[א] כבר כתבו חכמי הטבע שהאות היותר עצמי באהבה או בשנאה הוא הפנים, לפי שהשונא בקושי גדול וכבדות רב יסביר פנים לשונאו, והאוהב בפניו, יורה אהבתו לאוהבו:

[ב] ועיין בהבנת המקרא לרוו"ה, ובביאור רש"ד מה שכתבו ע"ז:

[ג] אין התול בממון אלא השטאת דברים, "אל יוסף פרעה התל" (שמות ח כה) "אם כהתל באנוש תהתלו" (איוב יג ט) וכן כולם, ואמר אביכן הונה אותי בדברים, וגם החליף את משכורתי (רוו"ה) מלת התל על המדבר אחת בפה ואחת בלב, וכן לבן לא דבר עם יעקב רק טוב וכרוצה להעשירו ולבו חורש רע עליו (יש"ר):

[ד] ענינו לפי מקומו פעמים, והוא מענין מנין, כי המנין הוא הוספת אחדים זה על זה, וכן פעמים הוא לשון הנאמר כשאדם חוזר על מעשה מה לעשותו שנית ושלישית, והנה הוא מוסיף אחדים זה על זה כמו המונה (שד"ל) יתכן שהוא משרש "ינה", כמו "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) וטעמו עשר רמיות, אף שכתוב חסר וי"ו כמו מורים, משרש "ירה" (רל"ש):

[ה] וכן כתב הח' ז"ל בס' "יסוד מספר" "ויש מקומות שטעם עשרה בעבור שהוא סך חשבון מנין, כמו "מעשרה שליטים" (קהלת ז יט) "עשר שנים" (ויקרא כו כו) "ועוד בה עשיריה" (ישעי' ו יג) וכן פי' הרשב"ם "עשר אינו דוקא", וכתב הרד"ק, ואמר עשרת לפי שהוא סוף אחדים וראש העשיריות לפיכך בא לשון רבוי המספר בזה השם בסתם. ור"ל פעמים רבות

[ו] ועיין ברמב"ן וברלב"ג וברדי"א שהאריכו בזה:

[ז] ואו"ת "ואפריש" וכן פי' רש"י (למטה פסוק טז) וכן פי' הרשב"ם, ויוב"ע תרגם "ורוקן" ור"י ן' גנאח בשרשים שרש "נצל" פי' שענינו ההסרה והשלילה, וכן פי' הרד"ק "ענין הסרה ושלילה" והנה הציל ממקור "צל" המגן משרב, והוראתו הסר ממקום סכנה למקום בטוח, "ויצל אלהים" גם הוא ממקום זה, רק עניני קרוב לשרש "אצל" שהוא ג"כ ממקור "צל" המשמש להוראת השגחה ומחסה "סר צילם מעליהם" (במד' יד ט), והאצילים יושבים בצל המלך, א"כ "אצל" יש לו הוראת השגחה לטובה, ותת לזה מבלי שיחסר לזה, "ויאצל מן הרוח" (שם יא כה) וקרוב לו "ויצל אלהים" ולבן לא העני בגלל עושר יעקב, "ונצלתם את מצרים (שמות ג כב) שכר הראוי להם במשך כמה שנים לקחו מידם ברשות ודין, ע"כ לכאורה לא חסרו מצרים כלום:

[ח] והרלב"ג וכן הרדי"א יפרשו שבאותו חלום הראהו מלאך האלהים ענין המקלות והודיעו שיעשה כן:

[ט] וכן פי' הרד"ק, וענין אל בית אל, ר"ל שנגליתי לך בבית אל, וכתב הרמב"ן שיעקב יספר לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להן שתלכנה עמו, אבל מה שיספר לא חלום אחד הוא. עיי"ש:

[י] והרלב"ג כתב כי היא צורה נעשית בשעות ידועות יתעורר בה הכח הדמיוני אשר לקוסם וישמע כאלו קול נמוך מדבר אליו בענין העתידות אשר תשוטט בהם מחשבתו, לא שזאת הצורה תדבר, כי זה בלתי אפשר, כי הדבור לא יהיה בזולת כליו אשר שם השם ית' בטבע, וכן כתב הרדי"א:

[יא] ובפדר"א פ' ל"ו, ומובא בילקוט (רמז קל), ובזכרי' (רמז תקעז) ובתנחומא ויצא (סי' יב), וביוב"ע על הפסוק הזה, מה הן התרפים ? שוחטים אדם בכור ומולקין את ראשו, ומולחים אותו במלח ובשמן וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין אותו תחת לשונו, ונותנין אותו בקיר, ומדליקין נרות לפניו ומשתחוים לו, והוא מדבר עמהם, ובפס"ז ברא' (לא לד) "היו משימין את האדם בחבית של שמן, והיה בה ימים רבים, עד שבלה בשרו, ואוחזין בשר קדקדו ומושך ונשמטת הריאה עד הראש, ודומה כמו שהוא שורה עליה רוח טומאה, וכל מה שהי' שואלין ממנה, היתה משיבה להן ומדברת עמהם, והוא אחד מן חוברי חבר", ועיין ציוני שהביא כן ממגלת סתרים בזה"ל "לוקחין בכור אדם אדום, ושוחטין אותו וחותכין ראשו ומולחין אותו במלח, ובבשמים הידועים, וכותבין על ציץ זהב שם טומאה, ומניחין תחת לשונו, ומשימין אותו בקיר או בחלון אחד מחומת העיר ומפריזין עליו פרוזה (ס"א ומפריסין עליו פרוסה), וב' נרות דולקין לפניו, ואז מדבר שנאמר "כי התרפים דברו און":

[יב] התרפים הי' לפי דעת עובדי האלילים הקדמונים כמחסה ומסתור לבני הבית המשפיעים להם ברכה ורב טוב ויגידו עתידות:

[יג] ובפי' להושע (ג ד) פי' "ואחרים אמרו הכל לעכו"ם ולא מצאנו אפוד לגנאי", נראה שסתר פירושו שפי' פה שהי' עובדי הבעל עושים כדמות אפוד, ועיין בהקדמת הר' שזחה"ה לס' העבור להראב"ע שכתב שס' בראשית פירשו בשנת תתקט"ז וס' תרי עשר בשנת תתקי"ז בשנה שלאחריה, ובתולדות הראב"ע הארכתי בזה עיי"ש:

[יד] ובבאור הקצר על שמות להת' ז"ל (שמות כח טו) "והעד שאמר אפוד ירד בידו, ולא אמר האפוד, כאשר אמר שאול "הגישה האפוד", כי שם כתוב שהארון היה שם", איה נמצא במקרא אצל שאול "הגישה האפוד" ?

[טו] ואחשוב שעשתה זה רחל, אם להרחיק מאביה זה הפעל המגונה, או כדי שלא יקסום בו, וידע אנה פנה יעקב, או לשתי הסבות יחד, (רלב"ג) מלת הבריחה בכ"מ תורה על סור האדם מאיזה מקום ואין רודף, וזה מדאגת היזק עתיד, אבל סור האדם מן המקום מפני היזק הווה, או מפני רודף יקרא ניסה:

[טז] ויוב"ע תרגם המלה הזאת כפי הכוונה "דעתיה דלבן" ואונקלס שינה כל המאמר לתרגם רק עפ"י הכוונה "וכסי יעקב מן לבן ארמאה", והנה למעלה (בפ' יט) על הפ' "ותגנוב רחל" תרגם ג"כ "וכסיאת", וכמו כן למטה (בפ' כו) "ותגנוב את לבבי" תרגם "וכסיתא מני" עיין בנתינה לגר שיפרש שהוא משום כבודם של רחל ויעקב:

[יז] והמורה (בפ' מא) מהחלק השני כתב, והתבונן ההפרש בין אמרו "ויבא אלהים" ובין אמרו "ויאמר אלהים", ובין אמרו "בחלום הלילה", ובין אמרו "במראות הלילה", ובלבן ואבימלך "ויבא אלהים" וכל זה פי' אונקלס "ואתא מימר מן קדם השם", ולא אמר בשניהם "ואתגלי ד'", כי ויבא אלהים אינה נבואה כלל, אבל ר"ל שבאה הערה מאת השם ית':

[יח] ויוב"ע תרגם "אסכלת מה דעבדת" וביאורו הסכלת מה שעשית, והרדי"א פי' בתמיהה, האם אתה השכלת עשו ? ותאמר שבסכלות עשית כ"ז, באמת אינו אפשר, כי חכם גדול אתה ועמוק עמוק אתה במחשבותיך, ואיך עתה א"כ בדבר הזה הסכלת עשו, הנה א"כ עשה לבן הבריחה טענה חזקה על חטאו:

[יט] עיין הכוה"ק מה שפי' בזה:

[כ] והטעם שכתוב בנו"ן נפעל, כי ידוע כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם, ואם אמו ואביו השתוקקו לראותו אחרי זמן רב כזה, כן הכסיף יעקב לראותם, והוא פי' נכספת, ומדויק הכתוב נכסף מבנין נפעל ע"י אביו ואמו (רש"נ):

[כא] והוא בדרז"ל (ב"ר פ' עד), ובקה"ר ע"פ כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת יו"ד ה) אם אשר תמצא אלהיך לא יחיה, והוה כן כשגגה היוצאה מפי השליט, ותגנב רחל, ותמת רחל, וכן הוא בפדר"א (פ' לו), "לא יחיה ימות בלא עתו", שאין פי' שיהרגהו, אלא קללה הוא שלא יחיה ויאריך ימים, וכן תיוב"ע "ימות בלא זמניה" וכן פי' רש"י ז"ל, ואו"ת על "עם אשר תמצא" "עם די תשכח" ובכ"י הגי' "עם אתר די תשכח", וכתב הנתינה לגר שיותר נראה ככ"י שלא קלל את הגוף, רק במקום שימצאנו יעשה נקמה, ומלת "לא יחיה" הוראתן כמו "היחי' את האבנים" (נחמי' ג לד) כי כן דרך העברי ליחש את החיות גם אל עצמים בלתי בע"ח, וכאשר מצאנו בתלמוד, כלים שבירתן זו היא מיתתו:

[כב] עיין בס' מעשה ד' שיפרש "שליעקב הי' לו אהל גדול שהי' שם כל בני הבית עם לאה יחד, ואהל מיוחד לרחל מפני אהבתו אותה, ואומרו ויבוא לבן באהל יעקב הכוונה לספר שבא אל שני האוהלים, ששניהם נקראים אחד, ולא יסור היות באהל לאה חדר ללאה בפני עצמה, וחדר לבלהה וחדר לזלפה, והנה נכנס לבן באהל לאה, ובחדרי האמהות, ויצא מאהל לאה, כי האהל בכללו נקרא אהל לאה, ויצא מאהל לאה והלך אל אהל רחל כי לא הי' שם רק ב' אהלים, ובזה יתיישב הכל על נכון", ורב"ח הקדימו בפירושו:

[כג] והרמב"ן ז"ל לא הסכים על הפי' הזה, והרלב"ג פי' קרוב לדעת רש"י ז"ל:

[כד] ועיין בפס"ז ברא' (לא לג), ובב"ר (פ' עד) "ויבא לבן באהל יעקב שהוא אהלה של רחל וכו' ויבא באהל רחל, למה באהל רחל ב' פעמים שהיה מכיר שהיא משמשנית", וכן פי' רש"י ז"ל, וע"ז כתב הרמב"ן ועל דרך הפשט איננו נכון שיקראנו בפ' אחד בשני שמות:

[כה] והסכים עמו הרמב"ן ז"ל, וכן פי' הרשב"ם והרד"ק, ועיין עקידה שער כ"ה מה שכתב ע"ז וביאר הסבה אשר בעבורה לא מצאה:

[כו] וכן הוא (בב"ר פ' עד) והיא מרדעת העשויה כמין כר שנותנים על הגמל לשבת עליו וכן פי' רש"י ז"ל:

[כז] וכן פי' ר"י ן' גנאח בשרש "כר" "שלחו כר מושל ארץ" הוא בן הגמל, ונקרא מושל ארץ, בעבור מרוצתו ומהירותו והגעתו אל המקומות אשר יכוון אליהם וכאלו הוא מושל בארץ:

[כח] בלשון ערבי נקרא כור כלי מושב שנותנים על הגמל, והוא מכוסה ויושבת בו הנשים כמו בבית (שד"ל):

[כט] דלקת, רדיפה להמית, וכן מדליק אחרי פלשתים להמיתם, "על ההרים דלקונו" (רוו"ה) דלק בחלוף אותיות דלג, ומקור שניהם "דל" שענינו הרים, "כי דליתני" (תה' ל, ב) וענינו רדיפה, "כי דלקת אחרי" והושאל ממנו להוראת הדליקה, עיין יריעות שלמה (ח"א חוב, ג' יריעה ח):

[ל] ורש"י ז"ל והרשב"ם פי' מלה זאת מלשון חסרון, ואו"ת "דהות שגיא מן מנינא מן ידי את בעית" ר"ל שאם טעה בחשבון היה גובה ממנו כפי החשבון המוטעה לא כפי האמת והוא לא כדת, והעקידה (שער כה) פ' י"ח "אם הייתי טועה בחשבון וחסרה ממנו, היית מבקשה מידי עד שכוונתי החשבון יפה", ועיין בנ"ל מה שכתב ע"ז, ועיין רד"ק בשרש חטא שהביא כל המלות משרש זה תחת ענין אחד והוא לשון חטא ועון הנעשה בשוגג:

[לא] ורוו"ה אמר, שהיו"ד לכינוי המדבר, ובא הבי"ת בשו"א ולא בקמץ כראוי, כדי להריץ התיבה אל אשר לפניה וטעמו הנגנבת ממני ביום והנגנבת ממני בלילה מידי תבקשנה, ויהיה מידי תבקשנה משמש לפניו ולאחריו ואו"ת "נטרית ביממא ונטרית בילליא", וכתב רש"ד "לא אוכל לכוונו על לשון הכתוב", ועיין בנתינה לגר ובאבני ציון מה שכתבו ע"ז:

[לב] פחד יצחק שאני מפחד אם אמצאנו חי, ובעבור זה לא נשארתי עוד עמך (רד"ק) לולי הפחד שפחדת מיצחק אבי שהוא עשיר ושר גדול, היה לי, פי' היה לי לסיוע שע"י כן נתיראת (חזקוני):

[לג] ומה שאמרו ז"ל (סנהד' קד א) בענין מנשה וחזקיהו ברא מזכה אבא, ואבא לא מזכה ברא, דכתיב ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשו, כבר תירץ הרי"ף ז"ל דלהאי עלמא מגין זכות, כדכתיב ועושה חסד לאלפים, אבל לעוה"ב אבא לא מזכא ברא, ועיין בחידושי אגדות ובעיין יעקב מה שפי' שם:

[לד] ויש ריקם שהוא ערום ועריה, "ואחלצה צוררי ריקם" (תה' ז ה) וכפירש"י שם:

[לה] ורש"י ז"ל פי' "מה אעשה לאלה היום, איך תעלה על לבי להרע להן" וביאר הרא"ם כאלו אמר מה רעה תעלה על לבי שאעשה לאלה, וכ"פ הרשב"ם, והרמב"ן פי', ויותר נכון נראה שהוא דרך חמלה, ולבנותי מה אעשה לאלה אשר לפני, כי נכמרו רחמי עליהן, או לבניהן הנולדים בביתי, והם לי כבני, וזה טעם אשר ילדו, וע"ז כתב הכוה"ק, ולא ידעתי למה נהפוך בזכות איש רשע שנאמר עליו בקבלה שהיה צורר יותר מפרעה, כי ביקש לעקור את הכל, ורחמי רשע כזה אכזרית היא, עיי"ש מה שפי':

[לו] אולי היה מדרך העברים להקים מצבה, והיה מדרך הארמיים להקים גל, ולפיכך יעקב הקים המצבה, ואמר לאחי לבן שיעשו גל, ולבן אע"פ שהזכיר כמה פעמים הגל והמצבה. הנה כשהגיע לעיקר שבועתו לא הזכיר אלא גל, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואולי הארמיים הי' נוהגים להקים גל של אבנים הרבה סימן לאלהות הרבה שהי' עובדים, והעברים התרחקו ממנהגם והקימו מצבה שהיא אבן אחת סימן לאל יחיד שהי' עובדים (שד"ל):

[לז] ובפס"ז (ברא' לא מט) "והמצפה זה האבן שהרימה הוא מצבה", וכן פי' הרמב"ן שהיא האבן שהקים יעקב מצבה, ונקראת גלעד ומצפה, וכן פי' הרד"ק ור"ש ן' מלך:

[לח] ונשמע מיניה כי מלת "עד" שבתיבת "גלעד" איננו שם תואר, כמו עד הגל הזה, שא"כ היה לו לתרגמו יגר שהדא, אבל שהדותא בארמי, הוא כמו עדות בעברי, ומצאנו עד בעברי שטעמו עדות, כמו "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ טז) ות"א סהדותא דשקרא (רוו"ה) וכן פי' הרש"ד שהוא שם המקרה ור"ל גל עדות כנגד שקרא לו לבן יגר שהדותא:

[לט] ואמר אשר יריתי אעפ"י שיעקב הקים המצבה, והוא אמר לעשות הגל, כיון שלבן אמר ליעקב לכה ונכרתה ברית, ויעקב עשה על דבריו, הלא הוא כאילו ירה אבני הגל והמצבה (רד"ק) יעקב ירה אותה בעצת לבן (רשב"ם) או פי' אשר יריתי בדברי, כלומר בדברי השלכתים ביני ובינך:

[מ] וע"ז כתב הרש"ד כי על הכוונה הזאת לא יתלוה השרש הזה עם מלת אל, אלי, אליך, והיה די לומר פה, לא אעבור את הגל וגו', לא תעבור את הגל:

[מא] וכן תרגם אונקלס ויוב"ע כפשוטו, וכן פי' רש"י ז"ל לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא והוא (מב"ר פ' עד) וכן פי' הרלב"ג, והרדי"א מקשה למה אמר בלשון שלילה אם אני לא אעבור אליך ואם אתה לא תעבור אלי, כי היה לו לומר אם אני אעבור אליך ואם אתה תעבור אלי עיי"ש מה שפי' ושד"ל ג"כ יקשה אם אני אעבור היל"ל, ואמר לא אעבור כמו שאומרים על כל צרה שלא תבוא:

[מב] וזכר אברהם ונחור, ולא זכר יצחק ובתואל לפי שהם הי' נודעים יותר ומפורסמים בגדולה (רד"ק):

[מג] וכן פי' הרדי"א, וכן הוא במדרש אגדה ויצא, ובפס"ז (ברא' לא מב):