[א] וע"ז כתב הרדי"א, כי באמת הוא דבר התול, לפי שהרמיזות הוא מפועל השכל, ומי שאינו משכיל אינו רומז:

[ב] והוא (בפדר"א פ' יג) הנחש כל מעשיו שעשה (פי' מה שנגע באילן) וכל דבריו שדבר (הם ההסתה) לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל":

[ג] וי"א שהשטן העיר את הנחש, וישם דבר בפיו, והוא דבר מה שדבר אל האשה, ולפי שאדם אחר בארץ אין להסית על ידו את אדם וחוה, הוצרך לבחור באחד הבע"ח, ולא מצא מוכן בכולם כ"א הנחש שהיה ערום מכל חית השדה, (ובפס"ז ברא' ג א) "ובאיזה לשון דבר הנחש עם האשה בלשון הקדש":

[ד] כן הוא בג' (סוטה ט ב) "אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך" ופי' רש"י ז"ל "מקללתו אתה למד", וכן הוא (ב"ר פ"כ) "אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא בקשת", ושם "בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלה"ש וקצצו ידיו ורגליו", והוא נלמד בברייתא דל"ב מדות של ר"א בנו של ריה"ג מדה י"ב, וכתב הגרד"ל זה שקצצו ידיו ורגליו ממילא ידעינן, כיון שתחלה הלך בקומה זקופה, ועתה נתקלל על גחונך תלך, בע"כ שנקצצו ידיו ורגליו, וכפי' רש"י ז"ל "מקללתו אתה למד", ובפס"ז (ברא' ג א) שהנחש היה מדבר והיה מהלך בקומה זקופה, והיה יודע לשון האדם, ותוכל לומר בלשון שלו, כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו, וכן פי' ר"ח ן' עטר (אור החיים) ועיין קרני אור למטה הערה לה:

[ה] והרדי"א פי' באופן הזה, שהנחש לא דבר כלל אל האשה ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא, אבל היה הענין שהיא ראתה את הנחש שהיה עולה בעץ הדעת, ואוכל מפירותיו פעם אחר פעם ולא היה מת, ולא ניזק בדבר מה, והאשה חשבה בזה, וחקרה בעצמה, כאלו היתה מדברת עם הנחש, וכי הוא בעלותו בעץ, ובאכלו מפריו היה אומר אליה "לא מות תמותון" וכל המו"מ טענות האשה היה כפי מה שהתעוררה ממעשה הנחש ואכילתו מעץ ההוא עיי"ש, וכן יפרש הפסוקים עד"ז:

[ו] (ובפדר"א פי"ג) יהיה סמא"ל רואה כל הבריות שברא הקב"ה, ולא מצא חכם להרע כמו הנחש:

[ז] והח' ז"ל כתב חידה נפלאה על מלת "ערום" וההבדל בין לשון עָרוּם שהוא מענין חכמה, ובין ערוֹם שפי' ערטילאי, והיא נמצאת בקובץ חכמת הראב"ע:

[ח] עיין בפי' רד"ק שם ובמ"י להר"ש ן' מלך:

[ט] ובדרז"ל (ב"ר פי"ט ילקוט רמז כו, אסתר רבה פ"ה) ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם, ואלו הם נחש וכו', ובפס"ז הגי' "שלשה פתחו באף" וכן במדרש אגדה (ברא' ג א) ובזהר בראשית "באף פתח ואף אטיל בעלמא", וכתב הכוה"ק לדעת הזהר יפרש כעס וחימה יעורר אשר אמר אלהים לא תאכלו, ומלת "כי" טעמו כמלת "אשר" כמו "וישמע אברם כי נשבה אחיו" (ברא' יד יד) גם בעל העיקרים יפרש מלשון אף וחימה:

[י] כי הנחש לחסרונו לא הגיע להבין ענין הציור הכולל שמורה עליו שם בן ד' אותיות, וכן חוה להיות דעתה קלה זכרה שם "אלהים" בלבד המשפיע:

[יא] כן הוא (ב"ר פ' יט), תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ הנטיעות וכו' והיא לא אמרה, וכן ברש"י על התורה, וכן ברש"י סנהד' כט סע"א ד"ה "ולא" ובמדרש אגדה ברא' ג כתב מלמד שהוסיף אדם על צווי של הקב"ה, והוסיף על אשתו להזהירה אפילו בנגיעה, וע"ז נאמר "אל תוסיף על דבריו" (משלי ל, ו) וכן הוא באדר"נ פ"ק, שאדה"ר עשה סייג וגדר והוסיף לו לעצמו הנגיעה, וכך אמר לה שהאכילה והנגיעה אסורה, והיא לא ידעה שהנגיעה היא סייג, וכשראתה שאין מיתה בנגיעה סברה ששקר אמר לה אדם, והכוה"ק פי' שאדם טעה בלשון הצווי עיי"ש:

[יב] עיין (ח"א מהרש"א סוטה ט ב) שכתב והנראה בזה כי צווי הש"י לאדם היה קודם שנבראת חוה ממנו, ומיהו גם חוה נצטוה באכילתה שהרי היא היתה חלק ממנו:

[יג] הנה הגדולים נשיאים ומלכים נקראין רברבין (למטה כג טז) ואח"כ דיינים וכן למטה ו, ב) בני האלהים בני רברביא, ר"ל בני השרים והשופטים כמ"ש רש"י ז"ל, ובפ' הזה כוונתו על המלאכים (נל"ג):

[יד] ואו"ת "ומְרַגַג אִילָנָא לְאִסְתַכְלָא בֵה" ולשון רגיגה היא התשוקה העצומה, ודומה לשרש "ערג" בלה"ק "כאיל תערוג, נפשי תערוג" (תה' מב ב) וכתרגומו שם, כמא דמרגג וכו' ומצאנו בכתוב שרש "שכל" על ענין המראה וההבטה בעיון, כאשר נשתמשו בו רז"ל באמרם "הסתכל בשלשה דברים" (אבות פ"ב מא) כתב "והאשה טובת שכל" (ש"א כה ג) ענינו טובת עיון והבטה, כאלו אמר טובת מראה, ובדרז"ל (ב"ר פי"ט) ונחמד העץ להשכיל, מכאן שמוסיף חכמה":

[טו] וההבדל בין פקח ובין פתח, עיין מורה ח"א פ"ב ואו"ת על "ונפקחו עיניכם" "וַאֲרֵי אַסֵי הוא לַעֵינִין" ופי' לשון רפואה ועיין נל"ג מה שכתב ע"ז:

[טז] ובדרז"ל (ב"ר פי"ט ג) "ויתפרו עלה תאנה" ארשב"י עלה שהביא תואנה (פי' יללה ובכי) לעולם, ובמדרש אגדה (ברא' ג) פי' בדרך המשל תאנה, מן "תאנה הוא מבקש" (שופטים יד ד) כי על ידה ביקש הקב"ה ומצא בה תואנה לגזור עליהם מיתה:

[יז] ובב"ר (פ' טו) מאמר ר' מאיר "כד לא הוה בבר נש דעה אינון אמרין לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי", פי' כשאין דעה בבן אדם הבריות אומרים לא אכל איש הזה פת חיטין מימיו, הרי שהדעת תולה בפת חיטין, וזה היה עץ הדעת, וי"א גפן היה וזהו שדרשו ז"ל (ב"ר פ' יט) סחטה ענבים והביאה אליו, ולפי שמראהו אדום כדם, לכך נשפך דמם ודם כל העולם מדה כנגד מדה, ולכך נשפך דמה שנתנה לה דם נדות שהוא חולי בטבעה של אשה מזמן לזמן, והוא סוד הכתוב "ודם ענב תשתה חמר" (דבר' לב יד) שקרא המשקה היוצא מן הענבים דם, לפי שהוא הביא דם לעולם:

[יח] ויכול להיות שהוא דעת ר' עזריה ור' יהודה ב"ר סימון שאמרו בשם ר' יהושע בן לוי (ב"ר פ' טו) חס ושלום לא גילה הקב"ה אותו אילן לשום איש ולא עתיד לגלותו:

[יט] ואמר הכתוב פה "וידעו כי עֵירומִים הם, כי זה הוא ההבדל בין עָרום בקמץ, והרבוי ממנו עֲרומים בחטף פתח, ובין עֵירום בְצֵרי והרבוי ממנו עירומים, שעירום ועירומים מורה על גילוי הערוה, וערום וערומים, מורה רק על חסרון בגד, לכן אמר תחלה ויהיו שניהם ערומים, ר"ל מחוסרי בגדים, ועתה יאמר שידעו כי עירומים הם, היינו שגילוי הערוה הוא חסרון ובושה וצריך לכסותה (רמל"מ):

[כ] פעל ידע ישמש על התשמיש כי על ידי צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה ועיין הכוה"ק,

[כא] גם חז"ל (ברכות מ, א, סנהד' ע, ב) הביאו דמיון מהתינוק, כי התינוק אינו יודע בין טוב לרע עד שיכסוף לתאות נשים "ומאז יתבונן בזה אחר זה, ויחיל להבין שסופו למות, ויתקיים במין ע"י פו"ר:

[כב] וכן דרשו רז"ל (קדושין טו, א) ועבדו לעולם עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו ת"ל וכו', ועוד שהכתוב פי' אותו במקום אחר ואמר (ויקרא כה מ) "עד שנת היובל יעבד עמך":

[כג] והרד"ק פי' שם כל ימי חייו, ורז"ל דרשו עד עולם, עולם הלוים, שהיו משרתים עד נ' שנה, ולכל המפרשים ז"ל אין הפי' לעולם עולם ועד,

[כד] והוא דעת רז"ל, לולא שחטא לא ימות לעולם, ואף שכל מורכב יש בו התכה אשר מסבתה הוא מעותד להפסד, זה אינו רק לפי טבע המחודש אחר החטא, אבל קודם לזה היה החפץ האלהי שיהיה נזון ממאכלו כשיעור מה שהותך ממנו בכל יום, והיה הגוף יכול להתמיד עי"ז ולהתקיים כל הימים (הכוה"ק):

[כה] לשון זה "מות תמות" אינו רגיל רק במחויבי מיתות ב"ד, לפי שהם משונות, אבל במיתה בידי שמים לא בא בכפל, וכאן שאמר בכפל "מות תמות" נ"ל לפי שאין מיתה זו האמורה כאן לעונש על אכילתו, כי באמת נענש יותר תשע קללות, וכמ"ש הגר"א שלא הודיעו כאן רק טבע אילן זה, כי אילמלא לא חטא לא היה מת מעולם לדברי רז"ל (שם):

[כו] ובב"ר (פ' י"ט) "מהלך אכ"כ אלא מתהלך מקפץ ועולה" ופי' המ"כ וז"ל "מדכתיב מתהלך בלשון מתפעל משמע שאינו הליכה ממש כד"א מתרושש, מתעשר, שאינו רש ועשיר באמת אך מדמה עצמו כן", עכ"ל, וכן ויתחבא האדם ואשתו הרצון בו מחשבת התחבא לא אמר וַיֵחָבא, כי נחבא לא יוכל מפני השם אשר מלא כל הארץ כבודו, והנה עתה שגבר החומר והנפש נכלאה בו, והתמזגה עמו, שמעו קול גשמי, וגם נדמה להם שהיה מתהלך בגן, וכ"ז פעלה עליהם כח הדמיון:

[כז] ובדרז"ל (ב"ר שם) "שמעו קולו של מלאכים אומרים ד' אלהים הולך לאותו שבגן", פי' לדונו על החטא:

[כח] וכן הוא בדרז"ל (ב"ר שם) אמר ר' חלפון שמענו שיש הילוך לקול שנאמר "וישמעו את קול ד' אלהים מתהלך בגן" וכן פי' המורה (בפ' כ"ד מח"א) ומבואר כי מתהלך בגן יחזור לקול ולא לאלהים, והראיה עליו שאמר את קולך שמעתי, וא"כ הקול היה המתהלך בגן:

[כט] וכן פי' הרדי"א האדם היה מתהלך בגן לרחף עליו ולקרר לרוח היום, כי בהיותו מתחמם מאוד כחום היום היה מתהלך בגן לאותו צד שהרוח נושב משם, ואז שמע את קול ד' אלהים, וטעם מתהלך ולא הולך, לפי שהוא היה הולך וחוזר כדרך בני אדם, והוא לשון "מתהלך בתומו צדיק" (משלי כ ז'):

[ל] עיין למעלה קרני אור הערה כ"א:

[לא] ואמרו ז"ל (סנהד' ל"ח ב') אַיֶכָה לאן נטה לבך ? ועיין רלב"ג מה שכתב ע"ז, והגר"א פי' אַיֶכָה ? התבונן בעצמך, איך נפלת ממעלתך, איה מדרגתך, וההבדל בין איפה ובין איה לדעת רוו"ה המבקש לדעת מקום המבוקש יאמר איפה הוא, איפה הם רועים, (למטה לז טז) איפה שמואל ודוד (ש"א יט כב) אבל השואל איה הוא, אינו כ"א מתמיה שלא מצאו במקומו הרגיל, "איה שרה אשתך" (למטה יח ט) מדוע איננה פה עמך, וכן זה איכה מדוע אינך במקומך הרגיל:

[לב] וכתב הרד"ק היו"ד נוספת כמו בזולתי, או היו"ד שרש והוא הנכון, ונפל היו"ד בכנוים לכובד הקריאה, "ומושיע ואין בלתי" (הושע יג ד) היו"ד לכנוי:

[לג] כדעת רז"ל (ב"ר פ' יט) שקורין אותו בזה כפוי טובה, שהרי השם נתנה לו לטובה, והוא חשבה לרעה:

[לד] חוקרי הלשון יבדילו בין פתה, השיא, הסית, המפתה מראה לאדם ההנאה אשר תבא לו בעשותו הדבר והנפתה עושה הדבר בעבור הטוב אשר יקוה ממעשהו, "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב טו) "מי יפתה את אחאב" (דה"ב יח יט) פי' מי ייפה הדבר בעיניו ויבטיחהו על הנצחון, המשיא מסיר היראה ממי שהיה נמנע מעשות הדבר מפני היראה, "הנחש השיאני" (לא מות תמותון) "אל ישיא לכם חזקיהו" (ד' יצילנו), המסית אומר כי טוב הדבר לעשותו, לא להנאה נמשכת ממנו רק למען האמת והצדק, כי יסיתך אחיך בן אמך (דבר' יג ז) פי' שיאמר כי כן נכון והגון לעבוד ע"ז פלונית, כי ראויה היא להיות נעבדת, "אם ד' הסיתך בי" (ש"א כו יט) נתן בלבך כי בן מות אני, ויפה פי' הח' ז"ל כי פה היה ההשאה והפתוי, ההשאה שהנחש הסיר ממנה הפחד ואמר "לא מות תמותון", והפתוי שהראה לחוה ההנאה והתועלת "והייתם כאלהים":

[לה] וכן אז"ל (ב"ר פ"כ קה"ר פ' יו"ד, פדר"א פי"ג ופי"ד, ל"ב מדות מדה יב) כי מתחלה היה הולך הנחש בקומה זקופה, ולפי שנתגאה בזה ירדו המלאכים וקצצו את רגליו, ועיין למעלה "קרני אור" הערה ד':

[לו] עיין "יהל אור" שהבאתי מת"א שתרגם "עַל מְעָך" וכן הוא בפדר"א פ' יד "ויהא סוחף במעיו על הארץ" ואמר סוחף, מפני שמעיו נמשכין בבטנו יחד וחוזרין ומתפשטין כל שעה בשעת הליכתו, לכן אמר "סוחף במעיו", ומלת גחון ענינו משיכה כמו "גוחי מבטן (תה' כב י) ובילקוט הגי' "שואף במעיו על הארץ" ולפי הנוסחא הזאת נמי ניחא, ופי' שיהא דוחק ונוגע במעיו על הארץ, וכן איתא (ילקוט קהלת רמז תתקס"ז על פ' "ואל מקומו שואף" (קהלת א ה) שפי' שואף דוחק, וכן בילקוט איוב רמז (תתצ"ח) ע"פ "ושאף צמים חילם" (איוב ה ה), וכתב רא"ב בנמוקיו להמכלול, כי לא נקרא גחון רק בטנם של שרצים ולא שאר בע"ח, וכן ת"א "כל הולך על גחון" (ויקרא יא מב) "על מעוהי", וכן אז"ל (ספרא שם סי' קס"ג) "זה נחש, וכל הולך על גחון לרבות את השלשולים ואת הדומה לדומה", פי' כי כל יתר המינים נכנסים בגדרם וריבה אותם במלת כל:

[לז] כן הוא (ב"ר פ' טז) ע"ש "ופשו פרשיו" (חבקוק א' ח) ותיוב"ע שם "וְיִרבון פָרָשוהי", ועיין בפי' הח' ז"ל שם:

[לח] חוקרי הלשון יבדילו בין איבה לשנאה, איבה גדולה משנאה, והעד "תכלית שנאת שנאתים לאויבים היו לי" (תה' קלט כב) השנאה היא הרחקה והתנגדות בלב לבד, ולא תצא חוץ לנפש לעשות רושם כבד, "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז) אבל האיבה מזקת בכל יכולתה, והכלל כל אויב שונא, ואין כל שונא אויב:

[לט] הנחת "שף" על השפשוף הקל, והיינו בדבר רך שא"צ שפשוף רב ובקל יופסד צורתו, כמו "ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", דהיינו שפשוף עור הראש של נחש שהוא רך, שהוא לבד כבר מספיק למיתת הנחש שאעפ"י שיש בראש איזה מיני נחשים עצם קשה אין צורך לכתתו, כי רק קלקול עור הראש וקרומיו עם החוטין והגידין מספיק להריגת הנחש, וכן ואתה תשופנו עקב, ג"כ ע"י שפשוף קל שהנחש משפשף בלשונו בעור הבשר של אדם וממיתו בארס שבין שיניו הנכנס בפצעי העור (רש"פ):

[מ] נ"ל שתי המלות האלה הוא ישופך, ואתה תשופנו, משני ענינים (כמו למעלה ויהיו שניהם ערומים, והנחש היה ערום) שניהם משרש "שוף" הראשון, לשון מכה וכתיתה (כמו בלשון ארמית) כמו "אשר בשערה ישופני" (איוב ט יז) והשני לשון סבוב וכסוי כמו "אך חשך ישופני" (תה' קלט יא) (שד"ל):

[מא] והריק"ם פי' מענין "ויעקבני" (למטה כז לז) שאמר בו התרגום "וְאַכְמַנִי" (ובתרגום שלפנינו הגי' וְחַכֱמַנִי) שהוא מענין מארב, ר"ל מארבו היה מים לעיר, וכן ת' "וְיַת כְמָנֵיה מערב לקרתא" וכן פי' הרד"ק, וזה הוא גם פי' רש"י ז"ל:

[מב] ובב"ר (פ' כ', ילקוט רמז ל"א) "כל שהוא הרבה ארבה, כל שהוא באמתים שנים עשר יום הוא חי וזהו נולד לשבעה", אף ששבעה חדשים הם מאתים ועשר, אבל הם ג' ימים של קליטה, שכל ש"ז שאינו קולט בג' ימים אינו קולט ויום קליטה מן המנין, ואמרו בג' (נדה לח ב', ירושלמי יבמות פ"ד ה' יא) על נולד לתשעה אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, ופי' ט' חדשים שלמים של למ"ד יום עולה ר"ע יום, וביום א' של עשירי יולדת, אלא שאם לא קלט הזרע עד שני או עד שלישי אז יולדת לרע"ב או לרע"ג:

[מג] וכן אז"ל (עירובין ק, ב, פדר"א פ' יד) אלו טפי דמים שהאשה מצטערת עליהם דם בתולים ודם נדה ובעירובין שם אמרו כי צער גדול בנים נכלל במלת עצבונך:

[מד] ובב"ר (פ' כ) "תלדי זה צער הלידה, בנים זה צער גדול בנים" ובאמת נכלל במלת תלדי גם צער הגידול שבא פעל לידה על הגידול והאימון, כמו אשר ילדה לעדריאל (ש"ב כא ח):

[מה] והרמב"ן השיג ע"ז וכתב ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה עיי"ש:

[מו] ואפשר לפרש עפ"י הת"י שתרגם על הנפש שוקקה (תה' קז ט) "נפש סְרֵיקא" והבור רֵק (למטה לז כד) תרגם יוב"ע "וגובא סָרֵיק" וכן "על הבל היופי" (משלי לא ל) וְסרִיק הוא שופרא", והשם סרק מאילנות (כלאים פו מה) ומפני שאז"ל נשים דעתן קלות, ואם נפשם ריקה מחויבת לשמוע דעת בעלה, ועפי"ז פי' תשוקתך משמעתך:

[מז] וכן (הוא בפדר"א פ' יד) "ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה", פי' הוא קללה דוהוא ימשל בך, דמפרש לה ממשלה ממש, כממשלת הרב על העבד והשפחה, (ושם בפ' מט) שא"ל ממוכן לאחשורוש אל תבכה שכל מה שעשית לושתי כתורה עשית (שנאמר והוא ימשול בך):

[מח] ושד"ל השיגו, וכתב "ומה שהביא ראב"ע (ואחריו מהרש"ד) והיו באוכלי שולחנך, אינו ענין לכאן, כי ענינו אוכלים על שולחנך, כי הסמיכות עומדת פעמים רבות במקום מלת הטעם כידוע:

[מט] ובב"ר (פ' כ) קוץ זו קנרים דרדר אלו עכביות, ויש מחליפין קוץ אלו עכביות, דרדר זה קנרים, שהיא עשויה דרין דרין, ודרש הדורש שלפיכך נקרא דרדר שהיא עשויה שורות שורות, כי בלשון ארמי דרי הוא שורה (ובשביעית פ"ז מא) ומאכל בהמה החוחין והדרדרין, ובויקרא רפכ"ג, ושהש"ר פ' כשושנה, בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין, והם מלשון המקרא "קוץ ודרדר", וכן בלשון סוריא "דרדרא":

[נ] ויש שיפרשו למין עשב ידוע הנכרך סביב לעצים ויונק כל כחותם עד שייבשו ועליהם יבולו, וענינו מתגלגל, ומזה "דור" "והדורים" "כדור" "מדור" "ומדורה" ושם עוף המתגלגל באויר דרור, וכן יאמר דרור על החפשיות שיוכל לשוטט ולסוב אל כל רוח, וכן צד הנגב, אשר בו תסוב השמש תמיד, או שבו נראין תמיד קרני השמש אשר תפיל מסביב נקרא דרום, ובגמ' (גיטין ע, א) אמרו שהוא מוריקא דחוחא, והוא הידוע בשם קראָקוס הגדל בין החוחים,

[נא] ואפשר לפרש "והוא לבדו דר" כי שרשו "דר", כי אחיו ממנו נעדר שני אותיות הכפולים שהם דל"ת ורי"ש האחרונה ממלת "דר" הם נעדרים ונופלים מהשרש, והטעם שכתוב "דרדר כי אילו היה כתוב "דר" היה פירושו שהי' גדול, ובעבור שנכפל ידענו כי נכפל להמעיטו ולאמר שהוא קטן, וכן דעת הח' ז"ל (ויקרא יג מט) ע"פ "והיה הנגע ירקרק או אדמדם" וז"ל שם "וזה כפול לחסרון, וכן שחרחרת", וכן פי' הח' ז"ל (שה"ש א ו) עה"פ "אל תראוני שאני שחרחורת" "זה הכפל למעט וכן ירקרק או אדמדם", אך לפי הכלל שנתן הח' ז"ל (יסוד מורא שער יא) וז"ל שם "וזה הכפל לחסרון אם העי"ן והלמ"ד כפולים, ואם נכפל הפ"א והעין יהיה הכפל ליתרון כמו יפיפית וככה תשגשגי", יהיה "דרדר" יוצא מן הכלל, כי הפ"א והעי"ן כפולים אצלו:

[נב] ואמרו ז"ל (זבחים יח סע"ב) מאי לא יחגרו ביזע, אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעין כדתניא, כשהן חוגרין, אין חוגרין למטה ממתניהם, ולא למעלה מאציליהם, אלא כנגד אצילי ידיהן, ובת"י "ולא יסרון על חרצהון, על לבהון יסרון"

[נג] ובב"ר (פ' כ) ויקרא האדם שם אשתו חוה, ניתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא, ורא"א חויא חויך, ואת חויא דאדם (פי' הנחש הסיתך, ואת היית לנחש להסית לאדם):

[נד] ובב"ר (שם) ר' סימן אמר אם כל חי אמן של כל החיים, כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם וכו', ורב"ח פי' ע"ד הפשט מלת "חוה" פירושה מדברת, מלשון "אחוך שמעה לי" (איוב טו יז), והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות, וקראה כן, כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית, ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות, ואמר כי היא היתה אם כל חי, כלומר חי המדבר, וכן פי' הרדי"א:

[נה] בג' (סוטה יד א) רב ושמואל חד אמר דבר הבא מן העור, וחד אמר דבר שהעור נהנה מהם, נראה נמי כי פלוגתייהו אם מלת עור הוא דבוק כמו כתנות של עור, ולכן אמר דבר הבא וכו', ולאידך הוא פי' כמו כתנות לעורם ועיין פי' רש"י שם:

[נו] ועיין רש"י (פסחים נד ריש ע"ב) שהי' לבושין הללו מצוירין שם כל מין חיה ובהמה, והוא נמסר לנמרוד, וכשנהרג קין באו לידו של נמרוד, הוא שכתוב הוא היה גבור ציד (למטה יו"ד, ט) וכשהרג עשו לנמרוד נטלו עשו מהן, והוא שכתוב "את בגדי עשו בנה הגדול החמודות", מאי החמודות שחמדן מנמרוד:

[נז] וכן יש מרז"ל שיפרשו אותו כמו אחד, (בב"ר פ' כא) "ר' יהודא בר"ס אומר כיחידו של עולם שנא' שמע ישראל" (דבר' ו, ד) רבנן אמרי כגבריאל, שנ' "ואיש אחד בתוכם לבוש בדים" (יחז' ט ב), ומה שהבין מזה ר' יהודא כיחידו של עולם, כתב רב"ח שדעתו היה לומר כי בס"ת שאינו נקוד יוכל אדם לקרות כאחד ממנו בסגול, אבל רבנן שאמרו כגבריאל אמרו כן מפני שלא אמר הכתוב כאחד בסגול, ולכך הבינו כאחד כאותו המתאחד עם שאר ענפי הדין כיוצא בו והוא גבריאל, עוד שם בב"ר, דרש ר' פפוס כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת, אמר לו ר"ע דייך פפוס, אלא מה אני מקיים "כאחד ממנו" שנתן לפניו שני דרכים א' של חיים וא' של מות ובירר לו דרך אחרת, וע"ז כתב העקידה הנך רואה שלא חשש פפוס למה שחש אונקלס מהכלל המלאכים עמו ית' על ענין אחד, ופי' הדברי' כפשוטן הקפיד עליו ר"ע והרמב"ם ז"ל בס' המדע קיבל בפי' מה שתרגם בו אונקלס:

[נח] וכן הרא"ם יפרש דעת אונקלס שמלת ממנו דבקה עם לדעת טוב ורע, כלומר שממנו ומעצמו הוא שידע הטוב והרע שאין לו מכריח על פעולותו הבחיריות, והכוה"ק יבאר שכן דעת אונקלס שמלת ממנו דבק לכאחד ולא עם לדעת טוב ורע, וכתב שבחנם הסבו המפרשים דעת אונקלס לכונה אחרת וחברו מלת "ממנו" עם מלת "לדעת" הפך הנגינה, והכ"ף במלת "כאחד" הוא כ"ף האמיתית הרגיל במאוד בכ"ק ויפרש כוונת התרגום, האדם היה מיוחד בעולם ממנו ומעצמו ע"י אכילתו מעץ הדעת ומהו יחידתו ? לדעת טו"ר, שיוכל מעתה "לבחור בטוב" ובהפוכו:

[נט] וכן הוא בדרז"ל (סוטה לה א) "אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם ופי' אל תקרי מִמֶנו ר"ל אל תפרש הכינוי נוּ לרבים מדברים בעדם, אלא לזכר נסתר, אבל הנו"ן דגוש לעולם, ונשנה המאמר הזה בג' (ערכין טו ב) וז"ל התוס' שם בד"ה "אל תקרא ממנו אלא ממנו", פי' אל תקרא ממנו רפי, אלא ממנו דגש, ואינו כן שכל ממנו שבתורה דגושין ואינו מחליף כלל זה מזה, וכן מצאנו בספרי ולא נס ליחה אין כתיב כאן אלא ולא נס ליחה", ובספרי הנדפס עם התוה"מ (דבר' לד סי' לו) הגי' "אלא לא נס ליחה עכשיו" ועיין התוה"מ בהגה"ה שם שפי' אל תקרי לא נס ליחה בעבר, אלא לא נס ליחה בבינוני, כי בשרשי נע"ו שוה נסתר בעבר, ליחיד בבינוני, ולזה אמר מלת "עכשיו" אף משמת, ועיין בהגהות על הש"ס מס' חק נתן שפי' הספרי ג"כ כן, ועיין שיטה מקובצת שם, ועיין כ"ח מח' תשיעית צד 71 אגרת יא:

[ס] ובעל הפרד"ס ביאר הביאו העקידה בראשית שער העשירי ואמר "כי החכם הזה יסבור שיש מצבא השמים יודעים טוב, ויש יודעים רע, ושזה הענין הוא סוד גדול נעלם מאריסטו וסיעתו, וכי אליו רמז במלת כרובים כי הם המלאכים המורים על הטוב ועל הרע ואשר הם תחת ממשלתם אין בידם לעשות תשובה כי אין מידם מציל":

[סא] והרדי"א פי' שהשם אמר למלאכיו הרוחניים כמלעיג על דברת אדם, הן האדם היה כאחד ממנו, ר"ל הלא ראיתם שנעשה האדם כאחד ממנו בעבור שידע טוב ורע באכילת העץ כמו שחשב, ושאמרו אח"ז ועתה פן ישלח ידו היה ג"כ בדרך הלעג:

[סב] וכתב המורה בפ"ב מהחלק הראשון "וישלחהו ד' אלהים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענינו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, ואמר מבאר לזה הענין "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (תה' מט יג) ופי' האפודי, ר"ל בא הרב ז"ל להעיר אותנו שאשר נאמר באדם נאמר בכל אדם, אדם ביקר, רוצה לומר אדם שיש לו יקר והוא השכל בפועל ואינו לן עמו אבל משתמש במפורסמות, הרי הוא נמשל כבהמות שאין להם אלא הדמיון בלבד:

[סג] וכתב הח' ז"ל (שמות לג כא) "בעבור כי הנכבד באדמה הוא האדם על כן צורת הכרובים (פי' לפיכך היו הכרובים בצורת אדם, כי הם לא באו אלא להורות על הגוף העליון ועל המושל בו ופועל בכל, ולמה צורות האדם בעבור כי אין באדמה נכבד מהאדם) והנכבד באדם ישראל (פי' וכן הי' שומע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, וזהו שאמר והנכבד באדם ישראל) ועיין בביאורי שם מה שהעירותי ע"ז:

[סד] כן הוא בג' (חגיגה יג ב, סוכה ה ב) שהקשו מה שפי' יחזקאל במראה ראשונה, שראה המרכבה פני שור מהשמאל לארבעתן, ובמראה השניה אמר פני הכרוב לארבעתן (יחז' י, יד) ולא הזכיר פני שור כלל אמר ר"ש בן לקיש יחזקאל ביקש רחמים ונהפכו פני השור לפני הכרוב, וכן איתא (ילקוט יחזקאל ר' שלג) "ובשביל כבודם של ישראל מחק את השור ונתן כרוב תחתיו, שנאמר, פני האחד פני כרוב, וכל כך למה לכפר עונותיהן של ישראל", ובגמרא שם מקשינן וכי ביקש יחזקאל להיות שני פני אדם, ופרקינן פני אדם אפי רברבי (פנים גדולים) ו'פני 'כרוב אפי זוטרי (פנים פחותים) ועיין זהר ברא' (דף יח ב וברא"ש שמות כה יח):

[סה] ודעת יש"ר שהמלה הפוכה מן רכוב, כמו וירכב על כרוב ויעף (ש"ב כב יא) וכתב שד"ל ונ"ל שהמלאכים נקראים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד האל וגדולת יכלתו מתגלים על ידיהם, וכאלו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם:

[סו] והוא שם מעשרה שמות שיש למלאכים כמו שמנה הרמב"ם ז"ל (יסוה"ת פ"ב ה"ז) וכתב המפרש שם כי כרובים לשון מלכות וגדולה כדכתיב "את כרוב ממשח" (יחז' כח יד) ר"ל מלך, ויתכן לומר לפי שהם קרובים למעלת אישים נקראו כרובים שהם צורות האדם הקטן, תרגום נער רביא והכ"ף נוספת, והג' יעב"ץ בס' "מגדל עז" השיג על הרמב"ם ז"ל עיי"ש:

[סז] והרד"ק פי', כי במראה היה נראה לו כאלו יש שם כרובים, והיה זה כדי להפחידו שלא ישוב לגן, זהו לשמור את דרך עץ החיים, ואת להט החרב המתהפכת להפחידו עוד, ולפי שהיה הענין במראה אמר להט החרב, ולא אמר החרב, והלהט אינו גוף אלא מראה, והלהט הוא המפחיד, כש"כ בהתהפך כמו שאמר "בעופפי חרבי על פניהם" (יחז' לב יוד), ובמדרש אגדה (ברא' ג כד) "והניח שם להט החרב המתהפכת, וכשיראה אדם הלהט יפחד ויחזר לו", וכן כתב רב"ח "והסתכל איך אמר ואת להט החרב, ולא אמר את החרב המתהפכת, וידוע כי הלהט אין בו ממש, אבל הוא מקרה נשוא בחרב והוא מפחיד כל המסתכל בו, וכל רואיו יפחדו מן המיתה בראותם אותו":

[סח] בעל הפרדס הביאו העקידה בראשית שער העשירי, אחז בלהט החרב זה הפירוש, וכתב בין השוכנים באקלמים הצפוניים כמונו היום, ובין קו משוה היום, היום מפסיק המקום אשר רחבו כ"ד מעלות, כי כשהשמש במקום ההוא עד שיגיע אל רוחב כ' מעלות שהם מזלות תאומים וסרטן יהיה השמש מתעכב לשם תמיד ושורף כנגד ראשם, ולסבה זו אין יכולת לשום בריה לעבור לשם, וע"ז העיר במקו"ח המפרש להעקדה "זה נמשך לדעת הקדמונים אשר חשבו כי באמצע כדור הארץ כ"ג מעלות וחצי למעלה מקו המשוה לצד צפון, וכן למטה לצד דרום לא יוכלו בני אדם לדור בעבור רוב החום הנמצא שם, יען כי השמש הנצב בשמים כמעט תמיד לעומת המקום הזה שולח קרניו כמעט נוכח לראשו, אבל זה כארבע מאות שנה נסעו שמה קצת מיושבי איראפע, ומאז נודע בנסיון כי גם שם יסד ד' בחכמתו שיתקרר האויר ע"י הרוחות הנושבות שם הנקראות בשם, עד היותו ראוי לשבת בני אדם השוכנים שם בטח ושאנן בהשקט ונועם", וכן כתב הרדי"א שהדעת הזה הכחיש אנ"ס ואמר שיהי' ראוי שיהי' תחת קו השוה ישוב יותר טוב משאר המקומות, ושאין נכחיות השמש שם שורף כמו שישרוף בהתמדת הנכחיות והקורבה לנו, וצדקו דבריו באמת, כי הנה היום הזה הולכים אניות רבות ממלכות פורטוגאל אשר בקצה המערב לארץ כוש ועוברים תחת קו השוה ומצאו שם ישוב בני אדם, וארץ זבת חלב ודבש, כמו שהוא מבואר אצלם, והח' ז"ל בפי' (תהלים קז ג) ע"פ "ומארצות קבצם ממזרח וממערב" כתב "הזכיר מזרח ומערב, כי כן היישוב מן הקצה אל הקצה, והזכיר מצפון, כי שם כל היישוב, ולא הזכיר דרום בעבור חום השמש אין שם יישוב בראיות גמורות", ובימינו נתברר והכל יודעים שהוא מיושב בכל חלקיו ונמצאו שם מדינות רבות וגדולות, אך גם לדעת הח' ז"ל שמפני חום השמש אין שם יישוב, הכתוב לא כיון לזה:

[סט] ועיין (שוחר טוב פ' יח) ע"פ "וירכב על כרוב ויעף" "הקב"ה נטל כרוב א' מכסא הכבוד ורכב עליו, ועשה מלחמה עם המצרים, שנאמר וירכב על כרוב, מהיכן הביאו מגלגלי המרכבה", והנה פי' רז"ל בזה כי לקח את הכרוב מהגלגלים, וזה ראיה כי הכרוב הוא צורה מן הצורות שבגלגל השמיני שהם מ"ח צורות, ובמדרש (איכה פ"א ס' מג) בפ' "לא עליכם", אמרו כך, "הקב"ה אמר למלאך ומלאך אמר לכרוב", מזה משמע שהכרובים הם תחת המלאכים, ולפי דעת הח' ז"ל, המזלות הם תחת השכליים הנבדלים שהם המלאכים, ונקראו גם הכוכבים מלאכים בשם משותף, והם המלאכים הנבראים, כאשר רמז הח' ז"ל בענין הסנה:

[ע] וכן איתא (זהר בהעלותך דף קמט א) "פתח ר' אליעזר וכו' כמה חביבין מילי דאורייתא, דבכל מלה ומלה אית רזין עילאין ואורייתא כלל עילאי אקרי וכו', דהא אורייתא דאיהו כללא עילאה אע"ג דנפק מנה חד ספור בעלמא, ודאי לא אתא לאחזאה על ההוא ספור, אלא לאחזאה מלין עילאין, ורזין עילאין, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא, ושם (דף קנב א) ר' שמעון אומר ווי לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתיא לאחזאה ספורין לעלמא ומלין דהדיוטא וכו', ועל דא האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא הוי, מאן דחשיב דההוא לבושא היא אורייתא ממש, ולא מלה אחרת, תיפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא לעלמא דאתי, ועיין עקידה בראשית שער השביעי שהשכיל לבאר את המאמר הזה, ובזהר בלק (דף רב א) כמה טבין אינון ארחין ושבילין דאורייתא דהא בכל מלה ומלה אית כמה עיטין כמה טבין לבני נשא, כמה מרגלאן דקא מנהרן לכל סטר, ולית לך מלה באורייתא דלית בה כמה בוצינין מנהרן לכל סטר עיי"ש, ועיין בביאור הגר"א (שה"ש ה, יוד) "דגול מרבבה", שבתורה יש שבעים פנים, ובכל אחד ואחד ששים רבוא פנים:

[עא] עיין כ"ח חוברת שמינית צד 74 בהערה שם שכתב שיש במוח שלשה כחות והם בשלשה חדרים והם דמיון, ורעיון, וזכרון, וכח הזכרון בחלק הג' כנגד העורף שם מושב השכל, ולפי"ז עפ"י הדברים האלה הן לנו לעזרה להבין דברי הח' ז"ל, ויהיה הפי' מאור השכל, הדמיון, ומהשני העולה למעלה כח המחשב, שהוא באמצעות המוח, ונקרא השלישי הבחינה הוא אשר יחנה אחורי המוח, הוא הזוכר, עיי"ש שהאריך להתאים דברי הח' ז"ל עם האדרא רבא (אדרת נשא) בחלליה דגולגלתי' ג' חללין אשתכחא דשרייא מוחא בהו, ותאנא בתלת חללין דגולגלתא מוחא שרייא, מחללא חד מוחא אתבקע חד מבוע וכו', והמה מכוונים לפי' הח' ז"ל (שמות לא ג) על הפ' "ואמלא אותו" שז"ל שם, החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש, ומלת תבונה גם בינה מגזרת בין, והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש, כי החכמה כנגד הנקב האחרון, והדעת המתחברות בנקבי המוח על המצח מההרגשות, ובלשון ישמעאל קורין הדעת אלתכיי"ל (דמיון) והתבונה אלפכר"ה (מחשבה) והחכמה אלחכמ"ה (שכל בהחלט) וכן כתב הח' ז"ל (שם כח לז) בענין הציץ, שז"ל שם "ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח שם יתחבר כח החמש הרגשות, ושם כח הדמות ושם תחל המחשבה", וכן כתב (ישעי' מד יח) ע"פ "לא ידעו ולא יבינו", והנה יש מחלוקת בין החכמים אם יש ארבעה חדרים במוח או רק שלש, והח' ז"ל סובר שיש ארבעה וכן הוא דעת בעל ס' שבילי אמונה, ובעל האדרא סבר שיש רק שלש חדרים, ועיין בפי' הח' ז"ל (שמות לא ג) ובביאורי שם:

[עב] גם אפשר לפרש שדעתו על עץ החיים, שיוסיף חיים ויחיה האדם שנים רבות, והיה בידו של אדם לקחת ולאכול ממנו, שהרי בשביל זה ניתן להט החרב לשמור דרך החיים, ואם לא היה בכחו לאכול מעץ החיים לחיות לעולם, לא היה צריך שמירה למונעו מזה: