[א] ובג' (תמורה יד סע"ב וטו רע"א) שאלו "ארבעים שנה למאן", ואמרו שם מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך, דתניא אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה עשירית של שמואל היתה. עשר שנים מלך שמואל בעצמו, שנה אחת שמלך שאול ושמואל, ושתים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושבע שמלך דוד", וכן הוא הגי' בסד"ע שלנו פ' יד, ועיין רש"י שם שמביא מסד"ע "שלשים ושש למלכות דוד", ובתוס' שם ד"ה "ושלשים" מביא הגי' מסד"ע "שלשים וחמש". ובהגהות הגר"א על הש"ס פי' ל"ז הוא לפי הגי' הראשונה, ול"ו הוא כגי' הסד"ע, ולזה הסכים רש"י ז"ל, וכן בהגהות הגר"א לסד"ע יגרוס "שלשים ושש", ואמר הכתוב זמן זה במרד אבישלום, כלומר כי לקץ ארבעים שנה ששאלו להם ישראל מלך יצא מרד במלכותם, ונהרגו כמה מישראל, אבל בכתוב לא נזכר מאומה אם לא דרש רז"ל, ועיין בהערות ותיקונים לסד"ע מהרב הח' ר"ב ראטנער (פ' יד הערה יז ויח):

[ב] ועיין רש"י ורד"ק ורדי"א שהביאו החשבון מס"ה שנים, ושד"ל בפי' לישעי' אחר שהביא דעות כל המפרשים ביאר עפ"י דרכו עיי"ש:

[ג] והנה המפרשים שבהיותו בן שלשים נתנבא, שהודיע הנביא שראה המראה הזאת בבחרותו בהיותו בן למ"ד שנה לימי חייו שהיה גבור כארי, ושהיה זה בחודש הד' תמוז להיותו התחלת הקיץ, וביום הה"א מהיות בהיות הלבנה בעליה שהי' כולם דברים עוזרים אל השגת נבואתו, ורש"י ז"ל פי' שהיה אותו מנין ליובל, והביא ראיתו מסד"ע, וכן פי' הרד"ק בשם אביו וכתב "כי לפי פשוטו פי' שלשים שנה ליובל" עיי"ש, וי"מ ממציאות ס"ת שמצא חלקיה הכהן (דה"ב לד יד), וכן הוא בסד"ע שלפנינו (סד"ע פ' כו) "שלשים שנים משנמצא הספר בית ד', וכן הוא בילקוט ריש יחזקאל מסד"ע "שלשים שנה משנמצא הספר בבית ד'", וכן תיוב"ע "בתלתין שנין לזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבית מקדשא":

[ד] וכן עי' הרד"ק ור"ש ן' מלך ועיין מה שכתב רוו"ה בזה הביאו בעל הכוה"ק:

[ה] ושד"ל כתב שהיא מלה מצרית וענינה העשב הגדל באגם, וכתב רש'"ד ויתכן שהושאל מן האגם אל העשב או מן העשב אל האגם, ושרש המלה "אחה" והוי"ו תמורת ה"א", ולד"ק הוא מגזרת "אח" והוא שם עשב מיוחד שהוא שרש אחד ומתפשט לכמה ענפים והוא מוציא צמחים הרבה, ובעבור שיש להם שרש אחד, ע"כ הצמחים היוצאים ממנו כאלו הם אחים, ואו"ת "בְאַחֲוָא" אפשר שהעשב נקרא כן בארמי כבתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ו ה"א, "הב אחוונא לתוריא יש בו משום הפסק ברכה", ועיין ערוך השלם ערך "אֲחָוְונָא" שיפרש כי עיקר המלה "אחוינא" וזה מה שפי' הג' (שבת כ, ב) "פתילת האידן, אחוינא", וצ"ל "אחוונא" והוא האגמון אשר מתוכו נעשה הפתילה ובירושלמי שבת רפ"ב מפורש פתילת האידן עורניתא עיי"ש, ובזהר (מקץ דף קצד א) "ותרענה באחו, בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא ובלהו לשבתא קיימין":

[ו] שהכתה אותם רוח מזרחית הבאה מְעֲרַב וכוש, והיא שודפת ומשחתת התבואה במצרים ובא"י ככתוב "ורוח קדים הוביש פריה" (יחז' יט יב), הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש (שם יז) והעיד עובר ארחות ימים טהעפענאט (שהיה כשנת 1660) כי במצרים אצל קאהירא מתחלת חדש אפריל עד משך חמשים יום בקירוב נושבות רוחות רעות ומזיקות והימים ההם נקראים חַמְשִין (שד"ל):

[ז] עיין אבי עזר מה שהעיר ע"ז:

[ח] ואו"ת, ומטרפא רוחיה" וכן תיוב"ע וכן פי' רש"י ז"ל ומטרפא רוחֵה מקשקשת בתוכו כפעמון ושד"ל הביא מפי' רש"י ז"ל כ"י "כתרגומו ומטרפא רוחיה, כמו בצים טרופות מקשקת בתוכו כפעמון" וכן פי' הרלב"ג, ותפעם רוחו, מרוב המבוכה אשר היתה נוטה מחשבתו פעם לדבר אחד ופעם לדבר אחר בענין פתרון זה החלום במדרגת האיש הנבוך, והנה היתה רוחו במדרגת הפעמון שיכה פעם לצד אחד ופעם לצד שני":

[ט] ורש"י ז"ל כתב "ובנבוכדנצר אומר "ותתפעם רוחו" (דניאל ב, א) לפי שהיה שם שתי פעימות שכחת החלום, והעלמת פתרונו", לקוח מב"ר פ פט "ר' יהודה אמר כאן חלמא ידע ופתרוניה בעא גביה, ולהלן חלמא ופתרוניה", וכתב רוו"ה "שהוא לכאורה דרש רחוק מאוד ממשמעות התיבות, כי ההבדל שבין בנין נפעל לבנין התפעל כפי שהורונו רבותינו בעלי הלשון, הוא שהנפעל מקבל הפעולה ברוב מזולתו וההתפעל מתוכו, ועוד יש בהתפעל סגולה מיוחדת שאינה בנפעל, כי הנפעל מורה על דבר שהוא כן באמת וההתפעל מורה על חיקוי הדברים, ודימוי הענינים בנפש יהי' כן חוץ לנפש, או לא יהיה כן, כמו יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב (משלי יג ז), ופי' רש"י ז"ל מראה עצמו עשיר, ורבים באלה, ועוד מסגולתו שיורה לפעמים על חזרת הענין וההתעסקות בו, מה שלא יורה הנפעל, אבל מעולם לא עלה על דעת איש שיהיה בהתפעל כפל ענין הוראת הנפעל, עד שיפורש "ותפעם" פעימה אחת ותתפעם שתי פעימות, וכל ענין חלום נבוכדנצר הלא הוא כתוב בתנחומא פ' זו, ומשם נתברר כי גם נבוכדנצר לא היה שכחת החלום באמת, כי אם לפי הראות שעשה עצמו כאילו שכחו כי אמר אם אומר להם החלום אולי יבדו מלבם פתרון שלא אוכל לעמוד על אמיתתו, והנה היה הפעימה של נבוכדנצר פי שנים ברוחה, פעימה ואינה פעימה, פעימה מצד העלמת הפתרון, והיא פעימה באמת, והיא נכונה לבנין נפעל, ופעימה מצד שכחת החלום, והיא אינה פעימה באמת כ"א לפי הדמיון, לכן היא נכונה לבנין התפעל", והנה כבר הקדימו בזה הרב החזקוני ודבריהם נובעין מתנחומא מקץ סי' ב וכן הוא בתנחומא הוצ' הח' רש"ב מקץ סי' ד בשינוים ומבואר יותר "אמר להם נבוכדנצר יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם אתם אומרים לי דברים של כזבים", וכתב החזקוני מה שהוזקק נבוכדנצר להיות שוכח החלום יותר מפרעה, לפי שפתרון חלומו של נבוכדנצר היה לזמן ארוך ולעתיד לבוא, לא יאמין לדניאל מן הפתרון, ולא יתגדל בו דניאל מאחר שלא יתקיים הפתרון בימיו, וכשהודיעו החלום שלא יכלו החרטומים להגיד, האמין בו גם על הפתרון, אבל כאן בעיני פרעה היה קל להאמין הפתרון, שהרי אמר "כי נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשותו":

[י] שרש "חרטם" הוא שם ת"ז לחכמי התולדות והוברי שמים, והוא נגזר מן חרט המורה על ציור ורשימה כי טרם התפשט מציאות הכתב והמכתב הי' כל הידיעות והחכמות רשומים ע"י ציורים ותמונות הנקראים "היראגליפפען" והיה היודע לרשום הצורות האלה ופתרונם נקרא "חרטם" כי מלאכת הכתיבה הזאת היתה נהוגה במצרים ובכשדים (אוצה"ש) ועד"ז פי' הרש"ד, ולד"ק הוא מן "חור" שענינו בארמי ובסורי "ראה" ו"טום" כמו אטם, רואה הנעלמות והצפונות, וי"מ שענינו לחישה ודבור בלחש:

[יא] ואמר "חַטָאֵי" בלשון רבים, ואמרו ז"ל (ב"ר פ' פט) שני חטאים יש בידי אחת שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך, ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום, ולא גליתי לך עליו שהוא יודע פתרונו וכ"ת יוב"ע "סורחניי" בלשון רבים, ואו"ת "סורחני" בלשון יחיד, לפי שלא הזכיר אלא סרחון אחד:

[יב] וכן פי' הרשב"ם וכן הוא בפס"ז (ברא' מא י) "מלמד ששם פרעה הוא גדולתו":

[יג] ודעת רז"ל שזה שהיה בימי דוד ושלמה היה גם בימי יחזקאל שהיה בגולה ושהיה הכל איש אחד, וכן הוא (בב"ר פ' פה) "על דעתיהון דרבנן היה קרוב לאלף ומאתים שנה", ובויק"ר פ' יח "ד"א איום ונורא זה חירם מלך צור דכתיב (יחז' כח ב) "בן אדם אמור לנגיד צור" וגו' וכן הוא (ילקוט יחז' כח רמז שסז) והוא חירה שהיה בימי יהודה, והוא חירם שהיה בימי דוד ושלמה והוא חירם שהיה בימי יחזקאל, ועיין (ב"ב עה סע"א חולין פט א) ודעת הח' ז"ל שהם היו אנשים שונים וחירם הוא שם תואר על שם המלוכה:

[יד] וכן כתב הרד"ק שם חפרע בחי"ת, וי"א כי החי"ת מקום ה"א, והוא פרעה בהיפך אותיות, ר"ל כי יהיה פרוע מן "כי פרעה אהרן" (שמות לב כה) ויו"ת "פרעה תבירא" ועיין הערה ר"א:

[טו] עיין יהל אור, ומנין היה לו הכסא אמרו ז"ל (מד"ר אסתר פ' א) ע"פ כשבת, כשמת שלמה עלה שישק מלך מצרים ונטל את הכסא בכתובת בתו אשת שלמה, ולמה נקרא שמו שישק מפני שבא בשקיקות על ישראל (פי' שהשתוקק לעשות מלחמה, או מלשון שוק אשר שמה יסחרו בני אדם, כמו כן עשה מסחור בכתובת בתו שבראשונה רצה לקחת ממון, ואח"כ חפץ לקחת הכסא, וכשלא שמעו לדבריו לקח הכסא בחזקה במלחמה) ולדבריהם ז"ל, שישק, ופרעה הפרע, ופרעה נכה, הכל אחד, והאריך ימים הרבה, שפרעה שהיה בימי משה עשה עצמו אלוה, ועליו נאמר "פרעה הפרע" משום שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחז' כט ג) ואח"כ היה בימי יחזקאל וירמיה שנבאו עליו וזה דבר תימה, (ובפדר"א פ' מג ילקוט יונה רמז תקנ) איתא שהוא מלך נינוה שעשה תשובה בימי יונה, ודעת הח' ז"ל אינו כן ודעתו ששישק וחפרע ונכה הוא שם העצם והיו אנשים שונים, והרוצה לעמוד על אלו הענינים עיין מ"ע אמרי בינה פ' יח, שם האריך מכמה מאמרים בדרשות חז"ל להכניס אנשים שונים מתחלפים תחת שם אחד לאיזה התדמות פעולה או דמיון קרוב בשמותם עם היותם בזמנים רחוקים זה מזה, ועיין במבוא התלמוד פי"ז להג' רצ"ה חיות מבוא האגדות, וכן בזכר יהוסף להג' ר' יוסף זכריה שטערין תהלוכות האגדה מפ"ט והלאה:

[טז] איש כפתרון חלומו, כי לא היה מעורב בדברים בטלים ככל החלומות אלא הדברים כמו שהם, כאשר היה פתרונו אח"כ (רוו"ה):

[יז] וכמאמרם ז"ל (ברכות נה ב, ב"ר פ' פט) כל החלומות הולכים אחר הפה ולא כן דעתו למעלה (מ', ח אות כג):

[יח] וכן (זהר מקץ דף קצד ב) "מכאן דחלמא אזיל בתר פשרא, השיב על כני מאן אלא דא יוסף, ואותו תלה' בההוא פישרא דקא פשר ליה":

[יט] ופי' בַל-עָדַי, לא בי הוא, והיו"ד לכנוי, וכן דעתו (למעלה יד כד) ולדעת רד"ק בשרש "בלעד" היו"ד אינה לכנוי המדבר, אעפ"י שהיא נראית עיי"ש:

[כ] וכן כתב הרלב"ג "הורהו בזה שאין בבחירתו לפתור לפי מה שירצה, אבל יפתור לו לפי מה שיראוהו מן השמים, ולזה התפלל לשם ית' שיהיה פתרון החלום שלום פרעה:

[כא] וכן אז"ל (תנחומא מקץ סי' ג, ב"ר פ' פט) "תלה הגדולה בבעליה", וכן פי' רע"ס "אע"פ שאמרת ופותר אין אותו, כאלו אני יחיד בזאת החכמה, אני חושב שיש בלי ספק פותר בלעדי", וכן יפרש קצת מבעלי הלשון שהתיבה "בלעדי" מקורו בל-עד, ופי' לא בא דבר זה עד המדובר, ולפי"ז יפורש הכתוב בלעדי, אלהים וגו', פי' החכמה לפתור חלומות לא בא עדי, רק באה וישנה באלהים:

[כב] ולדעת ר' יונה ן' גנאח, הוא ענין ההשגחה, ולדעת רד"ק הוא ענין השבת הדבור, כלומר כי הוא רוצה בשמחתו ומזמן לו, והוא פועל יוצא לשלישי, כי האלהים מענה, והדגן והתירוש והכסף והזהב יענוהו למלאות חפצו, וכן יפרש פה שיהיה חפץ ומכוין בשלום פרעה, או שישים בפי פתרונו לשלום פרעה:

[כג] ולדעת ר' יונה ן' גנאח גם שם הוא ענין ההשגחה, ולרד"ק הוא ענין השבת הדבור, ופי' כי ברוב העצר את השמים, כאלו הם ישאלו המטר, והוא ימטיר אותם, והם יענו את הארץ, כאלו הארץ תשאלם המטר והם יתנו המטר, והארץ תענה את הדגן כאלו הם ישאלוהו שתוציאם, ורוו"ה פי' יענה את שלום פרעה, ירצה שלומו, כמו השמים יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן, תרצה אותו:

[כד] וכן כתב בס' (יסוד מורא שער א), "ובחלום יפות מראה ויפת תואר, ובפתרון לא נאמר כך" פי' כשחלם פרעה חלומו נכתב שראה פרות יפות מראה, ככתוב "שבע פרות יפות מראה" (למעלה פ' ב) וכשסיפר חלומו ליוסף כתוב שראה פרות יפות תואר, אבל בפתרון לא נאמר לא תאר ולא יפות, רק פרות טובות, ועיין (למעלה כז ז אות ט) מה שהעירותי שם, ועיין (שמות כ, א) בפי' הח' ז"ל ששם מביא כל השינוים, וכתב כי זה הוא משפט אנשי לשון הקודש, כי הם שומרים הטעמים, ואינם חוששים משינוי מלות, אחר שהם שוים בטעמם, ובתנחומא מקץ סי' ג, כשבא פרעה לומר לו את החלום בקש לבודקו, והיה מהפך לו את החלום, אמר ליה, והנה מן היאור עולות שבע פרות, א"ל יוסף לא כך ראית, אלא יפות מראה ובריאות בשר, א"ל הנה שבע פרות דלות ורעות, א"ל לא כך ראית אלא רעות מראה ודקות בשר, א"ל הנה שבע שבלים מלאות וטובות, א"ל לא כך ראית אלא בריאות וטובות, א"ל והנה שבע שבלים צנומות דקות, א"ל לא כך ראית, אלא דקות שדופות קדים, התחיל פרעה תמה מעצמו וכו', וכן הוא (זהר מקץ דף קצו א) יוסף אסתכיל מגו מלולא דפרעה, דהוה אמר בדרגין ידיען וחמא ליה דקא טעה, וא"ל לאו הכי, אלא הכי הוא עיי"ש:

[כה] וכן כתב הרדי"א, שפרעה בסיפר חלומו ליוסף, ושינה דברים מועטים, או בהוסיפו מלת "דלות" ואם בשנותו ממראה לתואר, ואם מה שהוסיף לבאר ותבאנה אל קרבינה, ולא נדע כי באו אל קרבינה כי הענין קרוב וקצר במקום אחד, והאריך במקום אחד כפי צורך הענין, וי"מ כי כך אמר פרעה ליוסף עתה אני זכור, כי בשעת החלום נדמה לי כאלו לא באו אל קרבנה, אבל למעלה בספור החלום לא היה ראוי לכתוב זאת:

[כו] עיין יהל אור ורש"ד כתב שבקצת נוסחאות ברש"י נמצא "ויבשות כסלע" והוא הנכון שאין השבלים הדקות קשות כסלע כמו שטען הרמב"ן על רש"י ז"ל, וכן פי' הרלב"ג "קשות ויבשות", ועיין רד"ק בשרש "צנם" ובערך השלם ערך "צ נ ם, ב'" ובמקורי רש"י:

[כז] ואולי שרש "צנם" כמו "צמם" ענין צמצום וקרוב לשרש "צמם" ג"כ "צמק", אשר ממנו שדים צומקים, מצטמק ויפה לו, כולן לשון התכווצות ויובש:

[כח] השנות מלשון שנים, ובאמרו פעמים הוא תוספות ביאור, או לפי שלשון השנות אפשר יותר משני פעמים לפיכך פי' פעמים (רד"ק בשרש "שנה") וכן פי' ר"ש ן' מלך:

[כט] עיין ברמב"ן מה שהשיג על הח' ז"ל בזה, והרש"ד קיים פי' הח' ז"ל וכתב כי מכוון הוא בלשון הכתוב, כי בחציו הא' באו ב' ענינים, השנות, פעמים, המורים על ב' ענינים שבמחציתו הב', כי נכון וגו' והוא הקיום אשר לא ישונה ולא יתבטל, וממהר וגו', והוא שלא יתעכב עוד שנים רבות, ורבינו חננאל פי' "פעמים" מלמד כי הראשון והשני ענין אחד הם, ולמה פעמים, כי נכון הדבר מעם אלהים זה השובע, וממהר האלהים לעשותו הרעב אחרי השבע מיד:

[ל] ורש"י ז"ל פי' "ויזרז כתרגומו", וכן הוא הגי' בחומש רוו"ה "ויזרז" בלשון יחיד, ופי' יזיין את ארץ מצרים ויכין לה מה שצריך לה לבלתי תכרת ברעב, ונושא המשפט בפ' הזה הוא פרעה, ע"כ הוא בלשון יחיד וי"ג בת"א "ויזרזון" בל"ר, וכן הוא הגי' בביאור רש"ד, ובזכור לאברהם, וכתב הנל"ג הסב הת"א את הפעל ללשון רבים בעבור היותו מוסב על הפקידים, ור"ל שהפקידים יעברו חלוצים ויאספו הבר בחזקה, אבל הרשב"ם, והרד"ק והרמב"ן פי' שיקחו החומש תחת העשיריות שנהגו ליתן בשארי שנים, וכן הנהיג יוסף לבסוף על אדמת מצרים לפרעה לחמש, וכן תיוב"ע, ושד"ל ישיג ע"ז וכתב "וזה לא יתכן כי אחר שקנה פרעה את אדמת מצרים אז היתה לחומש (למטה מז, כד כו) ואיך תהיה לחומש עתה בטרם תהיה שלו, ויותר נכון כפי' הראב"ע שקנו בכסף החומש":

[לא] וכן הוא בפס"ז (ברא' מא לה) על הפ' "אכל בערים ושמרו" "זו הכנסת תבואה בקשיה כדי שתהיה נשמרת":

[לב] אעפ"י שיש הבדל בין בר לאכל, כי בר הוא המנוקה מן התבן, ואכל כולל כל מין מאכל, בפרשה הזאת אין חילוק ביניהם (שד"ל):

[לג] עיין יהל אור, והגרד"ל ירצה לגרוס שם "נתן בהם עפר וחומטיות" ועיין (שבת לא סע"א) "מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש", ופי' רש"י ז"ל דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך:

[לד] וכן פי' רש"י ז"ל "כתרגומו, הנשכח כדין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו", וכתב רוו"ה כי כבר מצאנו במקצת נוסחאות שת"א "הישתכח כדין" ולפי"ז יהיה הנמצא פעל עבר מבנין נפעל, וכפי' הח' ז"ל בפי' הראשון לכן פי' רש"י ז"ל שעיקר תרגומו "הנשכח כדין", כי הנו"ן סימן המדברים, והם דברי פרעה אל עבדיו, וכן הוא (ב"ר פ' צ, ילקוט רמז קמח) "אמר להם אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאין כזה":

[לה] וכן פי' הרשב"ם, והרלב"ג, והחזקוני, שלא ישא אחד מהם כלי זיין ולא יצא למלחמה, אם לא במצות יוסף:

[לו] וכן פי' הרד"ק בשרש "נשק" מענין נשיקה ממש, כלומר להודותו לאדון, וכן כולם ינשקו אותו דרך כבוד וכן הוא (ב"ר פ' צ) ור"י ן' גנאח הביא בשרשיו שרש "נשק" שני הפירושים, ענין נשק מלשון "נושקי רומי קשת" (תה' עח ט) נושאי כלי זין, ומענין נשיקה, והוא דביקת שפתי המנשק והמנושק, ופי' ידבקו במצותיך ויסורו אל משמעתך, ואו"ת "יתזן" וביאר רש"י ז"ל שפי', יתפרנס, וכן תיוב"ע "יתזינון" וכן הוא בפס"ז (ברא' מא מ) יתפרנסון, כמו "ובן משק ביתי" (למעלה טו ב), ור"ש ן' פרחון בשרשיו שרש "נשק" ביאר, שכוונת אונקלס באומרו "יתזן" מלשון זיין ופי' בציוויך יטלו כלי זין, וסעד לזה תרגומו (למטה בפ' מד) על "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וכן כתב הרד"ק בשרשיו שרש "נשק" בסופו, שלדעת המתרגם "ועל פיך ישק כל עמי" יטלו כלי זיין, וכן בפי' על התורה ביאר "ענין נשק כתרגומו" וכן הוא (ב"ר פ' צ) "לא ירים איש את ידו כלי ידים, ואת רגלו כלי רגלים" (פי' הם כלי מלחמה):

[לז] וכן הוא (ב"ר פ' צ, ויק"ר ס"פ כד) רק הכסא אגדל ממך גדולתי למעלה מגדולתך:

[לח] ורע"ס פי' ראה נתתי אותך ראה והתבונן היטיב להנהיג בתכלית הטוב, כי דבר גדול נתתי בידך ועיין בס' מלאכת מחשבת לר"מ חפץ מה שביאר בזה:

[לט] "שש" בספרים המאוחרים נקרא בוץ, ובלשון מצרי היה נקרא שֵנְשְ (שד"ל):

[מ] עיין רש"י ז"ל, ורד"ק פי' חליים עשוים מזהב או מזולתו, ויש מהם על הצואר ועל הגרון ויש ליפות המטות, כמו שאמר "מרבדים רבדתי ערשי" ור"י ן' גנאח פי' זר זהב, ושד"ל כתב, רביד הזהב בה"א הידיעה, אותו רביד שהי' נותנים בצואר המשנה למלך:

[מא] ורש"י ז"ל פי' השניה למרכבתו המהלכת אצל שלו, וכן ת"א ויוב"ע "ברתיכא תנייתא" ורצונו שאין משנה שם תואר לאיש שהוא שני למלך וכמו שפי' המפרשים, אבל הוא שם דבר של שניות וכפילות, וכן פי' רש"י ז"ל (דה"ב לה כד) על הפ' "וירכיבוהו על רכב המשנה אשר לו", "לפי שדרך המלך לרכוב על שני מרכבות, הראשונה עיקר, ואם יצטרך ישב בשניה", ועיין שרשי רד"ק שרש "רכב" בנימוקי רא"ב מה שכתב שם, ועיין (ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב דף לח) "בראשונה לא היה אלא שתים דכתיב "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו" עמד פרעה ועשאה שלש, דכתיב "ושלישים על כולו" עמד מלכות הרשעה ועשה אותן ארבעה", ופי' היפ"מ כמו "כסף משנה" שפי' המתרגם ורש"י פי שנים כראשון, וכן משנה התורה, ב' ס"ת כמ"ש ז"ל, דלא ס"ל לפרש כדפי רש"י השניה למרכבתו המהלכת אצל שלו, דאשר לו, משמע לעצמו, ולא ס"ל לפרש כהרמב"ן שיש לו מרכבה ידועה למשנהו:

[מב] והרשב"ם פי' מרכבת לא הרכב, אלא סוס או פרידה המיוחדת לרכוב עליה האיש משנה למלך אשר לו, וכתב שד"ל "אמת כי מרכבה נאמר על הרכב, ונאמר גם על הבהמה שרוכבים עליה, אך אם היה הכוונה כאן על הבהמה, על מרכבת היל"ל לא במרכבת, אעפ"י שמצאנו רוכבים ברכב ובסוסים":

[מג] ההשתחויה בהכרעת הברך היתה מותרת רק לפני המלך, והיתה ההכרזה שגם לפני יוסף הותרה הכרעת הברך (רדי"א):

[מד] עיין רש"י ז"ל מה שפי', כי רך בלשון ארמי מלך והנה בכל לשון המתרגם לא מצינו הלשון הזה על המלך, ותרגום מלך בארמית ג"כ מלכא, ואולי צ"ל בלשון רומי, ועיין ביאור שד"ל שכתב שברש"י כ"י על קלף שבידו מצא כתוב "בלשון רומי" וכן נכון, ועיין שרשי לבנון שרש "אברך" מה שכתב שהמצרים קראו שמו של יוסף לגודל חכמתו בשם אליל "יופיטער", ובלשון עברית הוא מתורגם אברך עיי"ש, ועיין בקורת התלמוד, ערך "אלכסנדריא" שכתב יכול להיות שהשם "אברך" מורה כמו ביוני "איפארך" שפי' מושל, ויותר נראה שהשם אברך מורכב מן אב-רך כלומר אב זקן (עהרפארנער פאטער) או אבאראך (פאטער דער צייט) מלשון סורי, כי בסורי ארכא זמן (צייט) ומכוון היטיב, כי יוסף היה יודע העתים מתחילתם, ומשם זה לכל נשיא היהודים שבמצרים לקראו "אלאבארך", ובשם אברך קראו חז"ל (מס' שמחות פ"ח) לר' ישמעאל בן אלישע כה"ג בירושלים שהלך בשעת החורבן למדינת קירענע ונהרג שם עפ"י הרומיים (כמסופר ביוסף לרומיים מלחמות מ, ב ב), ומפני שגדול היהודים היה בימי אבותינו יוסף הצדיק, והוא היה נקרא בשם אברך, לפיכך קראו את הכהן הגדול שהיה בקירענע ג"כ בתואר זה:

[מה] וכן פי' הרלב"ג כמו הברך וכמוהו אשכם ושלוח (צ"ל אשכים ודבר) ר"ל שכבר הכריזו לפניו שיחלקו לו כבוד, ויברכו על ברכיהם לפניו, וכן פי' מנחם (מחברת מנחם אברך) "ברכוב יוסף במרכבת המשנה הכריז לפניו המכריז וכן היה אומר זה השליט הראוי לברוך לפניו ולהשתחוות לו", וכן פי' רע"ס, ועיין בס' אבן ספיר ח"א שכתב שראה כן בעיניו בערי תימן בעיר ראנגו"ן כאשר המלך עבר בעיר במרכבתו, רצים לפניו רגלים ורוכבים לפנות לו הדרך וקוראים לפניו שיכרעו ויפלו על פניהם שלא יראו בפני המלך, והמלה הזאת "אברך" היא ערבית, כמו שהיא כשאומרים לאדם או לגמל שיכרע על ברכיו, וגם בעברית צ"ל הברך, הצווי משרש "ברך" בבנין הפעיל, ומספר הכתוב שגם לפני יוסף צוה פרעה כאשר יעבור במרכבת המשנה, יקראו לפניו ג"כ אברך כמו שהי' קוראים לפני פרעה:

[מו] ואונקלס ויוב"ע תרגמו "יַת יְדֵיה לְמֵיחַד זֵין וְיַת רִיגְלֵיה לְמִרְכַב עַל סוסָיא" ועיין קרני אור (הערה לו):

[מז] וכן פי' הרשב"ם כתרגומו ולשון מצרים הוא, וכן פי' הרלב"ג וכן פי' הרד"ק וכתב "לשון מצרי הוא והמפרשים שפי' שהוא לשון הקדש, תמה איך קרא פרעה שם בלשון הקדש", ועיין ברמב"ן מה שכתב ע"ז וכתב ר"י ן' גנאח בשרשיו "ואמר התרגום בצפנת פענח "גברא דמטמרן גלין ליה", והלכו כל הפיטנים על הענין הזה, והגדול שבהם יוסי בן יוסי וכו', וכתב עוד "ומה שהעתקתי בשם התרגום בפענח, הוא כפי מה שימצא אצלינו במדינתנו זאת, כי ראיתי בספר "כופי" צפנת פענח איננו מתורגם, ומתורגם במלה העברית בלבד", וי"מ כי בלשון מצרי, צפנת פי' מציל, ופענח פי' דור, וקראו אותו כן לפי שהציל את הדור ההוא בחכמתו, ושד"ל כתב "נראה שהיה מלה מצרית ופי' מושיע העולם, והאחרונים נדחקו למצוא מקור לפי' זה, ואומרים שראוי להפוך האותיות ולקרות "פצנת" וכן כתוב בתרגום אלכסנדרי, והנה צפנת אפשר לפרשה ע"ד לה"ק, ולפיכך אונקלס והמתרגם הערבי והסורי פי' מגלה הנעלמות, אמנם פענח (אעפ"י שבנו ממנו הספרדים "המפנח נעלמים" בנוסח נשמת כל חי לספרדים) איננו לשון הקדש ולא באחת מאחיותיה":

[מח] כהן און, און היא עיר השמש, שהי' עובדים בה השמש, והיה שם בכל שנה חג לשמש, והיא הנקראת אצל יחזקאל בשם גנאי אָוֶן (יחז' ל, יז) ושם "און" אומרים שבלשון מצרים פי' אור ושמש, והיא הנקראת בלשון עברית "בית שמש" (ירמי' מג יג), ורבינו סעדיה גאון תרגם אלכנדריא והיא אלכסנדרא של מצרים:

[מט] וכן פי' הרד"ק בשרשיו שרש "כהן" ויפרש כי כולם בענין עבודה בגדולה, ואו"ת "רבא דאון" וכן תרגם יוב"ע "רבא דטנים", וכן פי' הרשב"ם "שר של אותה העיר", ועיין שרשי לבנון מה שהביא מהח' יאבלאנסקי שהשם "פוטיפרע" כפי מה שמצא בהרבה העתקות כתיבות יד בתרגום השבעים זקנים שמעתיקים פענטעפערעס בלשון יוונית בוודאי הוא מלשון מצרים פָ־נִט־פְרֶע ר"ל כהני השמש עיי"ש, וכן נקראת העיר בית שמש שבמצרים אצל הערביים בשם עין שמס (ר"ל מעין השמש):

[נ] וכן פי' הרד"ק יצא להחזיק בממשלתו שנתן לו פרעה וכן פי' רע"ס, והרלב"ג פי' ויצא יוסף ר"ל שכבר רכב במרכבת המשנה ויצא על א"מ, ואז חלקו לו כבוד כולם ונתברר להם שהוא עליהם, ושהוא משנה למלך, והכוה"ק פי' ענין הפרשה ויציאה מן הכלל, כי אין לפרשו על ענין טלטול הגוף ותנועתו דכבר אמר מיד אח"ז ויעבור בכל ארץ מצרים, ולשון זה נופל על כל דבר זר ונפלא היוצא ממנהג הטבעי, ואין לך דבר זר ונפלא ממה שנתהווה ביוסף, היה עבד נמכר, והוא פתאום יתנשא עליהם למלך, הנה על היציאה הזאת הנפלאת אה"כ ויצא יוסף על א"מ:

[נא] והרמב"ן פי' שקיבץ הכל ונתן להם ממנו בכל שנה כדי פרנסתם, ויתכן שנתן להם דמים בשער הזול מגנזי המלך, ולכן היה הבר לפרעה, ומכרו להם ביוקר בשני הרעב, וכן פי' הרדי"א:

[נב] הפי' מנשני, ענינו עזיבה שקודם שכחה, שבתחלה יסור ויעזוב הדבר מזכרונו, ואח"כ תבוא השכחה לכן אמר "צור ילדך תשי ותשכח" (דבר' לב, יח), כי כפל הלשון במלות שונות השני חזק מן הראשון, ובזה אין צריך לפי' המפרשים שחסר הנסמך (הכוה"ק) ולרש"פ (יר"ש ח"א, חוב', ב, יר', א) על דבר העומד בסדר עם דבר ונעתק מסדרו יאמר עליו שם "נשה", כמו "גיד הנשה" (למעלה לב, לג) "כי נשני" נעתק מזכרוני וכן "צור ילדך תשי", כלומר צור אשר ילדך, עומד נעתק מזכרונך, היפך ענין מי שאמר "שויתי ד' לנגדי תמיד":

[נג] ופי' כי שכח אותי השם כל מה שעברו עלי מהתלאות, ושכח אותי את כל בית אבי מרוב הטובה שחנן אותי לא תדאג נפשי לדבר מזה (רלב"ג), אין הכוונה ששכח ממש, כי הנושא על שפתיו זכרון דבר מה הנה לא שכח אותו, אך הטעם נתנני אלהים במצב שלא ארגיש עוד ברעה אשר מצאתני בבית אבי, כי במה נחשבת היא נגד הצלחתי וגדולתי ? (שד"ל):

[נד] הפעיל מן הכפולים והחירק או הצירי סימן הבנין, כמו יַפקיד, תַפְקֵדְנָה, ולא מצאנו לשון התחלה בקל, אלא בהפעיל, הֵחֵל, הַחִילותִי, וַיָחֶל נח, והתימא על הראב"ע ומהרש"ד שאמרו שהוא מן הקל ואם היה מן הקל היתה החי"ת בשלש נקודות כמו תְסֻבֶינָה, אחרי כן מצאתי בשני ראב"ע כ"י שבידי ובדפוס נאפולי "מלות ותחילנה מבנין הקל פועל הכפל אינן" (שד"ל):

[נה] וכן (ב"ר פ' צ) "בשלש ארצות בפינקיא, ובערביא, ובפלשטיני" ואלו הארצות נודעות שהן סמוכות למצרים, פינקיא, היא (פהאנֶיצע) והוא שם כולל לכל גלילות צור וצידון חבל הים, והיא להלאה מקרן מזרחית צפונית למצרים, ערביא, היא (אַראַביאַ) שהיא למזרח מצרים ממש, ונמשכה לדרום העולם עד ים אוקינוס, וכוללות ארצות רבות, פלישטינא, היא ארץ כנען אשר הנחיל ד' לישראל, והאומות קראוה כן ע"ש פלשת, והיא צפונית מזרחית ממש למצרים (רש"ד) ועיין בס' חיי משה לפילון היהודי סיפור א ובהערה שם:

[נו] מקרא קצר הוא, ושעורו בתשלומו ויפתח יוסף את כל (האוצרות) אשר בהם (תבואה), ובאופן זה תרגומו אונקלס ויוב"ע (רש"ד) רחוק הוא שתהיה מלת "בהם" "עמם" כפי' הראב"ע, אבל נ"ל כי את כל אשר בהם הוא כנוי לאוצרות, ואיננו מקרא קצר כדברי רש"ד, אבל את כל אשר בהם הוא כאילו אמר את כל האוצרות (שד"ל) וכן יאמר בעל הכוה"ק שאין המקרא חסר כלום עיי"ש, (ובב"ר פ' צ) "ויפתח יוסף את כל אשר בהם את המאושרין שבהם", ר"ל את היותר משובח והיותר יקר, והם אוצרות התבואה ולשון "אשר" קדריש:

[נז] וכן פי' רש"י ז"ל שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, "שברו לנו מעט אכל" (למטה מג ב) לשון קנין, וכן פי' הח' ז"ל (למטה מב ו) שהוא פועל יוצא לשני פעולים:

[נח] והנה אונקלס ויוב"ע תרגמו "מן" והנגינה תסכים לפירושם ותרגומם, כ"א היה פירושו מהופך ראוי להיות מלת לשבר בטעם מפסיק יותר מהטעמים שלפניו (רש"ד) אין לסרס המקרא נגד הנגינות, כי הבאים לא היתה כוונתם ללכת אל יוסף, אלא לילך למצרים, ושיעור הכתוב לפי זה, ולפי הטעמים כך הוא וכל הארץ באו מצרימה, ואח"כ הכתוב מוסיף שתי הודעות שהיתה כוונת ביאתם כדי לשבור, ושהיתה ביאתם אל יוסף דווקא (שד"ל) והח' ר"י בכרך (אשתדלות עם שד"ל, פ' לג) השיג עליהם והראה טעותם, וסיים "ורש"י, וראב"ע, ורשב"ם, ורד"ק, ודעמהון, שאמרו שהוא הפוך, אין כוונתם חלילה לשבש המקרא ולהגיהו, אמנם רק להבין מנתוח המאמר את הפירוד והדבוק הראויים לדעתם לפי עמק פשוטו של מקרא עיי"ש: