[א] ועיין בפי' הח' ז"ל (ויקרא טו טז) ע"פ "כי תצא ממנו ש"ז" שפי' "שלא ברצונו" כלומר שיצא מעצמו, מדלא כתיב הוציא ש"ז, וזה כי התיחסות פועל לדבר שהוא ברשות אחר ענינו מעצמו, וכן הקטנה אינה ברשות עצמה, ואם כתוב "ותצא" בוודאי יצאתה שלא ברשות, והרשב"ם פי' כי חוץ לעיר נטה אהלו ויצאה משם ונכנסה לעיר, וכן פי' הרד"ק יצאה מאהל אמה ואביה שהיה מחוץ לעיר, ובאה אל העיר לראות בבנות הארץ:

[ב] והרמב"ן השיג ע"ז וכתב כי אין צורך כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דבר' כא יד), וכן את פלגשי ענו ותמת (שופ' כ ה), ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה, (ובב"ר פ' פ ילקוט רמז קלד) "וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה" ועיין (יומא עז ב וברש"י ד"ה "מביאות") וכן בפי' רש"י על התורה, ואפשר שכוונתו לתרץ אמרו בתחלה וישכב אותה ואח"כ ויענה, ולפי' הרמב"ן ז"ל היה לו לומר ויענה וישכב אותה, וכן פי' הרלב"ג בתחלת דבריו וכתב "אפשר שהי' בא עליה שלא כדרכה כמו שאז"ל, כי אנשי המקומות ההם הי' מתגאלים מאוד בעריות ועיין בס' אמונת חכמים (פ' טו) שמפרש הטעם שבדינה אמר הכתוב וישכב אותה ויענה, ובתמר אמר הכתוב להיפך ויענה וישכב אותה עיי"ש:

[ג] ובב"ר (פ' פ) היכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מן הכא, כי חרפה היא:

[ד] נבלה שמ"נ, לכל מעשה או דבור מגונה ומכוער, והן המפסיד ערך עצמו או ערך אחרים יקרא נבל, ויאמר פה "כי נבלה עשה בישראל", כי בה נבל המשפחה ותמצא כמה פעמים נבלה במקרא על המאנס אשה לזנות, ומה שיאמר "כי נבלה עשה בישראל" ועדיין משפחה קטנה היתה ? (עיין בית יהודה ח"א פ' כז בהערה ד"ה "ונקראת עברית"):

[ה] עיקר לשון מרמה או ערמה הוא התחכמות נגד רעהו, אלא שיש בצדק ויש בעולה, וע"כ יתורגם כ"א לפי ענינו, וכמו בערמה (יהושע ט ד) דגבעונים, כי לעצמם שבקשו להשלים, הצדק אתם תרגום "בחוכמא" ולא כמו "להרגו בערמה" (שמות כא יד) שת"א "בנכילו", וכן הוא בזה אחר שהצדק אתם תרגם לשון "במרמה" "בחוכמא", ועיין פי' המשניות להרמב"ם, תמורה פ"ה מ"א) תחבולת ההיתר תקרא הערמה ושאינן להיתר תקרא מרמה", וכן כתב התיו"ט שם שבלשון חכמים נקראה מרמה רק התחבולה שאינה להיתר, ופה מתורגם "בחוכמא" כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

[ו] וכתב המורה בפמ"ט מהח"ג "וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהי' הדברים הטבעיים חסרים, עד שיצטרכו להשלמה מחוץ וכו'" ושם "ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות", ועיין בשם טוב שם מה שהקשה ותירוצו עולה מאוד יפה עיי"ש:

[ז] את בתנו כמו אחותנו, כי מצינו שאחות נקרא בת ביורם בן יהושפט, "כי בת אחאב היתה לו לאשה" (מ"ב ח יח) ולאחאב לא היה בת, וכתיוב"ע שהיתה אחות אחאב (רוו"ה):

[ח] לא אחר, פי' לא התעכב ברצונו להמול, כי אם היה הדבר תלוי בו היה מל לאלתר, אלא שהוצרך לדבר תחלה אל אנשי עירו, ולזה יורה שרש "אחר" שהוא על ההעכבה ברצון, וכמו שהאריך לבאר בענין זה רנה"ו בס' גן נעול בפתיחה לח"א:

[ט] הנה האנשים האלה שלמים עמנו ובלתנו לא נהיה אנו והם שלמים, כי אמנם הם סוחרים והארץ רחבת ידים לסחורה, ואין אנו בקיאים בה, וכאשר נהיה לעם אחד אנחנו והם נהיה שלמים (ר"מ חפץ) שלמים דעתם שלמה בלי מרמה, אם אמרו תמימים, היה משמע תמימים בכל דרכיהם, אבל שלמים אתנו אין במשמעו אלא שאתנו דעתם שלימה (רוו"ה) ולפי פי' הרשב"ם והחזקוני שהבאתי למעלה נוכל לפרש האנשים האלה שלמים הם אתנו, ר"ל האנשים האלה כבר הם מתושבי שלם עירנו כמונו היום, ולהם כל החירות והזכיות לשבת בארץ ולסחור בה אבל לא יגיע לנו שום תועלת מכל עושרם אם לא נתחתן בם:

[י] כמו שהיד מוכנת לאדם לכל צרכיו, כן נקרא המקום המוכן יד (ר"ש ן' מלך) ועיין רש"י ז"ל:

[יא] ובאמרו מקניהם ואח"כ וכל בהמתם, כי רק הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם, ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל וכל בהמתם, וקנינים הוא על שאר נכסים:

[יב] והטור על התורה הקשה על רש"י ז"ל שפי' שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי, ובפ' ר"א דמילה אינו משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ"ש ביום הראשון, וכ"כ הר"ן שם שסכנת יום שני גדול יותר מיום שלישי, והרדי"א פי' דביום הראשון למילה הרגום, ויהי ביום השלישי קאי לעינוי דינה, ולעולם יום ראשון למילתם היה, ועיין תוס' יו"ט שבת ט, ג, ד"ה "ביום השלישי":

[יג] מחכמת הטבע שכל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם בין שהוא יום שלישי ללידה, בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי, ויהי' הנמול ביום השלישי למילה יותר חלוש (רב"ח):

[יד] כל הכתובים מורים שאין מתי ומתים אנשים סתם כי אם מדוכאים ואומללים חסרי כח להלחם ובמקום שאמר מתי מספר, היא מגרעת כפולה, ואומללים ומעטים (רוו"ה) ועיין אוצה"ש שרש "מתה":

[טו] שנאת עולה שאין להעבירה קרויה הבאשת ריח שאין לה רפואה, ועיין י"ש ח"ב חוב' ז ירי' טז ובחשק שלמה שרש "בש":

[טז] והרלב"ג פי' בשם אביו, וכי יעשה שכם את אחותינו כזונה שלא יהיה נהרג עליה, שבן נח מצווה על העריות, ונהרג עליהם, ופטור בגלוי עריות הזונה, ורש"י ז"ל פי' "הכזונה הפקר, את אחותינו ית אחתנא" וע"ז כתב רב"ח "ולא הבנתי זה" ועיין בהבנת המקרא לרוו"ה שכתב שרש"י ז"ל בא להעמידנו על הגי' האמיתית שבת"א כמנהגו בכל מקום שמצא גירסות מתחלפות ללמדינו הגי' הנכונה המסכמת עם הלשון והדקדוק, והנה מצאנו כאן שלש גרסות מתחלפות א) "הכנפקת ברא יעבד ית אחתנא" ב) "יתעבד לאחתנא" ג) "יתעבד ית אחתנא" וכנגד זה הורה לנו רש"י ז"ל שהכתוב כפשוטו ותרגומו "יעבד ית אחתנא" ופי' הכזונה יעשה שכם את אחותינו ועיין או"ג שהיה עוד גי' "יעביד לאחתנא", ובתרגום שלנו הגי' "יתעבד ית אחתנא" וכתב הנתינה לגר ולענ"ד נראה שהיא העיקרית, ועיין מה שכתב הרש"ד ע"ז, ובביאור שד"ל: