[א] ויוב"ע תרגם "ולא יכיל יוסף למסוברא דלא למבכי מן בגלל כל מן דקיימין קדמוי", פי' אשר הסבלות היה אשר רצה לבכות, וכן פי' ר"ש ן' מלך, ולא יכול להחזיק עצמו מלבכות, והעד בעבור שנאמר אח"ז שבכה, וכן פי' הרלב"ג להתאפק, להתחזק שלא יתפעל, באופן שיוכרח שיבכה בפניהם ולפי שלא היה רוצה לבכות מפני שאין זה בחק המושל השלם, ולזה ציוה שיוציאו כל איש מעליו, וכן הביא זה בתועלת המדות, שאין ראוי למושל שיתפעל לבכות, או לשחק בפני אנשיו, כי זה ממה שישפיל מעלתו בעיני אנשיו, וימעט מוראו, ולזה לא רצה יוסף לבכות בפני האנשים וציוה שיוציאו כל איש מעליו בעת שהוכרח לבכות, ויתכן שכן דעת אונקלס שתרגם "לאתחסנא" ופי' להתחזק, ועיין רמב"ן בזה ובמיני תרגימא מה שהעיר על הרמב"ן ז"ל ובנל"ג מה שתירץ שם, והרש"ד פי' שההתאפקות הזאת חוזרת על הענין כולו, אשר הי' לו עם אחיו, שעיקרו הוא שהיה מתנכר אליהם עד עתה, ולא יכול עוד להתאפק מלהודע אליהם:

[ב] לפי האמת, אם היה האתנח תחת וישמעו מצרים היה ג"כ נכון, כי שמיעת המצרים היתה מיד, ושמיעת בית פרעה היתה אח"כ, ואולי בעל הנקוד הי' מסופקים בזה ונקדו בבְכִי לפי השיטה האחת, ונתנו הטעמים לפי השיטה האחרת (שד"ל):

[ג] הזקף שבראה עני, כחו כמו האתנח, ופעמים רבות יש כח גם לזקף לשנת הנקודה (רש"ד):

[ד] פי' מד' היתה המכירה ולא תתחייבו בה וכן תיוב"ע וכן פי' רע"ס:

[ה] וכן פי' שד"ל, ויסכים לפי הח' ז"ל, וכתב "ואין לפרש תתמסכן, כי לא יתישב על וכל אשר לך, שהם העבדים והשפחות, והנה פן תורש, חוזר למעלה, רדה אלי פן תכרת", אבל רש"י ז"ל פי' מלשון רשות ומסכנות, וכן ת"א "דלמא תִתְמַסְכֵן", ועיין "אוהב גר" שבדפוסים הקודמים היה הגי' בת"א דלמא תשתיצי (פי' ענין כליה וגמירא, עיין ערוך השלם ערך שץ) ורש"י הגיה "תתמסכן" ונוסח ראשון עיקר, והכוונה פן תכרת ותמות ברעב אתה וביתך וגם עדרי צאנך, וכן הוא בס' "יאר" הגי' בת"א "דלמא תשתיצי" וכתב שם "אפשר מפני שאמר "וכל אשר לך" ואין נופל לשון רש ועושר לבהמות כמו שאז"ל (ב"מ קיא ב) גבי שכר בהמה וכלים, למאן דאמר שאינו עובר עליהם, שנאמר "כי עני הוא" מי שבאים לידי עניות ועשירות, כמו "ולא תכרת הארץ ברעב", ולא כן כתב רש"י" ועיין "לחם ושמלה" שכתב שאין לנטות מדברי רש"י ז"ל, כי מצינו לשון דלות על הבהמות, וכן בתרגום "השמנה היא אם רזה", בתרגום "העתירא היא אם מסכנא", וכן "וישמן ישורון" "שמנת עבית" ג"כ מענין הזה, ולכן גם לשון "תורש" היא מליצה בהפך, והוא כמו תכחש, ושייך ג"כ על המקנה כמו על האדם, ועיין ברא"ם שישיג על הח' ז"ל ויסכים לפי' רש"י ז"ל, ויסיים בקושיא שהמסכנות והעוני אינה נופלת רק על יעקב ובניו שהם בעלי הממון, לא על כל אשר לו שהם בני בניו שעדיין לא הגיע ממון בידם, וכש"כ לנשיהם וטפם:

[ו] עיין רש"ד בביאורו, ובהרכסים לבקעה לרל"ש:

[ז] וכן פי' רש"י ז"ל והוא (מב"ר פ' צג י), וכן ת"א ויוב"ע, וכן פי' הרשב"ם ורע"ס, והרמב"ן כתב, יתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס, כי איננו ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלה"ק, כי על דעתי הוא שפת כנען, ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, והרלב"ג כתב ג"כ שאין זאת ראיה מפני שהיה מדבר בלשונם עיי"ש מה שפי', והרדי"א פי' שהוא לא רצה לספר להם את כל כבודו וגדולתו אלא בדרך קצרה, ולפי שפיו המדבר אליהם, ומשום "יהללך זר ולא פיך" אין ראוי שירחיב בשבחיו, וכן פי' העקידה, ורז"ל דרשו (מגילה טז ב) "כפי כן לבי", ואם שלא נזכר לב בכתוב דרשו כן:

[ח] פעמים זכרו הצואר בלשון שנים, לפי שהוא שני צדדין הימין והשמאל, ורש"י ז"ל כתב משום שהגרגרת עשוי טבעות הרבה:

[ט] תמיה הוא בעיני כי הנה מצאנו "מִצַורְנָיִך (ש"ה ד ט) בספרים מדיוקים שהוא חסר אלף (אה"י) ועיין בביאור רש"ד ובהבנת המקרא לרוו"ה מה שכתבו ע"ז:

[י] והרד"ק בשרש טען בפי' הב' כתב "או יהיה פי' טענו ענין דקירה שדוקרין הבהמות בדרבן שלהם ללכת מהרה כן פי' א"א ז"ל, וכן הוא בס' "הגלוי" לאביו הריק"ם ז"ל סי' צג כי אמר אל תתאחרו וטענו בעירכם בדרבן, ומהרו ואל תתעכבו, כאומר מהלך שלשה ימים, לכו ביום אחד, ודקרו בדרבן הבעירים שלכם ואל תחמלו עליהם ומהרו להביא אבי אלי, כי מה ענין לומר טענו משואות על בעירכם הכי זה צריך צווי, ומי לא ידע כי לא יוליכו אותם ריקנים בלא משא, וכן אומר בלשון ערבי למחמר אחר החמור למהרו "אטעון אלחמאר" שימהרו בדרבן, ובפס"ז (ברא', מה, יז) טענו לשון מצרי הוא:

[יא] הוא קבוץ אין לו אחד מלשונו, והוא תרגום בהמתיכם, תרגום בהמה בעירא (ר"י ן' גנאח) יקרא מין הבהמיי "בעיר" בדרך כלל, כמו ושילח את בעירה (שמות כב, ד) ע"ש שהוא נבער מדעת ומשאר מעלות עיניות בערך אל מין האדם שהוא בסוגו דהיינו בעל חי, או שיקרא כן מצד האכילה הגסה ושטופתו באכילה לבער שדות וכרמים בהררי אלף (רש"פ):

[יב] וכן תיוב"ע "ותיכלון שמנוניתא דארעא", וכן ת"א על "ומבכרות צאנו ומחלביהן" (למעלה ד ד) "מִבַכִרֵי עָנֵה ומִשַמִנהון" ויאמר הכתוב על דרך ההשאלה, כמו שהחלב מבחר הבשר קרא למבחר כל דבר "חֵלֶב" "כל חֵלֶב יצהר וכל חֵלֶב תירוש ודגן" (במד' יח יב) וכן יאמר פה חֵלֶב הארץ" וכן פי' רש"י ז"ל "כל חלב לשון מיטב הוא" וכן פי' הרלב"ג המקום היותר שמן מהארץ, או ר"ל מבחר פירות הארץ:

[יג] ואו"ת "אִצְטְלַוָן דִלבושִין" וכן תיוב"ע, ופי' מחליפות ויקרות, כמו אצטלא בתלמוד (ב"מ יז א) וכן תיוב"ע "אדרת שנער" (יהושע ז כא) "אצטלי בבלאי", וכ' הנל"ג ואפשר ששתי נוסחאות הן הא' אצטלא, והב' לבושין וד' דלבושין נוסף בטעות, וי"א כי כן נקראו הבגדים, כי בהסיר האחת יחלוף אחרת תחתיה, וי"א כי כן נקראו החלוקים ומכנסיים שדרך בני אדם להחליף, ודומה לו "היא שמלתו לעורו" (שמות, כב, כו) זהו החלוק הטפל לעורו, והעקידה פי' כי נתן להם בגדים חדשים ומשובחים שילבשום עתה תחת בגדי רועים שהיה עליהם, כי רצה יוסף שכל רואיהם יכירום שהם אנשים נכבדים ואחי המושל, ועיין הכוה"ק מה שפי' בזה:

[יד] ורש"י ז"ל פי' כזאת, כחשבון הזה, ומהו החשבון "עשרה חמורים" וגו', וביאור דבריו בעבור שהכ"ף בשו"א לא יתכן להסמיכו אל השמלות כ"א אל מה שלמטה עשרה חמורים, שאלו לא היה כן, היה ראוי לומר "ועשרה חמורים", וכן כתב הרא"ם וסיים "ומה שטען הרמב"ן ז"ל שאינו נכון שירמוז על החשבון, ואם כוונתו בזה בעבור שהחשבון לשון זכר, ומלת כזאת ל"נ, אינה טענה כי דברי הרב הם פתרון ענין לא פי' מלה", והרש"ד כתב ג"כ שפי' רש"י ז"ל הוא הבאור היותר מכוון עם פשטות הכתוב, ועל טענת הרמב"ן ישיב כי כן הוא דרך הלשון בבוא התואר בלי המתואר להשתמש במשקל נקבה ויהיה כזאת כמו (וויא פאלגט) כן ת"א ויוב"ע "דורון כדין", והרשב"ם פי' כזאת "כמו כן" וכן פי' שד"ל וכתב "ואין ענינו כחשבון הזה כדעת רש"י ז"ל, ויפה ננקדה הכ"ף שו"א (כי כל השאר בקמץ כָזאת) כי במקום הזה הוראת המלה הזאת משונה, ויפה ג"כ ננקדה המלה במפסיק קטן":

[טו] ורש"י ז"ל פי' לפתן, וכן פי' הרלב"ג וכתב "הוא הליפתן אשר הוא זן בעצמו, כמו האורז ומיני הקטניות ומה שידמה להם, ועיין ערוך ערך "בשש" שכתב שכל דבר הנאכל עם הפת שמו לפתן בלשון משנה ובלשון דרבנן שמו "בשש" וטעם קריאתו עיין ערוך השלם ערך "בשש". (ובב"ר פ' צד) שכל הדברים קרוין מזון, וכ"ה (ירושלמי נדרים פ"ו ה"א) הנודר מן המזון אינו מותר רק מים ומלח דכל דבר נקרא מזון והרש"נ כתב ואולי הוא משרש למינו (ברא' א, יא) ת"א לזניה, וה"ז מתהפך לטבע כל אבר, ע"כ נקרא מזון:

[טז] אל תרגזו, פי' שלא יפחדו בדרך, כי שמו עליהם שהוא המושל בכל ארץ מצרים (רמב"ן) וכן פי' הרשב"ם ורל"ש השיג ע"ז וכתב ולמה ייראו בעליה זאת יותר מהראשונה עיי"ש, והרלב"ג פי' שאמר זה בעבור המצרים ההולכים עמם, כדי שלא תתפרסם להם חרפתם, והרדי"א פי' שענינו ברכה שברכם שלא יקבלו רוגז ולא נזק, כדרך שלוחי מצוה אינם נזקים:

[יז] ויפג כמו ויפק, מן פוק המורה נדנוד מחשבה להסתפק בדבר, "פוגה", שמ"נ נרדף עם דומיה והפסק תניעה ונזילה, "אל חתני פוגת לך", ובה"א נוספת ברא"ש "מאין הפוגות" (איכה ג, מט) כולם על הפסק נגור (אוצה"ש):

[יח] ורש"י ז"ל פי' נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה (ביצה יד א), וכן פי' הרשב"ם, וכן ת"א "והוו מִלַיָא פייגן על לביה" פי' הדברים שהי' בניו אומרים לו הי' חלשים ובלתי נכנסים בלבו, וכן הוא בפס"ז (ברא' מה כו) כי לא היו הדברים מתאימים בדעתו אלא מפיגין היו כי לא האמין להם, וכן פי' החזקוני, וכן פי' ר"מ חפץ במלאכת מחשבת וכתב "כי טבע התנועה והרוח החיים, אם מתפזר בפתע פתאום ע"י בשורה טובה מוכרח האיש למות ועפ"י דרך הטבע היה מת יעקב מגודל הבשורה בפתע, ומלת פג הוא מגזרת מנוחה, ומספר הכתוב, ויפג לבו, פי' לבו נשארה במנוחה ולא התפעל מהבשורה למות, כי לא האמין להם, מן הטעם שלא האמין בתחלה לדברים שספרו אליו בניו, עד שמעט מעט הבין הדבר על בוריו, ולא שמע הבשורה ברגע כמימריה, ותבוא אליו בלאט ויוכל להתאפק ולא מת":

[יט] ודעת רז"ל כי זה רוח נבואה שפרשה ממנו מיום שיצא יוסף, וכדעתם ז"ל (שבת ל, ב) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה, וכן הוא אומר, "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'" (מ"ב ג טו) וכן ת"א "ושְרַת רוח קודשָא על יעקב אֲבוהון", וכן תיוב"ע וכן פי' רש"י ז"ל, וכן הוא דעת הרלב"ג והרדי"א, שהוא רוח נבואה שלא באתהו כל ימי אבלו של יוסף:

[כ] ורש"י ז"ל פי' "רב לי עוד שמחה וחדוה" משמע שפי' יש לי הרבה שמחה לצפות להבא, והרשב"ם פי', די בפוגת בלי שלא האמנתי, אלא וודאי עוד יוסף בני חי, והרד"ק פי', רב טוב יש לי אחר שיוסף בני חי (ובב"ר פ' צד ילקוט רמז קנב) רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו: