[א] בעבור היות נגב א"י על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם ע"כ פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו (רמב"ן) ארצה שעיר שדי אדום ששמע ששם היה, אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין כמ"ש "ויקח את נשיו" (למטה לו ו) (רד"ק) לפי שיעקב היה שב עתה לבית אביו נתיירא פן יודע עשו שהוא בא בדרך ויבוא נגדו להרגו בעבור הברכות לכן בקש לפייסו ואעפ"י שלא היה צריך לעבור דרך ארצה שעיר לילך לחברון (יש"ר):

[ב] עיין בנתה"ש שם שיפרש "הר סיני ושעיר ופארן קרובים הם", והכוונה שמכל הצדדים הבריק האור והופיע רכב אלהים עד שבא אל סיני עיי"ש בפי הרשב"ם:

[ג] וכן (בב"ר פ' עה) יש מי שאומר שאלו שלוחי ב"ו, וכן נראה דעת אונקלס ויוב"ע שתרגמו פה "אזגדין" ר"ל שלוחים, אולי הוא מלשון אזדא, כמו אזל עיין פי' המיוחס לרס"ג (דניאל ב ה) והגמי"ל נוסף כמו דוגמא, דומה, ולדעת רבנן (ב"ר שם) מלאכים ממש, וכן פי' רש"י ז"ל.

[ד] כבר פרסם לו בזה המאמר שיעקב אינו עמו במדרגת אדון כמו שברכהו יצחק אכן הוא לו במדרגת עבד וזה ממש שיש בו רושם נפלא להסיר ממנו שנאת עשו (רלב"ג) יעקב לא רצה להגיד להם כל מה שאירע בינו ובין עשו, רק עשה עצמו בעיניהם כמכבד אותו הרבה מאוד, כדי שידברו עמו דרך כבוד (שד"ל):

[ה] יאמר כי נתעכבתי ברצון הלב ובשמחה בבית לבן עד עתה, וזה יורה שמעולם לא חשבתי #להתגדר עליך, ולזה יאמר לשון "ואחר" כי השרש הזה יורה תמיד על עכבה ברצון, ואין כן שרש "מהמה" שהוראתו על ההעכבה מפני סבה ונגד רצון המתעכב, ועיין גן נעול לרנה"ו ח"א בפתיחתו:

[ו] ויותר נכון שיוסב למעלה ואשלחה להגיד לאדוני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך ירמוז שישלח לו דורון מהם (רמב"ן) וקרוב לזה פי' רע"ס:

[ז] והנה דעת רז"ל גם הרבה ממפרשי הפשט יפרשו שהולך לקראתך למלחמה, והרשב"ם פי' ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, ויאמר שזה עיקר פשוטו, וכן פי' החזקוני, וכתב ע"ז רוו"ה "אם כדעת הרשב"ם שהולך לקראתו לקבל פניו באהבה מה כל החרדה הזאת שחרד יעקב, גם על מה לקח עמו חיל כזה", והרדי"א פי', כי גם הוא בעצמו הולך לקראתך לקבל אותך וארבע מאות איש עמו לכבדך, אבל יעקב שהיה יודע אמיתת הדבר ורשעתו לבדו לא נתפתה בזה:

[ח] אמר וירא ויצר, כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו:

[ט] וכן פי' רש"י ז"ל והרשב"ם והרד"ק, ואו"ת מחנה בלשון נקבה, וכתב הנתינה לגר שהוא לא כהעברי אשר ישמש בו זכר ונקבה:

[י] הח' ז"ל הביא פה הפ' מההבטחה שהבטיח לו השם (למעלה כח, יד) "והיה זרעך כעפר הארץ", והכתוב אומר פה שההבטחה היה "כחול הים" עיין פי' רש"י ז"ל, והרד"ק כתב, כי הענין אחד כי המקרא שומר הטעמים ושניהם נאמרו להפלגה:

[יא] וכן פי' רש"י ז"ל נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, והרמב"ן השיג עליו עיי"ש, ועיין ברא"ם שהצדיק את רש"י ז"ל:

[יב] וכן פי' הרשב"ם והרמב"ן ועיין ברש"ד מה שכתב ע"ז:

[יג] החסד הוא רוב הטובה שנתן לו, והאמת לפי שהבטיחו ואמר לו הנה אנכי עמך (רד"ק) ואו"ת מכל חסדין ומכל טבוון" ועיין רמב"ן ובס' "יאר" ונתינה לגר מה שכתבו ע"ז, ויוב"ע תרגם "מכל טבוון ומן כל קושטא:

[יד] יחס ההכאה לו בעבור היותם כלם קניינו (רלב"ג) יכה אותי בזה שיהרוג אם על בנים, גם שאוכל אני להמלט מידו, ופי' אֵם על בנים אֵם עם בנים וכן "אם על בנים רוטשה" (הושע יו"ד, יד) (רע"ס) אמר על האיש שהוכה בעבור בניו ובני ביתו שהוכו, אף אם הוא בעצמו לא הוכה (רש"ד) מכת אֵם על בנים מכה אכזריות, כמי שהורג האם על הבנים, והיא מליצה ממליצת הלשון, וכן "והכהו נפש" מכת נפש (שד"ל):

[טו] ולא הזכיר הח' ז"ל הגדולים בעבור כי לא נדע דרכם, (ובב"ר פ' עו פס"ז ברא' לב טז) לפי שהגמל צנוע בשימושו שאינו משמש לפני ב"א לפיכך לא פרסמו הכתוב כשאר הבהמות שהזכיר, אלא אמר גמלים מניקות ובניהם עם בנאיהם אלו הזכרים הכל היה שלשים, וכתב העקידה (ברא' שער כו) "זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם הי' לו לחכמה עצומה, והיא כדי שיראה עשו זה, וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת, כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו, ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו":

[טז] שלא יקפצו הבהמות מעדר לעדר ויתערבו, ולא יבין הרואה חכמת המנחה וברכתה (רע"ס) ואפשר מה שציוה את עבדיו, ורָוַח תשימו בין עדר ובין עדר כיון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהי' כולם בערבוביא (עקידה וישלח שער כו):

[יז] והי' הזכרים עם הנקבות ממינו עדר אחד, ובס' הישר, וכן הביאו הרש"ד, כי הי' עשרה עדרים הזכרים לבד והנקבות לבד:

[יח] והרמב"ן ז"ל השיג ע"ז ודעתו כי אלו הדברים שם בפי עבדיו כדי שימעיט רוגזו של עשו, וכן פי' רע"ס, והחזקוני בפעם הראשון והסכים עמהם שד"ל:

[יט] ענין כופר לשון הגנה וכסוי, יקרא הכלי שבו מכסים את הארון כפורת, והזפת יקרא כופר לפי שמכסין בו את העץ להגין בעדו שלא ירקב וכן הדבר המכסה את החטא שלא יזיק יקרא כפרה, מלשון "כסוי חטאה" (תה' לב א) וכן המכסה על הנפש החוטאת ומגין בעדה שלא יזיקה החטא יקרא כפרה והפדיון גם הוא יקרא כפר שהוא מגין בעד הפדוי ומכסה אותו שלא יארע לו נזק (רנה"ו):

[כ] והרדי"א פי' ויעבר את אשר לו בצווי על ידי אחרים ע"כ נשאר יחידי באחרונה, וכן פי' הרמב"ן על דרך הפשט, וכן פי' רב"ח וכן פי' העקידה:

[כא] ובג' (חולין צא א) "אמר ר' אלעזר שנשתייר על פכין קטנים" ופי' רש"י ז"ל שלא הספיק להעביר וחשכה לו, וכן הוא ברש"י על התורה, ופי' רב"ח הכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור, והרדי"א פי' כי היה בעיניו כל הרכוש כפכים קטנים ביחס הנשים והבנים:

[כב] עיין יהל אור, וכן הוא (ב"ר פ' עז) "ומן מה דכתיב ויאבק איש עמו, הוי מי נתמלא אבק האיש שעמו", ועיין ברמב"ן שהביא המדרש הזה וכתב שהוא כדברי מנחם והוא הנכון:

[כג] ועלות השחר, הוא סלוק ורחוק, והענינים קרובים, כי הסלוק והעליה באים כאחד, ואין אחד נפרד מחבירו, רק שהסלוק ממקום זה, והעליה למקום אחר, ודומה לפעל סור שכולל ג"כ הרחקה וקרוב במושג זה, שחסרה ממקומו שהיה עומד בו סבת הקרבות למקום שמתקרב לשם (ר"י ייטלש) לשון עלית השחר בכמה מקומות נראה שהוא לשון הסתלקות שחרות הלילה, ובכמה מקומות מצינו לשון הסרה בלשון עליה, ובעבור כי לעת בקר יסור השחרות וידמה כאלו יעלה לכן נקרא כן (רוו"ה) ורש"ד כתב אבל לדעתי אין זה מענינם בעבור שהוא מהקל, ואשר הם מענין הסתלקות הם מבנין נפעל ועיין בנתינה לגר מה שכתב ע"ז:

[כד] הוא מלשון "שוחר טוב" (משלי יא כז) שענינו דרישה וחקירה, כמו שנקרא ג"כ בקר בעבור שבו יבקר האדם בין דבר לדבר, והביקור והחקירה דומים במובן:

[כה] ואונקלס אף שתרגם "גברא" ולא "מלאכא" דעתו ג"כ שהוא מלאך, ונקרא כן בעבור שנראה כאיש, ונקראו אישים המלאכים שמדברים עם בני אדם, ונראים בצורות איש כמוהם במראה או בהקיץ, וכן פי' כל המפרשים שהיה מלאך ועיין מורה ח"ב פ' מב, והנתינה לגר יפרש דעת אונקלס, שלא היה מלאך עיי"ש:

[כו] עיין רש"י שם (וביחזקאל כג יז), והנה יש דברים ובפתרונם מתהפכים לשתי מליצות בנין וסתירה כגון פה "יתקע כף ירך יעקב", "פן תקע נפשי ממך" ומצינו "ויעקב תקע את אהלו בהר" (למעלה לא כה) וכן "ועשית את סירותיו לדשנו" (שמות כז, ג) "והרים את הדשן" (ויקרא, ו, ג):

[כז] קולית הירך התקועה בקולבוסת קרוי כף ע"ש שהבשר אשר סביב עצם הקולית העליונה עשויה כמין כף של קדירה, וי"א שנקרא כן, לפי שהעצם הנכנס בו עצם הירך כפוף, ורלב"ג פי' הוא הבשר המתעגל סביב העצה והוא מחזיק בעצם ההיא, כמו שיקיף כף היד במה שיחזיק בו:

[כח] ורש"י ז"ל פי' לשון קפיצה, וכן "נשתה גבורתם" (ירמי' נא ל), ור"ש ן' מלך פי', מאמרם ז"ל שנשה ממקומו ועלה, כלומר כאלו שכח מקומו וסר לו ממנו:

[כט] והנה גם חכמי הקראים יתמרמרו על הפי' הזה, ר' אהרן הראשון בס' המבחר יאמר וז"ל "והמהפך דברי אלהים חיים, אשר פירש יאכלו מן "אל ההרים לא אכל" (יחז' יח ו) והנשה נשים, והגיד כמו שידעת, וכפי כעור דעתו, היה בגיד הבי"ת פתוחה", ופי' הטירת כסף, זה המהפך הוא יכול להיות מן מפרשי הכופרים בתורה שהוציאו כל המצות מן משמעם, ופירשום משלים, כדי לחזק דעתם, ורצונו בזה הפי' המקולקל, ע"כ לא יבעלו בני ישראל באבר המוליד את האשה שלא כדרכה. ופי' "היה בגיד הבי"ת פתוחה", ר"ל כיון שלפי דעתו הגיד הוא הפועל היה צריך בה"א הידיעה, ואחריו את להורות על הפעול שהוא הנשה, וכן יאמר ר' אהרן האחרון בספרו "כתר תורה" "ואשר החציף פניו והחליף דברי הכתוב ופי' יאכלו מן "אל ההרים לא אכל" והגיד לאבר המוליד ונשה מטעם אשה מגזרת נשים ראוי לו הגנאי שהשיגו לו המפרשים":

[ל] ושד"ל אעפ"י שביאר שהוא פועל נגזר מן נשים ואשה, פי' באופן אחר ע"ש שלא עצר כח, ואולי מזה בלשון חכמים תש כח, וכן בפס"ז "לא נקרא שמה נשה אלא שמתיש כח האדם בו:

[לא] זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמיות לשעתו על דרך מופת, וזהו שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש (רד"ק) ועיין ברלב"ג שהאריך לבאר זה:

[לב] ועיין (הושע יב ד) על הפ' "בבטן עקב את אחיו, ובאונו שרה את אלהים", ושם פ"ה על וישר אל מלאך וַיִכָל, בכה ויתחנן לו" ומה שפי' הח' ז"ל שם, ועיין (יסוד מורא שער ה):