[א] וכן פי' הרשב"ם עשו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו אבל יעקב ישב אצל אביו בארץ מגוריו כי לו משפט הבכורה, ועיין ברמב"ן מה שכתב בזה:

[ב] והנכון כדעת הרשב"ם, כי תולדות ענינו הבנים ובני בנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו (למעלה לו מג) כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב ואין ספק שאם יאמר אדם, כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה, ואמת הוא כי בספור התולדות הכתוב מגיד ג"כ המאורעות והקורות (שד"ל):

[ג] והנה רש"י והרשב"ם והרמב"ן והרד"ק ורע"ס, כל אחד יפרש עפ"י דרכו ולגודל האריכות לא הביאותים:

[ד] שם "דבה" נגזר מלשון "דובב שפתי ישינים" (ש"ה ז יו"ד) אמנם שם "דבב" הוראתו על מין דבור שאין בו עצמיות ואמיתיות אחר כ"א מה שהוא דבור, והוא ריע של שקר, וכזב, ודומיהם, אלא ששקר וכזב הוא מה שאין לו מציאות כל עיקר, אבל הדבה יש בו קצת ממשות אלא שאינו כמו שיספר אותו המדבר שהוא מספר אותו ע"צ הודאי וההחלטה, כאלו נתאמת לו הענין במופת מוחלט, מין זה הספור יקרא דבה, והמתעסק בספור הדבה כשתהיה כוונתו להלשין יקרא "מביא דבה" וכשתהיה כוונתו לפרסם הדבר לרבים יקרא "מוציא דבה", אמר "ויבא יוסף את דבתם רעה", פי' דבתם שהיתה הדבה נוגעת אליהם, שהיתה מביא אל אביו דבה הנוגעת אל אחיו, והיתה הדבה ההיא ספור מעשים רעים שלהם, והנה לא הי' בלי ספק ממציא עליהם שקרים שלא ראה מהם כל עיקר, אלא שהי' רואה מהם מעשים זרים בעיניו, והיה שופט עליהם שהם רעים, כדמיון חז"ל שראה אותם חותכים מבהמה בעודה מפרכסת, ושופט שאוכלים עי"כ אבר מן החי, שהמעשה בעצמו אמת, אלא שהם לא הי' אוכלין את הנחתך עד שמתה הבהמה, וכדומה לזה שהי' רואה מהם מעשים מסופקים בגנות, והוא היה גוזר שהם מגונים באמת, ושם דבה הנאמר אצל הוצאה להוראת הפרסום, אמר "ויוציאו דבת הארץ", "מוציאי דבת הארץ רעה" (במד' יד לז) (רש"פ):

[ה] וכן בפס"ז "שהי' אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן" וכן פי' רע"ס, ורש"י ז"ל פי', כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה הי' אומר לאביו, והקשה הרמב"ן ע"ז, א"כ בני השפחות הי' אוהבין אותו עיי"ש, ודעת רז"ל (ב"ר פ' פד ילקיט רמז קמ) כי על כולם הוציא דבה:

[ו] וכן פי' רש"י ז"ל, והרמב"ן השיג ע"ז וכתב "הלא נולדו כולם לעת זקנותו", ופי' כי מנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נקרא לו בן זקוניו, וע"ז כתב שד"ל, אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א"כ לא היה תמיד אצל אביו, אך קושית שד"ל אינה קושיה, כי הלא ראינו שברעותם הצאן במקום רחוק לא הלך עמם והיה עם אביו, והרדי"א פי' כי בהיותו עם אחיו הבחורים היה נער, ובהיותו אצל אביו הזקן היה בן זקונים הוא לו בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים, והרלב"ג כתב, שיוסף היה במדרגת בן זקונים שבא אחר היאוש. ולזה תקשר יותר אהבת אהב בו, וכן היה ענין יוסף כי הוא ליעקב מרחל שהיתה היותר אהובה אצלו אחרי היאוש, ולזה היתה נקשרת אהבתו בו:

[ז] ונקרא יוסף בן זקונים, לפי שאין אהבת בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף לפי כשילדתו אמו מתה, (חזקוני):

[ח] והרד"ק בשרש "פס" "כתונת פסים רוצה לומר היה מצבעים רבים, שכל פס ממנו היה מצבע בפני עצמו, ותרגום "ככף איש" (מ"א יח, מד) "כפסת ידא", וכן בפי' על התורה, "והיתה הכתונת" עשויה פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים, והיתה הכתונת נאה, ויוב"ע ות"י תרגמו "פרגוד מצויר", (ובב"ר פ' פד ילקוט רמז קמ) "פסים שהיתה מגעת עד פס ידו", ובפס"ז "שהיתה מגעת על פס ידו, ד"א שהיתה מגעת עד פס רגליו" פי' על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסותיו, וכתב שד"ל שכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה שאינו צריך לעשות מלאכה:

[ט] ורד"ק פי' דברו לשלום, לדבר עמו בדברי שלום אלא בדברי מריבה, והרדי"א פי' ולא יכלו דברו לשלום, כאילו אמר להשיב לו על שלומו שהיה מקדים להם, ודבריו נובעים מתנחומא וישב הוצ' באבער סי' ז "שהיה בא ושואל בשלומם ולא הי' משיבים אותו למה שהיה כך מנהגו שהיה שואל בשלומם", וכן פי' שד"ל ולא יכלו שאת דברו לשלום, ומצאנו לשון שאת נשמט אחר לא יכול כמו אותו לא אוכל (תה' קא ו) פי' לא אוכל שאתו, וכן פה פי', כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום לא הי' יכולים שאתו, וכן פי' התוה"מ, ולא יכלו (לסבול) דברו לשלום ר"ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, וכן פי' הג' בעל העמ"ד, לא סבלו דברו עמם לשלום:

[י] ואו"ת "הַמָלכו אַתְ מְדַמֵי לְמִמְלַך עַלָנָא, או שולטָן אַתְ סָבִיר לְמִשְלַט בָנָא", וכתב הגרי"ב במיני תרגימא מההבדל שבין את מדמי (שהוראתו רק רעיון ומחשבה לא החלט ממש) ובין את סביר (שהוא החלט גמור, כמו מר סבר שבכל הש"ס) דייק הראב"ע לומר אנחנו נשימך מלך עלינו או את תמשול בנו בחזקה, ועיין בלחם ושמלה מה שהשיג עליו בזה, ועיין עקידה שער כ"ח שכתב שמת"א נראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והגסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נו א) "הרהר כוליה יומא ולאורתא חזי", וכן פי' הרמב"ן ז"ל על "מה החלום הזה", אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך כענין שנאמר בחלומות "רעיונך על משכבך סליקו":

[יא] ועיין רמב"ן שכתב שרחוק הוא שיהיה רומז לפילגשו, כי כשירד יעקב למצרים כבר מתו בלהה וזלפה, אלא השמש רמז ליעקב, והירח רמז לבני ביתו, וכן פי' הרדי"א, השמש ליעקב והירח לביתו והכוכבים לאחיו, ובמדהנ"ע ריש פ' ויצא שהשמש והירח שניהם מוסבים על יעקב, ועיין עקידה שער לז שהאריך לבאר הענין הזה ברחבה:

[יב] ורש"י ז"ל פי' שמר המתין, וכן פי' ר"י ן' גנאח ור"ש ן' פרחון, (ובב"ר פ' פד) א"ר לוי נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום:

[יג] ובב"ר פ' פד, נהג בו בכבוד כמורא האב על הבן (וגי' הגרד"ל "ולא כמורא האב על הבן" ופי' שיעקב א"ל בלשון כבוד ובקשה "לך נא" ולא דרך גזירה כמורא האב על הבן ובכ"ז מרוב צדקתו וזהירתו בכבוד אביו מיהר לקיים רצונו) ויאמר לו הנני, ודבר זה היה יעקב אבינו זוכר ומעיו מתחתכים עליו יודע שאחיו שונאים אותו, והוא אומר הנני:

[יד] ובתנחומא (וישב סי' ב) זה גבריאל, וכן תיוב"ע, וכן פי' רש"י ז"ל, וכן דעת הרמב"ן:

[טו] ואו"ת "נֵיזַל לדתָן" וכתב הנ"ל "בעברית בא ביו"ד כמו מן דותיים, ובאמת בס' יהודית מצינו עיר שנקרא שמה דתַיִם, ובא ע"מ זוגי, אבל מת"א נראה שלא חילק בין דתַן לדתַיִם (ועיין מ"ב ו יג) ששם נכתב "דתָן":

[טז] וכן ת"א "וחשיבו" ובתרגום "בנכליהם אשר נכלו" (במד' כה יח) תרגם כלשון הכתוב, "בנכליהון די נכילו" וכן להרגו בערמה (שמות כא יד) תרגם בנכילו אולי הוא מפני ההתפעל אשר על דעת המתרגם כפועל מתדמה, וכמו "ויתנכר" (למטה מב ז) שלא הי' באמת נוכלים רק שחשבו אשר הצדק אתם וכפי' רע"ס, ויוב"ע תרגם "ואתייעטו" תרגם לפי הכוונה, וההבדל בין שרש נכל לשרש ערם, כי הערמה היא תחבולה נסתרת שלא ירגיש אותה אפילו האיש הנרמה וההתנכלות היא תחבולה להסתיר מעשה הרע מעיני אחרים זולת המעוול, ולזה בא ויתנכלו בהתפעל, שלא רצו להמיתו בגלוי ויבקשו ערמה שיוכלו להמיתו, ולא יודע כי הם הרוצחים:

[יז] והרמב"ן כתב שם שדרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד, הוא האיש והמשרת לו יקרא נער, וכן "גחזי נערו" (מ"ב ד יב):

[יח] אין להכריע איזה מלבוש נקרא כתונת, כי מי יביאנו לראות את המלבושים אשר כבר עשו ולבשו, כי כן נאמר "ועליה כתונת פסים" (ש"ב יג יח) כי כן וגו' מעילים, פעם יכנהו מעיל שעל הבגדים, ופעם הוא חלוק שסמוך לבשר (אוצה"ש שרש כתן):

[יט] ור"מ חפץ פי', שבבוא יוסף אל אחיו שם כתונת הפסים על בשרו מתחת לכתנתו שרצה להסתיר מעיניהם סבת שנאתם, ושם כתנתו הישנה עליה, והם הפשיטוהו שתי הכתנת, כתנתו העליונה והיא הנהוגה, ואח"כ כתונת הפסים אשר עליו, ירצה על בשרו, ולא רצו להטביל כתנת הפסים בדם פן יכיר יעקב בשלמי הרעה הזאת בידעו שנאת אחיו, ע"כ הטבילו את כתונת יוסף הישנה, וכאשר ראה יעקב הכתונת הישנה, ולא החדשה הכירה, וחשב באמת שחיה רעה אכלתהו, ולא שלחו בו אחיו את ידם, ופי' "וישלחו את כתונת הפסים" פי שלחוה והצניעוה, וכתונת יוסף הישנה טבלו בדם השעיר, והביאו אותה בידם אל אביהם, וכן כתב "ויביאו אל אביהם":

[כ] ורש"י ז"ל פי' "כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת" וביאורו כי נכאת איננו שם אל מין ממיני הבשמים, אבל היא שם כלל כולל קיבוץ של מיני בשמים הרבה וצרי ולט הם הפרטים, (ובב"ר פ' צא יא) מפרש נכאת שעוה וכן ת"א ור"י ן' גנאח פי' פרי החרוב, ולד"ק הוא כולל כל דבר מזהב ואבן יקרה וכל דבר נחמד ואיננו חרובין ולא שעוה כי מה טעם "ויראם את כל בית נכתה", ושד"ל הביא מי"מ כי המלה משרש "נכת" שענינו "נשך", והוא כל מה שנותנים בפיהם לנשוך לטהר השינים ולהיטיב ריח הפה:

[כא] עיין תוס' הערוך ערך "לטס" מה שכתב רבו מוספיא ע"ז ובערוך השלם ערך "לטס" מה שהעיר ע"ז וברש"י כ"י הביאו הרש"ד, הוא מין עשב מר גדל בארצות החמות בין מיני הדגן, והוא טוב לרפואה:

[כב] ואו"ת "מה ממון מתהנא לנא", וכן פי' רש"י ז"ל כתרגומו, וכתב הנ"ל, ואפשר שפה ערבב ב' פירושים הפי' הא' "מה ממון", והפי' הב' "מתהני לנא" וכן תרגם יוב"ע "מַה הַנְיַית מָמון יְהִי לָן" ור"י ן' גנאח פי', בצע אהבת קבוץ הממון בחמס ובעושק, וכן פי' הרד"ק, ענין חמדה ועושק, וכן כתב רוו"ה עיקר בצע הוא ממון של איסור ורובו שנפש תלויה בו, ואמר "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו של אותו בצע יקח", ועיין (שמות יח כא) בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם על "שונאי בצע":

[כג] וכן פי' הרד"ק שם (שופ' ח כד) "מדינים הם ישמעאלים, כי בני קטורה הם, וקטורה היא הגר", ובפי' על התורה כתב, ואם קטורה זו הגר, הנה בני ישמעאל ובני קטורה אחים, ואם אינה הגר כלם הי' בני אברהם, והתחתנו המשפחות אלה עם אלה כי קרובים הי' וכן פי' שם הרלב"ג, וכן פי' הרשב"ם כי שניהם אחד הם לפי הפשט, וכן הרדי"א והעקידה הסכימו להח' ז"ל, ועיין רמב"ן שהשיג על הח' ז"ל בזה, וכתב כי המדינים אינם ישמעאלים, והרש"ד טען עליו בזה עיי"ש:

[כד] עיין יהל אור, והרלב"ג פי' ויבך אותו אביו, כי לא בכו זולתו מבניו ובנותיו עמו כי כולם היו שונאים אותו, וכן כתב הרדי"א שלענין נחמה הי' לו רבים מנחמים, אבל לא לענין הבכיה שאביו לבדו בכה אותו, כי אחיו ונשיהם לא הי' עוזרים בבכיה וזהו ויבך אותו אביו:

[כה] ובב"ר (פ' פד) "אין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו" ודעתם כי אמר בנותיו לכלול גם כלותיו שנקראו ג"כ בנות דרך חבה, וכן אמרה נעמי לכלותיה "שבנה בנותי" (רות א יא) כי לדעת אונקלס (במד' כו מו) לא היתה סרח בת בנו כי היתה בת אשת בנו כאשר הביא שם הרמב"ן ז"ל נוסח ת"א "ושום בת אתת אשר שרח" ע"כ אמרו ז"ל, שיאמר על כלותיו, וכן תיוב"ע "וכל נְשַי בְנוי" (ופדר"א פ' לו ולח) דרשו על בת דינה, ושד"ל פי' כי בנות אחרות נולדו ליעקב ככתוב (למטה מו ז) בנותיו ובנות בניו אתו, ולא הזכיר רק דינה מפני המאורע, ולא נכנסו בכלל השבעים נפש, כי נישאו לבני אחיהן ולבני דודיהן כיוכבד שנישאת לעמרם והנה כתוב לבד מנשי בני יעקב (למטה מו כו) לפיכך לא נמנו, רק דינה ושרח שנמנו נראה שהיו פנויות (ועיין למטה מו יו"ד הערה ג):

[כו] ובתנחומא (ויגש אות ט) מהו כי ארד אל בני (אבל לשאולה, אמר אני מת עם מיתת הרשעים לעוה"ב שהבטחני הקב"ה על י"ב שבטים והרי נטרף אחד מהן, שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות לכך אמר כי ארד וגו', וכן (במדרש אגדה לז לה) אמר יעקב לפני הקב"ה תן לי אות שלא ארד לשאול, אמר לו הקב"ה סימן זה יהי' בידיך שלא ימות אחד מבניך בימיך, וע"כ אמר כי ארד וגו' וכן הוא בפס"ז וכן הוא ברש"י על התורה, והח' ז"ל פי' לפי פשוטו, וכן פי' רש"י ז"ל "כפשוטו לשון קבר הוא", והדרש תדרש:

[כז] וכן תרגם יוב"ע וירושלמי "רַב סַפוקלַטורְיָא" והוא בלשון רומי הממונא על הריגת בני אדם וכן בשבת קח סע"א "ואחד הרגו אספקלטר", וכן בספרי בהעלותך פ' צא "אמר לספקלטור הרגני, וכן פי' הרלב"ג שהיה ממונה לצוות להרוג האנשים, ולהגיע להם העונש הראוי על מרים, ולזה תמצא שהוא שם מעצמו יוסף בבית הסהר, כי היא היה שליט ע"ז, וכן דעת הרמב"ן שהסכים לת"א, ורש"י ז"ל פי' שוחטי בהמות המלך, והרד"ק בשרשים שרש "טבח" הביא כולם תחת ענין אחד שהוא הזביחה קצתם זביחת הבהמות וקצתם זביחת בני אדם, ור"י ן' גנאח בשרשיו שרש "טבח" חלק בהם מה שהוא לענין זבח, ומה שהוא לענין בישול, ודמה אותם ללשון הערב שאומר למבשל הבשר עב"ך והחי"ת בעברי כ"ף בערבי, והרמבמ"ן כתב, כי המנהג מלפנים בארצות ההם שהאנשים השומרים ראש המלך הי' ג"כ ממונים על הריגת בני אדם מחויבי מיתה: