב "וימת תרח בחרן" ושם נקבר, גם אבות אבותיו מתו בעבר הנהר, ושם קבורים, וא"כ תבוא אל אבותיך, על הנפש שתאסף להיות עמהם, ואם יקשה, הלא אבות אברהם הי' עובדי גלולים, ואיך יאמר השם שיבוא אליהם, וכתב רש"י ז"ל לתקן זה, למדך שעשה תרח תשובה, והרדי"א טען ע״ז שלא אמר אל אביך, כ"א אל אבותיך, ואם תרח עשה תשובה שאר אבותיו לא עשאוה, ואין זה טענה, כי כנוי אל אבותיך, אל אבותיו שהי' אנשי שם וישרי לב כמו אדם שת נח, וארפכשד וחבריהן ׃

[לב] ובאמת יש במלת "דור״ הוראות שונות, והנה באמרו עשרה דורות, הם תקופות חיי בני אדם אלו אחר אלו, ובאיוב ארבעה דורות, נאמר זה ביחס האב אל בניו ובני בניו, ועוד נאמר על כלל המשך חיי האנשים החיים בזמן אחד, דור הולך ודור בא (קהלת א ד) ועוד הוראות רבות, עיין האוצר, שביאר אותם כולם לכל פרטיהם:

[לג] ורש״י ז"ל פי׳ "לאחר שיגלו למצרים יהי׳ שלשה דורות, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ חצרון, כלב בן חצרון מבאי הארץ היה", וזה הוא לשיטתו שפי' שכלב בן חצרון הוא כלב בן יפונה, ורוו"ה יתמה עליו, וכתב מה שפי' רש"י ז"ל בכלב בן חצרון תמוה הוא, שכלב שבא לארץ בן יפונה הוא, ומדרשו אינו פשוטו, ועיין בביאור הגי מלבי"ם (דה"א ב יח) שכתב ג"כ, כי כלב שנכנס לארץ הוא בן יפונה בן קנז, וגם רמב"ן ז"ל דחה דברי רש"י ז"ל, וכתב "ואינו נכון כלל", ולא נתן טעם לדבריו, ודעתו כי דור רביעי לאמורי המושל עוד, ועיין בטור על התורה שהביא פירושים רבים ע"ז, וכן בחזקוני, ובס' מעשה ד׳ שטען ג״כ על רש"י ז"ל והרמב"ן ומה שפי' הוא:

[לד] וכן פי׳ הרמב"ן והרד"ק, ובעל מעשה ד' טען ע"ז וכתב, שאין הענין כן, שהרי לעולם נקראת א״י ע"ש כנען, "ארץ כנען חבל נחלתכם" (תה׳ ק"ה יא) והעיקר היה הכנעני עיי״ש מה שפי':

[לה] הרש"ג פי' "ר"ל אשר נאמר (למעלה ט כה) לא אמר כלום, כי לא נענשו עבור זאת הקללה", ובעל "עזרה להבין״ פי׳ "ר"ל עון האומה האמורה למעלה שהם המצרים", אך הח' ז"ל לא כיון לזה והפי' הנכון כמו שביארתי, וסעד לפירושי עיין פסיקתא זוטרתא ברא' טו טז וברבינו בחיי ׃

[לו] דע כי בעבור שאין בעגולה מעלה או מטה, לא תמצא בלשון הכתוב אצל שמש שקיעה ועליה כי הוא לשון בני אדם, כפי הדמיון למראה עינינו, אלא יאמרו יציאה וביאה, "השמש יצא על הארץ" (למטה יט כג) "כי בא השמש" (שם כח יא), כי יוצא ממקומו שהיה נסתר מעינינו לזרוח על הארץ, ולפי שהוא שואף לבוא אל נקודת המערב להסתר מעינינו, יקרא ביאת השמש שבא אליו, ושתי הנקודות הם חצי העגולה בכל מקום, וע"כ "ויהי השמש לבוא״ שעבר חצי היום, והיה ברביעית האופק ששם יבוא, ויהי השמש באה, שכבר הגיע אל מבואו ונסתר מעין הרואה (רנה"ו):

[לז] לדעתי הבתרים הם הבהמות לבד, לא העופות שלא בתר אותם, אבל גזרים כולל כולם שאעפ"י שלא גזר העוף בתוך, הי' שחוטים, כמו והמה מידך נגזרו (תה׳ פח ו) גזור מארץ החיים, ולפי"ד האש עבר בין כולם (רנה"ו):

[לח] כי נהר מצרים, אשר ממנו מתחילים גבולות הארץ איננו היאור (נילוס) כי מעולם לא הגיעו גבולות א"י אליו, רק הוא (וואד אל עריש) אשר על גבול א"י, והח׳ ז״ל קוראהו שיחור ככתוב (דה״א, יג, ה) ״ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת" וכן כתב בעל כפתור ופרח בפי"א, וכן תרגם רס"ג בתפסיר, וכן פי' הח׳ ז"ל (ישעי' כג ג) ויו"ת מנילוס דמצרים, וכן דעת רש"י ז״ל (שם) שפי' שם, שיחור הוא נילוס, שנאמר "מן השיחור אשר על פני מצרים" (יהושע יג ג), ובעל כו"פ בפי"א כתב, שדעת רש״י ז"ל שהשיחור הוא נחל מצרים עיין (נתה״ש במד' לד ה) ׃

[לט] ובב״ר (פ׳ מד כג), רבנן אמרי אדום ומואב וראשית בני עמון, הם אלו השלשה קני קניזי וקדמוני, וכן פי' רש"י ז"ל. ורוו"ה כתב, "ואולי היה בהם לפנים חכם ממשל משלים שעליו נאמר כאשר יאמר משל הקדמוני, המשל על אותו קדמוני":