[א] עיקר הוראת "קנה" איננו רָכֹש ע"י כסף, כ"א ע"י הכח, ובמובן זה יכונה ד' בשם "קונה שמים וארץ" יען כי הוא ברא אותם, ורז"ל פי' קניתי איש את ד', המצאתי בעולם איש שלא היתה בריאתו כאחד ממנו, וקניתי עם ד', כי הוא שם בו חלקו שנפח בו נשמה, וסמכה המעשה לעצמה, לפי שהיא עיקר המצאת הולד, ובבטנה נוצר וגדל עד שיצא. ובדרז"ל (ב"ר פ' כב) "האי את דכתיב הכא מהו, לשעבר אדם נברא מהאדמה, וחוה נבראת מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותינו, לא איש בלא אשה, ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה":

[ב] וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער יב) "וכראות חוה כי מין האדם עומד בהוליד קין, ע"כ אמרה קניתי איש את ד', ובעבור זה לא הזכיר משה לפרעה רק השם הנכבד, שהוא אלהי העברים שיוכל המקבל כחו בארץ לחדש מופתים", וביאור דבריו, פי' בשם זה (הויה) יתחדשו אותות ומופתים, ע"כ לא הזכיר משה שם אחר לפרעה, לפי שהיה צריך לחדש מופתים לעשות פלאים בקרבו, ולפי שזה השם מחדש מופתים, ע"כ לא מצאנו אותו בס' קהלת, רק אלהים, כי ידבר שם על מעשים אשר עליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע, ואין כל חדש תחת השמש:

[ג] והרד"ק ז"ל בפי' לבראשית הביא המאמר הזה מהח' ז"ל וסיים "ומה טוב פירושו למבין" ועיין (יסוד מורא שער י"ב) שכתב וז"ל "ובעבור שאין בארץ דבר עומד רק נשמת האדם לבדו, ע"כ לא תמצא השם הנכבד נזכר במע"ב רק מלת אלהים, שגם השם נקרא על שמם (פי' כי לא היה בארץ מי שיוכל לקבל אור השכל העליון הנרמז בזה השם) ונקרא עם אלהים עד שנולד קין" (פי' מן הפ' ויכלו עד לידת קין הזכיר שם העצם, אך לא הזכירו לבדו, כי אם בצרוף שם אלהים, ואמר ד' אלהים) ועיין (למעלה ב יב) לפי שאז לא היה מי שיחיה לעולם רק המינים שהם בכללם קיימים, כי הפרטים עולם אבד הם, אבל מכח נשמתו מזכירו בצירוף אלהים, אבל לא לבדו, כי עדיין לא הוליד בן, ואולי ימות ויאבד המין, אך כאשר נולד קין ונתקיים המין, נאמר השם העצם לבדו "קניתי איש את ד'", ומזה תבין כוונת הח' ז"ל שכתב "והאדם כאשר ראה שלא יחיה בגופו וכו' כי הנה נמצא בארץ במין כמו שהוא נמצא למעלה בעצמים" פי' ר"ל העצם השכל נמצא בארץ במין כמו שהוא נמצא למעלה באישים, כי המה קיימים לעולם, וזהו שדרשו ז"ל שרצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאינו מתקיים שתף מדת הרחמים עם מדת הדין והקדימה לה, ומשהגיע לקניתי איש את ד', שהיה אדם שותף בו, אמר מעתה אינו יכול לעמוד אלא במדת רחמים לבד, לכך לא הזכיר אלא שם של ד' אותיות:

[ד] וכן כתב רב"ח "ולזה הזכיר בפרטי הנמצאים שבכל יום ויום כי טוב, אבל עם שאר הנמצאים כולם הוא מצוי בפועל, ומזה הזכיר על הכלל טוב מאוד, לפי שֶהַכל יותר שלם מן החלק, והח' ז"ל בהקדמת פירושו לקהלת מבאר, שכל מעשה יפרד לארבעה ראשים טוב כולו, או טוב רובו ורע בקצהו, או רע כולו, או רע רובו וטוב בקצהו, והחלק הראשון הוא מנת בני אלהים, והחלק השני הם החיים אשר על פני האדמה והשנים הנשארים נעדרים לא יתכן המצאם, כי לא יעשה ד' אלהים דבר כי אם טוב, כי הכל לעולם הוא טוב, וכן כתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואם היה שם רע היה בקצהו, כי בעבור רע מעט אין בדרך החכמה העליונה למנוע טוב רב (פי' כי מה שנראה בו רע הוא מעט מזעיר לתכלית שלימות כלל הבריאה) ושורש הרע מחסרון המקבל, ואם אין לנו יכולת לדמות מעשה אלהים כי אם אל מעשיו, בעבור היות הכל מעשיו, הנה ראינו ילבינו הבגדים השטוחים לשמש ויחשכו פני הכובס, והלא הפועל אחד יוצא מפועל אחד, לכן ישתנו הפועלים בעבור השתנות תולדות המקבלים, ועיין מקו"ח (במד' טו ב) שהאריך לבאר דעתו וכונתו בזה:

[ה] ובפדר"א (פכ"א) "הגיע ליל יו"ט של פסח, אמר אדם לבניו, בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהם, הקריבו גם אתם לפני בוראנו, והביא קין ממותר מאכלו קליות וזרע פשתן, והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן":

[ו] הוראת שם מנחה הוא דבר שהעבד מראה בו הכנעתו לאדוניו, יורה בו שפלות מדרגותו נגד מי שנתעלה עליו במדרגה, וכן ישמש שם מנחה על המס והארנוני הניתן מן העבד אל יד המושל בו כמו "ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה" (ש"ב ח, ב) ולכונה זו ישמש שם מנחה בשלוח גם אל כל מתנה הנתונה מאדם לחבירו, כמו "מנחה לעשו אחיו", שרצה בזה להראות לעיני עשו שהוא נכנע תחתיו ומכבדו כאדון על העבד, מזה נ"ל שהוא משרש נח שהוראתו גם ההשפלה וההורדה מלמעלה למטה, כמו "כאשר יניח ידו" (שמות יז יא) שהוא היפוך ירים ידו, ולזה קראו רז"ל תפלה שאחר חצות היום בשם תפלת מנחה, כי מחצות היום ואילך השמש שוקעת ממעמדה באמצע הרקיע ומשפלת ויורדת למטה עד גמר שקיעתה, דומה למליצת "רפה היום לערוב" (שופ' יט ט), עיין תוס' פסחים דף ק"ז ד"ה "סמוך למנחה" שנתחבטו בטעם שם תפלת מנחה, והנה העני שביתו ריקן ואין בידו מאומה להקריב ממנו קרבן רק עשירית האיפה, והמעט הזה שבידו יביאנו להש"י, ירַאה בזה גודל כניעותו יותר מן העשיר המביא פר, לכן על קרבן זה שהוא מעט מאוד בכמותו הונח שם קרבן מנחה, וזה שאז"ל מי דרכו להתנדב מנחה עני (הכוה"ק):

[ז] וכן ת"א "מִבַכִירֵי עָנַה ומִשַמִנְהון" כי ראה להביא גם מהשמנים שבהם, וכתב הריק"ם מה שלא נאמר בו ויבן מזבח ולא ויעל עולות כמו בנח, כי לא הותר לו שחיטת בשר, ועד שהותר לנח לא העלו עולות, כי הם לא שחטו את הקרבן אלא הניחו חי קשור באותו מקום הקבוע לו כדי שירד עליו אש מן השמים לאכלו, ועיין (למטה פ' ד' בקרני אור הערה יא):

[ח] ובפדר"א (פ' כ"א) "הביא קין מותר מאכלו זרע פשתן" וכן הוא בתנחומא ברא' (ס' ט) "ורבנן אמרי זרע פשתן היה" וכתב מהרש"ל דייקי זה מדלא כתיב מן האדמה, או מפרי העץ, ש"מ שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף והיינו פשתן, ונקרא ג"כ עץ, שנא' ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר "מפרי האדמה" שהוא פרי כמו מן העץ, והוא אדמה שאינו עץ, הא כיצד, אלא שהוא זרע פשתן שהוא אדמה ועץ, ולפיכך נאסרו כלאי בגדים שלא יתערבו מה שהוא מנחת קין עם מה שהוא ממנחת הבל, וכן הוא (פדר"א שם ילקוט רמז לה) "אמר הקב"ה ח"ו לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם אפילו באריגת בגד שנאמר (דבר' כב יא) "לא תלבש שעטנז" אפילו היא מרוקבת לא תעלה עליך, שנאמר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא יט יט):

[ט] ורש"י ז"ל פי', וישע ויפן וכו' וכן ואל ישעו (שמות ה ט) אל יפנו, וכתב בעל ס' הזכרון וכן הביאו שד"ל כי טעות נפלה בספרי רש"י, כי רש"י ז"ל לא נתכוין לפסוק "ואל ישעו בדברי שקר", (שמות ה ט) כי שם פי' שלא יתכן לפרשו כמו וישע, ולא שעה, כי כאן אחריו אֶל, ושם אחריו בְ, אבל כוונת רש"י הוא לפסוק ולא ישעה אל המזבחות (ישעי' יז ח), וכן כתב החזקוני, דא"כ קשה ליה מניה וביה:

[י] שעיה ופניה ענין אחד, וההבדל ביניהם, לשון פניה לא יפול כ"א על נטיית הפנים, ולשון שעייה נופל על נטיית כל הגוף, ועל שניהם ישמש מלת "אל" כשהנטיה אל הדבר, ושימוש מ"ם כשהנטיה מן הדבר, ועם שימוש הבי"ת יהיה השעיה על עמדו, והיינו בדבור כמו "ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה ט) ולשון זה של פניה לא נמצא בכל המקרא" כי אם בין אדם למקום, ולא שעו על קדוש ישראל (ישעי' לא א) "ישעה האדם על עושהו" (שם יז ז) "אמרתי שעו מני" (שם כב ד), כמה לא תשעה מני (איוב ז' יט), וכן כולם, וגם זה ראיה לדברי רש"י ז"ל בפ' "ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה ט) וכל שעה שהוא פניה ואינה סמוכה למלת "אל" או "על" אין לה שום משמעות, והפייטנים לא נזהרו בזה (רוו"ה) שרש "פנה" נרדף עם שרש "שעה" בהוראה אחת, "ואל מנחתו לא שעה", פי' לא פנה וכדומה, וכמו שעשו חכמי המשנה מן הפעל העבר בקל "שָעָה" את השם "שָעָה" לחלק הזמן (איינע שטונדע) והרבוי שעות, ומשמש התלמוד על זמן ג"כ בשם שָעָה, "השעה צריכה לכך", ר"ל הזמן, "בשעת התפלה", ר"ל בזמן התפלה, כן עשה ג"כ העברי מן שרש "פנה", ומזה "לפנות ערב", לשעת ערב, ר"ל לעת הערב (שרשי לבנון) ועיין יריעות שלמה ח"ג יריעה מג שפי' מלת "שעה" שהוא לשון מציאת נחת ורווחה, ומזה ושעשע יונק על חור פתן (ישעי' יא ח) ילד שעשועים (ירמי' לא כ):

[יא] וכן הוא (פסיק"ז ברא' ד ד, מדרש אגדה ברא' ד ד) וכן הוא בס' הישר ורש"י בפי' עה"ת, והרב החוקר ר"א ברלינער בזכור לאברהם כתב שכן הוא בתרגום היוני של השבעים, (ובב"ר פ' כב) "הבל הקריב בלא הפשט וניתוח מכאן ואילך בהפשט וניתוח, וכתב הרד"ק כי הם לא שחטו את הקרבן, אלא הניחו חי קשור באותו מקום הקבוע לו, כדי שירד עליו אש מן השמים לאכלו כמו שהיה עושה לקרבן אביו, כי לא היו שוחטים, כי לא היו אוכלים בשר, וכן פי' (למעלה הערה ז) בשם הריק"ם כי מה שלא נאמר בהבל ויבן מזבח ולא ויעל עולות כמו בנח, כי לא הותר לו שחיטת בשר:

[יב] ודעת רבי (ספרא שם סי' נד) ימים ממש ועיין התוה"מ מה שכתב ע"ז, ובתנחומא ברא' (סי' ט) יש מקץ שנה, ויש שנתים, ויש ימים, ויש ארבעים שנה, ואמרו ז"ל בני ארבעים שנה היו קין והבל, (ובב"ר פ' כב ילקוט בר" רמז לה) איתא הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מנ' יום, ובס' יוסיפון כתב שהיה הבל בן מאה שנה כשנהרג:

[יג] כ"מ שבא שם ימים על השנה היא תמיד על שנת המחזור מיום ליום "כמו ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" "ולקץ ימים אשר יגלח" דגבי אבשלום פי' מי"ב חודש לי"ב חודש, וכדומה:

[יד] עיין יומא נ"ב רע"ב בפי' רש"י ז"ל על חמש מקראות בתורה שאין להם הכרע, שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם, ועיין בתוס' שם ד"ה "שאת" שיקשה דלא נקטינהו כסדר שהן כתובים בתורה והכי הוה ליה למימר שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ועיין בח"א מהרש"א שם, ועיין למטה מד כב ובביאורי שם:

[טו] ובב"ר (פ' כב) "רובצת אין כתיב כאן אלא חטאת רובץ, בתחלה הוא תש כנקבה, ואח"כ הוא מתגבר כזכר", ע"כ בא רובץ לשון זכר על חטאת שהוא לשון נקבה, לפי שהוא רובץ בכח עצום כשחל על דרך, וכדוב שכול משתוקק אל האדם לטרפו, אם לא יתגבר עליו האדם טרם יפגשו:

[טז] אם פי' ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו ידבר על הבל אחיו, כאשר פירשו בו, ורצונו שמ"מ ימשול בו להיותו אחיו הקטן ממנו, יתכן לפי זה שקין הגיד דברי ד' אל אחיו לאמר לו שראוי לו להכנע תחתיו בדבר ד' וזהו אמרו ויאמר קין אל הבל אחיו שהגיד לו את כל אלה הנאמר לו מפי ד' ומזה נתעוררה המחלוקת ביניהם עד שהרגו (ר"מ חפץ):

[יז] כן הוא בב"ר (פ' כב) וכן פי' רש"י ז"ל, וכן פי' הרלב"ג והוא חסר הנושא כמו "ומאכלו בריאה" (חבקוק, א טז) שהוא חסר הנושא המתואר בבריאה, וענינו איש חטאת:

[יח] כוונת הכתוב להודיע שאדם רשאי למשול ביצרו, ואין היצר מכריח את האדם, אלא האווי והתשוקה הנכנסת באדם לרצונו, ואם ייטיב שאת, או לא ייטיב, איך שיהיה תמיד לפתח חטאת רובץ, כלומר העון והפשע שוכב על הפתח ורובץ בין המשפתים, ואינו נכנס בביתך בחוזק יד, אלא אתה קראו ואליך תשוקתו, ואתה מושל בו, ומצוה שיבוא בחדר משכבך ועל מיטתך והוא לא ימשול בך (ר"מ חפץ):

[יט] ויונתן וכן הירושלמי תרגמו "אִיתָא וְנִפוק תַרוֵיָנן לְבָרָא", פי' שאמר לו לכה ונצא השדה, וכן הוא בהעתקה היונית אשר בידינו, וכן פי' הרמב"ן ז"ל, שהוא דבוק עם "ויהי בהיותם בשדה", כי אמר לו נצא השדה, והרג אותו שם בסתר, וכתב שד"ל "רבים נפתו אחרי הנסח השמרוני (ואחריו תרגום אלכסנדרי ותרגום ירושלמי) שכתוב בו נלכה השדה ול"נ כמו (שמות יט כה) "וירד משה אל העם ויאמר אליהם" שענינו אמר להם מה שנזכר קודם לכן, אף כאן קין הגיד להבל כי ד' נראה אליו ונדבר עמו, והגיד לאחיו דברי ד' או מקצתם ומתוך כך יצאו לריב וקם עליו והרגו", והכוה"ק פי' ויאמר קין אל הבל אחיו בשביל אחיו על מה שנשאל למה חרה לך ולמה נפלו פניך וע"ז השיב קין ואמר בשביל הבל אחיו חרה לו ונפלו פניו ובזה אין המקרא חסר כלום, והתוה"מ פי' בענין אחר עיי"ש, ועיין שרשי לבנון שרש "אמר" שיש אמירה שהוא מחשבה בלב (עיין שרשים לרד"ק) ויפרש שהכוונה בויאמר קין אל הבל אחיו, הכוונה בו ויחשוב אל הבל אחיו, ויובן בו להרע לו, וסופו מוכיח עליו "ויהי בהיותם בשדה" וגו':

[כ] וכן הוא בתנחומא (ברא' ט) והאיך הרגו עשה לו פציעות פציעות חבורות חבורות באבן, בידיו וברגליו שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצוארו, (ובב"ר פ' כב ילקוט ברא' רמז לח) במה הרגו רשב"ג אומר בקנה הרגו וכו', ורבנן אמרין באבן הרגו, וי"א נתבונן קין מהיכן שחט אביו אותו הפר שנאמר (תה' סט לב) "ותיטב לד' משור פר", ומשם הרגו מן הצואר מקום הסימנין, ויו"ת "וטבע אבנא במצחיה וקטליה", ובפסק' זוטרתא (ברא' ד ח) "אל הבל, אל לשון אלה, שהרגו באלה, פי' בחרב, ועיין ערוך השלם ערך אלה א:

[כא] הוא החומר הבלול מחלקים דקים מאוד דומים בד בבד עם כל חלקי הגוף, הלא הוא גוף האדם במצב הנוזלי אשר בשטף מרוצתו על תקופתו ימצא לכל חלק וחלק את החומר הראוי לו, הרוצח נפש אדם יטוש ויפריד ויפוצץ את החומר הנאחז והדבוק בעצמות גוף החי, ומפני זה דמים בל"ר (עטרת צבי) כשהכוונה על אדם הנהרג אומרים על הרוב בלשון רבים כגון "מדמי אבנר בן נר" (ש"ב ג כח) (שד"ל):

[כב] ובדרז"ל (סנה' ל"ז א, ב"ר כב, מדרש אגדה ברא' ד' י) דמי אחיך שהי' דמו מושלך על העצים ועל האבנים:

[כג] ובדרז"ל (סנהד' לז א, ב"ר פכ"ב ילקוט ברא' רמז לח) דמי אחיך דמו ודם זרעותיו, ועיין במזרחי שהקשה על אונקלס מה שלא הזכיר דמו ותרגם קַל דַם זַרעין וכו', ותירץ מפני שהוא מבואר מן הכתוב, ועיין במיני תרגומא מה שכתב ע"ז:

[כד] וכן פי' הרמב"ן, ור"מ חפץ פי', שזאת אינה קללה ורעה מאת ד', אלא הגדת דברים כאלו אמר, ועתה הנך ארור ומקולל מן האדמה, ירצה שהאדמה מקללך בעבור זה שהוכרחה להיות חבר בחטא לקבל בקרבה דם אחיך:

[כה] וי"מ נע הוא ממקום למקום, כמו ינוע בכברה שהוא מצד לצד, ונד הוא תנועה במקומו, כמו "כאשר ינוד הקנה במים (מ"א יד טו) וכן קין יטולטל ממקום למקום, וגם במקום שיעמוד לא ימצא שם מרגוע ומנוח לכף רגליו, וכן בדרז"ל (ב"ר פ' כב) נע שיהי' נע ממקום שהי' שם, ונד שלא תהי' לו ישיבה בשום מקום אלא ינענע גופו כשכור, כיון שעשה תשובה, חסרו ממנו האחת, כמו שאמר "וישב בארץ נוד קדמת עדן" (למטה פ' טז) ולא אמר נע, וכן הוא (תוספתא זהר דף נד ב) כיון דאמר קין גדול עוני מנשוא מחל ליה קב"ה פלגי מעונשיה בגין דגזר עליה בקדמיתא, ואמר ליה "נע ונד תהי' בארץ", והשתא אשתאר בנוד בלחודוי הה"ד ויצא וגו' וישב וגו' כלומר דכד נפיק מן קדם ד' הוה בגין למהוי נד בארעא ולא נע:

[כו] וכן הוא בדרז"ל (ב"ר פ' כב ילקוט ברא' רמז לח) "כשיצא קין פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי פי' נתקרר ונח ממני מדה"ד, וכן בתיקונים תיקון סט "ויאמר קין אל ד' גדול עוני מנשוא, הכא תב בתיובתא ואתחרט":

[כז] ונכון הוא כי יקראו בלה"ק תחילת כל דבר בלשון ראש "ראש דברך אמת", וכן גדול הדור ראש העם", והמשובח "ראש בשמים", וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה, והעקב בו אחרית וסוף, וכן יאמר הכתוב לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה, ולפי שהשכר בסוף כמו העקב סוף הגוף, כן השכר סוף המעשה, והמעשה לא יגמור לאדם עד יום מותו:

[כח] ובפדר"א פכ"א "אמר קין לפניו, רבון העולמים גדול עוני מנשוא שאין בו כפרה, ונחשב לו הדבר הזה כתשובה" וכתב ע"ז הגרד"ל משמע דלאו תשובה גמורה היתה וכמ"ש (סנהד' קא ב) שבא בעלילה, פי' שאמר דברים של נצחון שאין להם תשובה:

[כט] ובב"ר (פ' כב) אתמול גירשת את אבא, ועכשיו את מגרשני, הן גרשת אותי היום, שמא מפניך אסתר, אתמהה ? וכן ת"א "ומן קדמך לית אפשר לאטמרא":

[ל] ודעת הרמב"ן ז"ל כתרגום יונתן שפי' המלה שבעתים לא יאמר על השבעה הנפרדים רק על הכפל דבר אחד שבעה פעמים, ועיין תוס' ב"ב דף ח, ב' ד"ה "ומצדיקי הרבים ובתנחומא ברא' סי' וי"ו:

[לא] והח' ז"ל בפי' לישעי' שם פי', הנביא כאור שבעת הימים והטעם כאור שבעת הימים מחובר", וביאור דבריו שאור החמה יהיה ביום אחד כמו שהיה האור של שבעת הימים שְבַעְתָם יחד, ובס' יסוד מספר כתב הח' ז"ל, רק טעם יהיה שבעתים (ישעי' ל כו) כאשר פי' כאור שבעת הימים, אך יהיה כפול אור שבעת הימים" וכתב ע"ז ר"ש פינסקער בביאורו כי חזר כאן מפירושו לישעי' כי שם פי' מלת שבעתים, כאלו כתוב שְבַעְתָם כמו הקרי (ש"ב כ"א ט) ואמר שם "פירושו כאשר פי' הנביא כאור שבעת הימים, והטעם כאור שבעת הימים מחובר", ור"ל שאור החמה יהיה ביום אחד, כמו שהיה האור של שבעת הימים שְבַעְתָם יחד, אבל כאן אמר שיהיה כפול אור שבעת הימים, אם באיכות שיהיה חוזק האור פעמים, או בכמות שיהיה כאור של ארבעה עשר יום, ומפרש שבעתים עפ"י הרבוי זוגי שלו שהוא מורה על כפול, ולכן הקרי והכתיב שבעתים, ובס' יסוד מורא שער י"ב כתב וז"ל "וככה כאור שבעת הימים פי' שבעתים שכל יום הוסיף האור ובשביעי, עמד":

[לב] וכן הוא בב"ר (פ' כב) לכן שיראת ממני אני מאריך לך עוד שבעה דורות, וכן דעת התרגום, וכתב הנתינה לגר אף שאונקלס תרגם "לכן כל קטיל קין לשבעה דרין יתפרע מניה" ומשמע לכאורה דכוונתו "יתפרע" על ההורג את קין, ולא על קין, וזה אינו, דא"כ סתר א"ע אח"כ בתרגומו (פסוק כד) "ארי שבעה דרין איתלין לקין" ע"כ נראה שכוונתו ג"כ כפי' רש"י ז"ל שיחסר הנשוא, ומאמר כל קטיל קין הוא מאמר בפ"ע, ר"ל, שההורג קין.... יבוא עליו עונש כך וכך, ואח"כ אמר "לשבעה דרין יתפרע מניה" ר"ל קין, והאו"ג כתב שהגי' היה בתרגום "כל קטוליא קין" וכן הוא בס' "יאר", ונראה כוונת אונקלס מפני שהעברי לשון קצרה כמו שפי' רש"י ז"ל, והמתרגם היה צריך שיהי' דבריו מובנים אל העם ע"כ שם כל הורג נפרד מקין, והוא דרך קריאה "כל הורג"! כל קטוליא! כל הרוצחים שמעו דבר ד', קין שבעתים יוקם, קין לשבעה דרין יתפרע מניה, ואין לכם רשות לגעת בו עכשיו וכן פי' הרדי"א, ודעת הרמב"ן והרד"ק שהכתוב יאמר על ההורג את קין, וכן כתב הר"ן, ובביאור "שבעתים" פי' הרד"ק בשרשים שרש "שבע" ר"ל נקמות רבות ינקם קין ממי שיהרגהו, ולא ירצה לומר שבעתים יוקם דוקא, כי שבע ושבעה יבואו לסך חשבון שאינו חשבונו אלא יותר כמו שבע כחטאתיכם (ויקרא כו כא) שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז) ר"ל פעמים רבות:

[לג] ודעת ר' לוי בשם ר"ש בן לקיש (ב"ר פ' כב יב, ופ' לב ה) "תלאו ברפיון ובא המבול ושטפו", פי' תלאו באויר פי' שלא נגמר דינו, והיה דינו תלוי עד המבול שהיה קץ כל בשר, וא"כ חיה אלף ותרנ"ו שנים:

[לד] עיין יהל אור גם אפשר לפרש כי שת לבדו ונח לבדו בזמנו חיו יותר משבעה דורות, וא"כ אין לשבש הגי' כדעת המוטוט:

[לה] והקשה הרדי"א אם כדברי הראב"ע שהיתה הנקמה שזרעו של קין נמחה במבול יקשה ג"כ, כי הנה שת נולד שנים רבים אחרי קין והי' ממנו, ועד המבול ט' דורות שהם שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח, ואיך נתקיימה ג"כ הנקמה בדור השביעי, ולדעתו עד שמונה דורות, שתהי' מיתתם נתלית עד שמונה דורות, כאלו אמר לשבעה דורות יוקם הדם הזה מקין, עיי"ש מה שפי' שהי' השבעה דורות מחנוך והיה זה מפני ישובו של עולם כדי שיתעסקו בפו"ר. ויתחיל הישוב בעולם והמלאכות בין בני אדם ונשלמו בזמן המבול:

[לו] עיין עקידה ברא' שער י"א, שפי' כל מאמרי חז"ל המובאים בב"ר פ' כב על הפ' וישם ד' לקין אות ויפרש דעת אבא יוסי שאמר קרן הצמיח לו, שהצמיח לו קרן ישועה בו יתחיל לנגח הסברות הנפסדות ולחתור מחתרת בה יוכל לראות אור:

[לז] ובפדר"א פכ"א, מה עשה הקב"ה נטל אות אחת מכ"ב אותיות שבתורה וכתב על זרועו של קין שלא יהרג, שנאמר וישם ד' לקין אות, ובתיוב"ע "ורשם ד' על אפי דקין אתא מן שמא רבא ויקירא", וכן כתב רש"י ז"ל חקק לו אות משמו במצחו, וחכמי האומות כתבו, הביאו הרדי"א שהיה האות רעש האיברים שהפיל הקב"ה בגופו של קין שהוא חולי בעצבי התנועה, ומפניו הי' הבע"ח יראים ונרחקים ממנו:

[לח] ובב"ר (פכ"א ט) למזרח עדן, לכך כל הרוצחים בשוגג גולים לערי מקלט שהם במזרחו של א"י, שנאמר אז יבדיל וגו', מזרחה שמש (דבר' ד מא) וכן פי' רש"י ז"ל:

[לט] כתב המעמר, כי לחכמי העמים הוקשה איך קין בן לאדה"ר כבר בנה עיר, ופי' עיר מלשון ערבי ששם הוא מערה, ובונה פי' תיקן כמו ויבן את הצלע, כי בני אדם הראשונים שכנו במערות כנודע, וכתב רוו"ה כי מערות אלה הי' נקרות סלעים וחורי עפר וכפים למסתור מזרם וממטר, ונמצאים עוד באסיא חרבותיהם, ובאפריקי יושבים בהם עדנה, ונשאר שמם עיר גם על קבוץ בתים אחריהם. והכוה"ק כתב שהתורה הודיעה לנו שם העיר אשר בנה לידע היכן ארץ נוד שישב בה, ומצאנו ראינו שם העיר חנוך בא"י בחלק אשר סמוך לים הגדול, ויושבי הארץ הטובה ההיא העידו שיש להם בקבלה איש מפי איש ששם העיר ההיא חנוך לא נשכח מהם גם אחר המבול:

[מ] וכן יקשה הרדי"א לפי' רש"י ז"ל שפי' שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו, כי הנה למך לא היה שביעי לקין כי אם ששי, ותירץ כי נתקיימה הגזירה באשר היה שביעי לאדם:

[מא] ובב"ר פכ"ג ב (וברש"י עה"ת) עדה שלקחה לפו"ר, וע"ש שמגונה עליו ומוסרת מאצלו, עדה תרגום של סורה צלה היא של תשמיש, ע"ש שיושבת תמיד בצלו, ולד"ק שלקח נשים מב' המינים מן הלבנים ומן השחורים ויהיה עדה מלשון עדי, וצלה מן צל:

[מב] וכתב פילון היהודי בס' "חיי משה" ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי, כמו מוי בלשון ארמי, ומן שה שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה, בין בלשון מצרי בין בלשון עברי, וכן כתב יוסף פלאווים, כי המלה מורכבת וענינו "מֻצָל מִמַיִם" וכן ביאר לנו הכתוב "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב יוד) ועיין ביאורי שם:

[מג] ובתנחומא בר"א סי' יא ילקוט רמז לח, והובא גם ברש"י עה"ת, שהי' נשיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו שהי' למך סומא ותובל קין משכו וראה את קין ונדמה לו כחיה, כי יש מרז"ל שאמרו הבאתי למעלה הערה ל"ו) כי האות שנתן לו שיצא לו קרן במצחו, וכשראה אותו הילד מרחוק חשב שהוא חיה מפני הקרן שהי' לו, ואמר ללמך משוך, ומשך ובא לו החץ בלבו ומת, כיון שהגיע אליו אמר לו הילד אדם הוא שהרגתי, ומפני הקרן שהי' במצחו חשבתי שהוא חיה, ואמר ללמך זהו קין זקני, לקח הילד וחבטו בקרקע ומת והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן, והספור הזה נמצא ג"כ בספרי הרומיים, והם לקחו הדברים האלה מדברי יוסיפון. ולפי דברי רז"ל בב"ר לא הרג למך לא את קין ולא את הנער:

[מד] לפי שזכר בקין מספר שבעה זכרם ג"כ שבעים ושבעה, ושבעים ושבעה, עשר שביעיים, כלומר עשר פעמים יאריך לי עליו ויותר שבעה: (רד"ק):

[מה] והריק"ם פי' הביאו הרד"ק והטור על התורה, בשביל שנשא למך שתי נשים והיו מתקוטטות יחד אמר להם מה פשעי מכל אדם שאין שלום בביתי, וכי הרגתי בני אדם וחנקתי ילדים?

[מו] ואו"ת "חלף" ועיין שמלת גר שמפרש שבמקום שיש תמורה וחילוף ככוונה לטוב מהראשון יתרגם "חלף" כמו זה, וכמו כן "וישב את בניהו תחת יהוידע", בתרגום "חלף" וכן ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב (שמ"ב יז כה) בתרגום "חלף", ומזה תבין במה שאמר הכתוב "ויסגור בשר תחתנה" (למעלה ב, כא) אשר לדברי המתרגם אינו כלשון מחיר (כמו שהביא באוצה"ש) אבל הוא כמו במקומה" ולכן תרגמו תחותא, ולא חלופה, שעיקר המכוון לא היה על החלוף, רק ממילא הי' נצרך למלאות מקום החתך:

[מז] בת"א מצאנו שתי נוסחאות יש נוסחא "בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה'" פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרוא בשם ד', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם וכן פי' הח' ז"ל, ובתרגום שלנו הגי' "בכן ביומוהי חָלו בני אנשא מלצלאה בשמא דה'", והוא מלשון חולין כמו רש"י ז"ל, לשון חולין לקרוא את שמות האדם, ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות, ושורשי "חֲלַל" וכמ"ש רז"ל (ב"ר סוף פ' כג) לשון מרד:

[מח] וכתב ע"ז הרדי"א, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב ואין טענה ע"ז ממה שכתכ הרלב"ג שכבר היו מכירים מציאות האל, אדם והבל ושת, ואיך יאמר כי בימי אנוש התחילו לשער ולהכיר מציאותו, כי הנה לא אמר הכתוב, אז הוחל לדעת את ד', כי אם לקרא בשם ד', שר"ל שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרוא בשם ד' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת, היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראים ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן, וכן מדור לדור, וצדקו דברי הראב"ע כפי הפשט, ורנה"ו כתב שזה רחוק שלא התפללו בני אדם אל השם עד דור שלישי, והאדם עשה תשובה גדולה על חטאו ואיך יתכן שלא התפלל ?