[א] וכן כתב הרדי"א "כי ע"ד הפשט באחרית הימים רומז לאיזה זמן ארוך שהוא באחרית הימים בערך אל ימי המדבר":

[ב] ואמר "אשר יקרא", ופי' הרשב"ם "ענין גבורתם ונחלתם" פי' את אשר יארע לכם בענין גבורתכם במלחמה, ובענין נחלתכם בארץ, וכן פי' הרד"ק וכתב "וזה ענינו כשיכנסו לארץ לרשתה, ואמר להם ברוח נבואה קצת מאשר יקרא אותם יש בחלוקתם, ויש בהצלחתם במלחמה עם אויביהם, והרמב"ן פי' באחרית הימים הם ימות המשיח וכן פי' רע"ס, ובדרז"ל (פסחים נו א, ב"ר פ' צח, תנחומא ויחי סי' ח) שביקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, וכן תיוב"ע וכן פי' רש"י:

[ג] וכן פי' הח' ז"ל (למטה מט ג) בפ' "זבולן לחוף ימים ישכון" "גם זה לאות כי זאת דרך נבואה" וכן פי' הרש"ד, כי כן היה באמת סוף גבולו אצל צידן בחלוקת הארץ שבימי יהושע, אבל בחלוקת הארץ אשר תהיה בימות המשיח לא יהיה גבולו שם כמפורש בס' (יחז' מח מן פ' א עד ל):

[ד] הנה תשובת הח' ז"ל על פי' התועים חסרת טעם, והעיקר כמו בכ"י רש"ד "ועל זאת הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם, ואח"כ ברך אותם" (למטה פ' כח), וכוונתו בתשובה על אלה הסומכים על מה שנאמר בסוף ויברך אותם, הלא נאמר מקודם לזה, וזאת אשר דבר להם אביהם ואח"כ ויברך אותם, ומזה מוכח כי הדברים אשר דבר יעקב, הם דברי נבואה, ועל זאת הנבואה אמר הכתוב וזאת אשר דבר להם, ואח"כ ברך אותם:

[ה] אין דבריו נכונים, כי מפורש הוא ביוסף ואת שדי ויברכך (למטה פ' כה) "ברכות אביך גברו על ברכות הורי תהיין לראש יוסף" (למטה פ' כו), אמנם לדעתי כי הודעת הטובות אשר תבאנה עליהם, גם היא בכלל הברכה, כאשר מצאנו בברכת בלעם שלא התפלל עליהם, רק הודיע הטובות העתידות לבוא עליהם, והכתוב קוראם ברכות, "לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך" (במד' כד, י,) ועכ"ז טוב עין (כיעקב) הוא יברך ויודיע להם הטובות העתידות לבוא עליהם (רש"ד) ועיין (למטה מט כח הערה צב):

[ו] אין ראשית אוני כפול לשון של כחי, כי כל בניו של אדם נקראים כחו, אם נולדו אחרי היותו לאיש גבור וחזק, אבל אינו נקרא ראשית אונו אלא הבכור לבד, ולדעת הרשב"ם הוא דבור אחד והמליצה כפולה:

[ז] וכן פי' הרלב"ג "הרצון בו רוממות וירצה בו, כי מפני שהיה ראובן בכור היה ראוי שתהי' לו הממשלה וההתנשאות, כטעם "והממשלה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דה"ב כא ג):

[ח] ובתנחומא (ויחי סי' ט) שלשה כתרים הי' בידך כהונה מלכות ובכורה, וכן (בב"ר פ' צח) הבכורה היתה שלך, והכהונה היתה שלך, והמלכות היה שלך ועכשיו שחטאת נתנה הבכורה ליוסף, הכהונה ללוי, והמלכות ליהודה, וכן ת"א ומבואר יותר בתיוב"ע, וכן פי' רש"י ז"ל, והרד"ק והרלב"ג ורע"ס:

[ט] עיין ברמב"ן מה שפי' בזה, וכן פי' הרד"ק והרלב"ג:

[י] עיין "יהל אור" וכן הוא בדרז"ל (ב"ר פ' צט, תנחומא ויחי סי' ט, פס"ז ברא' מט ה) אם יהיה ביד אדם קיתון של מים והוא נשפך אינו משתייר בו כלום, אבל אם הי' של שמן או של דבש משתייר בו לכך אמר כמים אל תותר":

[יא] וכן פי' בס' (יסוד מורא שער השביעי) "כי כאשר בא אל בית אל, אמר הסירו את אלהי הנכר (למעלה לה ב) והניח הצאן והתבודד לעבוד השם, ולא שכב עם אשה, כי רחל מתה, וחוללה בלהה ובעבור זה מאס באֵם ראובן ושפחתה, ע"כ כתוב בפסוק אחר, "ויהי' בני יעקב שנים עשר" (שם פ' כב) להודיע שלא שכב עם אשה אחר כך, ע"כ לא הוליד עוד", והנה פה פי' הח' ז"ל הדבר כפשוטו, ר"ל שכיבה ממש, ועיין (למעלה לה כב) בפי' הח' ז"ל שהסכים לחז"ל, וכתב יפה פי' רבותינו ז"ל "וכוסה קלון ערום" ויסכים להם שלא חטא רק שבלבל משכבו, ועיין בביאורו שם ביהל אור מה שהבאתי מבעל אהל יוסף שיפרש שדעת הח' ז"ל גם שם כפשוטו:

[יב] וכן פי' הרד"ק בשרש "עלה" לשון הפסק וכריתה, וכן פי' הרלב"ג באחרונה "או יהיה הרצון במלת עלה "נכרת" כטעם "אל תעלני" ר"ל שאחרי כן לא קרב אליה":

[יג] ועיין בפי' המיוחס לרש"י ז"ל שם, שפי' כי יהודה אפילו לא חלל ראובן הבכורה ולא נלקחה ממנו, אפילו הכי היה הגון יהודה למלך, כי יהודה גבר באחיו שנאמר "גור אריה יהודה" ולנגיד ממנו שיצא ממנו מלכות, וע"ש כך נקרא המלך נגיד, שהוא המוציא והמביא, והבכורה והמלכות נטלה מראובן ונתנה המלכות ליהודה כדכתיב, "כי יהודה גבר באחיו" אבל חלק הבכורה נתנה ליוסף ולשני בניו" וכן פי' הרד"ק שם "מי שיהיה לנגיד בישראל, אמר יעקב שיהיה ממנו", ונגיד פה מורה על שר הצבא כמו, עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד (דה"א יג א) וענין שם נגיד, הוא על מנהיג אשר אחריו כל הצבא ימשוך, כי תרגום "משך" הוא "נגד" ונהרות רחבי ידים הנמשכים והלאה נקראו בארמית "נגדין", והח' יש"ר בביאורו על התורה הסתייע מפי' רש"י ז"ל (דה"א ה ב), והוסיף מדיליה לפרש שכאן רמז יעקב רק על אבדן מעלת הבכורה, אבל על ענין המלוכה, אמר למטה "יהודה אתה יודוך אחיך" שמעיקרו נבחר לנגיד על כל אחיו, כי אף אם ראובן לא היה חוטא כבר נגזרה המלכות והממשלה לבני יהודה:

[יד] ובמדרש ר' לוי ור' סימון, חד אמר ליוסף מיחסין, ולא לראובן, וחד אמר, אין מיחסין ליוסף אלא לראובן ופשט הכתוב הוא יותר נאות לשון האחרון, וכן פי' רש"י ז"ל, ומסכים עם העתקת השבעים ורוב מתרגמים:

[טו] עיין (מחברת מנחם שרש כרה מחלקה ט) שחבר "כלי חמס מכרותיהם" מכֹרֹתַיִך "ומֹלדֹתיך" "איש מאת מכרו"(מ"ב יב ו) "לבד ממכריו על האבות" (דבר', יח, ח) (ונשמט שם במחמ"נ הפי' "על ארץ מכורתם" (יחז' כט יד) ע"י המעתיקים) ופי' לשון תולדות המה, וכן הביא רש"י ז"ל (יחז', טז, ג, כט, יד) דעת מנחם שהוא לשון תולדות, והיא ג"כ דעת הרשב"ם פה שפי' "מכרותיהם, אחותיהם כפל לשון של שמעון ולוי אחים, כלומר שמעון ולוי אחים הי' לרעה כלי חמס הי' אחותם":

[טז] וכן הוא (ב"ר פ' צט, תנחומא ויחי סי' ט, פס"ז ברא' מט ה) וכן ת"א "בארע תיתבותהון עבדו גבורא", כלומר שנהגו עצמם בחמס בארץ מגוריהם, ועיין בנל"ג מה שהעיר ע"ז, והרלב"ג כתב "לא ישר בעיני שיהיה מכורותיהם כמו מדורותיהם, כי הם משתי שרשים מתחלפים, ועוד שכבר יהיה עם זה המאמר חסר, כי כבר יהיה הרצון בו שכבר הביא כלי חמס במגורותיהם, והרדי"א כתב מלת מכורותיהם היא זרה, אך לפי הענין ראו לפרש, אם מענין מקח וממכר, או מענין מחשבה, ר"ל כל סחורתם  וכל מכירתם וקנינם, או כל מחשבותיהם, אינם כי אם לעשות חמס וגזל, כאלו מחשבותם כלי חמס:

[יז] עיין יהל אור וכן בדרז"ל שור, חומה, ולא שור איגר (מגילה ה ב, ערכין לב א) "שורא ובר שורא" (פסחים פו א) וכן תיוב"ע "והמים להם חומה" (שמות יד כב) "ומיא להון שורין " ׃

[יח] וכ"כ הרד"ק במכלל בדרך אפשר, וכן פי' ר"ש ן' מלך "ואפשר שיהיה שרשו יחד, ואמר תחד ל"נ כי הכבוד הוא הנפש", ויפרש שניהם לנסתרת, עיין בנתה"ש מה שהעיר ע"ז:

[יט] יסד או סוד, יעד, קהל, בבואם בנפעל בחבור מלת "על" ענינם קשור חברה להועץ לרעה, "בהוסדם יחד עלי" (תה' לא יד) נוסדו יחד על ד' (שם ב ב) ועד"ז "בסודם אל תבוא נפשי" כמו בהוסדם על דבר לרעה, וכן בהקהלם על דבר על התאגד בחבורת קשר לרעה (אוצה"ש):

[כ] וכן ת"א, וכן פי' הרד"ק והרדי"א, וכן בתרגום השבעים תרגמו שור במלת חומה, וכן בב"ר פ' צח "עקרתן שורן של גרים" פי' חומה שלהם ובטחונם של גרים:

[כא] וכן פי' הרמב"ן וכתב, והטעם שעקרו עיר מוקפת חומה אחרי הרגם אנשיה, ויהיה עקרו מן "ועקרון תעקר" (צפניה ב ד) והרש"ד השיג ע"ז וכתב, שכפי הנראה אין לשון עקירה נופל על ענין חורבן הערים והארצות עיי"ש, והרלב"ג פי' שור ממש, והמשיל האדם החזק מאוד לשור, כי הוא חזק מאוד, וזה מפורסם בעניינו, ונכון בזה שבאפם הרגו האנשים, וכן בהראותם שהם ברצון עמהם יעקרו וישחיתו התקיפים שבהם, וי"מ "עקרו שור", שהי' מעקרין הבהמות ומובא (בג', ע"ז יג א) איזהו עיקור ? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה עיי"ש, וכן היה דרכם לפנים במלחמה לנשר פרסות הבהמה של שונאי הנלחם אתו מן הארכובה ולמטה, וכן כתב הרד"ק בשרש שור "אעפ"י שלקחו את צאנם, ואת בקרם, ואת חמוריהם, אפשר שלקחו מקצתם, ועקרו מקצתם, כי למשא היה להם לקחת כל בהמת העיר והם הי' הולכים כבורחים":

[כב] וכן הוא (פס"ז ברא' מט ז) "ארור אפם כי עז, כמו "וארוה כל עוברי דרך" (תה' פ' יג) כלומר תתבצר אפם ותתמעט, ועברתם תקטן", והוראת "בצר" בלשון ארמית מעוט והקטנה:

[כג] ויו"ת "אַפְלִיג אַחְסָנַת בְנוי דְשִמְעון לִתְרֵין חולקִין, חולַק חַד יפוק לֵיה מִגו אַחְסָנַת בנוי יהודה וחולַק חַד בֵינֵי שְאַר שִבְטַיָא דְיַעֲקב", ובתנחומא (ויחי סי' יו"ד ב"ר פ' צט) "כ"ד אלפים נפלו משבט שמעון (פי' כדכתיב "ויהי' המתים במגפה כ"ד אלף") על מעשה זמרי, והי' אלמנותיו כ"ד אלף ונחלקו בשבט ישראל שני אלפים בכל שבט ושבט":

[כד] וכן הוא (פס"ז ברא' מט ז) "אחלקם ביעקב, שהרי שמעון נתנו לו חלק בב' מקומות בא"י, וכן לוי אין לו נחלה אלא מ"ח עיר נפוצים בישראל", ובמדרש אגדה (ויחי סי' ה) אחלקם ביעקב, זה שמעון שלא היה חלקו מחובר ביחד, כי יהודה מפסיק בחלקו של שמעון, ואפיצם בישראל, אלו כהנים ולוים שלא היה להם חלק בא"י, וכן פי' הרדי"א "לשמעון אחלק שלא יהיה לזרעו נחלה בפני עצמה אבל תהיה בתוך נחלת שאר השבטים כדכתיב "ויהי נחלת שמעון בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע יט א) והי' עריהם מחולקות זו מזו, ועל בני לוי אמר ואפיצם בישראל שהי' מ"ח עיר ומגרשיהם בין גבול ישראל, והם ערי מקלט אשר ללוים שהי' מפוזרות בתוך ארצות כל השבטים", וכן פי' הטור על התורה "אחלקם ביעקב, וכן היה להם שנחלת בני שמעון בתוך בני יהודה, והי' עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל גבול ישראל" ועיין ברש"ד מה שהעיר ע"ז והשיג על הח' ז"ל, היכן מצא שלא הי' ערי שמעון דבוקות זו לזו, ויביא ראיה שהי' סמוכות זו לזו וכן התלונן על הרדי"א שקיבל דבריו בלי חקירת מוצא דבריו, אף שגם כמה מפרשים בלעדם פי' כן, וכן כתב שד"ל "שלא מצינו שהי' עריו מפוזרות", ורש"י ז"ל פי', שאחלקם ואפיצם שבים על שניהם ופי' אפרידם זה מזה, שלא יהיה לוי ממנין "השבטים, והרי הם חלוקים, וכן פי' הרשב"ם, והעקידה פי' אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ירצה לאפם ועברתם שהזכיר, ואמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחל בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכולם יקחו חלק הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה, ולא יהי' במקום אחד:

[כה] וכן פי' הרד"ק בשרש ידה שהוא מלשון הודאה, ר"ל יודו לך שאתה ראוי למלוך עליהם, וכן פי' ר"ש ן' מלך, וכן פי' הרדי"א שיודו לך במעלתך אחיך, כי אחי יהודה כולם הי' נכנעים אליו ומודים בממשלתו, וכן פי' רע"ס, וכן הוא בב"ר (פ' צט) א"ל הקב"ה אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם, וכן הוא (תנחומא ויחי סי' יו"ד, ילקוט רמז קנט, פס"ז ברא' מט ח, מדרש אגדה ויחי סי' ח) וכן תיוב"ע ועיין הערה שאח"ז:

[כו] והרשב"ם כתב, המפרש ישבחוך אחיך שטות הוא בידו, אלא לפי שגינה את הראשונים, ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי, אמר ליהודה, אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות, כמו שמוכיח סוף פסוק "ישתחוו לך בני אביך", והרש"ד האריך לבאר בזה עיי"ש׃

[כז] גור לבד יאמר גם על שאר החיות בהיותם קטנים, כאשר מצאנו, "גם תנין חלצו שד היניקו גוריהן" (איכה ד ג) ובג' (עירובין פו א) גם לצעירי הכלבים, "נבחא בך גוריתא" (ובכתובות סא ב) "כלבתא דמטללא בגורייתא", והכוונה פה גור שבמין האריה, וכן תיוב"ע וירושלמי "גור בר אריון":

[כח] ור"ש ן' מלך כתב, כי יחסר כ"ף הדמות, כגור אריה יהודה, וע"ז כתב הרש"ד "אבל אין צורך לפי המליצה הנאותה, ובפרט בעניני השירים":

[כט] עיין רש"י ז"ל שפי' מטרף בני עלית על יוסף, ועיין ברא"ם מה שביאר בזה, והרשב"ם כתב "והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק, ולא בחלוק טעמים כלל", והנה רש"י ז"ל פי' כן ואעפ"כ הוא נקי מתלונת הרשב"ם, כי חבר בני למטה אל "עלית" ולא אל "מטרף", וכמ"ש הרא"ם, ועיין במנחת שי מה שביאר בזה, וברש"ד ביתר הבאור:

[ל] והרד"ק פי' מטרף בני עלית, פי' מרוב טרף עלית לשם ולתפארת, כמו שאמר על דוד בשובו מהכות את ארם, וכן פי' ר"ש ן' מלך, מטרף האויבים נתעלית במעלה גדולה, וכן פי' הרלב"ג ויהיה מ"ם מטרף, כמו מ"ם "מחטאת נביאיה" (איכה ד יג) שהרצון בו בסבת חטאת נביאיה:

[לא] כרע רבץ, הכריעה הוא בהאריה שיכרע על ברכיו, והרביצה היא בהלביאה שי"ל גורים כמ"ש "יחדו ירבצו ילדיהן" (ישעי' יא ז) ור"ל כרע כארי ורבץ כלביא:

[לב] וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וכתב "ולא יתכן מאמר ר' אברהם שאמר שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אעפ"י ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל כדכתיב "שבט מישור שבט מלכותך" (תה' מה ז) והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, ויפרש לא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, פי' משנבחר דוד, לא יסור שבט מלכות מזרע דוד, כי המלכות שיהיה מישראל יהיה ממנו ולא מזרע שאר השבטים, והרדי"א וכן העקידה האריכו לבאר, כי היתה ההפלגה הזאת שיתמיד היעוד הזה מימי יעקב עד מלך המשיח שהוא באחרית הימים, וסופרים ומונים כל העתים שעברו מאז ועד מלכי יהודה, וגם אחר שגלה יהודה מעל אדמתו לבבל נתקיים שהי' מהם ראשי גליות, ובזמן החשמונאים היה בירושלים נגיד מיהודה, וכן גם היום בגלות הארוך הזה, אין ספק שהנשיאים והנגידים שהי' מונים על בני ישראל הי' מזרע בית דוד עי'"ש׃

[לג] וכן הוא בג' (סנהד' צח ב, ב"ר פ' צח וצט, תנחומא ויחי סי' יוד):

[לד] והטעם בן קטן ושב על המשיח, וכן ת"א על "ובשליתה" (דבר' כח נז) "ובִזְעֵר בְנָהָא" וכן תיוב"ע פה "זְעֵיר בְנוי", ובדרז"ל (נדה כד ב) "המפלת סנדל או שליא" ושם (דף כו א) ת"ר שליא תחילתה דומה כחוט של ערב וכו', וכן (חולין עז א) "השוחט את הבהמה ומצא בה שליא", והוא קרום שהולד מונח בו:

[לה] ובדרז"ל (זבחים לה ב) "השוחט את המוקדשין לאכול שליל", וכן (חולין פט ב) "ונוהג בשליל" ופי' רש"י ז"ל בן תשעה חי הנמצא בבהמה, וכן תיוב"ע על הפ' "טוב ממנו הנפל" (קהלת ו, ג) "דטב מיניה שלילא דלא חזא עלמא הדין":

[לו] עיין תולדות יצחק להג' ר"י קארו שהביא ח' פירושים על הפ' "לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבא שילה", ובביאור שד"ל שמביא ט"ו פירושים:

[לז] עיין יהל אור, והרדי"א בתחלת דבריו הסכים לזה, וסיים אח"כ והפי' הזה עם כל מה שהלצתי בעדו אינו נכון עיי"ש, גם רוו"ה השיג ע"ז וכתב, הלא לא פסקה מלכות יהודה בבוא רחבעם שכמה, כי אם נחלקה לשתי ממלכות, ואחר גלות שומרן מלכו מלכי יהודה לבדם עד גלות ירושלים בימי צדקיהו עיי"ש ׃

[לח] וכן פי' הרד"ק "ענין זה כאדם האומר לחבירו קח זה עתה עד שאתן לך יותר", וכן הביא הרלב"ג בשם אביו חבר לזה, אמרו "לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם" (דבר' ז' כד) שאין הרצון בו שאח"כ יתיצבו בפניו, ורב"ח פי' בשם רבו כי מלת עד במקום הזה כמו לעד, וע"כ בא הטעם בעד, להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה, ומזה ת"א עד עלמא, ותרגם כי יבא שילה, "דייתא משיחא" והמתרגם עד דייתא משיחא טועה, וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסוק המלכות מיהודה לעד לעולם:

[לט] ועיין בפי' הח' ז"ל (שה"ש ו יב) על פ' "עמי נדיב", שהביא ראיה מבני אתונו שהיו"ד נוסף, וסיים "ויתכן שלא תהיה היו"ד במלת בני נוסף", ויבוא עפ"י דרשתם ז"ל (כתובות קיא ב) על "ולשורקה בני אתונו" אין לך כל אילן סרק שבא"י שאינו מוציא משוי שתי אתונות ועיין בח"א במהרש"א שם ד"ה "ולשורקה",

[מ] עיין יהל אור, וכן פי' ר"י ן' גנאח בשרש "שרק" הוא הטוב שבמיני הגפן ויאמר לו בערבי שַרַיְק ויהיה בארץ ישראל", וכן פי' ר"ש ן' פרחון "מין גפן חשוב צומח בא"י", והרב ן' גיאות כתב "שהוא מין הטוב מן הגפנים, שהענבים לא ימצא בהן חרצן", וכתב רוו"ה שעדיין שמו עליו במקום מציאותו בארץ ערב, גם במלכות מארוקה, וכמו שספר לנו במסיח לפי תומו הח' האֶסט בס' הגדותיו על מארוקו ופיס, וז"ל שם בדף 303 מספרו הנ"ל "ועוד מצאתי שם מין אחד אשר יקראו לו בלשונם "שורק" ומסגולתו שאין בהם חרצן, והמה היותר מתוקים, וגדולים מכל יתר המינים, ומראיהם שחור, ותבניתו עגול, והם יקרים מאוד" עיי"ש, וכתב שד"ל שגם בלשון ערבי "שריק ענינו גפן מובחרת ואולי המלה הנגזרה מן ריק, ע"ש שאין בו חרצנים, וכן אילני סרק ריקים מפרי:

[מא] האתון היא הנקבה במין החמור, ועיר היא החמור הנער, וכתב הרד"ק (שופ' יו"ד, ד) "ואפשר ג"כ כי עולי ימים מהסוסים יקראו ג"כ עירים, כי מצאנו בזולת החמור "ועיר פרא" (איוב יא יב) ואפשר לפי שהפרא הוא חמור הבר, ועיין רד"ק בשרש "עיר" שכתב ונפל זה הלשון גם על הפרא, שהפרא דומה לחמור, אך הפרא ממין חיה, והחמור ממין הבהמה, כמו שאז"ל (ברכות ט ב) "כדי שיכיר בין חמור לערוד" והערוד הוא הפרא, וכן תיוב"ע (ירמי' ב כד) וכן (הושע ח ט):

[מב] וכן פי' רש"י והרשב"ם והרד"ק בשרש "סות" ור"ש ן' מלך, וכן כתב שד"ל, לפי ענינו פי' כמו כסותו, והשומרונים הגיהו "כסותה":

[מג] ועיין בס' הגלוי להריק"ם ז"ל סי' כט, ובהגהות ר' בנימין ז"ל מה שכתבו ע"ז:

[מד] וכן פי' הרד"ק ור"ש ן' מלך, ועיין בפי' רש"י והרשב"ם, ובביאור רש"ד מה שהשיג עליהם:

[מה] לדעתי איננה מליצה נאותה לפי שאין דרך לכבס ביין, כי לא ינקה הבגד, ולא תבוא לעולם הפלגת המליצה באופן כזה, והנכון שהכונה על דריכת היינות וכפי' הרשב"ם (רש"ד):

[מו] וכן פי' רש"י והרשב"ם והרד"ק בשרשים שרש "חכלל", שהוא לשון אדמימות ומפרשים עינים ממש, והרד"ק בפי' על התורה, ור"ש ן' מלך פי' עינים לשון מראה וגוון כמו "ועינו כעין הבדולח" (במד' יא ז) ובאורו אדום הגוון יהיה מרוב יין, וי"מ עפ"י לשון ערבי כהיית עינים מפני השכרות, והרמב"ן פי' שהוא היפך מן "כחלת כיניך" (יחז' כג מ) ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים עיי"ש:

[מז] והוא עפ"י מאמרם ז"ל (חולין לז ב) על הפ' "ולא בא בפי בשר פגול" (יחז' ד יד) שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ובאורו כי אפילו דברים המותרים אוסר על עצמו:

[מח] ושם (בג') על פ' הנה נפשי לא מטומאה (יחז' שם) שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה והביא הח' ז"ל משם אחרים שהם פי' הפ' כן, והנה שבח יעקב את יהודה בזה נגד אחיו:

[מט] והרדי"א כתב, לפי שהי' זבולן מכת הסוחרים, הקדימו ליששכר, שהי' רובם עובדי אדמה, כי הסוחרים המה יותר נכבדים מעובדי אדמה, ודרז"ל (ב"ר פ' עב וצט, ויק"ר פ' כה, תנחומא ויחי סי' יא) לפי שיששכר עוסק בתורה, וזבולן עוסק בפרקמטיא ומאכילהו והחיהו, לפיכך קדם עליו וכן אמר שלמה בחכמתו, "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז יב) ואומר "עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג יח) וכן משה אמר "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" (דבר' לג יח):

[נ] שהשם שם בכח זבולן שישכון לחוף ימים ומשם יביא לחמו, כי ארץ זבולן לא היתה טובה כשל אחיו כי ישכון לחוף ימים בארץ מלחה ומלאה חול אבל ברכו שיתעשר ממשאו ומתנו שעיקרו הוא על מבואות ימים במקום שיש נמל לספינות, ויפול חלקו במקום טוב ונאות למשא ומתן, כי בחלקו היה החלזון שצובעים מדמו צבע התכלת, וכן הי' עושים סחורה במין דג הנקרא טרית שלא היה נמצא רק בחלק הים שנפל בגורלו, גם החול שבשפת הים שבחלקו היה ראוי לזכוכית לבנה כמו שאז"ל (מגילה ו א, ספרי דב' לג יט):

[נא] וההבדל בין חוף ים, ובין חוף אניות, כי כל שפת הים יקרא חוף הים, כדכתיב "ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן בהר ובשפלה ובכל חוף הים הגדול" (יהושע ט, א) אבל חוף אניות לא יקרא כ"א הנמל, וכ"כ בעל הפרחון שרש "חפף" "חוף הים הוא שפת הים מקום שיחופו בו גלי הים תמיד, פי' לשון גרר כדתנן "לא יחוף הנזיר את ראשו באדמה" (ביצה לה ב) "אשה לא תחוף אלא בחמין" וכו' (נדה סו ב) וכן כל חוף הים שבמקרא, הוא מקום שיד הים חופפת על ידי גלים אבל חוף אניות בלבד הוא משונה מהן, והוא הנמל שמסתוככין בו הספינות מזעפו של ים, לכן שני מינים הם", וכן פי' הרשב"ם:

[נב] סוף גבולו שהוא פאת ארצו יגיע להיות עד צידון, שהוא מקום סחורה רבה, כדכתיב "סוחר צידון עובר ים מלאוך" (ישעי' כג ב), ומה שלא הזכיר צור, שהיא קרובה לזבולן יותר מצידן, נראה שעדין לא נבנתה צור, כי צידון עתיקה מצור, וכן תיוב"ע "ותחומיה יַמְטֵי עַד צידון", וכן הוא בפס"ז (ברא' מט יג) "כמו עד צידון":

[נג] ור"י ן' גנאח בשרש "גרם" פי' "חמור גרם, חמור שבור, שהוא עומד במקומו ואינו זז ממנו, וגרם אעפ"י שהוא שם, הוא תואר לחמור, ואיננו רחוק להיות חמור גרם דומה ללשון הערב שאומרין רגל גרים לבעל גוף גדול", וכן הביא הרד"ק הפי' הזה בשרשיו שרש "גרם" ועיין רש"ד מה שהעיר ע"ז:

[נד] וכן פי' הרלב"ג בין המערכות, והכוונה כי כשיטענו עליו משאו בשתי מערכות בשני צדדיו הנה ירבץ תחת משאו, וכן לא יוכלו להעתיק יששכר מארצו, ורע"ס פי' קרוב לזה, והרד"ק פי' שהוא כל כך חזק שרובץ בין המשפתים וקם עמהם, והשיג עליו שד"ל וכתב וזה שבוש, כי רובץ כתוב כאן, ולא קם, ולהיות רובץ עם המשא אין בזה גבורה, כי המשא נוגע בארץ, וכטעם כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו (שמות כג ה), ואונקלס רש"י ורשב"ם פי' "בין התחומין", והמתרגם האלכסנדרי תרגם בין הנחלות בין השדות, והרדי"א פי' בין המשפתים שהם מערכות האדמה לעבדה ולשמרה, כי משפתים לשון מערכה הוא והחזקוני פי' בין המשפתים, נחלתו נפלה לו בין תחומי אחיו:

[נה] וכן פי' הרד"ק בשרשים שרש "שפת" תשפות תערוך, וכן "שפות הסיר" (יחז' כד ג) ערוך אותה על הכירים, ורוו"ה פי', יששכר חמור גרם בעל עצמות דל בשר ורזה המצונן הרבה משאר חמורים שכולם מצוננים, ודל הבשר ביותר, כן יששכר עצל מצונן רובץ תמיד, בין מקום שפיתת קדירות להתחמם אוהב המנוחה כעצל, ממאן לצאת למלחמה, ובוחר תחתיו להיות למס עובד, ואין לשרש "שפת" בעברי משמעות אחר, אלא שימת קדירה על האש, "שפות הסיר ספות" (יחז' כד ג) ויאמר בדרך דמיון וצחות "תשפית שלום לנו" תשים לנו הקדירה על האש מלאה שלום, ומקום השפיתה קורא בתהלים וביחזקאל שְפַתַיִם (פייערשטעללע), וכאן ובשירת דבורה קוראו "משפתים", רובץ על יששכר נאמר, והמפרשו רובץ על החמור, ומשפתים תחומין, לא נדע מה הן התחומין":

[נו] כל סבל היא עבודת המלך, או של מושל ארץ, ומס עובד, פי' מס עובד עבודה, ופעמים יאמר למס לבד, "היתה למס" (איכה א א) ויהי' למס (שופ', א, ל,) שנראה שיש מס שאינו בעבודה, אלא מס כסף וכיוצא, אבל סבל לעולם בעבודה:

[נז] וכן פי' הרשב"ם, שהי' נותנים למלכים עישור תבואותיהם כדכתיב "ואת שדותיכם יעשר" (פסוק כזה לא נמצא בתנ"ך ונמצא "וזרעיכם וכרמיכם יעשר" (ש"א ח טו) וכן פי' הרד"ק "ודמהו הדמיון הזה ר"ל כי תהיה ארצו טובה ויתעסק בעבודת ארצו לא יצא למלחמה עם שאר השבטים אלא יתן מס נמלך ישראל שיניחהו בארצו וזהו שאמר "וירא מנוחה כי טוב":

[נח] ואו"ת הפ' במלחמה ויט שכמו לסבול מלחמות עד שיהי' אויביו למס עובד לו, וכן פי' רש"י ז"ל:

[נט] וכן פי' הרד"ק, וכתב ע"ז שד"ל אמנם היכן מצינו שלא יהי' בני השפחות בכלל שבטי ישראל כבני הגבירות, ויש להשיב ע"ז, הלא האב הזקן יגיד להם שכן יהיה, והרדי"א פי' יהיה ראש דגל כאחד מן המיוחדים שבשבטי ישראל:

[ס] ואונקלס ויוב"ע תרגמו מלת נחש "חורמן" וכפירש"י ז"ל שאין רפואה למכתו, והוא צפעוני וקרוי "חורמן" על שם שעושה הכל חרם, ועיין ערוך השלם להד"ר קאהוט שכתב "ויותר קרוב כי נקרא כן שם השד הרע Akriman והוא סמאל אשר רכב על הנחש" (ילקוט ברא' רמז כה)" ויעקב איש סורי כתב כי זה (חרמן) מין נחש רע ומזיק משאר נחשים, והוא יושב ומסתתר בדרכים ובין ירק עשב דומם ובלתי מתנועע, ואונקלס ויוב"ע ותרגום הירושלמי תרגמו שעל שמשין נבא נבואה זו וכן הוא (ב"ר פ' צח וצט, תנחומא ויחי סי' יב, ילקוט רמז קסא, פס"ז ברא' מט טז) וכן פי' רש"י והרמב"ן והרד"ק והרלב"ג ורע"ס, אמנם הרשב"ם כתב "המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל", ודעתו שענין הכתוב רק להודיע גבורתו, ולהמשילה לגבורת הנחש, וכן הוא דעת הח' ז"ל, ועיין בהערות ותקונים לפס"ז להח' ר"ש באבער (ברא' מט סי' עט) שכתב ונעלם ממנו (מהרשב"ם) כי כן דרשו במדרש ב"ר ובתנחומא":

[סא] וכן פי' הרמב"ן והרלב"ג, ובירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) "מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא דומה לשערה", ושם "נתנה רשות לארץ ליבקע מפניו", ושם, "אדלקון ואשכחון שפיפונא שהוא דומה לשערה", וכן הוא (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ג) "אשכחן אהן שפיפונא שהוא דומה לשערה" ועליו ספרו הרופאים שהוא נחבא באילנות לירות בעצמו כחץ על יתר בע"ח, ולד"ק הוא נחש אשר לו כמין קרנים בראשו (הארנשלאנגע) וארכו כדי שתי רגל, משכנו בכל אפריקי צפונית מזרחית וביחוד בארץ מצרים, ונמצא גם בעבר ים סוף, כל ההולכים באפריקא מקללים את השפיפון קללה נמרצת בעבור זדונו ורוע לבו אשר יתגנב לבוא בלילה אל מקום תחנותם ויפיל עליהם אימתה ופחד, הן אפו עז וחמתו קשתה מאד, ובב"ר פ' צט) כל החיות מהלכות זוגות זוגות והנחש אינו מהלך בדרך אלא יחידי, וכן פי' הרד"ק דמהו לנחש ולשפיפון שהולך יחידי, כי שאר החיות ברוב הולכים חבורות, והנחש לעולם הולך יחידי וממית רבים:

[סב] והרש"ד כתב יתכן כי חזק החולי על יעקב, והתפלל אל ד' ואמר אני מקוה שתושיעני עוד לחזק כוחי עדי אברך גם שאר בני, וע"ז כתב רוו"ה והמפרש שהתפלל לד' שיושיע אותו לסיים ברכותיו לא הקפיד על משמעות תשועה שהיא ההוצאה מהרעה כולה, וכן כתב שד"ל שהוא שבוש, שהרי יודע היה יעקב שהוא מת, ואם התפלל לחיות עוד שעה קלה, עד שישלים ברכותיו אין זו ישועה, וכן כתב הכוה"ק "וראיתי לי"מ בטעם המקרא, כי אז חזק החולי על יעקב והתפלל שיושיעני השם ויחזק עוד כחו עד שיברך שאר בניו ואין טעם בזה:

[סג] והרדי"א פי' לפי שהוא נוסע באחרונה, ושאר השבטים בבוא עליהם האויב, לא יוכלו לעזרו ולהצילו, אמר במלחמותיו תמיד, לישועתך קויתי ד', כלומר איני מקוה לתשועת שבטי ישראל שישיעוני כי כבר נסעו הם ראשונה, ונשארתי אני לבדי באחרונה, רק לישועתך קויתי ד' שתושיעני:

[סד] בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאוד, והיא בעבר הירדן הי' באים עליהם תמיד גדודי אויבים עמון ומואב שכניו הרעים, התובעים בנחלה, והוא כלביא שכן על טרפו מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת (רמב"ן):

[סה] עיין רד"ק בשרשיו שרש "גדד" ושרש "גוד", ובמכלל יופי להר"ש ן' מלך:

[סו] אבל יתכן לומר בטעם תוספות המ"ם שבא להורות על הפלגת הדבר, כי אין צריך לומר שתהיה הברכה ברבוי השמן בחלקו של אשר, כי אם גם בשאר הארצות תמצא ברכת רבוי השמן מחלקו של אשר, וזה טעם תוספות המ"ם, כי ממנו שפע השמן, ומאתו יובל לשאר הארצות (רב"ח) יש לחזק קריאת "אשר" בלא מ"ם, ממה שאנו רואים בברכות האלה שמות השבטים כולם בתחלת המאמר ובלא שום אות משמשת, רק ביוסף לבדו הקדים לשמו מלות "בן פורת", והוא כי מאהבתו את יוסף רצה לכפול עליו התאר "בן פורת" (שד"ל):

[סז] והרד"ק פי' מאשר במ"ם נראה כי על מקצת ארצו אמר שתהינה שמינה, ולחמו הוא ארצו כי היא המוציאה הלחם, והלחם כלל לכל מאכל והיה בארצו זיתים לרוב, וכן שאר פירות ארצו הי' שמנים וכן פי' בשרשיו שרש "מן" מאשר תצא ברכה לעולם כי שמנה תהי' לחמו, כלומר ארצו המוציאה לחמו תהיה דשנה ושמינה, וכן פי' בשרש "שמן" וכן פי' ר"ש ן' מלך, וכתב הרש"ד וכוונתי במה שפי' לחמו ארצו, בעבור תאר הנקבה על לחם שהוא זכר, אבל ארץ הוא לשון נקבה, וכן ת"א "דאשר טבא ארעיה" וכן פי' הרלב"ג, והרדי"א פי' טעם מ"ם מאשר הוא שארץ "אשר" אינה ארץ חטה, אבל שמנה חלקו של גד הנזכר מאשר, ר"ל מארץ "אשר", והוא ר"ל גד יתן לאשר מעדני מלך, והחזקוני פי' לפי שלא בירך גד הוא אומר כך, יותר משל אשר תהיה שמנה לחמו של גד, לפי שארצו מקום מרעה למקנה, וגם הוא "אשר" יתן מעדני מלך, ולד"ק הוא חוזר למעלה על גד, כלומר כיון שגד מתעסק במלחמות אימת יזרע ויקצר, ע"כ אמר מאשר שמנה לחמו, והוא יתן לו מעדני מלך, ובילקוט (בראשית רמז קסא פס"ז ברא' מט כ) "מאשר שמנה לחמו, שהי' מספיקין שמן המשחה שהכרמל בחלק "אשר" היה, ולכן כתיב מאשר ולא כל אשר", ועיין שם בהערות ותקונים להח' רש"ב סי' צ:

[סח] וע"ז כתב שד"ל, אין לחם לשון נקבה כדעת ראב"ע, אלא הוא כמו "ומאכלו בריאה" (חבקוק א טז) דבר בריא, דבר שמן, כמו קטנה או גדולה, והרד"ק בשרש "לחם" פי' שמנה על לחמו, וירצה בו עוגה או חלה שהוא ל"נ:

[סט] לפי שארצו תהיה שמינה ישלח מפירותיה למלכים למעדן (רד"ק ור"ש ן' מלך) מס של שמן הי' גובים ממנו מלכי ישראל למשוח בו ולעדן את בשרם כמו ששנינו (מנחות פו א) ולמה סכין אותו לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר (רשב"ם) וי"מ שעול המלך היה עליו להספיקו ממעדני ארצו, וע"כ היה רצוי אחיו, ואו"ת "בתפנוקי מלכין" וכן תרגם הירושלמי, ופי' תענוגי:

[ע] וכן פי' הרדי"א שיצאו ממנו בעלי צחות הלשון ורמז לשירת דבורה וברק, ודעת יוב"ע והירושלמי שפי' מאמר זה על צחות הלשון ונועם המליצה שהיה לאנשי שבטו, ובפס"ז (ברא', מט, כא) שהיה לשונם של שבט נפתלי מתוקים כדבש דברי אגדה, וממדרש אגדה (ויחי סי' יט) שיהיה לשונם מתוקה בתורה כדבש ונופת, ובב"ר (פ' צח) "שהן משפרין אמרין שנתנו בשופר ובתרועה", ור"ל התורה שניתנה בשופר:

[עא] נמשל נפתלי לאילה על אודות נחלתו שהיתה ארץ הרים, ועל מדת הקלות והחן שאולי היתה בו ופי' הנותן אמרי שפר על נפתלי עצמו, כן היתה תכונתו ומדותיו, כי היה שמח בחלקו ונותן תודה לאלהיו (שד"ל):

[עב] ועיין רד"ק בפי' על התורה ובשרשיו שרש "בנה", ובביאר רש"ד מה שהעיר ע"ז:

[עג] עיין "יהל אור", וע"ז כתב הרד"ק וזה לא יתכן בעבור כי בֵן נקוד צרי, ואלו היה סמוך היה נקוד סגל כמשפט, ולדעתם לא יתפרש "בן" מבלי סמיכות, שאם ירצה לומר "בן ופורת" אין לו טעם:

[עד] כאשר יבא בן ובת בלתי סמיכות ובלי זכר האב או האם, יורה על הקטן והקטנה, "או בן יגח, או בת יגח" (שמות כא לא) ר"ל קטן או קטנה, (רד"ק בשרש "בנה") וכתב השרשי לבנון שמזה בן פורת יוסף (פי' ענף קטן ורך) וכן בנות צעדה עלי שור (פי' ענפים קטנים ורכים):

[עה] וכן פי' הרלב"ג ר"ל שצמחו מהסעיף ההוא פארות גדלו וגבהו עד שצעדו על החומה לרוב גובה הפארות ההם ולגדלם:

[עו] ור"ש ן' מלך פי' שבא לשון יחיד על רבים דרך קצרה, והרדי"א פי' פורת על רחל, יאמר בן המפוארת הוא יוסף, בן האשה המפוארת על עיני רואיה, ועל כל הבנות צעדה ביפיה, ע"ד ראוה בנות ויאשרוה (ש"ה ו, ט,):

[עז] עיין יהל אור, וכן פי' הרד"ק בשרש "מרר" מלשון "ישפוך לארץ מררתי" שהוא כיס המרה, והפעל הכבד "וימררהו ורבו", כלומר שהורו חציהם עד המרה, וכן בדרז"ל (סנה' מט א) על הפ' "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש" (ש"ב. ב, כג) "וא"ר יוחנן בדופן חמישית במקום שמרה וכבד תלוין בו", ורש"י ז"ל פי' מלשון "וימררו את חייהם" (שמות א, יג) וכן ת"א ויוב"ע:

[עח] וכתב הרד"ק, כי לא יתכן שדבר יעקב אבינו בגנות בניו בשעה שברכם, ואעפ"י שדבר בגנות ראובן עשה כן לתת טעם למה נטלה ממנו בכורתו, וכן שמעון ולוי למה חלקם, והוא יפרש על פוטיפר ואשתו וכן הוא דעת הרשב"ם, וכתב שד"ל אולי דעתו בחשבו, כי יעקב לא ידע מאומה משנאת בניו את יוסף, אך לא יתכן לומר שיעקב לא ידע דבר מזה, שא"כ לא היה מקום לאחי יוסף, שיאמרו ליוסף, אביך ציוה, אם יוסף היה יודע שלא נודע הדבר לאביו, גם רחוק הוא עד מאוד שיחשוב יוסף, כי אחיו הגידו הענין אל אביהם קרוב למיתתו, ובפס"ז (ברא' מט כג) אלו שמעון ולוי דכתיב "ויתנכלו אותו להמיתו" (למעלה לז יח):

[עט] וכן פי' הרד"ק קשתם שהושמו חציהם בם נשברה. אבל קשתו ישבה במקום חזק עד שעלה למעלה וכן כתב בשרשיו שרש "אית" וכן הוא דעת הרשב"ם, ולדעת רש"י ז"ל הוא שם המקרה, שכתב, נתישבה בחוזק, וכ"ה דעת אונקלס ויוב"ע והירושלמי:

[פ] וכן סמך הרד"ק בשרש "פזז" "מפזז" ופי' שם ג"כ מתחזק ורוקד כי כן הרוקדים לחזק אזור מתניהם בעת רקידתם, והרשב"ם פי' "ויפזו" נכפפו עיי"ש:

[פא] וכן פי' הרלב"ג וכתב "ורצה בזה שהושם פז על זרועיו לגדולה ולממשלה", והרד"ק בשרש "פזז" כתב וז"ל "תשית לראשו עטרת פז" (תה' כא ד) הוא הזהב הטוב המזוקק כי יותר הוא חזק המזוקק, והפעול ממנו "זהב מופז" (מ"א י, יח) כלומר מזוקק ומחוזק, ויש לפרש מזה "ויפזו זרעי ידיו":

[פב] וכן הרד"ק בשרשיו שרש "שם" כתב כי מלה זאת נופלת על המקום ועל הכלי ועל הזמן וג"כ על האדם" וכן בפי' על התורה יפרש משם כמו מאז, והח' ז"ל דחה פי' זה:

[פג] ומפירוש הטור על התורה שמביא ג"כ הפירוש הזה נראה לפרש בענין אחר "משם רועה אבן ישראל לב ישראל, שמת והיה כאבן, חזר לרעות, פי' לחיות דכתיב "ותחי רוח יעקב אביהם" (למעלה מה כז):

[פד] וכן פי' הרלב"ג, הם רבוי הבנים בזולת הפלא וגדולם בשלימות באופן שימצא להם מהשדים מזון טוב ונאות מה שיספיק לגדול, והריק"ם פי' שדים המינקת, ורחם האם, וזכר אח"כ ברכות אביך, כי שלשה אלה מברכין לילד, האב והאם והמינקת, וכן תיוב"ע והירושלמי חַדְיָיא דְיָנַקְתָ מִנְהון ומֵעַיָיא דִרְבָעַת בְהון:

[פה] והרשב"ם פי' הורי לשון הרים, והוא לשון של גבעות עולם, והביא ראיה מברכות משה שאמר "מראש הררי קדם וממגד גבעות עולם" (דבר' לג טו) ויש סמך לזה מתרגום ירושלמי "ברכתא דאבוך יתוספון עלך על ברכתא דבריכו יתך אבהתך אברהם ויצחק דמתילין לטוריא":

[פו] ואונקלס תרגם תאות כמשמעו "דחמידו להן רברביא דמן עלמא" מה שאדם מתאוה על הגבעות, כלומר המרעה הטוב וכיוצא בזה, ורש"י ז"ל פי' ברכה בלא מצרים, והרד"ק ז"ל בשרש "אוה" על ענין התמידות, כל זמן שיהיה קיים גבול גבעות עולם תהיינה הברכות לראש יוסף, והרלב"ג פי' כי הרצון בזה כי ברכת אברהם ויצחק לא הי' כ"א על ירושת ארץ כנען, ובכלל הנה הם לא הי' על ירושת כל הארץ בכללה, ואולם זאת הברכה תהיה עד גבול גבעות עולם, שהם קצות הישוב, ר"ל שלא יהיה בכל העולם דבר שלא יירשו אותו:

[פז] ואו"ת "פרישא דאחוהי" וכן פי' רש"י ז"ל "שנבדל מאחיו" כלומר בחיר אחיו הנבדל מהם במעלה ובחשיבות, וכן סיים הרד"ק בשרשים שרש "זר" "ואפשר שיהיה נזיר אחיו מהענין הראשון לפי שהיה מופרש מהם", וכן דעת הרלב"ג שפי' שהוא היה היותר פרוש, והיותר מושל בתאותו מאחיו, והנה הח' ז"ל כתב (במד' ו ב) נזיר הוא תאר השם "וינזרו" (ויקרא כב ב) מגזרתו שירחק מהתאוות", ונראה שדעתו שם ג"כ מענין הבדלה והפרשה, ועיין שרשי לבנון שרש "זור" שכתב ג"כ שהוראה הראשיית של השרש הזה הוא הפרשה והבדלה, ובמדרש שכל טוב "נזיר אחיו, שהנזרוהו אחיו מעליהן, ודומה לו וינזרו מקדשי בנ"י (ויקר' כב ב) נזורו אחור (ישעי' א ד) וכל דומיהן מדוברין על אופן הפרשה וריחוק:

[פח] דמהו בשני דברים האחד שהזאב הולך אחר האריה, ומה שיותיר האריה מטרפו יאכל הזאב כך בנימין אחרי יהודה, שהיה נמשך אחריו, שמלכות בית דוד היתה יהודה ובנימין, והשני שהזאב טורף בבקר ובערב, כי תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר, ובערב עם מעוט האור:

[פט] והוא לשון הבאת הדבר לעצמו שהבוזז מביא הדבר עדיו, וכמוהו שם שלל לשון הערה אסיפה ותוספות בקניני ועיין יהל אור הערה רצה:

[צ] והרד"ק האריך לבאר שם ועיין שרשי ר"י ן' גנאח שרש "עד" ובשרשי רד"ק שרש "עד":

[צא] ועיין (ב"ר פצ"ט, תנחומא ויחי סי' יד, חנחומא הוצ' רש"ב ויחי סי' טו, ילקוט ברא' רמז קסא פס"ז ברא' מט כז, ות"י ויוב"ע):

[צב] וכן נגע הרלב"ג בשאלת הח' ז"ל (עם שלא הזכירו) מה ששאל (למעלה מט א) וז"ל "רבים יתמהו מזה, לפי שכבר ימצאו מבניו שלא בירך אותם בזה הספור, כמו הענין בראובן ושמעון ולוי, עד שכבר הוכרחו לומר שכבר בירך אותם איש כברכתו, ולא נזכרו אלו הברכות, ואולם מה שנזכר מזה הוא מה שהודיעם, מה שיקרם באחרית הימים, וזה בלתי נאות אצלי כי הברכות שבירך אותם הנביא הם ג"כ דברים שיקרום בעתיד, ולולי זה לא ימצאו בברכות ההם תועלת, וראוי שתדע כי ההודעה שתהיה לאדם בדברים העתידים לו אם טוב או רע הוא ברכה, וכו' הלא תראה כי יצחק אמר לעשו בברכו אותו "ואת אחיך תעבוד" ואין זאת ברכה, אבל היא מהדברים העתידים לו", עיי"ש מה שהאריך לבאר בענין הזה, ועיין (למעלה מט א הערה ה):

[צג] כי בתחלה היה יושב על המטה כשבירך אותם כדי שתתיישב דעתו יותר בעניינם, וידע בנבואה מה שעתיד שיקרה להם, והנה היה מפני זה רגליו חוץ מהמטה, ואח"כ שכב על המטה ולזה אסף רגליו אליה (רלב"ג) ובפס"ז (ברא' מט לג) יושב היה ומצוה כאדם שיצא לדרך: