[א] עיין "יהל אור", והדעה הזאת הביא רס״ג בס' (האמונות והדעות מאמר שני פ' וי"ו) והראה טעותם וז"ל שם "ואחרים חושבים בענין וירא אליו ד׳ באלוני ממרא, ואומרים שזה הענין אשר נראה לאברהם הנקרא בשם הזה, הוא שלשה, כי הוא פירש אחריו שלשה אנשים נצבים, ואבאר כי אלה הם סכלים מהכל, והוא שלא המתינו עד שיגיעו לסוף הענין, ואלו הי' ממתינים עד שישמעו (למטה פ׳ כב) "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ד׳", היו יודעים כי האנשים כבר הלכו, וכבוד ד' עומד, ואברהם לפניו, ובטל שיהיה הוא הם", ועיין שם עוד בפ' ז:

[ב] עיין בס' חיי משה מר' ידידיה אלכסנדרי ספר שלישי סיפור ג' בהערה שם, שמביא מן ספרו המתואר מן הכרובים, ובמתואר מן אברהם "כי הרמז במראה שלשה אנשים הוא לג׳ שמותיו של הקב"ה, דהיינו שם ההויה המורה מציאות אמיתי שאין כמוהו, ואלהות, מורה על היותו ממציא נבראות כולן, ואדנות מורה על השגחתו בקיומם", ולפי"ז יפורשו כל הפסוקים עפ"י פשוטם עיי"ש:

[ג] עיין (עקידה וירא שער יט) שכתב שספור הג׳ אנשים הבאים אל אברהם סמוך למילתו קרוב הוא שיהיה במראה הנבואה לא מהטעם שכתב המורה ז"ל, והנמשכים אחריו, וכתב עוד, והנה הרמב"ן ז"ל כתב על הרב המורה שדברים אלו אסור לשומעם, מפני שבא בטעות כללותיו, ואני מתירו לעצמי, מפני שטענתי חזקה ונכונה וכו', וסיים שם, "מה שכתב הרמב"ן ז"ל, וא"כ בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות בו כל זה, באמת אין להודות לו ע"ז כלל, אדרבה בא חזון ברוב ענין, ותועלות גדולים, יותרו לפי דרכי, הרבה ספיקות הנופלות בענין", ורב"ח כתב כי עיקר הפרשה הזאת בכללה, היא כפשוטו של כתובים, וענין שרה ואברהם ולוט ואנשי סדום, הכל כפשוטו ממש לא מראה נבואה, ואם לבך חוכך איך יושגו המלאכים לעיני הבשר, כ״א במראה, זה אמת ויציב, כי ההרגשים א"א שישיגו המושכלים בחושיהם והפרשה הזאת א"א ללמדה לשום משכיל אם לא ע"ד הקבלה עיי"ש ׃

[ד] יתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד "ואברהם שב למקומו" היה במראה הנבואה, והכל היה מראה אחת, ואמר כי כשבאה אליו נבואה זאת, היה יושב פתח האוהל, וטעם הזכירו כחום היום, ר"ל כי נרדם היה לחמימות השמש, וראה המראה הזאת והוא נרדם, וקודם שדבר עמו בדבר סדום, הראהו בנבואה שלשה מלאכים (רד"ק) ׃

[ה] ואעפ"י שהדבר הזה כלו היה במראה הנבואה, פעמים ישמע קול הדבור, מי שהוא עם הנביא, כמו שראינו מראות דניאל, שאמר "והאנשים אשר הי׳ עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" (דניאל יו"ד ז) נראה מזה כי קול המלאך שמעו, ולפיכך חרדו לאותו הקול, והנבואה הזאת היתה פתח האהל, ושמעה שרה דברי המלאך (רד"ק):

[ו] והרמב״ן ז"ל פי' כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד ׃

[ז] רש"י והראב"ע מפרשים מלשון חיים, אך לדעת הראב״ע הוא תאר לשרה שכתב "כעת הזאת בשנה האחרת ושרה חיה כמו כה לחי", וכן פי׳ הרד״ק בתחלת דבריו, אולם לדעת רש"י ז"ל, היא בשורה לכל בית אברהם שיהיו חיים לשנה הבאה, ויהי' לדעתו מלת "חיה" שם המקרה מופשט מהמתואר כמו "חַיות" כי רוב שמות המקרה באים בל"נ, וכ״כ רש"י ז"ל בפי', כעת הזאת שתהא חיים לכם, שתהי' כולכם שלמים וקיימים", ולכוונה זאת תרגמו אונקלס ויוב"ע "דאתון קיימין" (רש״ד), והרשב"ם ז"ל פי׳ כעת חיה, כעת יולדת, דכתיב (מיכה ה ב) "עת יולדה ילדה, וכן בהלכה קרויה יולדת, כמו שאמרו "והחיה תנעול את הסנדל" (יומא עג ב) וכן פי' הרד"ק, ורנה״ו ביאר, ופי׳ כעת שתחל החיה להתעסק עם היושבת על המשבר באותו רגע אשוב אליך והנה בן וגו', ולא תצטרך לעזרת המילדת, ורב"ח פי' כעת חיה, כעת המבורר של יולדה, שהוא י"ב חדשים, שאין זמן ט׳ חדשים מבוררים לפעמים מקדים או מאחר, אבל הזמן שאינו שוהה ומתאחר יותר הוא י"ב חודש, והוא המבורר, והרלב"ג פי׳ שהזמן הנוכחי וההוה נקרא בלה"ק עת חיה, להבדילו מן הזמן העבר שכבר חלף ומת, ומהזמן העתיד שעדיין לא בא ולא נולד, ור״ל בשנה הבאה בעת הזאת ממש כעכשיו ולשרה בן:

[ח] וכן פי׳ הרלב"ג, ורש״י ז"ל פי' "הפתח היה אחר המלאך״, והנה שרה שמעה כל זה בעמדה בפתח האהל לפי שהפתח היה אחר המלאך ומלת "והוא" שב על הפתח וכן פי׳ הרשב״ם, ורוו"ה פי', "והוא האהל אחריו שהם ישבו לפני האהל":

[ט] עיין מה שכתב הרמב"ן ז"ל ע"ז, ורנה"ו ישיג עליו ויאמר שזה רחוק, ויפרש, יראה שדומה לענין "כי בא השמש" וכן האדם נקרא הולך, כדרך "כי הולך האדם אל בית עולמו״, כי הולך לבוא אל תכליתו והליכתו הוא במספר ימים שהוא חי, וכשהגיעו ימיו למספר ימי חיי האדם, נקרא בא בימים, שכבר בא אל קץ ימיו, ששם יבוא אל ביתו, ומה שח׳ יותר הוא הפלגת החיים, והרד"ק ז"ל פי', באים בימים מנהג הכתוב לומר הלשון הזה על האדם שגברה וכבדה עליו הזקנה, ואמר עליו שהוא בא בימים הידועים שהם דרך כל הארץ:

[י] ואולי נוכל לאמר שבעת דבר המלאך כבר נתחדשו הנעורים לשרה, ובא לה ארח כנשים, והתעדן בשרה ולא נצטרך להפוך מלת "היתה״ וזה הוא דעת רז"ל (ב"ר פ׳ מח) שבאותו יום פרסה נדות, ועיין הערה יג ׃

[יא] והרדי"א השיג ע"ז וכתב, איך קראה לדם הנדות עדנה, כי הוא באמת צער וענוי גדול לנשים לא עדון, ועדנה אינו מלשון זמן, ודעתו שהיתה הוא לשון עבר כפשוטו, ועדנה אמרה על הזווג שנקרא כן מפני שיתענגו בו הזכר והנקבה, ולכן אמרה שרה בתמיהה, וכי אחרי בלותי היתה לי עדנת הזווג באמתלא, כי כבר חדלתי להיות לאיש מפאת זקנתי, ונראה שלהפי׳ הזה נטה גם הרמבמ״ן בתרגומו ועיין ביאור שד"ל מה שכתב ע"ז ׃

[יב] ורש״ד פי׳, אעפ"י שהיא אמרה ואדני זקן, הנה זכרה גם זקנתה במאמר "אחרי בלותי", ועיקר הצחוק היה בעבור זקנתה שכבר חדל לה האורח, ומאמר "ואדני זקן" טפל לה:

[יג] כי חז"ל אמרו (יבמות סה ב, ב"מ פז א ירושלמי פאה פ״א ה"א) ששינה הקב״ה מפני השלום, והח' ז״ל פי' דמלת ואני זקנתי הוא פירושו של "אחרי בלותי", ועיין ברא״ם שכתב, והאומר ואני זקנתי הוא פי' אחרי בלותי, צריך לפרש היתה לי עדנה עבר במקום עתיד, אבל רז״ל שדרשו שינה מפני השלום, פירושו היתה לי עדנה, כמשמעה מפני שפירסה נדה, והכי פירושו אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה, אבל אדוני זקן, והרמב"ן ז״ל פי' כפשוטו, ועל פי דעת חז״ל, כי ואני זקנתי הוא פי' אחרי בלותי, ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה ואדוני זקן, כי היה ראוי שיאמר "ואני ואדני זקנים" כי שרה בשניהם תצחק, והרד"ק כתב אעפ"י שלא השיבו באלה המלות או התיבות שאמרה היא, השיב הענין שחשבה לאמר, כי הכתוב שומר הטעמים, ואינו שומר המלים, ולא חשש להשיב ואדני זקן, כי הפלא הגדול יהיה בה, כי הזקנה לא תלד אחר שנפסקו דמיה, ויש זקנים מולידים:

[יד] שרשו "אנש" ומשמעו חלש ובן תמותה, וכתב רוו״ה, וזה יכריע כי נביאי הדור היו שלוחי המקום, שאף שקורא הכתוב למלאך איש,"והאיש גבריאל" (דניאל ט כא), לא נראה שיקרא למלאכים אנשים שהוא משרש גרוע:

[טו] וע"ז כתב הרדי"א, והנה דעת המבארים שהי׳ אנשים נביאים הוא שקר מבואר, לפי שלא הי' בזמן אברהם, אלא הוא כ"ש שיהיה גדול ממנו, ושלוח אליו לבשרו, ואם היה נביא אחר בארץ, היה מצווה על המילה כאברהם, והיתה התורה מספרתו, וכן יפרש הש"ט דברי המורה, כי הג' אנשים שבאו אי אפשר שיהי' אנשים, אף שיהי׳ נביאים, כמו שיחשבו קצת גדולי המפרשים עיי״ש ׃

[טז] והרדי"א יביא מזה ראיה, וכתב, ולכן הגדיל הכתוב לומר באברהם, "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו", ובלוט "ומצות אפה ויאכלו", להיות פלא האכילה בחקם:

[יז] ובג׳ (שבועות לה ב) פלוגתא דתנאי בזה, דמאן דאמר לגדול שבהם סובר שמ"ש אדוני הוא חול מלשון אדנות, ומ"ד להקב"ה אמר סובר שהוא קדש, ועיין "מנחת שי" שכתב, ומפני שמצאנוהו קמוץ בכל הספרים יש לנו לומר ג"כ שהוא קדש, וכ"כ רב"ח עיי"ש״, ורש"ד כתב מדכתיב אדני בקמץ אין להכריע שיהיה קדש, כי כבר כתבו המדקדקים שמנהג המלה הזאת לבוא בלשון רבים אף ליחיד כמו אדניך אדניו עיי"ש:

[יח] וכן פי׳ רש״י ז"ל, והוא מב"ר פ׳ מח, י "תני ר׳ חייא לגדול שבהם אמר זה מיכאל", שכך באו לפניו מיכאל באמצעו, גבריאל מימינו, רפאל משמאלו, (יומא לז א, מס' ד"א פ"ד):

[יט] יחס ענין ההעכבה לשם, אל היחיד, כדי שלא יהא חנוף בבקשתו שיתעכבו שם, בעבורו שלשתן, שנראה אצלו דבר גדול וקשה לשאול, ויובן מאמרו לכל אחד, או שיעמדו השנים בשבילו, והוא מוסר ויתרון לבעל הלשון, אמנם דבר האכסניא דבר בה לשון רבים, כי הוא דרך כבוד (עקידה ברא' שער יט) ׃

[כ] ומה שנראה לי בזה נכון ואמיתי, כפי עדות הכתובים, ויושר הסברה הוא, שאברהם ולוט, וכן השאר כולם באמת ראו אנשים או סוסי אש ורוכבי אש, והם לא הי' במציאות, אבל לא היה זה מפעל הדמיון כמוקדחים וכנכפים, כי מוחשות הי׳ באמת אותן הצורות לעיניהם, אלא שהקב"ה הראה אותם לעיניהם, בהיותם מתעסקים בעיניהם כדרך כל אדם, ולכן התפלל אלישע "ד' פקח נא את עיניו (מ״ב ו יז), כי היה הנס האלהי שבעיניו יראה דברים שאינם במציאות כאלו הם נמצאים בפועל נגד עיניו (רדי"א)

[כא] ההבדל שיש בין השם הנכתב באל״ף דל"ת, ובין השם הנכתב ביו"ד ה״א וי״ו ה"א, ביאר הגאון ר׳ שמואל בן חפני, והוא כשתהי' כוונת אמרו שהוא אדון הנבראים, ואינו מדבר כנגד עצמו, או יכתוב יו״ד ה״א, וכשתהי' כוונת אמרו כנגד עצמו, שיאמר אדני, וגבירי, ורבוני, אז יכתוב באל"ף דל"ת כדין כל הדברים שמדבר האדם כנגד עצמו שיש בסופם יו"ד, והראיה ע"ז מאמר הנביא, "העירה והקיצה למשפטי אלהי ואדני לריבי" (תה׳ לה כג) פי' אלהי ורבוני, וכן אמרו "אליך ד' אקרא ואל ד' אתחנן" (שם למ"ד, ט) הראשון ביו"ד ה״א, והשני אל״ף דל"ת, ירצה לומר שאני קורא אליך לשני ענינים, בעבור שאתה אדון כל הנבראים, ובעבור שאתה אדוני אני בעצמי:

[כב] והנני לבאר מה שנקרא תקון סופרים, וז"ל הרא"ם "ופי׳ תיקון סופרים בכל מקום אין הכוונה בו חלילה שהוסיפו על מה שכתוב בתורה, או ששינו ממה שכתב בתורה, אלא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעיקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממ״ש בספר, אלא צד כונה אחרת, ולא הי׳ לו לכתוב כן אלא כן, אלא שכינה הכתוב, ולא קראום תיקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופי' שהם כנוים״, והוא לשון הרשב"א, וכן כתב היפה תואר שכן נמצא בס' ישן שהיה כתוב בו וז״ל "תיקון סופרים דברים סתורים בתורה ובמקרא, ואינן כתובים כתיקונן, וחכמי ארץ קורין אותן תיקון סופרים, ולא שתיקנו אותן שמחקו וכתבו מה שכתב מרע"ה בתורה, ומה שכתבו בנביאים ובשאר הספרים, ומתחלה שכתבוהו על כינויו כתבוהו הסופרים, לא חסרו ולא הותירו, וכך הי' ראוים להקרות כנוי כתובים, ואלו הן "ואברהם עודנו עומד לפני ד'", היה צ"ל, וד׳ עודנו עומד על אברהם, אלא שכינה הכתוב, וכן נראה מרש"י גבי, "ואל אראה ברעתי" (במד׳ יא טו) וגבי, "אשר בצאתו מרחם אמו" (שם יב יב) יראה שאין תיקון הסופרים, רק שהכתוב עצמו כתב כן, ומ״ש בפירש"י גבי "ואברהם עודנו עומד" "תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רז"ל לכתוב כן" יראה ששבוש הוא, ואחד מן התלמידים כתבו, כי ברוב הנוסחאות לא נמצא אלא "תיקון סופרים הוא זה", וגם דברי התנחומא שכתב "תקנו" יתפרש שהם בחכמתם דקדקו ופי' שהם כנוים וכדברי הרשב״א. וכן כתב הח' ר"א ברלינר (מבוא לזכור לאברהם מ"ח) "וברור הוא אצלי שההוספה הזאת אשר כבר עמדו עליה אנשי שם ואשר לא מצאתיה בכ"י האחרים הישנים, באה אל פי' רש"י פנימה מתוך כתב היד הזה (הוא מביא שם כ"י אחד בשינוי נוסחאות ובתוספות) ומעולם לא עלה על דעת רש"י ז"ל להוציא דברים כאלה מפיו הטהור". ועיין עיקרים מאמר ג׳ פ׳ כב, ועיין בס' "רב פעלים מהג' ר' אברהם בן הגר"א מווילנא ז"ל אות פ' שכתב ג"כ שהוא טעות בלי ספק, חלילה לפה קדוש שיאמר כן ועדיו יתר הנוסחאות שאינו בהם". ועיין מאור עינים פ' יט ובמנחת שי לזכרי' ב' יב, ועיין בקורת על המסורה של י"ח תיקון סופרים (כ"ח חלק תשיעי צד 53) ׃

[כג] והרד"ק פי' ואברהם עודנו עומד, אמר כי מראה הנבואה לא נגמרה עדיין, כי עודנו בה, ורנה"ו פי׳ כמו "חי ד׳ אשר עמדתי לפניו" (מ"ב ה' טז) שהיה שגור בפי הנביאים, וכן אברהם מעת שנראה אליו ד' עד שהלך מאתו, כמו שנזכר בסוף הענין, וילך ד', נקרא עומד לפני ד' להודיענו שאעפ"י שפנו משם האנשים לא נסתלק הכבוד מעל אברהם, כי עודנו עומד לפני ד':

[כד] עיין יהל אור, ודעת אהל יוסף שהח׳ ירמוז אל מה שפי' בפי׳ הקצר על שמות ג טו, וז"ל שם "והנה כח השם מראה אותות, ומחדש גופות כנגד המקבל, והמבין סוד זה השם ידע סוד נבואות "וירא אליו" גם "ויאבק איש עמו" גם ״פלא הסנה", גם בפ' בלק "ויפתח ד' את פי האתון" והוא ישר כי האתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם מלאכי יעקב אז תבין האמת". ודעת הח׳ ז"ל שהש"י חידש גופות שלשה אנשים בעבור כבוד אברהם שהיה דבוק בשם ית׳, והנה היה המעשה כפשוטו, ושריפת הארץ תוכיח כי הנה עד היום היא שרופה כיום ההפכה, וכאשר חידש לאברהם גופות כן חידש ליעקב מלאך שיאבק עמו, והעד והראיה גיד הנשה, וכן חידש השם לאתון הדבור לכבוד משה וישראל, וראיה לזה כי הרמב"ן לא הקשה כלום בזה על הח' ז"ל ולא הזכיר אותו, ואלו היה דעת הח׳ ז״ל שהיה זה במראה הנבואה לא היה שותק לו, כי כן מנהגו של הרמב"ן ז"ל, ועוד ראיה גדולה כי הח' ז"ל בעצמו הזכיר בתחלת זאת הפרשה כי מפרשים אומרים שהשם נראה אליו במראה הנבואה, ואחר שהזכיר כל דעות החכמים אמר כי הנכון בעיני תמצאנו רמוז בפ' שמות, ואין ספק שסותר דברי כולם בזאת התשובה:

[כה] וע״ז כתב הרדי"א, לא תרחיק הפי׳ הזה מפני מ"ם מד׳, שהי' לו לומר היפלא אל ד', כי הנה המ״ם הזה ענינו כאלו יאמר, היפלא מצד ד' דבר, הלא כל הדברים אפשריים בחקו, ואין הדבר פלא, כי אם בערך האנשים הרואים אותו שעושה בזולת המנהג הטבעי, ועיין אוצה"ש שרש "פלא" שיפרש, היפלא מד' דבר, כולל ב' כוונות העלמת ידיעה והעדר היכולת כי על שניהם בא הנפעל:

[כו] עיין יהל אור, ועיין אפודי סוף פ' יא מה שטען ע״ז, ועיין בהגהה שם למעשה אפוד שכתב שדעת הרד״ק הוא העיקר, וטענת האפודי איננה כלום, ועוד יאמר שם והנה לפי דבריו (דברי האפודי) נתמעטה הברכה בזכות העקידה, איננה כן, כי אין מלת והתברכו שוללת שלא יברכו בזכותו, עד שיאמר מה שאמר, ולא די שלא נמעט הברכה, אבל גם נמצא כי קודם העקידה לא היתה לו אלא ברכה אחת והיא ונברכו, ור"ל שיברכם בזכותו, ואחר העקידה נוספה לו ברכה אחרת עליה, והיא והתברכו בזרעך, ור"ל שיהי' זרעו כ״כ מבורך, שיאמר כל העולם בתפלה, האל יברכנו כמו שבירך זרע אברהם, וכן דעת הראב"ע ז״ל כדעת הרד״ק, אמנם בס' צחות (בנין התפעל) בענין זה יש נוסחאות מוחלפות וראוי להמשך אחר הנוסחא המסכמת עם דבריו אלו":

[כז] זעקה וצעקה הן על צרה ועושק, ומשמשין גם מאדם לאדם, כמו "צעקה אל אלישע" (מ"ב ד א) אבל שועה היא להשם ית׳ לבדו, ובבנין נפעל ישמשו צעקה וזעקה לקריאה לאסיפה למלחמה (רוו"ה) ורנה"ו יבדיל בין זעקה לצעקה:

[כח] ובג׳ (סנהד׳ קט ב) על ריבה אחת שהרגוה בשביל שנתנה פת לעני, (ובב"ר פ׳ מט ו) על נערה אחת שנתנה קמח לחברתה, נראה שחז"ל הבינוהו שלא בדרך ידיעה מסופקת, כי פי' ה"א של הכצעקתה כה"א הידיעה ורומז על הצעקה הנודעה, ונתפרסמה אז במה שהתעוללו ברשע עם ריבה אחת, והרדי"א פי׳ הכצעקתה הבאה אלי, הנה אז אתם המלאכים עשו כלה, ר"ל עשו אתם כליה והפסד החלטי בסדום ועמורה אשר שולחתם שמה, ולפי זה הפירוש, יהי׳ מלת עשו צווי לרבים לנוכח שיעשו כלה, עם היות שהנקוד ינגדהו שהיה ראוי להיות בחטף פתח, ושד"ל (ויכהק"ב צד 81 82) תפשו בזה שיפרש לא עפ"י הנקוד, והח׳ ר"י בכרך (אשתדלות פ׳ מג) ביטל טענותיו, והביא שהפי׳ הזה לקוח מס׳ הזהר (וירא דף קה ב) עם שלא הזכירו, ועיין הכוה"ק שכתב, להמפרשים יש במאמר הזה לשון המסתפק בידיעת הדבר, אראה אם יהיה הדבר אעשה כן, ואם לא אעשה הפוכו, ולהיותו ית׳ יודע העתידות לבלי תכלית, ואין מקום אצלו לידיעה מסופקת, לכן האריכו המפרשים למעניתם להנצל מרשת הספק עיי"ש מה שפי':

[כט] ורש"ד בביאורו כתב שכיון בעל הטעמים גם לפי' הזה שפי' הח׳ ז"ל על דעתו, והרד"ק פי', ואם לא אדעה, אם אינם חייבים כליה, לפי מה שעשו הכל אדעה, וארצה שיתבונן אברהם בזה וישאלם, ויחקר משפטי כדי שילמוד וילמד:

[ל] והעקידה (בראשית שער העשירי) פי' "כי הכל ידע כל חלק על דרך כל לא דרך חלק, כי הוא היפך האדם שידיעת החלק הוא דרך לו לידיעת הכל, אמנם הוא ית׳ יודע הכל דרך כל, יראה החלקים ידועים אצלו מפני ידיעתו הכל", ופי' לפירושו, ר"ל שהשי"ת שהוא הכל ידע כל הדברים הפרטים ע"י ובאמצעות ידיעות הכללים, וזה "דרך כל", אבל לא הכללים ע"י ידיעת החלקים כמשפט בני אדם, וזש"א "לא דרך חלק" ושם (שער יט) "והרמב"ן ז״ל כתב, והראב"ע ז"ל אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו, ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת וכו׳ ואלו ואלו הם דברי סתר וכו' ולכן לבבי לא כן ידמה בכוונתו רק מה שיראה שרמז אליו הרמב"ן ז"ל בשהוא סוד לקוח מילדי הפילוסופים האומרים שהוא יתעלה יודע הנמצאות בכללותם לא באישיהם, אלא שהראב"ע לא כן יחשוב, אלא שהוא יודע גם החלקים, רק שידיעתו אותם הוא בהיפך ידיעת האדם, וזה שהאדם מצד השיגו והכירו בחלקיים תחילה יגיע אל ידיעת הכללות השכלית, אמנם הוא ית׳ יודע החלקיים המורגשים מצד יודעו הכללים המושכלים, כמו שמבואר בשער העשירי, והוא מה שאמר הראב"ע, כי הכל ידע כל חלק על דרך כל, והכוונה שידיעתו הכל הוא כדרך לו לדעת החלק ולא ההיפך, ואמר שזה הסוד נרמז בכאן באומרו הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו׳, לומר שאם הי׳ הכל ברעה הזאת או קצתם ארדה לדעת אותו כי הכל גלוי וידוע אצלי, וענין הירידה לדעת הוא מה שיודע החלקיות מידיעת הכללות, לא זולת, והוא מ"ש במאמר "האף תספה צדיק״ לומר שלא היה מקום העיון אם עשו אם לא, אלא על כללם או חלקיותם, ואם לכך כיון הוא דעת נכון", וכן ביאר המקו"ח כוונתו "שבעבור היות ידיעת ד׳ בחלקים ובאישים הפרטים רק ע"י ידיעתו הכללים, ורק מהם תרד ידיעתו ד״מ אל החלקים למטה, כי הכללים בבחינת החלקים הם כעליון בבחינת התחתון, ע"כ כנה הכתוב ידיעת הי"ת וחקירתו ד"מ לדעת אם חטאו כל אנשי סדום או רק מקצתם במאמר "ארדה נא ואראה" וע"ז אמר הרב (בעל העקידה) כי אם לזאת כוון הראב"ע מסכמת דעתו לאמונתינו האמיתית". ור"י רייפמאן פי׳, שהיוצר יודע כל היצורים בבחינת צורתם המושכלת הכוללת שמעמדת אותם:

[לא] "ספה" שאינה סמוכה למלת "על" היא כליון והשחתה בכל המקרא, פן תספה (למטה יט יז) ״בקשו נפשי לספותה" (תה' מ טו), וכן כולם מאין יוצא, ואשר הם רבוי ותוספות דבר על דבר, צריך לסמוך לו מלת "על״ "ספו שנה על שנה" (ישעי' כט א) "ספות חטאת על חטאת״ (שם ל, א) (רוו"ה) ׃

[לב] וע"ז כתב הרש"ד כי אין לחשוד את אברהם שלא יחוש על אבדן כל הערים ולא ידאג רק על קרובו, ויפרש שהכוונה על המקום אשר ימצאון שם הצדיקים, אם בסדום או באחרת ׃

[לג] והרד"ק בשרש "חלל" ור"ש ן׳ מלך פי׳ ענין חלול, והוא תמורת הקדושה, ואו"ת ״קושטא אינון דינך", וכתב הרש"ד ולא ידעתי לכוונו על המלה, כי לא תרגם רק הכוונה, ואולי כיון ג"כ לפירש"י חולין הוא לך, רק לכבוד השם שינה הלשון שלא ליחס אליו פחיתות או חסרון, והכוה"ק פי' מלשון המתנה ועיכוב עיי"ש שהביא ראיות ע"ז, ולפי"ז חלילה לך מעשות הדבר הזה, פי' המתן נא והתעכב מלעשות כדבר הזה, ומלת חלילה היא מלה בקשית, ואין במאמר שום נדנוד פחיתות וחסרון מעלה ׃

[לד] וכן פי' הרש"פ (יריעות שלמה ח"א חוב׳ א יריעה א) חזרת חלילה על חלל וריקות בזולת שיהי' שם דבר שיש בו ממש המסובב מן המסבב עיי"ש ההבדל בין סובב, ומקיף, לשם "חל":

[לה] וכן הוא בדרז"ל על תוכו של דבר ומקום הפנוי אין מספיקין לכתוב חללה של רשות (שבת יא א) אי יהבין ליה כל חללא דעלמא (ב"מ מט א), כל שיש בו חלל טפח (ברכות יט, ב):

[לו] ורוו"ה פי׳ מענין הסכמה, ופי' הואלתי הסכימה דעתי, בדבר שיש להסתפק אם לעשותו, אם לחדול, כשמסכימין לעשותו, יאמר הואיל לעשותו, וכן "ויואל משה" (שמות ב כא) "הואילו ופנו בי" (איוב ו כח):

[לז] ואונקלס תרגם שם "שרי" מלשון התחלה, ופה תרגם "אסגיתי״ מלשון רבוי, וכן פי' ר"ש ן' פרחון (מחברת הערוך שרש יאל) וז״ל "הואלתי לדברי אל ד', פי׳ הרביתי, וכן "הואלנו ונשב״ (יהושע ז ז) "הואיל הלך אחר צו״ (הושע ה, יא) פי' הרבה, "ויואל משה לשבת את האיש״ (שמות ב כא) עמד עמו הרבה" והרש"ד בביאורו כתב "אבל מה שתרגם אונקלס אסגיתי לשון רבוי לא ידעתי לכוונו", והנה בקצת ספרים הגי' פה בת"א "שריתי", ועיין באו"ג שכתב "הואלתי" "שריתי" והגיהו "אסגיתי״ עכ״ל. ולפי הנראה היתה הגי' לפני הרד"ק ז"ל ג"כ פה בת"א "שריתי״, וז"ל הרד״ק בפי' (ש"ב ז כט) על הפ' "ועתה הואל וברך וגו', "הואל ענין רצון וחפץ, כמו "ויואל משה" "הואל נא ולין" ״הנה נא הואלתי", ויו"ת לשון התחלה "שרי" כמו שתרגם אונקלס הנה הואלתי הראשון "שריתי", ובת״א דפוס סביוניטה הגי׳ "אסגיתי" ׃

[לח] וחכמי הלשון הבדילו בין אני ואנכי, אנכי מורה על עצם הדבר, ועצמותו של המדבר, כאלו אמר אני עצמי עשיתי זה, אבל אני מורה על המדבר בעדו לבד, ואין בלשון הזה שיהי׳ משמע על עצמו, והוא היפך מלת אתה, כי אני למדב׳, ואתה לנוכח, והתי"ו דגושה הוא הבלעת הנו"ן" כי היה ראוי שיאמר בכנוי הנכח אנתה, ובתרגום אנת, אבל מלת אנכי, אין לו נוכח, כי מרמז על עצמו, וכן פי' רב״ח ע"פ "גם אני ידעתי כי בתם לבבך" (למטה כ ו) "אנכי יותר פנימי מן אני" ועיין למטה כז יט קרני אור הערה ד, ובפי' הח׳ ז"ל (שמות ג יא) ובביאורי שם מה שהארכתי בזה:

[לט] ידוע שרוב "אולי" כמו "אלו" ולכן בא אחריו המעשה, כמו זה התשחית וגו', וכן אולי לא תאבה (למטה כד ה) ההשיב אשיב וגו', וכן כולם ׃

[מ] בארבעים, ושלשים, כתיב לא אעשה, ובשאר לא אשחית, וסימן עי״ן אעשה שהוא שבעים, וכן סך ארבעים ושלשים (ן' מלך) ׃

[מא] והוסיף אברהם לבקש עליהם מדרגה אחר מדרגה, עד הגיעו לעשרה, להיותו המספר היותר מעטי, שיתכן שידבק בו ההשגחה מפני הרבוי, ר"ל שהאנשים הטובים כשיהי׳ עשרה תתחדש בהן השגחה מפני הרבוי זולת ההשגחה הראויה לכל אחד ואחד מהם, ולזה ארז״ל שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (רלב"ג):