[א] בינוני במקום עבר לא מצאנוהו, וזהו בינוני בעצמו, ופי' היה חולם (ר"ש ן' מלך) חולם אינו פועל בינוני, כי לא מצאנו בינוני במקום עבר, אבל הוא תואר ותחסר מלת ההרכבה "היה" ושעורו היה חולם, וכן "ורבקה שומעת" (רש"ד) ועיין במעשה אפוד בפ' ט' בחלוקת השם וז"ל "וכתב הא"ע על "ופרעה חולם" היה חולם, ועל "ורבקה שומעת" היתה שומעת, להורות כי אלה השמות לא ילקחו כאן מצד שהם תוארים, עד שיהיה נושא המאמר ופרעה חולם, ונשואו, והנה עומד, אבל הוא שם הפועל, ופרעה נושא במאמר, וחולם נשואו, וכן ורבקה שומעת, ולא ילקחו מצד היותם תוארים, אבל מצד שהם שמות פועלים, ולזה קשר בהם מלת "היה" אשר היא בכח על שמות הפועלים, כי אמרנו ראובן הולך, שם הפועל, הנה הרצון בו שהוא עתה הולך, או היה או יהיה":

[ב] ואו"ת כמתעתע "כמתלעב" והוא לשון לעג ובזיון, "ויתקלסו בו" (מ"ב ב כג) תיוב"ע "ואתלעבו ביה", וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, כמתעתע "כמגחך", והוא לשון צחוק:

[ג] ואו"ת "עלי איתאמר בנבואה דלא ייתון לווטיא עלך ברי" וכן פי' הרלב"ג, אולי ידעה זה בנבואה שלא יקללהו אביו, והרד"ק פי' אם יקלל לא תנוח הקללה עליך כ"א עלי כי אני גרמתי לך, ועיין ברדי"א מה שפי' בזה:

[ד] יש הבדל בין מלת אני, ובין מלת אנכי, מלת אני, שוללת התואר, ומלת אנכי שוללת גוף אחר שכשיאמר ד"מ אני עומד, הוא שולל משיהיה גוף המדבר יושב או שוכב, וכשיאמר אנכי עומד, שאז מלת "אנכי" נושא הוא שולל משיהי' גופים אחרים עומדים, וכן כאן מלת "אנכי" אינו מחובר עם עשו בכורך, וטעמו אחר שאלת מי אתה אמר יעקב בדרך קריאה אנכי ! כלומר מה שאתה רוצה לדעת מי אנכי, אנכי מי שאנכי, אך אשיבך שעשו הוא בכורך, משיא בזה את אביו לדרך אחר בהפסקת דברים אחר מלת אנכי, ואח"כ גומר ראשית דבריו להודיע מי הוא המדבר מלת אנכי ואמר עשיתי כאשר דברת אלי, קיימתי זה כמה פעמים מה שצוית עלי לעשות, והיטיב ביאר בזה הח' רש"פ (חשק שלמה שרש אן) ועיין (למעלה יח כז קרני אור הערה לח):

[ה] והנה אעפ"י שלא יצא לצוד השדה, אלא הלך לו אל הצאן היה יכול לומר מצידי, כי שם זה יאמר גם לכל מיני מזון המזומנים לאכול, כמו "ויקחו האנשים מצידם" (יהושע ט, יד):

[ו] ודעת רש"י ז"ל לא כן בפי' (למטה כט יג), וכן ישיג הרש"ד על הח' ז"ל וכתב ולא ידעתי מנין לו זה וכמדומה מהוראת הכתובים שמנהגם היה שכל נשיקה תהיה בפה, כי מצאנו הלמ"ד שתשמש במקום את, כמו "הרגו לאבנר" (ש"ב ג ל) וכן מנה הרד"ק במכלל (ד' קטן דף נז ע"א וע"ב) ענין הנשיקה עם למ"ד בין אותן המשמשות במקום את, וגם בשרשים שרש "נשק" לא חילק ביניהם, ועיין למטה (כט יב הערה ד):

[ז] הצווי בזה אינו לאדם מיוחד אלא כן דרך הלשון לומר לשון הצווי שלא לאדם מיוחד אלא למי שיהי' והוא על דרך מליצה, וכן "אמר למלך ולגבירה" (ירמי' יג יח) ופי' שם הרד"ק "זה הצווי אינו לאדם מיוחד אלא לכל מי שיהיה וכן "ראה ריח בני", והרש"ד כתב, שאיננו צווי רק היא קריאה וענינה כמו "הנה" ולכן נמצאת גם לרבים, "ראה אנכי נותן לפניכם" (דבר' יא כו) שלא ישתנו בכל מקום, שהם לסימן הקריאה לבד:

[ח] ובב"ר (פ' סה ילקוט רמז קטו) מלמד שנכנס עם יעקב ריחו של ג"ע שנאמר כריח שדה אשר ברכו ד':

[ט] וכן הוא (פדר"א פ לב) הגיע ליל יום הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, וכן הוא (ש"ר פ' טו) ד"א החודש הזה לכם וכו', ובו קיבל יעקב את הברכות, וכן הוא בתיוב"ע "וקרא ית עשו בריה רבא בארביסר בניסן" וכ"א (זהר תולדות דף קמב סע"א) "בההוא זמנא ערב פסח הוה", וברעיא מהימנא אמור (דף צט סע"ב) "ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודיה וקרי לעשו לאטעמא ליה תבשילין" דמשמע דבר"ה היה, ועיין ביאור הגר"א או"ח תקפ"ג סק"ח שכתב הטעם על אכילת תפוח בר"ה "ע"ש ופריו מתוק לחכי, וכמ"ש כריח שדה ומתרגמינן חקל תפוחים והיה בר"ה כידוע":

[י] ובב"ר (פ' סו) זה עשו ואלופיו, וכן פי' הרד"ק והרלב"ג, ויו"ת על בני קטורה:

[יא] איפוא תיקון לשון הוא כמו איזו שבתלמוד אימא לי איזו (רשב"ם) איפוא עם אל"ף משמשת במקום אם כן, ועם ה"א משמשת במקום איה, וטעמו כאן א"כ שאתה הוא עשו מי היה זה שהביא לי ציד, וכן "ולך איפוא מה אעשה" (למטה פ' לז) טעמו, א"כ מה אעשה לך, מה היא הברכה שתועיל לך (רע"ס) ולרש"פ (י"ש ח"א, חוב' ב, יר' ז ) אחר שהאריך לבאר מלת איפה, ואיפוא, יאמר "ואם מטעם שאיננו יודע על איזה אופן יגביל שאלתו ויאמר ג"כ "איפה" ועושה אותה כמקפת בהגבלה דרך כלל, ואם מטעם שהוא כ"כ במבוכה עד שאין לו מקום להגביל הדבר על סדר הראוי ויבחור ג"כ במלת "איפה" ככולל כל ההגבלות במלה אחת ובפ"א, ומזה אמר "מי איפוא הוא הצד ציד" שמחמת החרדה ומבוכת נפשו שיהיה מרומה בתת הברכה לאחר לא ידע להגביל שאלתו על הסדר, מי הוא ואיזה הוא ואיה הוא, ואיך נעשה הדבר, וכלל כל השאלות כולם בשאלת "איפה" "ולכה איפוא מה אעשה בני" כאלו יאמר שאיננו יודע שום זמן או מקום או ענין שממנו יצמח תרופתו וכו' ויסיים שם, ולהבדיל ביניהם תהיה מלת איפה הבאה בדרך שאלה תמיד בה"א, ואיפו או אפוא באל"ף או בוי"ו מענין קריאה פייטנית לעשות הענין בלי מוגבל:

[יב] והכוה"ק השיג עליו בזה וכתב כי אין זה נכון, כי חלילה לנו לחשוד אבינו יצחק ולהאשים נפשו בעון חמור לדבר לה"ר ולגנות שום אדם אף שהוא אמת ושפיר ת"א ויוב"ע "בחכמתא", ועיקר שרשו לרש"פ שתי אותיות "רם" שהוראתו גבהות הדבר בערך אל הזולת הפך השפלות, ולפי יסוד עיקר הוראתו נוכל לשמשו בין לרעה, והוא העלמת תחבולה שלא יבינם זולתו טרם צאתם לפועל להרע לאחרים, בין לטובה המעלים תחבולותיו לטובת עצמו שלא יגיע לו בדרכו הטוב הפסד, ולא לרעת זולתו, כענין חכמת ערום הבין דרכו, ויהיה תרגום מרמה (איבערלייגונג):

[יג] והרשב"ם פי' הכי קרא שמו יעקב בתמיה, הלמען אשר קרא שמו יעקב בשעת לידה בשביל שידו אוחזת בעקבי ונמצאת אני בכור והוא פשוט, והי' לו ליטול פחות ממני, יטול פי שנים ממני:

[יד] ואונקלס ויוב"ע תרגמו "שבקת" שפי' מלשון עזיבה, תרגום אשר לא עזב חסדו (רות, ב, כ) די לא שבק טיבותיה, וכדעת הח' ז"ל, והרמב"ן, לא עזבת אצלך שום ברכה בעבורי, ורש"י ז"ל פי' לשון הפרשה, וכן הרד"ק בשרש "אצל" הביא בסופו פירוש אחר מלשון הפרשה עיי"ש:

[טו] וכן בדרז"ל (נדרים פ"ו ב) לענין נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו הרי זה יחזור ויפר, כי הדברים שנאמרו לאיש אחד בחזקת איש אחר לא יועילו כלום:

[טז] ועיין ברלב'"ג שכתב, שלא יתכן שתהיה זאת הברכה תפלה ובקשה מהשם ית', והרדי"א רצה לפרש שהברכות הם דבר מורכב מהתפלה ומהגדת העתידות, שהנביא יראה העתיד להיות ויתפלל אל השם שירבה הטובה וידחה הנזק מהמתברך ההוא, וע"ז כתב בעצמו שהוא באמת בלתי מספיק, אבל אמיתת הענין שהמברך אינו אלא כלי ובהסתלק הכלי איסתלק המעשה שכבר נעשה ולזה חרד יצחק חרדה גדולה, ואמר מי איפוא הוא וגו', כאומר אין בידי להפסיק ולהסיר השפע ההוא שכבר נשפע על ידי, ולזה אמרו ולכה איפוא מה אעשה בני עיי"ש:

[יז] ואין כן דעת הרד"ק שם, וסיים כי הח' א"ע פי' הענין הזה בחורבן בית ראשון שהי' בני אדום מריעים לישראל בגלותם ע"י נבוכדנצר:

[יח] וכן אז"ל (מגילה ו ב) אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של רומי, הנך רואה שקראו יון וקראוהו רומי:

[יט] והרמב"ן השיג עליו, וכתב כי המלכות הרביעית הם הרומיים, וכן הרדי"א (מעיני הישועה מעין ח תמר, ה) ישיג עליו ויאמר "וכבר חשב הראב"ע שהחיה הג' אשר דמה לנמר תכלול יון ורומי, כי היונים התאחדו עם הרומיים, ושהחיה הד' תרמוז אל הישמעאלים, והשתדל הח' להסכים כנויי מלכיות הישמעאלים, כפי מה שקראו בשמותם עלי אדמות, כדי להגיעם למספר עשרה מלכיות, לישב מאמר וקרנין עשר לה, והוא שאמת מאמר זר בלתי מתישב בכתובים, כי הנה יון ורומי לא נכללו בשום מלכות בשום זמן, וחז"ל קיבלו האמת שהחיה הד' היתה רומזת למלכות רומי שהיא זאת הממשלה שבאה אחרי ממשלת יון, כי כמו שהפרסיים באו אחרי הבבליים והכניעום וכבשום, והיונים אחרי הפרסיים, כן רומי באה אחרי יון ונלחם בו וכבשו, וגם על א"י כך היה ממשלתם כסדר הזמנים, ראשונה הבבליים, ואח"כ הפרסיים, ואחריהם היונים, ואחריהם הרומיים, ואמנם הישמעאלים כבר זכרתי שהם נכללים במלכות רומי ואומת אדום, וכן פי' רש"י והרמב"ן ז"ל, והרמב"ם ג"כ באגרותיו שהחיה הד' נאמרה על רומי":

[כ] ושד"ל השיג ע"ז וכתב "כי הראשונים שהאמינו בדת החדשה הי' יהודים ויונים ורומיים לא אדומים ושם אדום הוא כנוי לרומיים ולעמים אחרים מצד שהי' בימים ההם תחת ממשלת הרומיים":

[כא] וכתב ע"ז הרמב"ן, ואין צורך כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב אעפ"י שיש בה דבור בשפתים עיי"ש. ושד"ל פי' הכוונה שלא אמר זה לכל אדם, כדי שלא יוודע הדבר לאביו ולאמו, ומ"מ גילה דעתו לקצת מאוהביו, עד כי נודע הדבר לרבקה:

[כב] והרד"ק פי', כאלו קיבל תנחומין על מיתתך כי חושב להרגך, או מתנחם על מיתתו בעבורך אם יוכל להרגך, אינו חושש אם יהרגוהו אח"כ, והכוה"ק פי' מתנחם, לשון מתפאר ומתהלל, כי מסדרי התפלות שמשו למין נחמה לענין זה, כי סדרו בקדיש ברכתא, תשבחתא ונחמתא, הנה כללו לשון נחמה בעניני שבח ותהלה, והח' האמיתי ר"ש פלעסנער הראה דוגמתו בלשון ערבי:

[כג] ובב"ר (פ' סז ילקוט רמז קטז) מה להלן אחדים ז' שנים, אף אחדים שנאמר כאן ז' שנים, וע"כ הי' אצל יעקב הז' שנים כימים אחדים, מפני שאמו צותה עליו כן, ועיין עקידה שער כה, וברא"ם:

[כד] קוץ הסמוך לבי"ת הוא גיעול נפש ושנאה לדבר, והסמוך למפני, הוא מאימת מות:

[כה] כשראה עשו כי רעות בנות כנען בעיני אביו, והלך ולקח את מחלת בת ישמעאל, הוסיף עוד לכבוד אביו, ויסר את בשמת בת אילון מגבירה וקראה עדה, לומר סרה מגבירה, תרגום "סרה" "עדה" וישנה את שמה וקראה מחלת, ולמחלת בת ישמעאל קרא בשמת, כי מחלת שם גרוע, כמו מחלת לב, ובשמת שם נעים, ובכך יתישבו המקראות כולן (רוו"ה):