[א] וכן הוא (ב"ר פ' כו ה, מד"א, ברא' ו, יא,) בני הדיינים, ואו"ת "בני רברביא" וכן תיוב"ע:

[ב] ובפדר"א (פ' כב) אמר ר' יהושע בן קרחה ישרים נקראו בני אלהים שנאמר בנים אתם לד' (דבר' יד א) והמלאכים נקראו בני אלהים שנאמר "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים" (איוב לח ז) ואלו עד שהיו במקום קדושתן בשמים נקראו בני אלהים שנאמר "וגם אח"כ אשר יבואו בני אלהים" ועיין בפי' הגרד"ל:

[ג] ובפדר"א (פ' כב) ר' ישמעאל אומר משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים הפושעים והמורדים, וכן הוא (זהר ברא' דף לה) "מקין אתיין כל אינן חצפין ורשעים וחייבי עלמא", וכן הוא בת"ז, ועיין עקידה ברא' שער יא, וברדי"א מה שכתב מס' יוסיפון:

[ד] ובב"ר פ' כו "רב הונא בשם ר' יוסי אמר הרבו ימים כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות" כי יסוד חכמה זו נוסד על החוש מה שנראה בעין ממצב ומהלך הכוכבים ומהשנוים שיעבור עליהם, וכן האריכו ימים לדעת ולהתבונן בהם כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות, אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאוד, ומהם ינחלו החכמה הזאת דורות הצדיקים אשר יקומו מאחריהם:

[ה] ובב"ר (פ' כו) ר' הונא בשם ר' אחא אמר לא ידון בשעה שאני מחזיר הרוח לנדנה, אין אני מחזיר רוחות אלו לנדיהם, ויתכן שזהו דעת אונקלס שתרגם "לא יתקיים דרא בישא הדין קדמי":

[ו] ור' יהודא חיוג פי' לשון ריב ומדון ומזה "ויהי כל העם נדון (ש"ב, יט יוד) וכן פי' הריק"ם הביאו הרד"ק בשרשיו שרש דון לא יהיה רוחי העליוני שנפחת באדם במריבה עוד לעולם עם הגוף, כי הוא אינו נהנה בתאות הגוף, והגוף נמשך לתאוות הבהמות, וזה באשר הוא בשר, ובתולדות הבשר שקועות וקבועות התאוות אאריך מאה ועשרים שנה, אם יחזרו בתשובה ואם לאו אכלה אותם מן העולם, וכן פי' הרש"ד, ולשד"ל נראין יותר דברי רש"י ורשב"ם שפי' אל יהי רוחי נדון ונבוך לעולם במשפטי האדם אם להשחית אם לרחם:

[ז] וכן אז"ל (סנהד' קח, א) דור המבול אין חיין לעוה"ב, ואין נידונין שנא' לא ידון רוחי באדם לעולם, לא רוח ולא דין:

[ח] אמר השם הנה בלי ספק לא ישפוט השכל שבראתי במין האנושי באדם בשום עת, אם לא אקח בזה עצה ר"ל שלא ימשול בו השכל בדרך שיתנהג האדם בדרך הישרה (רלב"ג):

[ט] ולדעת רז"ל (ב"ר פ' כו ילקוט ברא רמז מד) הוא משרש "שגם" וענינו סכסוך, "אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן, והן לא בקשו הריני משגמן ביסורין וכו' הריני משגמן אלו באלו" ופי' המפרשים שהוא לשון קישור וחיבור ודיחוק אלו באלו, על דרך שכתוב "וסכסכתי מצרים במצרים" (ישעי' יט, ב,) ורנה"ו יפרש משרש "שגה" ויאמר שבשגגתם מן הדרך הטובה, אף הרוח בשר ועוזר לו:

[י] והרמב"ם ז"ל פי', לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואינו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו:

[יא] וכתב הרלב"ג, והסבה בזה כלו, איך שיפורש מאלו הפירושים הוא מפני שהעתיד להיות מבני אדם הוא ג"כ בשר, וימצא מוכן מפני זה להמשך לתאות הגופניות, עם מה שכבר למדו מזה, מאלו האנשים הנשקעים באלו הפעולות המגונות, עד שלא יתכן שיקנה האדם השלימות המכוון בו בבריאתו:

[יב] וע"ז כתב הרדי"א שאין זה קושי', כי לא היתה הכונה בגזרה הזאת שמיד ולדורות יתחילו האנשים לחיות זה המספר מהשנים, כי איך יתכן שיעתקו השנים מן הקצה אל הקצה פתאום, אלא שילך חיות בני אדם ומספר ימיהם הולך ומתמעט בחסרון בירידה תמידית, עד שיגיע אל הגבול ההוא ושם יעמוד הטבע האנושי ולא יוסיף, וגם הזמן ההוא אינו שכל האנשים יגיעו אליו, אלא שהאדם כשלא ימנעהו מונע מסבות חיצונית ופנימיות יהי' גבול חייו הטבעיים כפי לחותו השרשי ק"כ שנה או בקרוב אותו הגבול לא יותר מזה:

[יג] והמורה בפמ"ז מהחלק השני כתב "כי מה שנמצא בתורה ממדת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיו הימים ההם רק האנשים ההם הנזכרים לבדם, ואמנם שאר בני האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים והיתה הזרות הזאת באנשים ההם, אם לסבת רבות למזונם והנהגתם, או על דרך המופת", והשיג עליו הרמב"ן ז"ל עיי"ש, ועיין ברדי"א שהרבה להשיב על קלי הדעת שאמרו שלא היו השנים הקדמוניות באותם דורות הראשונים שנות חמה כ"א חדשי לבנה המשלמת סבובה בכח ימים בקירוב, ומהלכה תקרא שנה מלשון שניות לפי שחוזרות שנית למקום שהתחילה ממנו:

[יד] וכן הוא (ילקוט ברא' רמז מז) והי' ימיו ק"כ שנה שהרבה היה הקב"ה מצטער על דורו של מבול שלא יאבדו לפיכך התרה בהם ק"כ שנה (דרשו ז"ל והי' ימיו וגו' שימי ההתראה הי' ק"כ שנה):

[טו] עיין (קהלת רבה פ"א, סי' לא) שהביא דוגמאות רבות מזה, ועיין ברייתא דל"ב מדות "מדה ל"א מוקדם שהוא מאוחר בענין" ובפי' הרב הח' רצ"ה ק"ב בספרו "נתיבות עולם" שהביא משלים רבים ע"ז ובס' "משיב דבר" להרב הח' רי"ר, ועיין בלשון למודים להרמ"ח לצאטו למוד יו"ד סדר ד' שהביא דוגמאות רבות ממדה זאת:

[טז] והגאון ר"י מוסקאטי כתב, ומה שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה יש לפותרו כי אפילו מה שיראה מוקדם או מאוחר חוץ למקומו הנאות, אינו לא מוקדם ולא מאוחר לפי האמת, אבל איתן מושבו במקום הראוי לו לפי יושר הכוונה האלהית, ואם לא נשיג זה לקצורנו, וכבר השתדל הרמב"ן במקומות הרבה מביאור התורה להבין ולהורות שאם היות מטולטלים שביליה של תורה מצד סדר הזמן שבו נמשכו הדברים, אין טלטולם אלא לכונת סדר אחר שאליו הוא נושא את נפשו המסדר העליון ב"ה, מלבד מה שהוצרך מצב הכתובים עד"ז כדי שיונח מקום ליסודותיה ולא יתבלבל סדר השמות היוצאים מהם, והוא אצלי מה שכוון רש"י ז"ל, באמרו בפ' תזריע, אחד לעולה, ואחד לחטאת, לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה:

[יז] והרש"פ (יריעות שלמה ח"ג יריעה ח) פי' שענינו יצאה חוץ לגדר הטבעי שהדבר מוטבע עליו, שלא נברא הדבר כדי שיפול, כ"א שיעמוד, או ישב, או ישכב, שעל אלה המעמדות הדבר מוטבע, אבל לא שיהיה נופל, והרי הנפילה א"כ מעמד בלתי טבעי לדבר שלפיכך בא נפל בנו"ן, שהוא נו"ן נפעל האמנתי"ו, והיינו שאינו נופל ברצון עצמו, כ"א נפעל ומוכרח מצד חוץ, ויהיה מענין "פלה" גם שם נפיל, הנפילים היו בארץ, והיינו מופלאים בגובה קומתן ויוצאים מדרך הטבעי, והרדי"א פי' בענין אחר עיי"ש:

[יח] והקרוב אלי, כי חם לקח אשתו מבנות הנפילים, וע"כ מבניו יצאו ענקים וגבורים ונפילים, כי הענקים שבארץ כנען מבני חם הם, ונמרוד שהחל להיות גבור בארץ הוא בן כוש בן חם, וגלית וחבריו גבהי הקומה הי' מבני פלשתים בני מצרים בן חם, ומשאר משפחות בני נח לא מצינו שיצאו מהם ענקים כאלה (רנה"ו):

[יט] המאמר דברה תורה כל' בני אדם השתמשו חז"ל במקומות הרבה (קדושין יז ב, ברכות לא ב ערכין ג, כריתות יא א) ועוד במקומות הרבה וכן בפס"ז (ברא' ו ז) "דברה תורה כלשון בני אדם" וע"ז כתב שם המבאר הח' רש"ב "פי' זה להרחקת ההגשמה וראינו מזה שהמחבר שחי קודם זמנו של הרמב"ם ז"ל כבר השתמש במאמר דברה תורה כלשון ב"א על הרחקת ההגשמה, ולא כדעת האומרים שהרמב"ם הוא הראשון שהשתמש במאמר זה לכונה זה" ועיין עקידה ברא' שער יא:

[כ] ואו"ת "וַאֲמַר בְמֵימרֵיה לְמִתבַר תוקפיהון כרעותיה" והכוונה עלה על לבו של מקום להעציב האדם, וכתב הרש"ד נטה מדרך פשטות הכתוב כדי להרחיק מדת העצבון מהאל ית' שהוא מרומם ונשגב מכל מדה פחותה, ועיין אוה"ג ברא' סי' 21 ובס' יא"ר על התרגום, ובס' לחם ושמלה, ובשמלת גר, ועיין עקידה דברים שער פ"ז ושם תראה הפלגת מליצתם ז"ל באומרם מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (חגיגה ה ב) וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי (שם) והכל להורות איך יאמר בו ית' זה וכיו"ב, ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו, כי הוא כמו "והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג, יוד) וההבדל בין נעצב ובין התעצב כתב רנה"ו כי אותן שבנפעל הם בטבע כשיארע לאדם צרה יעצב ממנה, כמו "כי נעצב המלך על בנו" (ש"ב, יט, ג) "כי נעצב אל דוד (ש"א, כ, לד) וכדוגמתן אין לסמוך אל השם, אבל מתעצב הוא על המתבונן בדבר וצר לו, ולא מצינו רק זה, ופעם שני "ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד" (למטה לד, ז,) לפי שהתבוננו הרעה שעשה, וכאמרו כי נבלה עשה וגו' וכן לא יעשה, וכן כביכול כשנחם השם וחשב למחות את האדם ראה שהוא כלי חפץ והתעצב לאבדו:

[כא] עיין יהל אור וכדברי ר' נחמיה (ב"ר פ' כז) "מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה", וכן ר' לוי (שם) "מתנחם אני שעשיתי אותו וניתן בארץ", ופי' המפרשים מלשון נחמה ושמחה:

[כב] כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו, "ויאמר ד' אל לבו" להדמות בענין ההוא האנושי על המשך דברה תורה כלשון בני אדם, ומפני שמרי דור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא, ולא הזהירם ולא יעדם במות, נאמר בעבורם כי ד' כעס עליהם בלבו, וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול לא אמר לנביא לך והגד להם זה, ולזה נאמר אל לבו (מורה פכ"ט מהח' הראשון)

[כג] ובזהר ברא' (דף נח ב) א"ר יוסי חן היינו נח, בצדיקייא שמיהון גרים לטב, אבל בחייביא שמיהון גרים לביש בנח כתיב, ונח מצא חן, בער בכור יהודה אתהפכו אתוון לביש ער רע:

[כד] ובב"ר (פ' כח) א"ר אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים, מצא חן, אתמהה, אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן, וכן הוא בג' (סנהד' קח א) תנא דבי ר"י אף על נח נחתך גזר דין וכו'

[כה] והרמב"ן ז"ל כתב, ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו, ויפרש שהוא כמשמעו עיי"ש וכן הרשב"ם ז"ל בביאורו לפ' וישב (למטה לז א) כתב שמה שפי' הראשונים אלה תולדות, אלה מקראות ומאורעות שאירעו, הנה זה הבל הוא, ופי' ג"כ שהוא כמשמעו:

[כו] ושד"ל כתב, ואין תולדות קורות ומאורעות, ואם מצאנו "כי לא תדע מה ילד יום" (משלי כז א) אין זו ראיה שהמאורעות תקראנה תולדות סתם, או תולדות האדם, אלא תולדות הימים והזמן, כאלו הזמן יִוָלֵד המאורעות הנולדים ומתהוים בו, ואעפי"כ אמת הוא כי בספור התולדות הכתוב מגיד ג"כ המאורעות והקורות:

[כז] והרשב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל יפרשו גם שם שהוא כמשמעו, ורנה"ו האריך לבאר שהאמת כדברי הח' ז"ל עיי"ש:

[כח] אין צדק כי אם במעשה ולא בדעות כמו שרגיל בפי קצת חכמים לומר דעה זאת צודקות, שבדעות יאמר נכונה, או נכוחה, וכן אמרו חכמים צדיק במעשיו ותמים בדרכיו פי' במדותיו שמה שקראו חכמים מדות קרוי בעברי דרכים, (רוו"ה) ורע"ם פי' תמים במושכלות, ובתנחומא (נח סי' ה) תמים שנולד מהול, זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם וכו':

[כט] וכן כתב הרדי"א שהם שני תוארים האחד שהיה צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה, לא בחמס כאנשי דורו, והב' שהיה תמים בעל תכונה שלימה בלתי נוטה בטבעו אל הדברים המגונים כבני הדור, והרלב"ג כתב צדיק נאמר על שלימות המדות, "הגוי גם צדיק תהרוג" (למטה כ ד) ונאמר עם זה על שלימות המושכלות, "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד) ומזה הענין השני נאמר כאן:

[ל] וההבדל בין "שלם" ובין "תמם" כי גזרת שרש "שלם" יורו על שלימות הדבר, ושמעתה עומד בשלימות, וגזרות שרש "תמם" יורו שאיננו עוד, ומטעם זה עצמו כשסמכוהו אל אדם חי יורו שתמו ופסקו ממנו כל אורח רע, וע"כ נופל על הבשר החי, ויורה שחדל מגוף זה כל מום רע, ונכתב כן על הקרבנות שצריכין להיות בלי מום, וככה כשנכתב על דרכי הנפש, יורו שאין בנפש זה דרכים רעים ולא פניות דעות, אבל כל מעשיו תמימים בלי מום, וכשנכתב על מחשבת הלב יורה ג"כ שאין בדעתו עקשות ומחשבה זרה, למדת שיש תם דרך, ויש תם לב, וזה השני נכבד מאוד, ולפי שהתואר הזה יורה על הטוב הגמור שאין בו רע כלל, הוא תאר להשם, כאמרו "הצור תמים פעלו" (דבר' לב ד) וכן "האל תמים דרכו" (ש"ב כב לא) (רנה"ו) ועיין יריעות ש' (ח"ג יריעה ט') שיפרש שאלה השמושים של "שלם" ותמים, הם לפי ההנחה הפרטית שלהם, אבל לפי ההוראה הכוללת בהם יש הרבה מקומות שישמש "שלם" במקום תמים, ותמים במקום שלם, עיי"ש שהביא עמם דוגמאות לזה:

[לא] וכן הוא (תנחומא נח סי' ה', ב"ר ריש פ' כו, שוח"ט מזמור א סי' יב) "בדורותיו בשלשה דורות בדור אנוש בדור המבול ובדור הפלגה", ודעת הרמב"ן שלא נאמר זה רק על הדורות שהי' קודם המבול וגם לא בכולם ולא אחריו, וכן פי' הרע"ס

[לב] וכן הוא (סד"ע פ"א) "מן המבול עד הפלגה ש"מ שנה, נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בהפלגה בן מ"ח שנה", וכן הוא (בר' ריש פ' סא, ופ' ס"ד שוח"ט הוצא' רש"ב מזמור א' סי' ג):

[לג] לפני האלהים כנגד המצוות האלהיות שהי' בינם למקום, ותמלא הארץ חמס במה שבין אדם לחבירו (רדי"א) כי הקב"ה יודע קורות האדם ולפניו במחשבה יעלה כאלו כבר נשחת מי שראוי להיות נשחת, וזהו אמרם כי יפול הנופל ממנו, הראוי ליפול מששת ימי בראשית, ובהיות הארץ מלאה חמס וראויה להשחת כאלו כבר נשחתה לפני (ר"מ חפץ):

[לד] ובג' (סנהד' קח א, בר' פ' לא) בוא וראה כמה גדול כח של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם גז"ד אלא על החמס, ולפי שהחמס נראה לעין כל ע"כ לא אמר לפני האלהים, וכן כתב הרמב"ן ז"ל ונתן הטעם בחמס ולא בהשחתת הדרך, כי החמס הוא חטא הידוע והמפורסם:

[לה] שרשו "קצץ" וענינו כליון וכריתה והפסק כמו "קצץ פתילים" (שמות, לט ג) ונבדל במובנו מהמלות ששרשן "קוץ" או "קצה" עיין יריעות שלמה חוב' א, יריעה ב, ובחלק ג יריעה יח):

[לו] עיין "יהל אור", וכן הוא דעת אונקלס שתרגם "כל בשרא", אף כי למעלה בפ' יב על "השחית כל בשר" תרגם "כל בשרא אנש" ביאורו כמו שפי' בעל "לחם ושמלה" (שמלת גר) שהוסיף תיבת "אנש" ושיעורו כי השחיתו כל בשר איש את דרכו, וכמו שהוא בתיוב"ע "כל חד וחד" ובאו לשלול שלא תפרש כל בשר על האדם לבד, רק שהמכוון פה על כל החיים בכלל, ומלת "אנש" כולל כל מין ומין בפרט כדרש חז"ל אף בהמה וחיה ועוף נזדווגו שלא במינם, ועיין נתינה לגר שדעתו דתיבת "אנש" היתה כתובה בצדו והוא פי' אחר, והרמב"ן ז"ל יפרש כל בשר זה כל האדם, וכן פי' הרלב"ג:

[לז] ובב"ר (פ' לא) "קץ כל בשר הגיע זמנם להקצץ", כי כמו הפתיל כשיקוץ יהיה לו קצוות, כן חיי האדם כשיקוצצו יהיה קץ לחייו, ואמר השם שקץ כל בשר בא לפני ובידי לקצץ חיי כולם כרגע וכן אעשה להם:

[לח] וכן פי' רש"י ז"ל, וכן פי' הרלב"ג, (ובב"ר פ' לא) אפילו ג' טפחים שהמחרישה שולטת בארץ נימוחו:

[לט] ודעת הרמב"ן ז"ל מלת ארץ כולל היסודות כולם, כמו והארץ היתה תהו ובהו, וישחית הארץ והאויר והמים והעפר ויתקצרו חיי האדם והבהמה, וכמו שקרה באמת מזמן המבול עד זמן יצי"מ שכפי שרחקו מאבותיהם קצרו ימיהם עד שעמדו על הסדר והמספר שגזר השם, ורע"ס פי' אשחית את מזג הארץ והאויר בנטות גלגל חמה שנשתנה מהלכה מן המבול ואילך, ולכן נתמעטו שני חיי מין האנושי תיכף אחר המבול, כי לא הי' עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון, ולזה הותר למין האנושי אחר המבול אכילת בע"ח, ורנה"ו כתב, והקרוב שהודיעו שלא ידונם באיזה דבר באש או מגפה וכיוצא שיתמו חטאים והארץ תשאר כאשר היא, אלא כמו שאמר לו שימחו במבול מים שתשחת הארץ, הערים והבנינים והנטיעות וכיוצא, וכן פי' שד"ל:

[מ] גופר הוא עץ הנקרא קדרו"ם, וקל הוא על פני מים, והוא מין ארז, וכת"א קדרום וכן תיב"ע, וכן בתרגום ירושלמי "קיסין קדרונין", וכן (בב"ר פ' לא) רבי נתן אומר עצי גופר אעין דקדרונא, והוא שם כולל לדבר העשוי מעץ גופר שהוא עץ שטים והוא ממיני ארזים, וכן אז"ל (ר"ה כג א) ארבעה מיני ארזים הם ארז, קדרום, עץ שמן, וברוש. והרלב"ג פי' שעצי גופר הם העצים חזקי הקיום והי' עם זה ארוכים מאוד, והוא מין אחד ממיני הארזים כמו שביארו חז"ל, ולא הוצרכה להיותה מעץ קל על פני המים, כי האויר אשר בה ימנעוה מהצלילה במים, ור"ש ן' פרחון פי' שהוא עץ שצובעין בו אדום, ורנה"ו פי' שהוא נגזר מן גפרית ומלח, והוא העץ שריחו כגפרית שקורין קיה"ן והוא קל על פני מים, ואעפי"כ מקשה לעמוד בעד המים, ושד"ל כתב, שם העץ נקרא גפר, והשרף היוצא ממנו נקרא כפר בשינוי הגימ"ל בכ"ף:

[מא] ובלשון רז"ל ארגז, שדה תיבה ומגדל, כי לכת התיבה במים אדירים הללו היה מעשה פלא לא בחכמת המלחים, כי רוח ד' תניחנה:

[מב] וכן בדרז"ל (שבת סז רע"א) כופרי זפת, ושם (דף עד ב) "האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל", פי' שהתיך את הזפת:

[מג] לדעת שמלת וכפרת, וכופר, וכופר נפש, וכפורת, הכל ענין אחד, והוא כסוי, ואמר וכפרת אותה שיכסה עצי התיבה בכסוי, ולא פי' במה יכסנה, יהיה באיזה משיחה שיהיה, זפת או חומר, ומלת כופר, גם היא כמו מכסה לכסות על עון נפש, וכן "וכפר עליו הכהן" (ויקרא ד כו) שע"י הקרבן יכסה על חטאתו, וכן "אכפרה פניו במנחה" (למטה לב כא) כמו אכסה כעסו שלא יפרוץ בי במנחה ההולכת לפני, (רנה"ו) ורד"ק פי' לשון הסרה:

[מד] ובפדר"א (פ' כג) וזה אשר תעשה אותה, באצבע הראה הקב"ה לנח כזה וכזה תעשה, ושם בפ' מח מפרש באיזה אצבע "אצבע קטנה בה הראה לנח מה לעשות בתיבה", שנאמר "וזה אשר תעשה אותה" וכן אז"ל במשה (מנחות כט א, מכילתא בא פ' א) "שלשה דברים נתקשה משה עליהם והראם לו הקב"ה":

[מה] ובב"ר פ' לא (ילקוט ברא' רמז נד) "לימדה תורה ד"א שאם יעשה אדם ספינה יעשה רחבה אחד מששה בארכה וגבהה אחד מעשרה":

[מו] יש שפי' כי צהר הוא (כהוראתו בלשון ערבי) שפוע, גג משופע שיפלו מעליו מי המבול, ולא ינוחו על התיבה ואמת הוא, כי כן נעשתה התיבה, אך אין צורך שיהיה זה במשמעות מלת צהר, כי כבר נרמז במליצת "ואל אמה תכלינה מלמעלה" (שד"ל):

[מז] ובפדר"א פ' כג, ומרגליות אחת היתה תלויה בתיבה ומאירה לכל הבריות כנר שהוא מאיר בגבורתו שנאמר "צהר תעשה לתיבה", ועיין (סנהד' קח ב) מאמר ר' יוחנן, ובב"ר פ' לא, מאמר ר' לוי ועיין ילקוט ברא' רמז נג) וכתב הרד"ק, יש מרז"ל שאמרו כי אבן טובה היתה לו שהיתה מאירה כצהרים, וזהו שאמר צהר תעשה, ולשון תעשה הוא כנגד זה הפירוש, ונראה שדעת רז"ל שהושם תוך החלל הנקרא חלון, גשם בהיר מכניס אור היום ומונע הגשם והרוח מלבוא ואז יקרא צהר, וכן פי' הרלב"ג שבחלון ההוא הושם גשם ספיריי יעבור בו האור ושהחלון שבזה התואר ייוחד בלשוננו בשם צהר לפי שכבר נשאר המקום ההוא סתום ולא ישתמש מהחלון ההוא כי אם לאורה:

[מח] והחזקוני יפרש, ואל אמה תכלינה מלמעלה אצוהר קאי, תכלה החלון מלמעלה סמוך לגג אמה ולא יזיקו לו הגשמים שהכסוי מסך עליו, וצוהר וחלון משמשים לשון זכר ולשון נקבה, וכן פי' רנה"ו, וכן הג' נצי"ב "בהעמק דבר":

[מט] לדעת שד"ל ויש"ר, היתה התיבה גדולה מאוד, כי הם יפרשו שאחר שלשים אמה של קומת התיבה העמיד קרשים מארבע רוחותיה שיעשו גג משופע ועולה והוא כלה לאמה אחת בארך ולששית אמה ברחב לדעת הראב"ע והרלב"ג, ועתה צא וחשוב המדות הנזכרות בכתוב ותמצא כל חלל התיבה עד מקום שהתחיל הגג מכיל ד' מאות אלף וחמשים אלף אמות מעוקבות מבלי חלל הגג, ואם תדמה בדעתיך שהי' שיפוע הגג בזויות בעלת מ"ה מעלות שהוא השיפוע הממוצע תמצא גובה המחודד הזה כ"ה אמה בקירוב וחללו מכיל יותר ממאה ועשרים אלף מאות מעוקבות תן עליהם חלל התיבה שאמרנו ויעלה בין הכל סך חמש מאות אלף ושבעים אלף אמות מעוקבות, ועפי"ז היה המקום די והותר להכיל כל מה שצוה ד' להכניס בו:

[נ] וכתב אחד מחכמי האומות הביאו הרדי"א שהאמה הנזכרת בתורה היא האמה ההנדסיות קראה אמה גדולה, והיא ששה אמות נהוגות ממנו, והמפרשים לא זכרו זה:

[נא] וכן בדרז"ל (סנהד' קח ב, ב"ר פ' לא) "תנא תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם" וכן פירש"י ז"ל:

[נב] עיקר המלה ענין נפילה, כמו נובלת עליה (ישעי' א ל) לפי שנופלים מן השמים ונשפכים לארץ, ומבול שם תואר לגשם, וגשם שם עצם, לפיכך יוכל לומר מבול על כל דבר שנופל מן השמים, כמו השלג, והאש והברד, אם ירד לרוב, לפיכך אמר מבול מים, ולא אמר גשם מים (רד"ק) רחוק בעיני שיהי' נבל שם לגשם, ונבלי שמים, כמו כשבר נבל יוצרים (ישעי' ל יד) שהן כדים שבהן המים, ונבלי שמים, משל כמו כדי השמים, שבהן המים, והן מקומות זו למעלה מזו, והשכיבן השם בחכמתו (רנה"ו) שרש נבל קרוב לשרש נפל, כי בי"ת ופ"א מתחלפים, אלא שהנפילה יאמר על הגופים הקשים, ונבל על הדברים הרכים בנפלם, כמו מים היורדים, או עלי האילן הנובלים וכדומה, ופי' הכתוב מה היה המבול, באמרו המבול מים ושיעורו המבול מבול מים (יש"ר):

[נג] ורש"י ז"ל הוא מלשון בליה והשחתה, גם מלשון הובלה והולכה, גם מלשון בלילה ועירוב, וזה אמת ברור כי עיקר יסודו "בל" ונתאחדו בו הוראת הענינים האלה כולם, וממנו נתהוה שרש "יבל" ושרש "בלה", גם "נבל" "ובלל", ולדעת רוו"ה שרשו נבל ומשמעו כמישה וכליון כח הצמחים ושד"ל פי' משרש "נבל", שהוא ענין נפילה והשחתה:

[נד] עיין "יהל אור" וכן איתא (ב"ר פ' לא) "והקימותי את בריתי אתך, ברית אתה צריך מפני הפירות שאתה כונס שלא ירקבו, ושלא יתעפשו, ושלא ישתנו, ברית אתה צריך מפני הגבורים, ומפני החיות וכו' ואילולא בריתי שהיתה אתך לא היית יכול לכנוס לתיבה", וכן כתב הר"ן, שההמלטה וההצלה מהמבול הוא הברית שכרת לו להצילו לא זולת זה, ולהרמב"ן הקמת הברית ברית הקשת, ולהרלב"ג על הטבע שנתן בבריאה שיתקיימו הדברים, ולא יצטרך אל כמו זה הבריאה אשר ברא בששת ימי בראשית, והרדי"א כתב, כי ברית נאמר על חוקי הבריאה הראשונה, כמ"ש אם לא בריתי, ואמר ד' לנח שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ במאמר יקוו המים, אין ראוי לשמרו לבני דורו, והברית אקים אתך:

[נה] בברית שיש בה מעשה לאות ולזכרון רגיל לשון כריתה, כמו באברהם שהיה מעשה הבתרים, ובמ"ת מעשה זריקת הדם, וביעקב ולבן הרמת הגל, ובאברהם ואבימלך ודומיהן, ובהבטחת שמירה ואהבה לבד רגיל בלשון הקמה, וכן בקיום ברית ישנה, כגון ביצחק, "ואת בריתי אקים את יצחק" (למטה יז כא) וההבטחה שנאמרה לישראל, והקימותי את בריתי אתכם (ויקרא כו ט), וכאן לא היה כ"א הבטחת שמירה והגנה (רוו"ה) שרש "קם" ישמש ג"כ על התחדשות ענין, כמו "וקם שאון בעמך" (הושע יו"ד יד) "וקמו שבע שני רעב" (למטה מא ל) "לא תקום פעמים צרה" (נחום א ט) וכן כאן והקימותי ענינו אחדש דבר מה (הכוה"ק) ולדעת הרמבמ"ן תיבת והקימותי נופלת בשוה על שמירת הברית ועל כריתתו וכתב שד"ל צדקו דברי רמבמ"ן, כי לשון הקמת ברית נופל על שמירת הברית ועל כריתתו עיי"ש:

[נו] והשיג עליו הרדי"א וכתב שאינו נכון, כי ברית הקשת נתחדש אחרי צאתם מן התיבה, ודעתו כי הברית הוא ברית גלות היבשה וישוב הבע"ח בה שזה יתקיים לנח ולזרעו, וכל הבע"ח הצריכים אל בני אדם, ובזה תשאר האדמה תמימה ולא תחסר כל בה:

[נז] שרש "ברה", ושרש "ברר" ושרש "בר" כולם קרובים בטעם, וענין כולם על דבר מבורר ונקי מפסולת כל אחד כפי ענינו, התבואה הנקיה ממוץ ותבן נקראת בר, והמזון העולה על השולחן שהוא נקי ויפה נקרא "בריה" (ש"ב יג, ה, ז, י) "ולהברות" (ש"ב, יג ה) והמאמרים הנקיים מכל שיבוש נקראים ברורים, וכן שם ברית יורה על דברים המבוררים מכל סיג, ולכן כשיסכימו שנים על תנאים ידועים בדבר מן הדברים, ויעמידום לחק ביניהם לפי שביררו אותם וישרו בעיניהם, ועל פיהם יסדו מה שיסדו נקרא כריתת ברית, שכל אחד מחייב עצמו לחבירו לעשות כך וכך, אם הוא יעשה כך וכך:

[נח] וכן דרשו ז"ל ע"פ "מכל אשר בחרבה מתו" (למטה ז כב) "ולא דגים שבים" (סנהד' קח א. קדושין יג א, זבחים קיג ב), כי לא נגזרה גזירה על הדגים שבים, כי אינם עם בני אדם ביבשה, גם לא השחיתו את דרכם על דעת חז"ל:

[נט] ולדעת י"א (ב"ר פ' לב) אף הן הי' בכלל מאוספין אלא שברחו לים הגדול לאוקיינוס:

[ס] ובג' (סנהד' קח ב) "אריה אשתא זנתיה", ופי' רש"י ז"ל חמה אחזתו וזנהו ולא היה חושש לדרוס משאר בהמות:

[סא] כן איתא (בפדר"א פ' יא) בששי הוציא מן הארץ בהמה שהוא רבוץ בהררי אלף (פי' הוא יפרש לשון המקרא "בהמות בהררי אלף" (תה' נ יו"ד) שפי' שהוא רבוץ באלף הרים), ובכל יום ויום מרעיתו אלף הרים (יפרש ענין רביצתו שהוא למרעיתו), וכן בתנחומא פ' פנחס סי' יב) בהמות בהררי אלף ר' יוחנן וריב"ל ורבנן, ר' יוחנן אומר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים היא רועה בכל יום שנאמר "כי בול הרים ישאו לו" (איוב מ כ) ריב"ל אומר וכו' ורבנן וכו', ובויק"ר פ כב. ובבמד"ר פ' כא הגי' ר' יוחנן ור"ל ורבנן, ושם הגי' משמיה דר' יוחנן ואלף הרים מגדלין לה כל מיני עשבים והיא אוכלת שנאמר וכו'. ושם בבמד"ר פ' כא בהמה בראתי בעולמי ואין אדם יכול לעמוד במזונותיה ואיזו זו בהמות בהררי אלף, וכן בילקוט איוב רמז תתקכ"ו, ושם הגי', ואלף הרים מגדלין לה כל מיני בשמים, ועיין עבוה"ק לר"מ ן' גבאי חלק סתרי תורה פ"ז שמפרש שם המאמרים על דרך הסוד ועיין זבחים (קיג ב) שמקשה שם לר"ל היכא קם רימא והמסקנא שם:

[סב] והוא (בויק"ר פ' כב) "ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (תה' נ יא) א"ר יהודא בר' סימון בשעה שהוא פורש את כנפיו מכהה גלגל חמה, הה"ד "המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן" (איוב לט כו) (פי' מכסה התימן שהוא הדרום אשר שם מהלך השמש ביום) ולמה נקרא שמו זיז שיש בו כמה מיני טעם מזה ומזה, ובג' (ב"ב ע"ג ב) זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא צפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע ואמרינן ליכא מיא, ובעינן לחות לאקורי נפשין וכו', ואמר רב אשי ההוא זיז שדי הוא דכתיב "וזיז שדי עמדי" (תה' נ יא) פי' מפני שהיה ראשו מגיע לשמים:

[סג] עיין בס' יסוד עולם פ' יז שמבאר כל זה בארוכה, ובס' נחמד ונעים סי' קצא, וסי' רכו ורכז:

[סד] והרד"ק כתב, ומה שאמר שבאו שבעה שבעה מן הטהורים, ושנים מן הטמאים לא לעשות קרבן בצאת נח מן התיבה לבד שא"כ די לו בפחות משבעה, כי לא ראינו שהקריב נח אלא פעם אחת, ומה שרצה להשאיר מן הטהורה שבעה הוא רק כדי שיאכלו מהם נח ובניו הבאים אחריהם, לפי שהיה רוצה להתיר לו בשר לאכול מה שלא התיר לאדם שלפניו:

[סה] והאיך ידע נח הטהורה ושאינה טהורה ? אפשר שהשם אמר לו סימני טהרה, ורש"י ז"ל פי' למדנו שלמד נח תורה, ועיין מזרחי שכתב שאין כן סברת התלמוד (זבחים קטז א) שהקשו מנא ידע ותירצו אמר רב חסדא העבירם לפני התיבה. וכל שהתיבה קולטתו טהור, ור' אבהו אמר, הבאים כתיב שבאו מאליהן, ועיין במערבי שמתרץ דברי רש"י ז"ל מתוס' חולין סא א ד"ה "כל עוף הדורס" ומוכח משם דלמד נח תורה, והרדי"א כתב שמתוך חכמתו ידע והבדיל טהור מטמא, ובפדר"א פ' כג ועד שלא בא המבול הי' הטמאין מרובין מן הטהורים רצה הקב"ה להרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים קרא לנח ואמר לו הביא לך אל התיבה מכל בהמה טהורה שבעה שבעה:

[סו] וכן הוא בב"ר פ' לב ילקוט נח רמז נה) "אם תאמר שבעה שבעה מכל מין נמצא אחד מהם שאין לו בן זוג אלא שבעה זכרים ושבעה נקבות מכל מין", ואמר הכתוב איש ואשתו לענין הזוגות, והוא כאשר הזוגות שוות באיכות אחת אמר אשה אל אחותה, וכאשר אינם שוות באיכות אחת וראוים להזדוג זה את זה כמו זכר ונקבה אמר איש ואשתו, וכתב הרש"פ (יריעות שלמה חוברת א' יריעה ו ז) כי שם "איש" נבנה משרש "יש" והנחת "יש" על כל ישות ומציאות בפועל, הן ישות גשמי והן ישות רוחני, ונבנה ממנו שם איש, להוראת מי שקנה כל ישותו ושלמותו הגשמי שיש פה כל מה שצריך, נאמר על מין האדם "איש איש מבית ישראל" (ויקרא יז ג) ועל מין הבע"ח מן הבהמה "שבעה שבעה איש ואשתו" (למטה ז ב) ועל דבר שאין בו רוח חיים, כמו "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה כ) ועל צבא המרום במרום "איש אל עבר פניו ילכו" (יחז' א ט) "האיש לבוש הבדים" (דניאל יב ז), ובב"ר פ' לב) שבעה זכרים ושבעה נקיבות לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע ע"פ כל הארץ, ועיין הכוה"ק מה שביאר בזה: