[א] החנטה היא הוצאות המוח והלב והכבד, וכן המעים והמררות מתוך הגוף, וימשחו הגוף מבית ומבחוץ בשמן אפרסמון, וימלא הקרביים מבית ומחוץ ממיני בשמים המיבשים לחלוחות הגוף, וצריך בכל יום להחליף הבשמים, ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שינוי אבר מאבריו, ונראה המת כאלו ישן, ולא יתעפש ולא יסרח, ולא יתרחקו ממנו ב"א (רדי"א):

[ב] יציאת הפירות והראותם טרם גמר בישולם תקרא חנטה, וכן בדרז"ל (ר"ה טו ב) "אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט", וכמו החנטה הוא בישול הפירות, כן החנטה למת על ידי בישול סממנים, ועיין במחברת מנחם בשרש "חנט" שפי' במחלקה א', חנטה פגיה (שה"ש ב יג) לחנט את אביו, ויחנטו הרופאים, ימי החנוטים, ועיין ברשב"ם שהביא ג"כ דעת מנחם:

[ג] וכן תיוב"ע בְקִבְרִי דַחֲפָרִית לי" וכן פי' רש"י ז"ל והרד"ק והרמב"ן והרדי"א, והרד"ק בשרש "כרה" פי' בשם י"מ מלשון קנין כמו וגם מים תכרו מאתם בכסף (דבר' ב ו) וכן פי' המ"י וכן פי' רש"י ז"ל ממדרשו ׃

[ד] סתם מרכבה הוא ד' סוסים ועיין למעלה (מא מג אות קט) ומה שביארתי שם:

[ה] ונקרא פָרָש לפי שהוא דוקר הסוס בדרבן, וכן כתב הרד"ק בשרש "פרש" וז"ל "ונקרא פרש לפי שהוא מפריש הסוס במגפים שברגליו להריץ אותו, וי"מ שהוא מין מסוסים מיוחדים יקראו כן, ואין צורך רק הוא כמשמעו":

[ו] לרש"פ (יריעות שלמה ח"ב ירי' טו חוב' ז) אין שם אבל לשון תוגה והספד כמו שרגילין לפרשו (טרויער) כ"א לשון בלבול וטרוף הדעת שאין דעתו של המתאבל מיושב עליו, ואינו יודע מה לעשות, וכענין מבוכה, אלא שבמבוכה רוצה לצאת ממבוכתו, ואינו מוצא לו מוצא, ובאבילות אינו משתדל לצאת מענינו בשכבר נעשה המעשה ואין להשיב, אלא שמחשבותיו מבולבלים ואין להם הדר הראוי:

[ז] עיין יהל אור, והרש"ד השיג על האהל יוסף שפי' שהאבל היה אחר ז' ימים שקברוהו, וכתב "ולא ידעתי מי הכריחו להוסיף עוד על דברי חז"ל ולומר אחר ז' ימים שקברוהו, ולדבריהם חל האבילות תיכף אחר הקבורה עיי"ש:

[ח] והרש"ד פי' כי זה היה קודם הקבורה, וכן פי' שד"ל, וכמו שהיה הלמ"ד של בכי במצרים קודם הקבורה שלא כמנהגנו היום, שז' ימי האבילות ולמ"ד לבכי הם אחר הקבורה, והטעם כי היה חנוט ולא יסרח:

[ט] ונמצא בדרז"ל (תנחומא סוף ויחי ב"ר פ' ק, פס"ז ברא' נ טו) כי בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, וברך עליו, כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס, ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה, וכיון שראו כן אמרו עכשיו שמת אבינו לא ישטמנו יוסף וגו':

[י] וכתב ע"ז האהל יוסף "תמיה לי ע"ז הפי', כי בס' מלכים כתיב (מ"ב יו"ד, ל) שאמר השם ליהוא "בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל" ולא מלכו מבניו כ"א ארבעה, יהואחז, יואש, ירבעם, וזכריה, ולפי דברי ר"א ראוי שיהיה חמשה", וכתב ע"ז הרש"ד, לדעת הרד"ק בפסוק "בני רבעים" (שם שם) הוא כמו "בנים רבעים" בא הסמיכות במקום הנפרד, והענין אחד כי נכדי האדם, הם הדור השלישי לו, ויקראו בני השניים, שהם בני דור השני, או בנים שניים, שבניו הם הבנים הראשונים, וכן בני נכדיו, הם הדור הרביעי לו, ויקראו בני השלישיים, או בנים שלשיים (ואין מקום לתפיסת בעל אהל יוסף על הראב"ע מן פסוק בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל (הנזכר לעיל) ואדרבה זכריה היה הדור החמישי ליהוא, כי מלכו אחריו יהואחז, יואש, ירבעם, וזכריה, והיה א"כ זכריה אחד מן בני הדור הרביעי לדעת הראב"ע, או אחד מבנים רבעים לדעת הרד"ק ז"ל) וכן פי' הרלב"ג וכתב הנה בני השלישים לאפרים, הם רביעים לו, ועיין בהבנת המקרא לרוו"ה מה שהעיר ע"ז ועיין (שמות כ, ה) על הפ' "פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" ובביאורי שם ועיין בביאור שד"ל שהאריך לבאר בזה וסיים "והנה יוסף ראה לאפרים דור אחד יותר ממה שראה למנשה כברכת יעקב שאחיו הקטן יגדל ממנו":

[יא] וכן פי' הרלב"ג שם אותו בארון אחד מהאנשים ולא הזכירו, וכן פי' ר"ש ן' מלך:

[יב] וכתב הרש"ד כי איננו זרות כפי מנהג לשון המקרא שיחסר הפועל לרוב, אך זרות אחרת יש פה כי תחסר מלת "אותו", או הכינוי "וישימהו" כאשר באמת אונקלס שתרגם כפי דעת הראב"ע הוסיף בו הכנוי "ושמוהי", וכן תיוב"ע "ושוון יתיה", הוסיף בו מלת "יתיה", המורה על הפעול, ועיין נל"ג שכתב כי אונקלס סובר כדעת ר' יונה שהוא כמו "ויושם":

[יג] מנהג המצריים היו בימים הקדמונים לתת מתיהם בארון עץ, שהיו גונזים מתחת לארץ, והיה המת נשאר שם מעומד, ובארון מחוץ היה חקוק תואר פני המת, והיה הארון מעצי שקמים, שהמצרים קוראים תְאֵנָה של פרעה, ויש ג"כ ארונות של אבן, ושם היה הגניזה לעולם, אבל ארונו של יוסף לא היה אלא לפקדון עד צאתם משם, ואופני החניטה היה אצלם כסדר הזה, הוציאו כל מעי המת רחצוהו זכוהו במים, מרקוהו ביין תמרים וחנטוהו בכפר ביטום (ברעגוואכס) במור וקציעה ונתר ונתר, המוח הוציאו החוצה בכלי ברזל כפוף דרך החטם, ומלאו אחרי כן פנימות הגלגלת במיני סמים הנזכרים וישובו ויטהרו את המת כלו ברחיצה ושטיפה חתלוהו בסדיני שש וקשרו אבר אבר לבדו, משך ימי החניטה ארבעים יום, החנוט הושם בארון עצי שקמים, ואולי נעשה בדמות אדם, עתה לא קברוהו בניו או קרוביו, כי אם שמרוהו בביתם והוא עומד נשען בקיר הבית ימים רבים, החניטה מנעה שפע הרקבון והבאשה מן המת, והוא עמד בעינו דורי דורות, ועד היום הזה יש לנו חנוטים באים ממצרים אלינו שחורי המראה, וקשים כאבן ושמורים בתמונתם (בכוה"ע שנת תק"ן צד 60): בעזה"י תם ונשלם ספר בראשית.