[א] וכן הוא בפס"ז (ברא' לח ב) שזה המעשה היה קודם המכירה, וכן בתוספות על התורה הובא מר' אברהם בעזאל כי האי וירד היה קודם המכירה, ודעת רז"ל (תנחומא א ויגש אות ט, תשא אות כב, תנחומא ב וישב אות ח, ב"ר פ' פה, שמ"ר פמ"ב ילקוט ברא' רמז קמד מדרש אגדה ברא' לח א) שהיה באותו הזמן שנמכר יוסף למצרים וכן הוא בסדר עולם פ"ב "יוסף פירש מיעקב אביו שלא שמשו כ"ב שנה, בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד וכו'" עיי"ש וכן דעת רש"י ז"ל וכן פי' הרד"ק והרדי"א ורע"ס והחזקוני והח' ז"ל ישיג ע"ז ודעתו שזה המעשה היה קודם המכרו, כי רע בעיניו הלחץ הזה לומר שנשאו ער ואונן ופרץ בהיותם בני ז', ופרץ הוליד בנים תיכף אחר שנה לנשואיו, כי אמר שאיננו ראוי להוליד עד שיהיה בן י"ב שנה:

[ב] ודעת רז"ל, כי כלב בן יפונה וכלב בן חצרון הוא איש אחד בשני שמות, ואעפ"י שלא נזכר בצלאל בבני כלב בן יפונה, רק בבני כלב בן חצרון הכל אחד, ודעתם שבדורות הראשונים הי' מולידים בני שמונה שנים ועיין (תמורה טז א) וברא"ם סוף ויקהל ד"ה "חור בנה של מרים היה" שהאריך בזה אחר שהעתיק דברי הח' ז"ל:

[ג] וכן הוא בג' (פסחים נ א, ב"ר פ' פה ילקוט רמז קמה) וכן פי' רש"י ז"ל, והרשב"ם והרמב"ן והרד"ק והרלב"ג והרדי"א, והיה סוחר משאר האומות והתגורר שם, ובעבור שהי' יושבי ארץ כנען בעת ההיא מפורסמים בסחורה הושאל שם כנעני על כל תגר, כי בני יעקב הי' נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות:

[ד] ועיין (למטה מו י) בפ' "ושאול בן הכנענית" בפי' הח' ז"ל וז"ל "לעד כי נשי השבטים הי' ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות, והזכיר זו לבדה בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית", ודעתו ששוע היה כנעני ממש מבני כנען, וכן רז"ל נחלקו בדבר אמרו (ב"ר פ' פד) "ר' נחמיה אומר כנעניות הי' ר' יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים, וכדעת ר' נחמיה הובא בתנחומא א ובתנחומא ב (במד' אות יב) שציוה יעקב לבניו ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצרים, ולא אחד מבניכם מפני שיש בכם (ובתנחומא ב "בהם" והיא יותר נכונה, ור"ל בני בניו וכן הרמב"ן ז"ל כתב שבנוסחאות שלנו בב"ר מצינו בכולן "א' מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען") שנשא מבנות כנען", וכן הוא בבמד"ר פ' ב "מפני שאתם נטלתם מבנות כנען", וכדעת ר' יהודה הובא בפדר"א פ' ל"ט שכתב "כל זרעו של יעקב לקחו אחיותיהם ושאר בשרם" (וכתב הגרד"ל נראה ר"ל אעפ"י שהי' שארי בשרם מן האם שוודאי היתה אסורה לבני נח) והטור על התורה פי' שלדעת ר' יהודה צריך לומר שששה בני לאה נשאו ששה תאומות מאחרות, וששה מאחרים נשאו ששה תאומות של בני לאה, כי בן נח מוזהר באחותו מן האם, ועיין (רש"י למטה נ יג) ע"פ "וישאו אותו בניו":

[ה] וכתב החזקוני, כי לשון יבם ויבמה הם מתיבות המשמשות בנין וסתירה כמו "פארות" (יחז' יז ו) "תפאר" (דבר', כז ד) "מסעף פארה" (ישעי' י לג), "בסעיפותיו קננו" (יחז' לא ו), כלומר הסר ממנה היבום להיות לך לאשה, וכן כתב רא"ב בנימוקיו כי לשון יבם ויבמה יש לפרש היפך הפעולה על דרך "תבואתי תשרש" (איוב לא יב) ופי' ויבם אותה עשה שלא תהיה עוד לה יבם:

[ו] עיין יהל אור וכן הוא בפס"ז (ברא' לח ח) "מיכן תשובה לאומרים כי ישבו אחים יחדו (דברים כה ה) אל הקרובים, שהרי ער ואונן אחים מאב הי', ולמדנו ייבום מיהודה, מה כאן באחיה ממש, אף להלן באחיה ממש, ברוך שבחר בדברי חכמים":

[ז] והמורה בפ' מט מהח' השלישי כתב כי טעם הייבום, כי היה מנהג קודם מ"ת, והשאירתו התורה, וכן כתב הרד"ק, נראה כי הדבר של יבום היה משפט הקדמונים קודם שנתנה תורה, ועיין רמב"ן מה שביאר ע"ז, וכתב כי היא סוד גדול מסודות התורה, וכתב החזקוני, קודם מ"ת כל הקרובין מייבמין ואפילו אביו של מת, וכיון שלא יבם "שלה" על יהודה ליבם, וכשנתנה תורה נתחדשה הלכה שלא ליבם אלא אחיו מן האב, ואעפי"כ, אם אין אחים נהגו ליבם בכשרים קרובים לה, וא"כ עשתה בהיתר מה שעשתה, כמו שעשה בועז לרות גם אחר מ"ת:

[ח] עיין יהל אור, וכן פי' רש"י ז"ל "הבן יקרא על שם המת", וביאר שד"ל דעת רש"י ז"ל, שאין הכוונה שהי' קוראים אותו באותו שם שהיה נקרא המת, אך הכוונה שהיה נחשב כאלו הוא בנו של מת פי' בנו של ער, אעפ"י שבאמת היא אביו אונן, וכתב, והרבה יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל שתפש על רש"י ולא דקדק, כי נקרא בשם המת לחוד, ונקרא על שם המת לחוד, והרא"ם תמה גם הוא על הרמב"ן ז"ל ולא דקדק בלשון רש"י ז"ל במליצת "על שם", ומהרש"ד העתיק דברי הרמב"ן ולא העיר עליהם מאומה גם יש"ר כתב "לא שהבן יקרא על שם המת", ולא הבין, והיל"ל לא שהבן יקרא בשם המת, עכ"ל, ועיין הכוה"ק שגם הוא הבין בלשון רש"י ז"ל כשד"ל, ויתמה ג"כ על הרמב"ן ועל הרא"ם שהסבו כוונת רש"י ז"ל לדעה שאינה מובן בלשונו, וכן פי' דעת הח' ז"ל:

[ט] וכן הוא (ב"ר פ' פה, ילקוט רמז קמה) שהיה חורש בגנות ומערה לאשפות, פי' דש מבפנים, וזורה מבחוץ:

[י] ואם כי כן הוא דעת חז"ל (יבמות לד ב) ותמר היתה עוד בתולה כשבא יהודה אליה, עיין במהרש"א שם ד"ה "כמעשה" שיקשה ג"כ מנא להו למימר דהוי נמי בער ואונן ששמשו שלא כדרכם, עד שהוכרחו מזה למימר ולדחוק דתמר בביאה ראשונה איעברה, אלא שמיעכה באצבעה, ואולי איזה סמך היה להם מתוך הכתוב למימר הכי:

[יא] ורלב"ג פי', ותתעלף הוא ענין כסוי והקפה, ר"ל שכבר הקיפה הצעיף סביב ראשה היקף אחר היקף, עד שנשלם לה כסוי פניה באופן שמכסות פניהם הנשים בצעיף:

[יב] וכן פי' הרד"ק ענין העטוף והכסוי, וכן תרגם יוב"ע "וְאַעַטְפַת", ואו"ת "וְאִתַקְנַת", ואולי כן הוא לאונקלס בלשון תיקון כמו שתרגם "ויאפד לו בו" (ויקרא ח ז) ותקן, או הוא כמו שפי' הנל"ג לשון סדור בגדים, לא כהח' ז"ל ולא כרש"י:

[יג] עיין יהל אור, ולפלא על הרשב"ם שכתב "והמפרשים שם עיר טועה", הלא היא דעת ר' חנין ושד"ל פי' ג"כ שהוא שם מקום, וכתב ומה שהקשה רשב"ם כי כתוב (למטה פ' כא) בָעינים בקמץ להורות על ה"א הידיעה, א"כ איננו שם פרטי, לא יקשה כלל, כי ביהושע טו לד מצאנו "הָעינם" בה"א והוא בלא ספק שם עיר ואפשר שנקראת העיר "עינים" ע"ש שני מעינות מים, ולפיכך היתה מקבלת ה"א הידיעה:

[יד] עיין מנחת כהן שיפרש, כי נחלפו אותיות תַפֻחַ הנזכר (יהושע טו לד) אל פתח, ויהיה פתח עינים ממש "תפח ועינם" והיוד נשמטת לפעמים:

[טו] ויו"ת כי כסתה מלשון כעס "ארום כעיסת אפין הות בביתא דיהודה, ולא הוה יהודה רחים יָתָה", והעקידה וכן הרדי"א פי' באופן אחד, כי עלתה בדעתה לעשות זאת, אולי תשא חן וחסד לפניו, ויצוה אותה ללכת עמהם לצאן, ושם מתוך השמחה יתאוה אותה לאשה, אבל הענין נמשך באופן אחר:

[טז] ובב"ר (פ' פ"ה) "בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים":

[יז] עיין יהל אור והרמב"ן השיג ע"ז, ודעתו כי היה בידו סודר קטן שהיא קצר כפתיל שיעטוף בו הראש ונקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל, והרא"ש ז"ל פי' כי שמלות הישמעאלים הי' להם פתילים וציצית בהם, לא למצוה, אבל לסימן, ואותו הפתיל היה לכל אחד בסימן למשפחתו בד' כנפות כסותו כמו שעושים בדגל, שכל שר יש לו בדגלו גוון נבדל להכרת שררתו, וכל אנשיו יהי' להם על בגדיהם אותו הגוון בפתיל שלו, ולהיותו דבר לסימן בקשה אותו, וכן החותם והמטה, וע"ש שהפתיל קשור בשמלה ת"א "שושיפך", והאות שאח"כ נאמר הפתילים לשון רבים, ואם פי' שמלה, הרי נתן לה שמלות רבות (וכקושיות הרמב"ן ז"ל), והרדי"א פי' שהפתילים הוא הסודר שבידו לנקות את פיו שיש בקצהו פתילים, ובפסיקתא זוטרתא (ברא' לח יח) "פשטיה דקרא חותמך שהיה חותם בו את הצאן, פתילך שהיה קושר בה את הצאן, ומטך שאוחז בו את הצאן, שכן עושים הרועים, קושרים חבל בראש המטה, והוא ענוב ונכנס בראשו של כבש, והוא מושך, והעניבה מתקשרת ונאחזת הצאן", והחזקוני פי' חותמך לחתום הקשרים של צמר, ופתילך לקשור הצמר, ומטך לישען עליו, ומחכם צרפתי (חצי מנשה) חותמך, יהודה היה נושא עמו סיקרא לחתום הבהמות, ופתיל לקשרם, ומטה להנהיגם:

[יח] והמורה בפמ"ט מהח' השלישי כתב "ומאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז מלמד אותנו שעניני המשגל כולם, ואפילו המותר מהם הוא בושת עלינו לדבר בו, וראוי לשתוק ממנו ולהסתירו ואפילו אם יגרום הפסד ממון, כמו שתראה יהודה עשה באמרו טוב שנפסיד וישאר לה מה שבידה משנתפרסם לבקש ונוסיף בשת":

[יט] והרד"ק כתב משלש שם, והכ"ף הוא כ"ף השיעור ככ"ף "כעשרים איש" (ש"א יד יד) והדומים לו, ובפי' (לש"א כה לח) ע"פ "ויהי כעשרת הימים" הכ"ף הוא הכ"ף האמיתית ר"ל לעשרת הימים, וכן כמשלש חדשים ר"ל למשלש חדשים, וכתב הרש"ד והנכון כמו שכתב במכלל שהוא כ"ף השיעור והקירוב, ותורה כי אין השיעור או המנין והמספר מדוקדק ומצומצם רק קרוב לו:

[כ] ורש"י ז"ל פי' י"א לא הוסיף, וי"א לא פסק, וכתב הרד"ק מצאנו בתרגום שתי נוסחאות, יש נוסחא "ולא אוסיף עוד למדעא", ויש נוסחא "ולא פסק עוד מלמדעא", (ועיין סוטה יו"ד ב) מאמר שמואל סבא וכו', כיון שידעה שוב לא פסק ממנה, ועיין ברשב"ם שכתב "אם אתה מפרשו לא פסק לא הי' לו לכתוב "לדעתה" אלא "מלדעתה", (כן הגיה הרש"ד בביאורו) והחזקוני פי' "לא הי' לו לכתוב לדעתה אלא מדעתו"

[כא] כמשיב ידו" היה כמו משיב ידו, לא משיב באמת, כי לא בפעולת הולד נעשה כן, רק בפעולת הכח הדוחה שדחה את אחיו לחוץ, והוסג אחור זה עם ידו (רע"ס) "כמשיב ידו" השיעור שאדם יכול להשיב ידו, שאם היה חוזר אל הילד היה לו לומר "ויהי כאשר השיב ידו" (טור עה"ת):

[כב] עיין ברמב"ן ז"ל מה שכתב ע"ז, וכן בעל הכוה"ק ימאן בפי' הזה וכתב "אמת שהנגינה מסכמת לפי' הראב"ע כי הושם טפחא במלת "מה פרצת" וחובר "עליך" במונח אתנחתא, אבל אין לשון המקרא מיושב היטיב לדבריו" עיי"ש, ויוב"ע תרגם ג"כ כדעת בעל הטעמים, אך הוא פי' בדרך הדרש:

[כג] וכן הוא (ב"ר פ' פה) כל הפורצין ממך עומדין שנאמר "עלה הפורץ לפניהם" (מיכה ב יג):

[כד] וקרוב לזה תרגם אונקלס "מָה תְקוף סַגי עֲלָך לְמִתְקָף" פי' מה תוקף גדול אתה עתיד להיות תקיף, וכתב שד"ל שכוונת אונקלס על שיצא ממנו דוד כמפורש בתרגום ירושלמי, ועיין לחם ושמלה, ונתל"ג, שהם הסבו דעת אונקלס לכוונה אחרת, וכתבו, שאונקלס הפך הלשון כאלו אמר מה פרץ פרצת עליך, ולשון "תקוף סגי" הוא תרגום לשון פרץ, ולשון "עלך למתקף" הוא תרגום לשון "פרצת" שהוא עבר במקום עתיד, וענינו כמו מה פרץ תפרוץ, מה היה לך לפרוץ, ולא כהנחת בעל הטעמים ולא כפי' הח' ז"ל: