[א] שים לבך להבין איך תלה הח' ז"ל הענין הזה בעת, וזהו רמז שהוא תלוי בעליונים, וע"כ אמר דוד "ואני תפילתי לך ד' עת רצון" (תה', סט, יד) ועיין רמב"ן מה שכתב ע"ז:

[ב] והרד"ק במכלל, וכן ר"ש ן' מלך כתבו, ויתכן שהדגש בו לתפארת הקריאה, ולא לחסרון נו"ן, והוא הנכון:

[ג] ופי' הרד"ק שם עיקרו תפתל, ומשפטו תתפתל, ונהפכה עי"ן הפעל בפ"א הפעל וענין תתפל, תבוא עליו כדרכו הנפתלה", וכן פי' רש"י ז"ל מלשון "עקש ופתלתל" (דבר' לב ה), ופי' הפ' לדעת הרד"ק, חזוקים גדולים נתחזקתי עם אחותי, ואמרה בזה הלשון כמו הפתיל שהוא מדובק משני חוטים וכשיכפיל ויהיה שזור הוא יותר חזק, וכן כתב בשרש "פתל" והוא דעת הח' ז"ל ולדעת מנחם בן סרוק והרשב"ם הוא מלשון חיבור, והר"ש ן' מלך פי', ענינו ההפוך והעוות, ופי' נתהפכתי ונשתדלתי עם אחותי לנצחה גם יכלתי:

[ד] אמרה "אלהים" להגדיל הנפתולים, כי כל דבר שרוצה להגדיל סומך אותו לאלהים, כמו "עיר גדולה לאלהים" (יונה ג ג) "כהררי אל" תה' לו, ז) (רד"ק):

[ה] וכן כתב הח' ז"ל בס' (שפת יתר סי' יג) אחר שהביא דעת רבינו סעדיה גאון, שהוא מענין הגדה, ופי' "באה הגדה והתברר" וסיים "ולפי דעתי שמלת גד, מגזרת גדוד, מבעלי הכפל, והטעם שיש לה בנים רבים, וטעם חסרון אל"ף במכתב כי סמכו העברים על המבטא (פי' כי הקמ"ץ שתחת הבי"ת מושכת אחריה האל"ף בכח המבטא אף שאיננה כתובה) וכמוהו "על יום טוב בנו" (ש"א כה ח) (וענינו "באנו" והאל"ף חסר במכתב):

[ו] וכן הוא בג' (שבת סז א) וכן פי' רש"י ז"ל, וכן פי' הרשב"ם וכתב "והמפרש לשון גדוד טועה הוא" וכן פי' הרד"ק בשרש גד בשם ר' משה הכהן, וכן תיוב"ע "אתא מזלא טבא" ואונקלס לא שינה המלה, רק תרגמה בב' מלות "אָתָא גָד" הוא כהקרי בא גד:

[ז] באשרי, אני עומדה באישור ובשבח שמאשרות אותי בנות (רשב"ם) זה הבן הוא נכלל באושר שלי כי גם זה לי בן (רע"ס):

[ח] ובפס"ז (ברא' ל, יד) מיני פירות הן וכה"א "הדודאים נתנו ריח" ומצאנו לדודאים שהם כמין סלים, שבהן מכניסים את הפירות, כמו "שני דודאי תאנים" (ירמי' כד א) הדוד אחד תאנים טובות (שם שם ב) ועיקר הדבר הם הפירות", וכן פי' הרשב"ם, דודאי תאנים, כדכתיב "הדודאים נתנו ריח" והמתרגם יתרגם שם כריח בלסמו"ן, ועיין בס' "רב פעלים" שהביא מס' ערוך הגדול, רפואות ללשונותם למשפחותם שהדודאים הנקראים מאַנדראגורָא בלשון יוני ורומי, שאין אדם רשאי לעוקרם מפני שהעוקרם מת, אלא קושרין חבל, ראשן אחד בשרש, וראש השני קושרין בצואר הכלב, והכלב עוקרן ומת, וכן כתב ר"י קארו זקינו של הרב בית יוסף בס' תולדות יצחק פ' ויחי בפ' "יששכר חמור גרם", וכן הוא במדרש הגלוי הובא בס' צרור המור פ' ויצא, גם בהעתקה המיוחסת לשבעים זקנים הועתק "מנדרגורש" שכן שמו בלשון יון ובלשון רומי, ובל"א "אלרוין", וכן כתב שד"ל, שהתרגום האלכסנדרי תרגם "מנדראגורי" והי' הקדמונים עושים מהם כשפים להביא אהבתם בלב זולתם, וכל זה רחוק, כי רחל לא היתה צריכה לכשפים כדי שיאהבנה אישה, ואנחנו לא נדע איזה פרח הוא הדודאים:

[ט] עיין ברמב"ן מה שכתב על דבר הדודאים, ובס' "רב פעלים" הביא מס' ערוך הגדול שהדודאים הם רפואה מפוארה לכאב ושלהבת עינים ודעתו שלכן הביא ראובן לאמו מפני שהי' עיני לאה רכות, ועל כי השרש הזה רפואה לעינים וסגלה להריון, ורחל עקרה היתה, ועיני לאה רכות הי', לכן נפלו שתיהן על המציאה הזאת, ועיין בנוספית שם מהמו"ל שכתב שראה בעיניו הדודאים שהביא אתו הרב מ' אליהו זאב הלוי לעווין--עפשטיין בבואו מארץ לחו"ל, ודמות אדם להנה, אשר לא יחסר בם כל אבר מאברי האדם, ובולטים המה מכל צד, לפעמים המצא ימצאון במעבה האדמה, פעם בתמונת זכר, ופעם בתמונת נקבה, ופעם אשה וילד ישב על ברכיה, ארך השרש הזה הוא כמו רבע באמה, ועביו כמו מטה עב, גזעו שֹרַש בארץ עמוק כמו חמשה מעטער וממנו יצא פרח ויציץ ציץ ממעל לארץ הנותן ריח טוב, וקבלה בידיהם מאבותיהם שם, כי יועיל שרש זה להריון, ועד היום משתמשים בו שם בבתי המרקחת לרפואות וטעמו מר, וגם הערבים שם יקראום "דודאים", ואף גם בא"י המצא ימצאון רק לפעמים רחוקות מאוד, ואז יקר מחירם עד ערך 25 פראנק":

[י] ור' יונה ן' גנאח בשרש זבד פי' "הוא אצלי דומה לדברי הערב שמפילין הלשון הזה על המתנה", וכן פי' הרד"ק ענינו לפי מקומו נתן לי אלהים מתן טוב, ומה שאמר "אותי", אחר שאמר "זבדני" כפל הכנוי הוא לתוס' ביאור:

[יא] עיין רמב"ן ובביאור רש"ד, ובספרו (שפת יתר סי' כ) מביא בשם רס"ג שהוא כמו "זבת חלב ודבש" (שמות ג ח) ור' אדונים תפסו מחסרון הדל"ת (כי לדעתו צ"ל זבדת) ויאמר הח' ז"ל "כי יוכל הגאון להשיב אם מחסרון הדל"ת הוא בעבור חבור ד' ות' רפה הקרובים במוצא הלשון, ורבים אמרו כמוהו "הרה ללת" (ש"א ד' יט) כמו ללדת":

[יב] ובב"ר (פ' עב) ואחר ילדה בת, שעיקר ברייתה זכר היתה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף ד' לי בן אחר נעשה נקבה, ועיין ביפה תואר ובפי' מהרז"ו, וכן הוא בג' (ברכות ס, א, ירושלמי ברכות פ"ט ה"ג):

[יג] ורש"י ז"ל פי' ענין הכנסה והטמנה, וכן פי' הרשב"ם, ואו"ת "כנש", וכתב הרמב"ן, והנכון דעת אונקלס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם וכו' ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות:

[יד] יתכן שבזמן ההוא הי' מקצת אנשים לוקחים שתי נשים אחת לפ"ו, ואחת לתשמיש בלבד שהי' משקין לה כוס של עיקרין, כמו שהי' עושין בדור המבול, וכך הי' אומרים ליצני הדור שלרחל השקה כוס של עיקרין, וזאת היתה חרפה גדולה לרחל לחשבה כזונה, ולזה אחר שילדה והוסר חרפתה ממנה אמרה, אסף אלהים את חרפתי (ר"י קארו):

[טו] והרלב"ג כתב שקודם השבע שנים שאל יעקב הבה את אשתי, והכריח זה משנות יהודה ויוסף, וכי "מלאו ימי" (למעלה כט כא) על ימי האדם שראוי להוליד, ושאמרו "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי", וכל ספור חופת לאה, וגם רחל, הוא קודם ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, והרדי"א השיג עליו, וכתב שהוא מעקש את הפסוקים ומבלבל אותם, ועיין בהערות ותיקונים לסדר עולם רבה מהח' ר"ב ראטנער פ"ב סי' יו"ד שמביא שם ששגה בעל השלשלת הקבלה דפוס זאלקאווע ד' ה', שכ' "ואחר חדש ימים שנכנס בבית לבן לקח לאשה רחל ולאה" הלא זה הוא דעת הרלב"ג ועם שלא הזכירו:

[טז] עיין באהל יוסף שמפרש שם, שלפי הח', עולה ששה חדשים וכ"ה ימים, ועיין בביאור הגר"א לסד"ע שפי' שם דס"ל שכולם נולדו זה אחר זה, ר"ל שבשעת לידת בלהה וזלפה עמדה לאה מלדת, ועיין בביאור הגרד"ל לפדר"א, שלדעת הפדר"א דתני הלידה לז' חדשים בלאה, אפשר ס"ל דבני בלהה וזלפה נולדו לט' כי נולדו תוך משך ימי עבורי רחל ולאה, ועיין (מדרש תדשא הוצ' הדר' יעלניק ביהמ"ד חדר שלישי סי' ח ובהערה שם נומער 2) וברב"ח פ' שמות ע"פ "וימת יוסף" שהביא ממדרש תדשא הנ"ל ששם מפרש כל אחד מהשבטים באיזה חודש נולד, ומשמע שנולד כ"א מהן בשנה אחרת לגמרי והובא ג"כ (ילקוט שמות רמז קסב) במעט שינוי בשנותיהם, והסד"ע ופדר"א חולקין על האגדה הנ"ל:

[יז] עיין "יהל אור" וכן הוא (פס"ז ברא' כט לב) "כיצד ילדה לאה את ראובן בשנה הראשונה אחר המשתה ונתעברה בשמעון בשניה, וכשנתעברה עוד בשמעון נתקנא רחל באחותה ונתנה ליעקב את בלהה שפחתה, ונתעברה גם היא בשנה השנית, ונולד שמעון ללאה ודן לבלהה", ועיין בהערה ס"ד שם, והנה לדעת הפס"ז נולדו י"א שבטים ודינה בז' שנים ולא נולדו זאח"ז, עיין שם כל סדר לידתם:

[יח] וכן הוא (ב"ר פ' עג) "נקבה שכרך עלי, סכום קטע פרש" (פי' אמור הסכום קציב ופרש מה שכרך):

[יט] ורש"י ז"ל פי' לרגלי עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באה אצלך הברכה, כמו "העם אשר ברגלך" (שמות יא ח) וכתב וכתב הרא"ם ע"ז "עם ביאת רגלי, לא בעבור רגלי, כי אין רגלו סבת הברכה רק ביאת גופו, ומפני שביאת גופו הוא ע"י ביאת רגלו אמר לרגלי במקום עמי, אבל הח' ראב"ע כתב "לרגלי בעבור רגלי" והרשב"ם פי' בשבילי, דוגמת לרגל המלאכה אשר לפני (למטה, לג, יד) וכן פי' הרד"ק וכן ת"א "בדילי":

[כ] וכן הוא בפדר"א (פ' לו) "מכאן אמרו יש רגל אדם מברכת בית, ויש רגל אדם מחרבת בית והיה רגל יעקב מברכת, שנאמר "ויברך ד' אותך לרגלי", ובמדרש אגדה ויצא סי' למ"ד "וי"א יש רגל מברכת ויש רגל מייבשת", ועיין בהערות ותיקונים מהח' באבער שם סי' י"ז מה שהעיר ע"ז, ובב"ר (פ' עג) "כ"מ שהצדיקים הולכים ברכה משתלחת":

[כא] שומא, הושאל על איזה כתם או סימן מובהק שבגוף ובדרז"ל (ב"מ כז ב) "אין מעידין על השומא" (ובנדה מו א) "בן תשע שנים שהביא ב' שערות שומא", וכן תיוב"ע (למטה לא, ח, י, יב) על עקודים "דשומא בריגליהון", וכן (ויקרא יג ב, יד נו) על "שאת או ספחת" "שומא או בהקי" וכן יפרש הח' ז"ל פה על כתמים ידועים, ויפרש על ברודים שומות לבינות, וכן על טלואים שיש להם כמו שומות והם כתמים:

[כב] והרשב"ם ז"ל כתב, נקד נראה לי טלאי הקדקד והצואר, שהרי ויקוד ע"ש הקדקד, כמו עקוד ברגל ע"ש "ויעקד את יצחק" (למעלה כב ט) קשירה ברגל, ועיין בביאור רש"ד מה שהעיר ע"ז:

[כג] ויוב"ע תרגם "וגביהון חיוורין" ורש"י ז"ל פי' חוט של לבן מקיף את גופו סביב חברבורות שלו פתוחה, ומפולשת מזו אל זו, ואין לי להביא עד מן המקרא, וכן ת"א ופציחין":

[כד] ובפס"ז ברא' (ל, לב) טלוא הוא השה שיש בו כמו מטולאות על גבו, כמו בגד ישן שנקרע קרעים קרעים, ושמו בו חתיכות חדשות ונראים הטלאים מרחוק:

[כה] עיין בביאור שד"ל שלד"ק שטלוא ענינו אדום או שחור ובו חברבורות לבנות וכן ת"א "רְקועַ" ובערבי "רַקְעָא" הוא "שה" הלבן מן הצדדים ורִיקאָע הוא מה שהוא שחור ולבן:

[כו] ובפס"ז (ברא' ל לב) כמו חם שהוא שחור כך החום שחורים ועיין בהערות ותקונים שם שהביא מב"ר (פ' לו) "לפיכך יצא חם מפוחם", וזה כוונתו כמו חם שהוא שחור כפחם, ושד"ל כתב חם נגזר מן חם, ובערבי "אחם" ענינו שחור (וקרוב לו בארמי אוכָם) ומזה ג"כ "שְחום" שת"א "ועורי שחר מעלי" (איוב ל ל) תרגומו "שְחַם", וכן "הקודרים" (שם ו, טז) תרגומו "דשחימין":

[כז] וכן פי' שד"ל, וכתב אם היתה הכוונה כפי' המדקדק שהביא הראב"ע, אלו שאסיר משם יהיה לי לשכרי, היה הכתוב אומר "והיו שכרי" עכשו שכתוב "והיה" הכוונה הענין הזה, התנאי הזה, כלומר אותם שיוולדו על התואר הזה יהיה שכרי, ואו"ת "הַעֲדֵי" וי"ג "אַעְדִי", וכתב הנתינה לגר לכאורה נראה דתליא בב' פירושים שהביא הראב"ע, אם טעמו להסיר והוא המקור (בחסרון הלמ"ד מן בכל"ם) או הוא צווי ובא כמשפט:

[כח] ודעת הרד"ק במכלל, שהוא אחד, בסמוך ובמוכרת בצרי, כמו "ובמקַל יד" (יחז' לט ט) "מקַל שקד" (ירמי' א יא) שהם סמוכים וצרוים, אבל מקל לבנה שנשתנה לפתח בסמיכות, הוא משקל אחר:

[כט] לבנה הוא עץ שהקליפה ממנו שחורה, ותחת הקליפה הוא לבן, וכתב ר' יונה ן' גנאח בשרש "לבן" כי הוא הנקרא בערבי לובנ"א, והוא אילן גדול נגרת ממנה לחה ונכנסת ברפואות, וערמון כתב הרד"ק בשרש "ערם" הוא הנקרא בלשון רז"ל דופל"י, וכו אמר המתרגם ודדלו"ב, ואומרים כי הוא האילן הנקרא בלע"ז קשטניי"ר, גם אונקלס תרגמו דלוב, ור"י ן' גנאח פי' הוא דולב, והם אילנים גדולים, ובאונקלס כ"י שהיה אצל רוו"ה כתוב דלוף בפ"א:

[ל] ובב"ר (ס"פ צא) "בטנים ושקדים" (למטה מג יא) "משח דבטנים ומשח דשקדים" ובערוך ערך "לוז" הגי' בב"ר "משח דלוזין" וכן הוא בתרגום ירושלמי שם "משח דלוזין" ורש"י ז"ל פי' עץ שגדלין בו אגוזים דקים, ור' יונה ן' גנאח פי' הוא האילן הנקרא בערבי "חור":

[לא] לשון ארמית כולל כמה לשונות, לשון כשדים ובבל ופרסי וסוריא, וכולם היו מדברים בלשון ארמי, אבל אין כולם שוים בדקדוקם ובצחותם, והיותר צח ומדוקדק שבכולם הוא שפת אנשי ארץ ארם, ובה השתמשו המלכים בהיכליהם, אע"פ שרוב דברי החכמות היו כתובים בלשון כשדים, להיות בעליהם מפורסמים בחכמות כידוע, גם דניאל הוצרך ללמוד לשון כשדים מ"מ לא הי' לשונם מצוחצח כ"כ כמו הארמית, ולכן "וידברו הכשדים ארמית", לא כשדית בעבור המלך ולצרכו (רוו"ה):

[לב] כשהיה רוצה נקודים היה מקלף מקומות מן המקלות, מלשון "נקודת הכסף" (ש"ה א יא) כן הי' נקודים, מקום הסרת הקליפה היה לבן, ומקום הקליפה שחור, ואז הי' נולדים נקודים, וכשהיה רוצה עקודים, היה מקלף מקצת המקלות למעלה, ומקצת המקלות למטה נשאר בהם הקלוף, וכשהיה רוצה חום בכשבים, לא היה מקלף כלל, אך הגוון שהוא שחור נשאר בו, ואז הי' נולדים שחורים, וכשהיה רוצה ברודים לא הי׳ מקיף כלל, כי הגוון ההוא היה שחור עשני, ויעקב היה לו מקלות רבות במיני הארז בגוון זה (רב"ח) ׃

[לג] ואו"ת "קילוף חיור", כמו שתרגם "ויפצל פצלות", ואיננו תרגום המלה רק הכוונה, ויוב"ע תרגם ״לגלאה חיורא״ עשה ממנו מקור, וענינו ויפצל בהן פצלות לבנות לגלות הלבן אשר על המקלות:

[לד] וכן פי׳ ר"י ן' גנאח בשרש "פצל", שהוא כמו כריתה וחלוק והפרדת דבר מחובר, וכן בפס״ז ויפצל כמו ויפסל, ושד"ל כתב, השרש הזה בלשון ערבי וסורי, וגם בלשון חכמים אין ענינו קילוף אלא פירוד וחילוק והסתעפות לכאן ולכאן כגון (יומא כט א) מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, וכן יעקב חלק את המקלות לחלק לבן ולחלק שחור ע"י הקילוף, אך הפצול איננו הוא עצמו הקילוף, אבל הקילוף מפירש באמרו מחשיף הלבן, ועיין בחזקוני שהוא יפרש ג"כ שהוא לשון חילוק בתלמוד, אך הוא יפרש שעשה מהן גדר ומסוכה להכניס בהן הצאן ולא יוכלו הנקבות לברוח מפני הזכרים, והיו מתעברות לאלתר, והיינו דכתיב והיו הקשורים ליעקב ׃

[לה] אולי לפי שפועל החמימה שב גם על הזכרים, וגם על הנקבות ששניהם התחממו אלה נגד אלה, לכן התחבר במלה זו סימן הזכרים והנקבות, ובעלי המסורת קוראים לזה אנדרוגינוס, להיות היו"ד סימן הזכרים והנו"ן סימן הנקבות:

[לו] וכן כתב רש"י ז"ל שם "הרי תיבה זו אנדרוגינוס" ועיין מה שכתב הרד"ק שם:

[לז] ולבאר כוונתו אביא בזה מה שכתב הרש"ד "שם צאן הוא שם כלל לכל מיני הבהמות הדקות זכרים ונקבות, ולכן יתוארו לפעמים בלשון יחיד, כמו "הצאן הזה" (ש"א טו יד), ולפעמים בלשון רבים, כמו הצאן ההנה, (שם יז כח) ואלה הצאן, (שם ב כד יז, ודה"א כא יז) כמו שם "עם" ולפי שהוא כולל זכרים ונקבות, לכן יכונה פעם בלשון זכר, כמו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעי' ס, ז) ועל הרוב בלשון נקבה, כמו צאן אובדות (ירמי' נ, ו) הצאן המקשרות (למטה פסוק מא) ופה בא בלשון זכר ולשון נקבה יחד על הצאן "ויחמו הצאן אל המקלות", "ותלדן הצאן", ע"כ יאמר הח' ז"ל, ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים (ור"ל כי אף שהיא כולל זכרים ונקבות מ"מ פה וודאי הכוונה על הנקבות) ויסיים כי רק בלשון יחיד יחושו ע"ז ובלשון רבים לא יחושו ע"ז:

[לח] כי כח הדמיון במוח, והזרע תחלתו מהמוח לפיכך ילדו לפי הדמיון (רד"ק) כי הציור בכח המדמה בעת הריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצויר (רע"ס) ובפס"ז (ברא' ל לט) "דרך האות שיבוא על עשיית מעשה, כמו שעשה משה רבינו במצרים בשחין שזרק פיח כבשן ונעשה שחין, וכן הכנים, וכיוצא בהן, ואלישע שחתך עץ וזרק בתוך המים ויצף הברזל וכו'", וכן כתב רוו"ה "כי החוש מעיד שאין המקלות מטיבות ומריעות אבל הוא עשה מעשה כל שהוא כהשלכת קמח בסיר באלישע, ונטיית מטה אהרן ודומיהן, ותפלתו וצדקתו עשתה זאת", וכן כתב הח' יש"ר "אמנם שימת המקלות לא תספיק בדרך הטבע, לולא הסיוע האלהי שרצה השי"ת להעשיר את יעקב בדרך פלא:

[לט] הדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, וכמה מעשים שהיו בדור הזה המוכיחים בבירור, כי כח הדמיון פועל על העובר לא לבד בזמן ההריון אלא גם קודם ההריון, ובשנת 1727 קם רופא אחד באלאנדעל שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלי בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכולת כח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו התעורר ג״כ לפרש ספור מקלות יעקב, ואמר כי לא ביקש יעקב בתחבולותיו זאת שהצאן ע"י ראית המקלות תלדנה כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת יחם תדבק נפשם בגוונים ההם וכשתבאנה להזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (עיין דוגמא לזה סנהד' סג ב) וע״י זה תלדן נקודים וטלואים, כי הי' הילודים דומים לאבותיהם (שד"ל):

[מ] והנה עשה עוד יעקב תחבולה אחרת, וזה שאחר שנולדו בצאן קצת שיהיה עקוד או חום שם אותו בראש העדר כדי שיהי' פני הצאן אליהם בעת יחם הצאן, והנה שת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, כדי שלא יכעס לבן עליו בקבצו הנקודים והטלואים עם צאנו, כי יחשוב שזה יהיה סבה שיהי׳ הנולדים בזה התואר, וכאלו נמשך בזה יעקב לרצון לבן שיהי' מרחיק תכלית ההרחקה הצאן הנקודים והטלואים, והחום בכשבים מהצאן שהיה רועה יעקב (רלב"ג) ועיין רד"ק מה שפי' בשם אביו הריק"ם ז״ל, וברדי״א, ובעקידה שער כ"ה ועיין בפס"ז ברא' ל' בהערות ותקונים מהח' ר״ש באבער סי׳ ס׳, מה שמביא מהאור זרוע הגדול בענין המקלות וביאור הכתובים ׃

[מא] עיין בנתיבות עולם להרב רצ״ה ק"ב פי' על הל״ב מדות מדה לא ׃

[מב] ותרגומו "מְבַכִירַיָא״, וכן תיוב"ע וכן פי׳ רש"י ז״ל, וכן פי' ר״י גנאח בשרש "קשר" וכן הוא בפס"ז ברא' ל, מ״ב), ודעתם כי המקושרות כשהיו מולידים בפעם ראשון, ובהעטיף כשהי׳ מולידים בפעם שני:

[מג] ועיין ברמב״ן, וסיים ״ורבים אומרים כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי זה סבת הבריאות״ וכן בפס"ז (שם סי׳ מא) המקושרות אלו השמנים והטובות שהיה בהן כח להתקשר ולרוץ אל שקתות המים ׃

[מד] ותרגומו "וְבַלִקשות ענא", וכן תיוב״ע, וענינו התאחר, בעת התאחרית של עיבור הצאן, ובב"ר (פ עג) "והי' העטופים ללבן, ר' יוחנן ור"ל, ר' יוחנן אמר בכיריא דלבן, ר״ל אמר לקישיא דלבן", פי' ר״י דורש העטופים כמו "ועַמקים יעטפו בר", כלומר שנתקשרו ליזקק בזכר ראשונה, ור"ל דרש כמו "בהתעטף עלי נפשי״ לשון יגיעה ועייפות ולא הי' כח בהן לקבל ההריון מהרה:

[מה] דעת הח' ז"ל שרק בהצאן המקושרות שם את המקלות, אמנם בהעטיף הצאן שהוא בתשרי לא ישים המקלות, ובזה האופן הי' העטופים שתהרנה הצאן בתשרי ללבן, כי לא היה שם מקלות והקשורים והם אשר תהרנה הצאן בניסן, והם בריאים וחזקים היו ליעקב מפני המקלות, הנה א"כ ספר הכתוב בזה שעשה שני מיני השתדליות, אחד מהמקלות, ואחד מהנהיג עדר הנקודים לפני הצאן, כדי שיחמו מהם, ושלא היה ענין המקלות תמידי, אלא בתחלת חדש ניסן בלבד, לאותם שתחמנה אז, לא בתשרי, ולכן לא הרגיש לבן בדבר מזה, וגם הרועים לא הי' מרגישים בו, כי איך יתנו לב למקלות שיונחו באחד בניסן ולא בשום זמן אחר (רדי"א):