[א] והרד"ק פי' כי ראה אנשי הארץ באים עם תבואה ושאלם מאין יביאו התבואה, ואמרו ממצרים, זהו שאמר "הנה שמעתי" וכן הוא בפס"ז (ברא' מב א):

[ב] ורש"י ז"ל פי' למה תתראו, למה תראו עצמיכם בפני בני ישמעאל ועשו כאלו אתם שבעים, ועיין בהבנת המקרא לרוו"ה שהטעים את דברי רש"י ז"ל בטוב טעם, וכן הרשב"ם פי' כרש"י ז"ל והוא מג' (תענית, י, ב) ועיין תוס' שם ד"ה "למה תתראו", שכתב "ויש במדרש למה תתראו פי' למה תהי' כחושין" ויוב"ע פי' לשון יראה, שתרגם "למא דין אתון דחלין למיחות למצרים", ולפירושו היה ראוי לומר למה תיראו, או למה תתיראו:

[ג] ורע"ס פי' וכן פי' רא"ב בנימוקיו בשרש "ראה" למה תראו איש את אחיו ולא תלכו לשבור שבר, ורוו"ה טען עליו שאין טעם הראיה בבנין התפעל הבטת האחד את חבירו, כ"א הבטת כל אחד את עצמו:

[ד] אסון בידי אדם, או בידי שמים, בידי אדם צנים פחים, בידי שמים אריא וגנבי (כתובות ל, א):

[ה] שבר בקל ענינו על הרוב קנין ועל המעט (למטה מא נו, גם שם היה אפשר לעשותו הפעיל וַיַשְבֵר) יורה על המכירה, והנה נקרא משביר, מי שמוכר וגורם לאחר שיקנה, וכן (עמוס ח, ה, ו) "מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, ומכל בר נשביר", ולא כדברי מהרש"ד מ"י ורד"ק, שהמוכר נקרא שובר, ויוסף נקרא משביר שהיה מצוה לאנשיו שימכורו (שד"ל) ולדעת געזע"נ נקרא שבר מפני שהוא צומח, והגרמני יאמר לצמיחה שבורה, ולדעת פירשט אין השין בו מתמצית השרש, וא"כ נשאר בר, ובר לשון נשיאה בלשונות הרבה, כלומר נשיאות פירות:

[ו] וכן פי' הרמב"ן שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות, וכן פי' רע"ס, שינה טעמו ולא דבר בענוה כמנהגו, ואו"ת פה כוונה רחוקה מאוד, "וחשיב מה למלל עמהון" ועיין רש"ד שביאר כוונתו, ובנל"ג מה שהעיר ע"ז, וביאורו:

[ז] והרשב"ם פי' ערות הארץ, פרצות החומות ומאיזה מקום נוחה ליכבש, וכן ת"א "בידקא דארעא" פי' פרצות הארץ, וכן פי' רש"י ז"ל גלויי הארץ מהיכן היא נוחה ליכבש, ויוב"ע תרגם ערות הארץ "עֶרְיַית מַטְעִיַית אַרְעָא" תרגום "אשה זונה" (ויקרא כא ז) "אִיתְתָא מַטְעַיָא" וכוונתו למה שאמרו (ב"ר פ' צא) ששלשה ימים הראשונים הי' הולכים בשוקי זונות לבקש את יוסף, וזה היה נודע לו ע"י שוער העיר, ומזה מצא יוסף מקום לקרותם בשם מרגלים, כי בבתי הקדשים ששם מצוים כל גדולי העיר יוכלו להתוודעות ממסתרי העיר כמרגלי יהושע שהלכו לרחב (זבחים קטז ב):

[ח] ודעת הרד"ק ששרשו "אנח" וכתב "ופעמים נגרעה האל"ף "בני איש אחד נחנו", וכתב רא"ב בנימוקיו הם ג' במקרא שחסרים בם האלפי"ן, ולשד"ל מלת "נחנו" בלא אל"ף, מרבה תמיד ענין חדש, לא היה להם לומר, אלא כולנו בני איש אחד, אבל הוסיפו מלת נחנו, לומר כן הדבר, אעפ"י שהוא רחוק בעיניך וכן "נחנו נעבור חלוצים" (במד' לב, לב) עיי"ש:

[ט] עיקר המלה ענין קיום, כמו "וכנו נחושת" (שמות ל, יח) "ועמד על כנו" (דניאל יא כ) וכן מלת "נכון" ענינה קיים, וענינה אמיתי:

[י] והרדי"א פי' "האסרו", ר"ל שימו עצמיכם במאסר, ואמר להם כן, התרצו להאסר פה עד שתשלחו אחד מכם, לברר דבריכם:

[יא] וכן בדרז"ל לאמת דבר (עירובין ל, ב, נדה ג, ב) "אמרו להם אבל", "אמר לו אבל", (ובב"ר פ' צא) ר' אבא ב"כ אמר לשון דרומי הוא, אבל ברם (פי' באמת) ויש אבל בהוראת לשון מקרא במובן הפך הקודם ד"מ לא אמרן אלא.... אבל, וכן (ברכות מג א) לא שנו אלא... אבל, וכן שם טו א, וב, טז א, ועפ"י זה יפרש רש"ט "אבל אשמים אנחנו" כי יוסף חשדם למרגלים, והם אמרו שהם כנים ולא מרגלים, אבל יש לנו עון שאנחנו אשמים בו, במה שעשינו את אחינו:

[יב] המפרש דברים בין מלשון ללשון, בין דברים הקשים באותו לשון קרוי מליץ, והפירוש קרוי מליצה, וזהו להבין משל ומליצה, להבין משל עצמו, דבור שיש בו מוסר ולמוד דעת קרוי משל, ולהבין פי' דברים הקשים, וכן במליצי מלך בבל שתרגמו דברי הארמים לחזקיהו (דה"ב לב לא) (רוו"ה):

[יג] ובתנחומא (ויגש סי' ד ב"ר פ' צא) הוא (פי' שמעון) שהשליכו לבור, הוא שאמר ללוי "הנה בעל החלומות הלזה בא", (למעלה לז יט), וכן תיוב"ע "ית שמעון דְיָעַט לְמִקְטְלֵיה":

[יד] וכן כתב ר"ש ן' מלך, מיני המתכות לא יתרבו, אבל כל אחד במינו הוא דבר אחד לא יפרד, כי כל כסף אחד, וכל זהב אחד, ואעפ"י שיש בהם זה טוב מזה, גדר אחד יכללם, הכסף לכסף, והזהב לזהב, וכן השאר, ואין להם אישים אלא בכלים, או במטבעות, והמטבעות שיעשו מכסף וזהב הם אישיתם על צד אחד, ומה שאמר "להשיב כספיהם", הקבוץ הוא לענין הצורות, וי"מ שרבוי כספיהם קאי על הצרורות, ורע"ס כתב שרבוי כספיהם שב על המטבעות, ועיין ביאור רש"ד שהרחיב לבאר בזה:

[טו] וכתב החזקוני, לא מצינו במקום אחר כסף וזהב בלשון רבים:

[טז] ורש"י ז"ל, פי' הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו, וכן תיוב"ע, וכתב הרא"ם דאל"כ האי האחד אחד מיבעי ליה, וכתב הרא"ש ז"ל כי לוי היה מנהיג ב' החמורים שלו ושל שמעון הוא מצא הכסף כי היה למטה בשולי האמתחת, והאחרים לא הגיעו עדיין למטה, והוא שהוצרך להאכיל לשני החמורים הגיע למטה, ושד"ל כתב "הראב"ע והרד"ק פי' האחד, אחד מהם, ואין צורך שיהיה אחד מיוחד, אבל כן הוא דרך הלשון כמו (ויקרא יד, ד, ה) "ולקח למטהר שתי צפרים חיות ושחט את הצפור האחד", ורבים ככה, עכ"ל, והנה מלבד שכח זכרונו הטעתו כי שם נאמר "האחת", עיין בספרא שם (סי' טז ויז) שלא לחנם אמר הכתוב "האחת" "האחת הברורה שבשתים, האחת שאם מתה אחת מהם וכו', האחת אל כלי חרש וכו', ועיין בהתוה"מ שם ובתורה אור, שהרחיב לבאר בטוב טעם ודעת עפ"י כללים נאותים חזקים כראי מוצקים:

[יז] וכבר כתבתי פעמים רבות שכן דרך התואר בחסרון המתואר לבוא בל"נ (רש"ד) ועיין הכוה"ק מה שכתב ע"ז, ושד"ל כתוב אין הכוונה על הצרות האלה בפרט (כדעת ראב"ע ורמבמ"ן) אלא על כל צרות שבעולם אין צרה שלא בא עלי, ורוו"ה כתב, בדבר שאינו מזכיר ענינו יאמר זאת, "מה זאת עשית" (למעלה כו, יו"ד) "זאת תעשה לך" (ירמי' ב יז) "מאת ד' היתה זאת" (תה' קיח כג) ויאמר גם בקורות רבות כלנה בל"נ:

[יח] ואו"ת "תְמִית", וכתב הנל"ג בכל מיתה בידי אדם ת' "קטל" ופה תרגם "תְמִית" והיא מיתה בידי שמים:

[יט] וכתב הרלב"ג "הנה אמר בזה ראובן דבר שגעון, ולזה לא השיבו יעקב על דבריו דבר, ואמנם סיפר זה להורות כי ראובן לא היה חכם, ולזה עשה מה שעשה כמו שספרה התורה, ומפני זה חטא כי החכם לא יפותה לבו לכמו אלו הפעולות המגונות", ועיי"ש מה שהביא בתועלת הי"ג במדות וסיים, "ואולם יהודה השתדל בזה בחכמה, ולזה המתין שכלה השבר אשר הביאו ממצרים, ואמר לאביו עם זה דברים נכוחים עד שנתרצה ושלחו עמו", והכוה"ק פי' תמית תחשוב אותם כאלו הם מתים, לבלי הורישם בנחלת אבותם כעין שת"א "תקטול בשמתא" (כאמרם מ"ק טז ויז), מאי שמתא שם מיתה, וכבר מצאנו פעלים מדומיים, כמו כל ונטמאה, שבפ' סוטה וכדומה, וסיים "ובחנם הטיח כאן הרלב"ג דברים אשר לא כן" (ובב"ר פ' צא) בשעה שהי' אדם אומר דבר מתוקן לפני ר' טרפון, היה אומר כפתור ופרח, ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה, היה אומר לא ירד בני עמכם, ר"ל אין ממש בדבריו, כמ"ש יעקב לדחויא בעלמא, ולפיכך לא חשש יעקב להשיבו על דבריו, אלא אמר להם שלא ירד בנימין עמהם: