[א] או"ת וְחַוִי ליעקב, ויוב"ע תרגם "יתניאו" בלשון רבים והוא מלשון ספור ולא בלשון אמירה, ועיין בלחם ושמלה, ובעוטה אור כלל ז יז מה שכתבו ע"ז, ועיין בביאור רש"ד ההבדל ביו הגדה לאמירה:

[ב] וכן הוא בפס"ז (ברא' מח ב) הוא שקרא ליוסף, הוא שהגיד ליעקב, ודעתו שמנשה אמר לו, ועיין הערה שאח"ז:

[ג] ורש"י ז"ל פי' "שאפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גשן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו" והוא מתנחומא (ויחי סי' ו), ובפסיקתא רבתי (פ"ג פסקא ביום השמני נשיא) "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, מי אמר לו שאביו חולה, י"א ברוה"ק ראה, וי"א בלהה אמרה לו וכו' וי"א בנימין הודיעו", ובפס"ז (ברא' מח א) "ויאמר ליוסף מי אמר לו מנשה שהיה משרת את אבינו יעקב" וע"ז העיר שם הח' רש"ב שלא מצא זאת בשום מקום:

[ד] וכתב הרדי"א "מאשר אמר הנני מפרך בתחלה, ידעתי שנאמר על אפרים, כי שמו אפרים, מלשון מפרך וכן אמר לו שם "אני אל שדי פרה ורבה" שפרה רמז לאפרים כמו מפרך ורבה על מנשה":

[ה] וכן פי' הרשב"ם "ומאחר שנתן לי השם את ארץ כנען הרי ברשותי לעשותך בכור ליטל פי שני שבטים":

[ו] ופתח לו הדברים כן בעבור נחלת הארץ, כלומר האל ברך אותי, ואמר לי שיתן לי ולזרעי אחרי את ארץ כנען, ואחר שאתם ובניכם תנחלו אותה, ממנה אני מנחיל אותה, ולכן שני בניך יקחו שני חלקים כמו ראובן ושמעון כאלו הי' בניך אלה בני (רד"ק) כי אם היה נותן הבכורה ליוסף, ומנשה ואפרים ירשוה, הי' למנשה חלק כבכור בארץ ג"כ, לכן אמר שיהי' כבניו ממש, ואז לא תהי' בכורה למנשה על אפרים, אבל מולדתיך ר"ל בני מנשה יהי' על שם אחיהם שיולדו למנשה ואפרים אח"כ ויחלקו בנכסיך (ראש):

[ז] וכן פי' הרד"ק בשרשים שרש "ילד" "פי בנים שתוליד אחריהם", ובפי' על התורה כתב, "ואם תאמר שהוא במקום תוליד כמו שת"א, וכמו שפי' המפרשים, ג"כ לא מצאנו לו בנים שנולד לו אח"כ, ולא נזכרו לו בנים אחרים אלא אפרים ומנשה" והרמבמ"ן עשאו זמן מורכב מעבר ועתיד, כי בעת בואם לנחלה תהיה לידתן בזמן עבר, וכשהיה יעקב מדבר היתה לעתיד, וגם לפי' זה הכוונה אשר תוליד:

[ח] ולפי שלא יחשוב יוסף ששאר הבנים יהי' נחשבים על שמו, יהי' א"כ מביתו ג' שבטים, אפרים ומנשה ויוסף לכך הוצרך לברר על שם אחיהם יקראו בנחלתם, וכל ביתך א"כ נכלל בשני שבטים אלו:

[ט] וכן הוא בפס"ז (ברא' מח ו) שהוא על בני מכיר בן מנשה, שנא' גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף (למטה נ כג), וכן הרשב"ם והרדי"א ורע"ס יפרשו על בני בנים:

[י] ובפס"ז (שם) יפרש "על שם אחיהם" שפי' על שם אביהם, שכן כתוב ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (למעלה לא מו), והם הי' בניו, וקראם הכתוב אחיו, כך בני מנשה ובני אפרים יקראו על שם אביהם בנחלתם, שלא נקראו שבטים אלא מנשה ואפרים, ורע"ס פי' כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו, וכן כ"א מבני אפרים יקרא כאחיו על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים:

[יא] וכן כתב הרד"ק "אולי הוליד באלה השנים בנים אחרים, ואעפ"י שלא נזכרו ולא הביאם לפני אביו והיו קטנים", והרלב"ג כתב "ואפשר שנולדו לו אח"ז בנים ומתו בלא בנים, או לא נזכרו בענין משפחת בני יוסף להקראם על שם אחיהם":

[יב] כי מפני שהי' הולך לאט לרגל המלאכה ולא יכול לעזוב המלאכה ולנשאה לבית לחם כש"כ למערה, ואם היה נושאה לרגל היתה מסרחת, אולי ימי קיץ היה, גם לא היה בידו לחנוט אותה, כי לא הי' רופאים עמו (רד"ק) יעקב אמר שעדיין לא הייתי מוחזק במערה שהרי עשו מערער עליה לפיכך קברתיה בדרך, אבל כשקברתי את לאה כבר הלך לו עשו אל ארצו והניח לי את הכל (חזקוני):

[יג] היא התנצלות על שלא הוליך את אמו למערת המכפלה (רד"ק) הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערת עיין ברמב"ן וברלב"ג וברדי"א מה שהאריכו לבאר בזה, ובפס"ז (ברא' מח ז) "צפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול על רחל אמו, מפני מה לא העלה אותה למערת המכפלה ועד שלא התחיל יוסף לשאול, התחיל יעקב לומר ואני":

[יד] וירא ישראל את בני יוסף, ראיה זו בעין השכל היא איננה בחוש העין, שהרי נאמר בו "ולא יכול לראות" (רב"ח):

[טו] ורש"י ז"ל פי' שהדברים כסדרם "לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם" וכן פי' הרד"ק "כי שלא כסדר הגישם אליו ונזכר כי כסדר היו ראוים להיות לפניו כשיברכם", והרדי"א פי' "לפי שהי' אפרים ומנשה על ברכי יעקב חשש יוסף שיהי' לו למשא כבד, ולפי שלא ייעף ולא ייגע אביו הוציאם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה, ואז חזר להגישם אליו ולשום כל אחד מהם במקומו הראוי לקבל את הברכה, וכו' לא שהי' על ברכי יעקב הזקן כבראשונה, אלא שהי' עומדים על רגליהם נגשים אליו לקבל ברכתו":

[טז] והרדי"א פי' ענין תפלה, כי לתפלת שוא הייתי חושב זאת התפלה, וכן הוא בפס"ז (ברא' מח יא) לא הייתי מתפלל לראות פניך, לפי שנתייאשתי ממך, ואמרתי "טרוף טורף יוסף" (למעלה לז לג) וכן פי' החזקוני בפי' הראשון וכן אז"ל (דבר' רבה פ"ב) "א"ר יוחנן בעשרה לשונות נקראת תפלה, ואלו הן שועה צעקה וכו' ופילול וכו', ועיין בסדור עיון תפלה להגרי"צ מ"ב בהערה "לפתח דברים" מפני מה נקראת התפלה בשם פלילה עיי"ש שהאריך בזה:

[יז] ור"י ן' גנאח בשרש "שכל" פי' "הבין מידיו כלומר שהוא ידע מהנחת ידי סוף כי מנשה הבכור, באור זה שידע כי יוסף לא הביא בשמאלו אל ימין ישראל אלא הבכור, והכנוי אשר בידיו שב אל יוסף, וכאשר ידע זה המיר התכונה ההיא, ונצטרך הכתוב להודיענו זה, בעבור שיעקב לא היה רואה, אך הרגיש בזה במשוש ובסברא לא בראות", והרשב"ם והרלב"ג וכן העקידה פי' כמו סכל בסמך, כי הסמ"ך והשי"ן מתחלפים, והוא מן "סכל נא עצת אחיתופל" (שבת טו לא) ענין מעוקם ונפתל, כלומר ששם ידיו באלכסון, ושם ימינו לפאת שמאלו ושמאלו לפאת ימינו, והרדי"א פי' ג"כ מן "סכל נא עצת אחיתופל" אך הוא יפרש "עשה ידיו כאלו אינם יודעות שמנשה הוא הבכור, ובזה הראה כי מנשה הקטן והצעיר ממנו", ורב"ח פי', ששינה מעמד הנערים, ודעתו ששכל את ידיו מידיו של יוסף ושינה מעמד הנערים, ויאמר הכתוב וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, ששנה את אפרים ומשכו לימינו, ואת שמאלו על ראש מנשה, ששנה את מנשה ומשכו לשמאלו, ולא שנה את ידיו, ולא הרכיב כלל אבל שנה את הנערים:

[יח] ולדעת הח' ז"ל זה המלאך הוא השכל הפועל, וכן פי' הרלב"ג, הוא השכל הפועל, שהוא מלאך השם ית' להשגיח ביראיו להצילם מכל רע, ועיין בס' מלחמות השם (מאמר ו ח"ב פ' ט י א) ועיין ברדי"א שהאריך לבאר בזה, והחזקוני פי' פתח הכתוב דבריו של יעקב בשם הקב"ה וסיים במלאך, אלא ה"ק השם אשר התהלכו אבותי לפניו על ידי המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ורע"ס פי' האלהים דרך קריאה, אתה האלהים, שאתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו, אתה האלהים הרועה אותי, אתה הואל נא שהמלאך הגואל יברך את הנערים, והכוה"ק האריך לבאר הפ' הזה, ומביא כמה מאמרים מזהר, כי שם מלאך הוא שמא דקבו"ה, ואף שבהשקפה ראשונה נראה זר מאוד לתאר אותו ית' בשם מלאך עיי"ש, ולפי"ז כשאמר יעקב המלאך הגואל אותי, אין כוונתו על מלאך אמצעי שליח ההשגחה, רק על הסבה ראשונה ית', ובזה אין לשון המקרא חסר:

[יט] ולפני הרמב"ן היה הגי' "שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב", והשיג עליו וכתב "ואיננו נכון כי הכתוב אמר "בהם", והנה לא נקראו על שם מנשה, ואולי בעבור שיקראו בית יוסף, והנכון שיעמוד זרעם ושמם, ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם", והרש"ד כתב כי גם זה איננו נכון עיי"ש:

[כ] ובפס"ז (ברא' מח יד) בכל מקום הימין משובח לענין עבודה, לענין הזאה ולענין ברכה:

[כא] יורה על הרבוי המופלג, והושאל אליו השרש הזה, להפליג הרבוי ע"ד גוזמא, עד קצה האחרון כמו "מלא ביתו כסף וזהב" (במד' כב יח, וכד יג) הכוונה על הרבוי המופלג מכסף וזהב מאפע מקום להניח עוד, והכוונה פה כי גוים רבים יצאו ממנו, וכן תיוב"ע "סגיאין בעממיא" (רש"ד) ובפס"ז (ברא' מח יט) "וזרעו יהיה מלא הגוים, כמו "כי אמילם" (תה' קיח יו"ד) וזה יהושע בן נון שהכה ל"א מלכים", וכן פי' רש"י ז"ל "כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו וינבא על יהושע שיצא ממנו", ויש לפרש לפי"ז ג"כ "מלא" מן "בלא יומו תמלא" (איוב, טו, לב) שפי' לשון כריתה וטעם "מלא הגוים" מכלה ומכרית הגוים יושבי ארץ כנען, והם ל"א מלכים שכבש יהושע, ולכוונה זו ת"א "שליט בעממיא", ועיין רד"ק בשרש "מלא" שיפרש מלא כל הארץ כבודו, פי' מה שהוא מלא הארץ מחי וצומח ודומם הוא כבודו של הקב"ה, ועל הדרך הזה "וזרעו יהיה מלא הגוים" וכן בפי' על התורה פי' "שימלאו ארצות הגוים מהם":

[כב] אין ענינו שהקדימו בלשון הברכה, כי מבואר הוא בכתוב, אלא כוונת הכתוב, שבהנחה ושימה גשמית שם את אפרים לפני מנשה, כי הניח ושם את אפרים בראש, ואת מנשה אחריו (רדי"א):

[כג] וכן הוא (ב"ר פ' צז, פס"ז ברא' מח כב) והשיג ע"ז הרש"ד וכתב "מלבד שהוא רחוק מפשוטו של מקרא, הנה גם מלת "אחד" לא שייך אחריו, כי שם עצם פרטי לא יתחבר עם שם המספר ואין לפרש כי אחד שב על חלק הנחסר בכתוב, ולא על מלת שכם, כפי הנראה מלשון אֶ של רש"י ז"ל ויהיה שיעורו נתתי לך שכם, חלק אחד על אחיך, דא"כ היה ראוי להיות שכם בטעם מפסיק":

[כד] בעל ההגהות במג"ט כתב "ר"ל פסוק הוא בשמות יב לד "בשמלותם על שכמם", והעיר ע"ז ה' ר' (הכרמל שנה ראשונה חודש אדר) וז"ל "ולא התבונן במח"כ, כי הראב"ע רוצה לפרש שכם לא כפשוטו רק מלשון חלק ומנה, וא"כ מה ראיה מפ' על שכמם" אולם באמת שיעור דברי הראב"ע כך הם, שכם אחד חלק אחד, על שכמם (ר"ל מה שכתוב על אחיך, פי' יותר על חלק אחיך) והוא ממשפחת "ולעבדו שכם אחד" ומלות "על שכמם" צריכות איפוא להיות קודם "והוא ממשפחת":

[כה] והרלב"ג פי' שהיתה המתנה הזאת שנתן יעקב ליוסף ברכה שיפרו וירבו בניו עד שיהי' ראוים להחלק לשני השבטים, וכן נראה שעלה מספר שבטי מנשה ואפרים יותר ממספר ראובן ושמעון, כי מספר שבטי מנשה ואפרים עלה לירושת הארץ פ"ה אלפים ומאתים 85200, ומספר שבטי ראובן ושמעון לא היה כ"א ס"ה אלפים ותתק"ל, 65930, ולזה נתקיים שיהי' אפרים ומנשה לענין ירושת הארץ כראובן ושמעון ויותר מזה קרוב שליש, ונראה ג"כ רבוי בני יוסף (ביהושע יז יד) וכן נראה כי לרבוים נקראו כל עשרת השבטים בשם יוסף ובשם אפרים:

[כו] וכן פי' הרד"ק, כי כן מנהג הלשון לאמר עבר במקום עתיד במקומות רבים ובדברי הנבואה ברוב:

[כז] ואעפ"י שכתוב (ביהושע כד יב) "לא בחרבך ולא בקשתך" אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר (הרשב"ם) וכן דעת הרמב"ן כפשוטו, וכן תיוב"ע "בסייפי ובקשתי", והרד"ק כתב "והנה אמר יהושע לישראל "לא בחרבך ולא בקשתך", לפיכך מפרשים בחרבי ובקשתי בעזרת האל, שהוא חרבי וקשתי, וכן ת"א "בצלותי ובעותי" וכוונת התרגום ביאר רב"ח, חרב היא התפלה המגינה על האדם כחרב ביד הגבור כמ"ש "וחרב פיפיות בידם" ובקשתי הוא מלשון בקשה, ומצאתי בדפוס סביוניטא הגי' בת"א "בחרבי ובקשתי" כמו בעברי:

[כח] והרמב"ן כתב "וטעם מיד האמורי כי ישראל לקחו הארץ תחלה מיד האמורי, כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי הי', והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי היא מלחמת יהושע עמם, ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי עיי"ש וע"ז כתב הרש"ד שהרמב"ן ז"ל היטיב לבאר יותר מכולם:

[כט] והרלב"ג כתב "כי כן מנהג הנביאים לחשוב מה שיהיה כאלו נהיה":