[א] ואו"ת "ואתקיף" על כוונת ההכרח, כלומר החזיק בם עד שסרו אליו אל ביתו, ומכאן למדו רז"ל (ב"מ פז א) אין מסרבין לגדול, שהרי אמרו לאברהם "כן תעשה כאשר דברת":

[ב] וכן הוא בדרז"ל, דמתשובת לוט "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש" למדנו זה, פי׳ נתברר כי טעם ונדעה אותם, כטעם אשר לא ידעו איש, וידע אדם עוד את אשתו (למעלה ד׳ כה) ודומיהם, שהוציא הביאה בלשון ידיעה, ועיין (נזיר כב ב, תנחומא וירא סי' יב)

[ג] ור׳ יונה ן' גנאח פי' מלשון רוממות, כמו "דל עיני למרום" (ישעי׳ לח יד), וכן פי' רש"י והרד"ק שם, והוא קרוב מענינו, שהוא ענין גבהות ורוממות, בעבור שהדלת מתרוממת ומתנועעת:

[ד] ובמשנה משקלו "אַלו" "הרי הפירות האלו״ (מע״ש ד ה) "אלו מטהרין ואלו מטמאין", (יבמות א ב):

[ה] ורש״י ז"ל פי׳ "אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום״, וכן פי' הרדי"א כי אם היות שלא הי׳ ללוט בנים זכרים, הנה אמרו לו בניך ובנותיך לדבר בשלוח, כאומר בנים ובנות וכל אשר לך הוצא מן המקום:

[ו] ורש"ד ישיג ע"ז, וכתב כי אין הנמצאות מיעוט על המתות שאינן נמצאות עוד, רק הוא לתוספות ביאור, מדברי המלאכים שאמרו אליו לא תשתדל עוד להציל את חתניך כי אין פנאי עוד רק לקחת אשתך ובנותיך לפי שנמצאים כעת אתך, ומלת הנמצאות חוזרת גם על אשתך עיי"ש וכן פי׳ רנה"ו, ויפרשו חתניו לוקחי בנותיו שהי׳ בנותיו מיועדות להלקח אליהן, ודעתם שלא הי' ללוט כ״א שתי בנות ארוסות:

[ז] מלת "כמו" הוא להשערת הזמן, ונכון הוא לפרש, שלא עלה השחר עדיין, רק שהיה הזמן קרוב לעליית השחר וכן תיוב"ע "יכאישון מיסק קריצתא הוה למיסק" ותהיה ככ״ף "כחצות הלילה״ (שמות יא, ד), וכתב רוו"ה לשון עלית השחר בכמה מקומות, נראה שהוא לשון הסתלקות שחרות הלילה, ובכמה מקומות מצאנו לשון הסרה בלשון עליה, ובעבור כי לעת בקר יסור השחרות, וידמה כאלו יעלה, לכן נקרא כן, ועיין (למטה לב כה הערה כב) ׃

[ח] וכתב שד״ל, שבתחלה היה דעתו ג"כ שהמלה נגזרת ממלת "מה" כדעת בן אפרים, שחבירו הממתין לו אומר מה, מה, כלומר מה אתה עושה ? מה יש לך עוד להתעכב, או שהמתמהמה עוסק בדבר אחר, וכשחבירו מפציר בו שימהר, אומר לו, מה, מה, כלומר מה אתה מבקש ממני", ואח"כ חזר שד"ל מדעתו זה, וכתב כי עיקר לשון התמהמה, הונח על המתעכב, מפני שאינו יודע לגמור בדעתו מה יעשה, והוא שואל לזה ולזה מה אעשה, וחבריו יועצים אותו עצות הפכיות, ומתוך כך אינו עושה כלום, והוא מתעכב מהעדר עצה, וכן בהגדת תם מה הוא אומר, מה זאת ?׃

[ט] לשון "מהמה" נופל על המתעכב שלא ברצונו, ורק בעבור איזה סבה, שתכריחו להתעכב, ואין כן שרש "אחר" שהוא על עכבה ברצון כמו "ואחר עד עתה" (למטה לב ה) ועיין בפתיחה לבית ראשון מס׳ גן נעול ופה הוצרך להתעכב בעיר לדבר על לב חתניו להצילם, ולולי זאת לא היה מתמהמה רגע ׃

[י] והרמב״ן פי' והנכון שהוא כמו "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״ (שמות יב לג) אף כאן הי' מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם ׃

[יא] וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל ומה צורך לזה, ואין העונש בכאן מפני שיעברו על הזהרת המלאך, אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם עונש בהבטה ההיא, והוא הזהיר את לוט לזכותו, וכל השומע ונזהר, הוא את נפשו הציל, וכן הרדי"א פי', כי רק על לוט לבדו חשו, כי אמרו "המלט על נפשך" "אל תביט אחריך" "ואל תעמוד בכל הככר", כי העירו לו שלא תהיה הפכה בסדום בלבד, כ"א ג״כ בכל ערי הככר, ולא דברו דבר מזה לאשתו ולא לבנותיו, לפי שלא היו ראויות אליו ׃

[יב] ורז"ל (שבועות לה ב מס' סופרים פ״ד ה"ז) אמרו כל אדני הכתובים באברהם קדש, הכתובים בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש, שהרי אמרו לו להחיות את נפשו, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ויהיה שם השם דבק עם הנה נא, ופי' ויאמר לוט אליהם, אל תאמרו אלי להמלט ההרה, ובבקשה ממך ד', הנה נא מצא עבדך, וכתב הרד״ק "ודבריהם תימא, שהרי אמר "ויאמר לוט אליהם״, לשון רבים, והמלאך ג"כ יש בידו להמית ולהחיות בשליחות האל, ואפילו הנביאים כמו אליהו ואלישע":

[יג] וז"ל "אוהב גר" ויאמר לוט אליהם "אל נא אדני" בדפוס ליסבונא, קוסטנטינא, ואנוירשא הגי' בת"א "בבעו כען רבוני" וגם בג"ת וח"ג, אלא שבהם רבוני לשון יחיד, וגי' יא"ר=ש"ח וסביוניטא "בבעו ד'", ורש"י כתב רבותינו אמרו ששם זה קדש וכו' ותרגומו "בבעו כען ד'" ומהרש"ד פי׳ דבריו ואמר, ואין כוונתו שאונקלס תרגם כן כי באונקלס נמצא ההיפך רבוני וכו', רק פי' ותרגומו שצריך לתרגם כן ע״כ, והנוסח הראשון עקר לדעתי, שאם היתה כוונת אונקלס לתרגמו קדש לא היה אומר ואמר לוט להון, אבל ואמר לוט קדמוהי":

[יד] וכתב הרד״ק הזכיר בפסוק זה עוד פעם אחרת "הלא מצער היא״ לזכור קטנותה כמתחנן אלי׳ להצילה, ורז״ל פי' (שבת יו"ד סע״ב) מצער מזער, כי מקרוב נתישבה, ואין עונותיה מרובין, ואמרו שם, ישיבתה של צוער לא היתה אלא חמשים ואחת שנה, כחשבון "נא" בגימטריא ושל סדום נ״ב, ועיין ברש"י ותוס' ד"ה "ושל סדום", ועיין ב״ר פמ"ט על הכתוב "ארדה נא״ א"ר ירמיה עיקר שלוותה של סדום לא היתה אלא נ״ב שנה, ועיין סדר עולם פ״א, וכתב רוו"ה מצער פעמים הוא מספר מעט, כמו "במצער אנשים בא״ (דה״ב כד כד) ופעמים הוא ימים מספר, כמו ״למצער ירשו עם קדשיך״ (ישעי סג יח) לימים מועטים וכאן שניהם במשמע ׃

[טו] עיין "יהל אור", ועיין רמב"ן מה שטען על רש"י ז"ל וברא"ם שהביא טענת הרמב"ן והצדיק את רש"י ז"ל:

[טז] ורז״ל הזכירוהו (ויק"ר פרשה ב, ד) "א"ר יודן בא וראה כמה חיבב הקב"ה את ישראל, שמזכירן ה' פעמים בפ׳ אחד", ובפס"ז בהעלותך "ה' בני ישראל כתוב בפסוק מלמד שהעבודה כנגד תורה שניתנה בחמשה חומשין" ׃

[יז] וכן פי' הרד"ק, אשתו שהיתה מאחריו הביטה אחריה, וכן פי' רש"י ז"ל "מאחריו של לוט" ופי' הרא״ם ותבט אשתו שהיתה מצד אחוריו של לוט, ולא פי' צד הבטתה להיכן, והרמב"ן ז"ל פי' שהביטה מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרים להמלט ׃

[יח] וכן דעת רז"ל (ב״ר פ' נא ה) ותהי אשתו ונענשה מדה כנגד מדה, והרלב"ג פי', על סדום שנעשתה נציב מלח, אבל אשתו של לוט מתה בעכוב שקרה לה בהביטה מאחרי לוט בארץ סדום לראות מה יקרה לארץ ההיא, והשיג עליו הרדי"א, ועיין בטור על התורה שהביא מה שהוקשה לאביו הרא"ש ז"ל ויפרש ג"כ כי מתה מהעכוב שקרה לה והדביקתה המכה, ורב״ח יפרש שדעת הראב"ע "ותהי הארץ" ולא מצאתי זאת בפי׳ הח׳ ז״ל ויתכן שדעת רב"ח שהוא מה שפי׳ הח' ז"ל "והיתה עם מלח כי כן כתוב וכו' שבתחלה פי' הח' ז״ל ותהי על אשתו, ואח״כ יפרש שמלת ותהי הוא על הארץ, וזה הוא מה שפי' והיתה עם מלח וכו' לא שהיא נהפכה לתל מלח, אלא ותהי נציב עם המלח, שהיתה ארץ סדום גפרית ומלח:

[יט] וכתב רוו״ה האומר שראייתה אל גפרית ומלח גרמה לה, לא ראה שנאמר "כי לא אוכל וגו׳ עד בואך שמה" והיא לקתה בדרך, ועיין בטור על התורה שזה הוא שהוקשה לאביו הרא״ש ז"ל הבאתי (למעלה הערה יח) ׃

[כ] ודעת רז״ל (קהלת רבה פ' יוד) שנקבר בערים רבות, מפני שמת בנשירת איברים, ואבר במקום שנשר שם נקבר, ועיין ברלב"ג שם שפי׳ וכתב "והנכון אצלי כי יפתח מפני שלא השאיר אחריו בן או בת יהי' נקרא בהם שמו, צוה שיקברו עצמותיו בכל ערי גלעד קצת פה, וקצת פה, כדי שיהי' לו זכר באותן המקומות שהציל מיד מלך בני עמון" ׃

[כא] וע"ז כתב הרמב״ן ז"ל "כי אין צורך, כי הבכירה היפך צעירה, כל גדול באחוה יקרא בכור, וכל קטן ממנו צעיר לו, וכן ת"א "רבתא", כי בכל מקום שהכוונה במלת בכור על הפטר רחם לאמו, או הראשון לאביו מתרגם אונקלס בוכרא":

[כב] וכתב הרד"ק, כי רוב המפרשים פי' כן, וזה רחוק, שהרי יצאו הם מצוער שלא נהפכה, וכן יש להם לחשוב, כי שאר הארץ ג"כ לא נהפכה, גם שמעו מאביהן כי סדום ועמורה מרעת יושביה נהפכה, וטוב הוא מה ששמעתי בשם "יוסף קרא" כי אמרה הבכירה לא נמצא באדם שירצה לקחת אותנו לנשים כי יאמרו מאנשי ההפיכה הן, ואין ראוי להתחבר עמהן, והרמב"ן ז"ל פי', שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער, ורע"ס פי', כי איש אין בארץ, לא בכל העולם, אלא בגליל זה, אין איש בזה הגליל ראוי לבוא עלינו, כדרך כל הארץ שמנהג הוא שלא תנשא האשה אלא להגון לה", ובזה מבואר מה שהבאתי ביהל אור מה שהביאו בעהתו״ס' בשם הח׳ ז״ל "כי הי׳ מחזיקות עצמן כמיוחסות״:

[כג] ובג' (ב״ק לח ב, ב״ר פ' נא יא) בוא וראה שאין הקב"ה מקפח אפילו שיחה נאה, דכתיב ותקרא שמו מואב שביזה את אביה ואמרה שמו מואב, מאב, אמר הכתוב (דבר' ב ט) "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה אי אתה עושה עמהן, אבל אתה עושה בם אנגריא, אבל הצעירה ע״י שאמרה בלשון כבוד "בן עמי" אמר הכתוב ״אל תצורם ואל תתגר בם", כל עיקר ׃

[כד] ורנה"ו יאמר בטעם הכתוב הזה, שאם השם מוציא אומה, או אומות מאיש אחד, ומנחיל להם ארצות, תקרא האומה ע"ש האיש ההוא, ולא ע"ש אבותיו שקדמו, וכן מואב ועמון, שלשלת היחס, מתחיל מאלה השני בנים לא מלוט אביהם, ולא מהרן אבי אביהם, וזהו שאמרה תורה, על בן הבכירה "הוא אבי מואב", ועל בן הצעירה "הוא אבי בני עמון", ואמר עד היום בזמן מ״ת ג״כ נקראת ע"ש שני הבנים האלה, ארץ מואב וארץ עמון לא ארץ לוט ׃