[א] ורש"י ז"ל פי', היא הגר היא קטורה, וכן הוא (פדר"א פ' ל, תנחומא חיי סי' ח, ובהוצאות הח' רש"ב הי' ט, ב"ר פ' סא):

[ב] ובב"ר פ' סא, קטורה זו הגר וכו', א"ל והכתיב ולבני הפילגשים אשר לאברהם, א"ל פלגשם כתיב, (פי' חסר ור"ל הגר לבדה) וכתב הרד"ק ואנחנו מצאנוהו מלא ביו"ד בכל הספרים המדויקים, וכן כתב ר"ש ן' מלך ועיין מנחת שי, וראיותיו שבכל הספרים מלא כתיב, ושר העדולמי (המסלות סי' יא) ביאר המדרש שצ"ל פילגשים כתיב (מלא יודי"ן), ולהיות לכאורה הדייקות ממלאות היו"ד ראיה לסתור, שלחו המעתיקים יד לכתבו חסר בהעתקותיהם, וכוונת המדרש שכנוי הרבים שבמלת פילגשים איננו שב להורות על הפילגשים שהן היו רבות, אבל הוא שב על הבנים, שהבנים היו בנים פילגשיים, והבנים שהיו רבים עליהם שב התואר בלשון רבים והדייקות הוא בהיפוך ממלוא היו"ד, כי מן כוש כושים=כושיים (עמוס ט ז) מן פלשת פלישתים פלישתיים (שם) כן מן פילגש=פילגשיים, והדברים ברורים:

[ג] (ובב"ר פ' סא) ר' שמואל בר"נ אמר, אע"ג דאינין מתורגמין ואומרים תגרין לופרין וראשי אומין, כולהון ראשי אומות הן, ובילקוט רמז קט הגי' "ענרין ולופרין וראשי אומין, ויוב"ע תרגם "תגרין ואימפורין ורישי אומין", ועיין בנתה"ש מה שכתב ע"ז:

[ד] כי כראות אברהם שלא היה בהם מי שידריך אל השלימות, נתן כל אשר לו ליצחק, ונתן מתנות לבני קטורה והגר, ושלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי אל ארץ המזרח, כדי שלא יריבו עם יצחק על הירושה, ושלא ימנעוהו מהשלימות מפני רוע מעשיהם (רלב"ג) ובדרז"ל (סנהד' צא א, ורש"י עה"ת ומדרש אגדה ומדרש שכל טוב) שם טומאה מסר להם, ופי' המדרש שכל טוב, היינו איצטגנינות שהיה יודע:

[ה] שלחם כלפי מזרח, ופי' אח"כ לאיזה ארץ מארצות המזרח שלחם, ואמר אל ארץ קדם, והוא חרן ואור כשדים ואותן ארצות שנקראת בסתם ארץ קדם, וארץ בני קדם, ואותה הארץ היתה למשפחת אברהם, לפיכך שלחם לשכון שם, כי לאהבתו יקרבום אנשי משפחתו (רד"ק), ושד"ל פי' "אל ארץ קדם", אל ארץ הנקראת ארץ קדם, וכן בלשון ערבי "שַרְקיון" ענינו מזרחיים, והם נזכרים (שופ' ו ג) "ועלה מדין ועמלק ובני קדם", (ובאיוב א ג), "גדול מכל בני קדם", (ובמ"א ה י) "מחכמת כל בני קדם", (ובירמי' מט כח) "קומו עלו אל קדר ושדדו את בני קדם" ויש בני קדם אחרים, והם אנשי ארם נהרים, ככתוב "וילך ארצה בני קדם" (למטה כט א), ובני קטורה לא הלכו לארץ קדם זאת השנייה (כדעת מכלל יופי והרד"ק) אלא נתישבו בארץ ערב שהיא ארץ קדם שהזכרתי ראשונה":

[ו] שם "גוע" להוראת המיתה נשתלשל לרש"פ משם "יגע" שהוראתו העיפות ובטול התנועה, כי המיתה היא ג"כ חולשת הדבר, והסתלקו מן התנועה, וכטעם "וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם ואיו" (איוב יד יו"ד), ואמרו ז"ל (ב"ב טז סע"ב) שבצדיקים נאמרה לשון גויעה, והוא ממה ששם "יגע" בהנחתו הראשונה הונח בבחינה הגשמית על בטול התנועה, והוא ענין מיתת הצדיקים שאין במיתתם כ"א בטול התנועה הגשמית, כי הנפש תשאר בתנועתה:

[ז] ובג' (ב"ב שם) הקשו, והא דור המבול נאמר בהם גויעה, ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן, וכתב הרמב"ן ז"ל כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאוב, ובלא יסורין וכשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת תרמוז למיתת הצדיקים:

[ח] בצדיקים נאמרה גויעה ואסיפה שהגויעה שב אל הגוף שנתבטל בתנועתו, והאסיפה שב אל הנפש שנאספה למנוחת הכבוד, לא כן הרשעים שמגשימים נפשם השכלית בהתקשר למעדנות כסילות ואולת, והקשר הולך ורב בתלם עבודת החושים, לכן נאמר בהם גויעה סתם שבמיתתם תתבטל הכל הנפש עם הבשר:

[ט] עיין ברדי"א שפי' הטעם משלש לשונות ויגוע, וימת, ויאסף אל עמיו, הנאמר באברהם, וכן במיתת יצחק, "ויגוע ויאסף", וכן ביעקב, ויגוע ויאסף אל עמיו, וכן באהרן קדוש ד' נאמר "יאסף אהרן אל עמיו", וימת אהרן, ובמשה אדונינו כתב הכתוב לשון אסיפה, ולשון מיתה, עיי"ש שהאריך לבאר כ"ז, ועיין במיני תרגימא להגרי"ב שביאר עפ"י התרגום, ועיין עקידה חיי שער כב:

[י] ואו"ת "ובכרכיהון" והם ערי מבצר, ערים גדולות ובצורות (דבר' א כא) תרגמו "וכרכין" ובלשון יוני עיר מוקפת חומה נקרא כרך, וכן יוב"ע תרגם ובטירותם ובקסטְרָוותהון" והוא בלשון רומי מבצר, ולדעתו יהיה טירותם מענין "נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי" (שה"ש א ו) לשון שמירה, ונקרא עיר מבצר טירה להיותה משומרת מן השלל והביזה, גם על ידה משתמרת כל המדינה ממלחמות האויבים, וכן פי' רש"י ז"ל (שה"ש ח ט) עה"פ "נבנה עליה טירת כסף" שפי' נהיה לה לעיר מבצר, וכן פי' הרד"ק בפי' על התורה "בטירותם הם הכרכים והמבצרים", וכן פי' שד"ל "מצאנו טירות במדין (במד' לא יו"ד), ובבני קדם (יחזק' כה ד), נראה שהוא לשון מבצרי ומצודה, ונגזר מן "צור" בארמי "טינרא",:

[יא] והרד"ק בשרש "טיר" כתב "פי' ארמון ונקרא הארמון כן לפי שכותלי הארמון עשוין טירות טירות שוה באבני גזית, כי הטור הוא הנקרא בדרז"ל "נדבך" כמו שאמרו (ברכות פ"ב מ"ד) והאומנים קורין בראש הנדבך, וכן "שלשה טורים גזית" (מ"א ז יב) פי' שורות ומערכות, וכן תיוב"ע "תלתא סידרין" לפיכך נקרא הארמון טירה, אבל "טירת כסף" אין פי' ארמון לפי דעתי, אבל פי' כותל כמו שאמר "לוח ארז", ור' יונה פירשו בענין ארמון (כדעת הח' ז"ל) והבדיל טור וטור בענין, ובשרש, ולפי דעתי כי הוא ענין אחד ושרש אחד ":

[יב] לדעת הרד"ק בשרשים שרש "אם" שרשו "אמם" והביא בשם אביו ראיה מן לשון הערב שנקרא אלאמ"ם:

[יג] נראה כי לשון נפל מיוחד לבני ישמעאל על שם היותם תועים ופושטים כה וכה כמו (שופ' ז יב) "ומדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק", וזה טעם על פני כל אחיו שאחד מהן לא יכול למנעו מהתפשט כרצונו, וכל זה לומר שנתקיימה ברכת "על פני כל אחיו ישכון" (למעלה טז יב) (שד"ל):

[יד] ורש"ד השיג ע"ז וכתב, כי אשור הוא במזרחית צפונית של א"י, ונינוה ראש המלכות ההיא היא על נהר חידקל, וכן נאמר בתורה, "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור" (למעלה ב' יד' וכבר הרגיש בזה בעל אהל יוסף, וכתב שמלת אשור הוא טעות בפי' הראב"ע וצ"ל "שור ומצרים מערב לא"י", אבל גם זה איננו נכון עיי"ש, וסיים שם "ויותר נ"ל כי אין אשור הנזכר פה מדינת אשור הנודעת שבמזרחית צפונית לא"י, רק היא אשורים הנזכר למעלה בבני קטורה, "ובני דדן הי' אשורים" (למעלה פ' ג) ויתכן ששם מדינתם היה ג"כ אשור, והם הי' נקראים אשורים ע"ש מדינתם, עיי"ש:

[א] ולמטה (לז ב) על הפ' "אלה תולדות יעקב" עי' הח' ז"ל שהוא מגזרת "מה יולד יום" וכן רש"י ז"ל פי' שם מענין ילדי יום, ופה פי' שניהם תולדות ממש, וטעם רש"י ז"ל בזה תירץ הרא"ם עיי"ש, ויכול להיות שזה הוא ג"כ דעת הח' ז"ל, והרד"ק והרלב"ג והרדי"א יפרשו שבמלת "תולדות" כולל להולדת הבנים ולמאורעות שאירעו, ועיין למעלה ו ט קרני אור הערה כו דעת שד"ל בזה:

[ב] והרדי"א פי' "אברהם הוליד את יצחק" שבמאורעות שקרו וארעו ביצחק נתדמה לאברהם באופן שהם הוכיחו כי אברהם הוליד את יצחק להדמות עניני האב וקורותיו לעניני הבן עיי"ש:

[ג] וכן הוא בפס"ז "כל מי שרואה מעשיו הטובים של יצחק היה אומר בוודאי אברהם הוליד את יצחק", וכתב הרלב"ג, זה דבר מפורסם בלשונות רוצה לאמר, שכבר יאמר שהאדם הוא בן אביו כאשר היה הולך בדרכיו, ועוד שאם לא יובן בזה האופן יהיה לבטלה אמרו, אברהם הוליד את יצחק:

[ד] והשיג עליו הרדי"א וכתב, כי באמת הודעה מיותרת כי בידוע שהוא גדלו ולא תרח אביו, ועיין בחזקוני שיפרש, כי כתב לך הפסוק את מי שנתגדל בו אברהם הה"ד, עטרת זקנים בני בנים:

[ה] ורש"י ז"ל פי' ע"ש ששני ארם הי', ארם נהרים, וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון "צמד בקר" (איוב, א ג) תרגם "פדן תורין" וכן הוא בג' (ב"ק צו ב) "פדנא דתורא" שפי' זוג שוורים ועיין פי' רש"י שם וכן פי' הרד"ק, והי' ג"כ אחרות, ארם דמשק, וארם בית רחוב (ש"ב יו"ד וי"ו) אלא שאלה הי' סמוכות לפיכך כינה אותן בלשון זוג, ואונקלס ויוב"ע לא תרגמו מלת פדן:

[ו] ובדרל"ז (סוכה יד א, יבמות סד א) א"ר אלעזר (וביבמות הגי' א"ר יצחק) למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר (הוא כלי שמהפכין בו) לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, (וכן הוא בב"ר פ' סג) מאמר ריש לקיש, וכן הוא בתיוב"ע, וכתב שד"ל כי שרש "עתר" נגזר מן "עטר" "והר סיני עשן כולו" (שמות יט יח) תרגום ירושלמי "עטר", "ותמרות עשן" (יואל ג ג) תרגום סורי "ועטרה דתננא" ומזה "ועתר ענן הקטורת עולה" (יחז' ח יא, ונקראת התפלה כן כטעם "תכון תפלתי קטורת לפניך" (תה' קמא ב):

[ז] והרד"ק במכלל בגזרת הכפולים כתב שהוא מן הכפולים, ושרשו "רצץ" מלשון רציצה ושבירה, וכן פי' החזקוני, וכן פי' הח' יש"ר, כי אלו היה מלשון ריצה היה אומר וירוצו, כי לא מצינו שרש "רוץ" בהתפעל על הוראה זאת, אלא שרשו "רצץ" וענינו לחיצה בכח שבהצותם זה עם זה היה האחד דוחק את חבירו ומבקש לרעוץ אותו תחתיו, כדרך "וירצצו את בני ישראל" (שופ' י, ח) שאינו לשון שבירה ממש, אלא יורה על הלחץ הגדול שהיה להם:

[ח] ובב"ר (פ' סג) "אם כך הוא צערן של בנים הלואי לא עיברתי" ויוב"ע תרגם "אם כדין צערא דילידתא למה דין לי בנין", והטור על התורה פי' לאחר ששאלה לנשים ואמרו לה "לא" אמרה א"כ למה זה אנכי מתאחרת לדרוש את ד' ותלך לדרוש את ד':

[ט] וכן הוא בדרז"ל (ב"ר פ' סג) י"א ע"י מלאך, וי"א ע"י שם בן נח, ואמרו ז"ל (שם פ' כ, ופ' מח ופ' סג) "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת" (פי' רק עם שרה) וכן בירושלמי סוטה (ריש פרק ז ה"א) לא מצינו שדיבר הקב"ה עם אשה אלא עם שרה בלבד (ומקשה) והא כתיב וכו', והא כתיב, "ויאמר ד' לה שני גוים בבטנך" א"ר בא בר כהנה הדבור נפלה לה (ופי' הפני משה לא שדיבר עמה אלא שהגיע לה מאמר ד' ע"י המלאך או ע"י שם, ופי' ויאמר ד' לה, שנפל לה מאמר ד'), והג' בעל נתינה לגר במח"כ טעה בזה בחשבו המאמר בב"ר "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת", שהוא מוסב על רבקה, וביאר את התרגום ג"כ עפ"י דעתו זאת, ובאמת מוסב המאמר על שרה, וכפי המבואר בירושלמי למעלה בפירוש שהוא על שרה, ואחרי כתבי זאת ראיתי בס' תלפיות שגם הרב דו"ב ירוחמזאהן השיגו בזה במכתבו להגאון ז"ל, ודברי פי חכם חן, ובענות צדקו השיב "ואולי שגיתי ואוהב אמת אנכי":

[י] ובב"ר (פ' סג) להלן כתיב (לח כז) תאומים פרץ וזרח שניהם צדיקים וכאן תומים, יעקב צדיק ועשו רשע, והרדי"א נתן טעם, למה נכתבו תומים ולא תאומים, להודיע שהי' שני העוברים ההם תומים ותמימים במעשיהם זה לצדקו וזה לרשעו, כי כל אחד היה בקצה ההפלגה, ולזה קראם תומים מלשון תמימות והשלמה בעניניהם:

[יא] והרש"ד השיג על הח' ז"ל וכתב כי לפי"ז ראוי להיות כאדרת בטעם מפסיק, וכן השיג שד"ל על הח' ז"ל (ויכה"ק צד 80) שלא נמנע מלפרש מקראות הרבה שלא על דרך הטעמים, ועיין באשתדלות להח' ר"י בכרך פל"ב, שמבטל השגת רש"ד וכן השגת שד"ל ומצדיק את הח' ז"ל:

[יב] וכן פי' רש"י ז"ל, וכן פי' הרשב"ם, וכן פי' הרלב"ג, ולזאת הסבה קראו שמו עשו, רוצה לומר שכבר נעשה ונגמרה מלאכתו והויתו בשלימות, ושד"ל כתב "עשו ענינו בלשון ערבי בעל שער":

[יג] והיה עם היות שניהם בשתי שליות, יראה שנפתחו שתיהם ברגע אחד, ויצאו שני העוברים יחד אל פי הרחם לצאת, והנה הקדים עשו לצאת ואז אחז יעקב בעקבו (רדי"א):

[יד] ורז"ל אמרו (ב"ר פ' סג) האל קראו לו כן, וכן פי' רש"י ז"ל, וכתב הטור והא דאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ו) אברהם ויעקב שאביהם קרא להם שם נשתנו, יצחק שהקב"ה קרא לו שם לא נשתנה, צריך לומר לפי שיצחק קרא לו הקב"ה קודם יצירתו לכך לא נשתנה, אבל יעקב לא קרא לו שם עד אחר שנולד:

[טו] כטעם חית השדה, גפן שדה, פקעות שדה (מ"ב ד' לט) איש קשה ומדברי (שד"ל):

[טז] ובב"ר (פ' סג) שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר, וכן פי' רש"י ז"ל, וכן תיוב"ע "ומשמש בית מדרשא דעבר", ואו"ת משמש בית אולפנא", והרד"ק פי', ואמר אהלים לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא, עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה:

[יז] וכן פי' הרשב"ם, יושב אהלים רועה צאן אביו, ואמר אהלים בל"ר כי יתכן שהיה יושב פעם כה ופעם כה במקום שראה כי יש שם מרעה טוב לצאנו, ור"ס פי' שני מיני אהלים, האחד אהל רועה והשני אהל בל יצען, שבו התבונן להכיר בוראו:

[יח] וכן פי' הרלב"ג "ואפשר שיהיה הרצון בזה שיצחק אהב אותו מפני שהיה מביא לו מצידו לאכול כי האדם יאהב בהכרח מי שיקבל תועלת ממנו", ועיין "בְמַלְמֵד התלמידים" לר"י ב"ר אבא מארי ז"ל שהאריך ג"כ לבאר בזה וכתב, והקרוב אצלי שהיה יעקב נבחר אצלו לפי חכמתו ומדותיו ובבחינת עצמם היה בוחר ביעקב ואוהב אותו מעשו, אבל בבחינתם אצל תועלתו היה אוהב עשו יותר אהבה כוללת כל אדם בהכרח, כי כל מי שקבל תועלת מאחר ראוי לו באמת שיאהב אותו כפי התועלת ההיא ויגמלנו טוב במין התועלת ההיא, ולמד מזה שלשה דברים עיי"ש:

[יט] עיקר הנחת המלה הזאת על העייפות, ולפי שהעיף צמא למים קראו בדרך ההשאלה לצמא עיף, ואעפ"י שאין בו ענין העייפות, כ"א ענין הצמאה לבד, כמו שאמר "וכאשר יחלם הצמא והנה שתה והקיץ, והנה עיף ונפשו שוקקה" (ישעי' כט ח) וכן הארץ הצמאה שלא ירד מטר עליה "בארץ ציה ועיף בלי מים" (תה' סג ב) (רש"ד) שרש "עיף" עף מלשון התעופפות שנתעופפו ופרחו חיי הנפש המכשירים התנועה, שעי"כ נכנס הגשם בתכונת החולשה, ונקרא זה האופן מן החולשה, ולפיכך נמצא בשמושי זה השם על הרוב שיזכיר ג"כ תרופת זה המין מן העיפות דהיינו לקיחת העיף מן המזונות הטובות הממלאים חסרון הליחות שיצאו מן הגוף כמו "הלעיטני נא כי עיף אנכי, שבא לו העיפות מחמת שנתחמם ונזדעזע ביותר ברדיפת החיות" (רש"פ). ואיתא במדרש שתעה בשדה כדרך צודי חיות שהולכים ביערים לצוד והיתה נפשו עיפה מעינוי הדרך, ומצא את יעקב בשדה רועה בצאן אביו, וע"כ אמר הנה אנכי הולך למות שאין כאן מי שישיב נפשי אלא הוא, וניחא נמי שאמר הלעיטני שעיפה נפשו מעינוי הדרך עד שלא יכול להשיב ידו אל פיו:

[כ] ואו"ת "אַטְעֵימְנֵי" וכן תיוב"ע "אַטְעִים יָתִי" שפי' רק מעט, כי כן דרך המבקש מתנת חנם לבקש אלא מעט, ורש"י ז"ל פי' מענין רבוי, אפתוח פי' ושפוך הרבה לתוכה, (והוא מב"ר פ' סג) "פער פיו כגמל, כהדא דתנינן אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו", והלעטה שייך בגמל ולא באדם ולפי משמעות לשון הגמרא (שבת קנה ב) משמע שדעתם כדעת המתרגמים, כי אמרו שם אמר רב יהודה, המראה למקום שאינה יכולה להחזיר, הלעטה למקום שיכולה להחזיר, "וזה וזה ביד", פי' ר"ח, רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר, והמראה בכלי והלעטה ביד, הרי לתרווייהו הלעטה קטנה מהמראה, לר"י מפני שהוא במקום שיכולה להחזיר, ולר"ח מפני שהוא ביד ולא בכלי, ועיין בנתינה לגר שכתב שעיקר הלעטה היא אכילה מעומד כמ"ש בברייתא, המראה מרביצה, והלעטה מאכילה מעומד, ובבוא עשו מן השדה, ואמר בעמדו על רגליו הלעיטני שייך שפיר הפעל לעט אפילו באכילה מועטת:

[כא] והא דלא אמר לשון בשול כמו "ובַשֵל נזיד" (מ"ב ד לח) עיין הכוה"ק שמפרש ההבדל בין לשון זוד ללשון בשול:

[כב] גם כדי שיזכה בברכה שהיה ראוי לעשו מצד היותו בכור, וכן כתב הרלב"ג, שהיתה סבת בקשת יעקב הבכורה, לפי שהיה נהוג בזמנים ההם לברך את הבכור בשעת המות ברכה נוספת, ולכן היה מקפיד יוסף שישית אביו יד ימינו על מנשה שהוא הבכור:

[כג] והרדי"א פי' מפני שעל הבכור הוטלה כל הנהגת הבית וזאת לא היה ביד עשו לעשות עיי"ש:

[כד] והרד"ק כתב, כי לא היה שואל הציד לחסרון שהי' לו ממאכל כי עשיר גדול היה, ומקנה רב הי' לו, אלא שהזקנים נפשם קצה בהם, ומתאוים המאכלים ומבקשים דבר חדש מוטעם במאכלם, ובשר הציד מאכל חדש שאינו מזדמן תמיד כבשר הצאן והבקר, והעופות הגדלים בבית, לפיכך שאל יצחק מעשו בנו להביא ציד וייטיב לבו ויברכנו, והרלב"ג כתב, כי בקשת יצחק המטעמים לא היתה לאהבת הערבות חלילה לנביא מזה החסרון, אבל היתה כדי שתשלם למחשבתו התבודדות באיש המביא לו המטעמים בהפנותו מחשבתו בו באכלו אותם, כדי שיודיעו לו בנבואה אי זה ברכה ראויה לו כי זה מתנאי הנבואה:

[כה] (ובב"ר פ' סח, ילקוט ר' קיז) "שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלה ממנו" ועיין רש"י ברא' כט יא):

[כו] ובהקדמת "מעשה אפוד" להחכם ר' יצחק המכונה פריפוט דוראן הלוי, בדרך השלשה עשר, יאמר וז"ל "ולפי שלא הי' לחכם הנכבד אבן עזרא ז"ל שתי פרוטות מימיו, ולרוב אהבתו וחשקו בתורה לא נמנע מהשגת כתרה אמר "ועורי לב יחשבו שהעושר מעלה גדולה לצדיקים והנה אליהו יוכיח":

[כז] בג' (מגילה טו א, ב"ק צג א) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, כדכתיב "הנה הוא לך כסות עינים" (למעלה כ טז) ונתקיים בזרעה דכתיב, "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (למטה כז א) ובג' (מגילה כח א) אסור להסתכל בפני אדם רשע, ואמרו שכהו עיני יצחק משום דאיסתכיל ביה בעשו הרשע, (ובב"ר פ' סה) למה כהו עיניו של יצחק, כדי שיבוא יעקב ויקבל הברכות, ושם, ע"י שהצדיק את הרשע כהו עיניו, ועוד שם, מראות, מראות בדעתו של רשע ובב"ר שם, וכן בפדר"א פ' לב, (ובילקוט רמז קא) "מראות מכח אותה הראיה שהביט אז בשכינה בשעה שעקד א"א אותו על גבי המזבח:

[כח] והסוד, י"א כי כל מי שיולד מזקנים כחותיו והרגשותיו חלשים, ומפני שאברהם ושרה היו זקנים באים בימים, והיתה הטפה שלהם קרה, ומי שנולד מטפה קרה בהכרח יהיה חלש ולפיכך כהו עיני יצחק, וי"א כי הסוד הוא שאירע לו כהות עינים מצד מולדו של עשו, שהיה מאדים כוכב שלו בביתו של שמש, וכשהמולד כן יורה אל האבות פזר ממון וכהות עינים, וי"א כי המערכה גרמה לו, כאשר גרמו לו רש ועשר, וי"א בעבור היותו זקן, וכן מצינו גבי יעקב, "ועיני ישראל כבדו מזקן" (למטה מח יו"ד):