[א] הרד"ק יפרש מלת "מטר" כמו "גשם", כמו אדמת עפר (דניאל יב ב), ורנה"ו יבדיל בין גשם למטר, גשם שם עצם למים היורדים מלמעלה מן העבים, ולא תמצאנו בכל המקרא נשאל לענין אחר, אבל מטר שם כולל לכל דבר יורד מלמעלה, יהיה גשם מים או דבר אחר, טוב או רע, כי מצינו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז ד) וימטר עליהם מן לאכול (תה' עח כד) וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (למטה יט כד) ימטר על רשעים פחים (תה' יא ו) ואין כן לשון גשם שבכל מקום הוא על המים, ויפה אמר (זכרי' י, א) "ומטר גשם" פי' מטר של גשם, ורש"פ (יריעות שלמה חו"ב ג' יריעה יז) יפרש גשם על המטר העב, והוא מין מטר המעובה ביותר, דהיינו כשחלקי האדים יותר גוששים זה לזה מחמת רבוים באויר ונעשו לטפות גדולות (דיכטער רעגן):

[ב] והחודש השני לדעת הח' ז"ל הוא אייר שני לניסן וכן ביאר (למטה ח ה) בפ' בעשירי באחד לחודש, שהוא היה שבט, והנה אם חודש שבט הוא עשירי להתחלת המבול, הנה המבול החל באייר שהוא החדש השני כדעת ר' יהושע (ר"ה יא ב) וכן דעת רב אדא (ס"ע פ"ד) וכן דעת חכמי המזלות, ורש"י ז"ל פי' לדעת ר"א (ר"ה שם) וכן פי' הרמב"ן ויו"ת (מ"א ח ב) על הפ' "בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי" "בְיַרְחָא דְעַתִיַקָיא דְקָרָן לֵיה יַרְחָא קַדְמָאָה בְחַגָא, וכְעַן הוא יַרְחָא שְבִיעָאָה", ודעתו כי לפני הזמן שיצאו ישראל ממצרים היה תשרי החודש הראשון, כי בתשרי נברא העולם, ונקרא בעבור כן ירח האיתנים, לפי שבו נבראו יסודות השמים והארץ, כי מלת "איתן" על הכחות הנטועים בשמים ובארץ מעת הווייתן כמו "והאיתנים מוסדי ארץ" (מיכה ו ב) ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן הוא ראש לחדשים ותשרי שביעי לו, כי כן אמר לו האל ית' החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב) לכם, מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון, ותשרי הוא ראשון, וכן תיוב"ע (למטה פ' יא) וכן במכילתא בא פ"א סי' ח) החודש הזה לכם לא מנה בו אדה"ר" ועיין (למטה ח ה הערה ז) שהבאתי דעת הח' ז"ל בס' העבור שלו:

[ג] עיין יהל אור, וכן פי' המקור חיים, וכן כתב ר"א בחור בנימוקיו לשרש "קום" וז"ל "והתימא על הראב"ע שכתב בפ' נח לא נמצא היקום כ"א בפרשה זו, והנה שכח היקום אשר ברגליהם בפ' עקב". וכן יאמר הרב הח' ר"ש באבער (הפסגה קובץ ד' צד 52) "ואין זה פליאה אצלי, שגם הראב"ע ילוד אשה וזכרונו הטעו". ומה מאוד השכיל לדבר בזה הח' ר"י כספי בביאורו להמורה (ח"א פ' יט) וז"ל "והנה אבן עזרא אמר בפ' נח "ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת", והוא עוד פרשת עקב, יש מן החסידים השוטים מבני תורתינו שחושבים להציל א"ע בדברי תעתועים, ואני אומר כי שכח זה, כי לא היתה כל המקרא בפועל בשכלו אז וכו', ואיך יחשוב שום יודע מה ענין חבור ספר, כי המחבר בהביאו בספרו פסוקים ומאמרים למאות ולאלפים שלא יגרע או יוסיף או ישנה שנוי אחד ממה שאינו עושה רושם טעות במובן ? האם כל רגע ורגע שירצה לזכור פסוק מה בעת טרדתו וחמימותו בספרו יקח המקרא ויטרח במצוא המקום ? אבל זה פלא לשוטים שלא ידעו מהו חבור ספר, ועל כמו זה הענין אמר אבן גאנח בספר הרקמה "ואלו ידע ההמון מצוקות בעלי החיבורים לא היו מלעיגים במצאם טעות מה בספריהם". עכ"ל, וע"ז העיר בעל ההגהות שם וכתב "ור' שלמה אסטרוק בפירושו על א"ע (והוא בכ"י באוצר הספרים של ר' חיים מיכל ז"ל) כתב וז"ל "רצה בזה שלא נמצא מלת יקום על ענין בעלי חיים כי אם על נכסיהם, והוא כמו הרכוש הנאמר בפ' קרח, כי התורה שומרת הטעמים ולא המלות, וכבוד החכם בן כספי שתמה על א"ע במקומו מונח, כי נראה שהוא כממשש בדעת א"ע בזה". ועד"ז כתב חכם אחד (הפסגה קובץ ז' צד 68) והרחיב ביאורו שם, והנה דעתם כי יש למלת היקום שתי הוראות, בבראשית יבארו על בע"ח, ובדבר' יא ו יבארו על ממונו של אדם המעמידו על רגליו, ועל פי ביאורם צדקו דברי הח' ז"ל, ובאמת למותר כל ההצטדקות, כי רואים אנחנו שהח' ז"ל לא יחלק בין היקום הכתוב פה, ובין היקום שבדברים, פה פי' הח' ז"ל "ומלת יקום כלל לכל חי שהוא על האדמה", וכן פי' בדברים אך שם קיצר בלשונו כדרכו ופי' "היקום שם כלל" ופי' שם כלל לכל חי שהוא על האדמה כמו שפי' בבראשית, ודברים שלא עלה על דעת הח' ז"ל אין לנו לעמל ליתן בפיו, וכן הרד"ק בשרשיו שרש "קום" הביא את היקום שבפ' דברים ופי' כמו שפי' הח' ז"ל "מלת יקום כלל לכל חי שהוא על האדמה" וכן פי' בפי' על בראשית ולא חילק ביניהם, וכן פי' הר"ש ן' מלך השלשה יקומים כמו שפי' הרד"ק בלא שום חילוק, וכן פי' הרלב"ג, ור"ש נעטטער בביאורו רוצה להוסיף ב' תיבות, "ובפרשת עקב" וצ"ל כי אם בפרשה הזאת ובפרשת עקב, ואחריו ביאר כן בעל עזרה להבין, ואין לנו צורך לתיקונים ולהוספות. והרדי"א פי' "שלא נאמר וימח את כל היקום על הבע"ח בלבד, אבל גם על שאר הענינים שהיה בהם קיום והתיצבות כאלו תאמר העצם הרמים והנשאים, וכן הבתים והמגדלים, וכן מכלאי צאן ובקר וקיני העופות, וכל דבר גדול אי קטן שהיה בו קימה והתיצבות ונוה הכל נהרס ונמחה באופן שלא נשאר ממנו רושם כלל כמ"ש חז"ל (ב"ר פ' כח) "אפילו אצטרובילון של ריחים נמוחו, והנה ע"ז כלו נאמר, וימח את כל היקום, וימחו מן הארץ עד שלא נשאר מכל הדברים שהי' נמצאים בארץ חיים ובלתי חיים רק נח ואשר אתו בתבה". ועד"ז פי' ג"כ רנה"ו, וכתב אך לא מחה רק את היקום שעומד על האדמה והניח שרשי אילנות וגזע הצמחים בארץ כי אינן יקום, ואחר המבול צמחו כמבראשונה והיה לאכול לאדם ולבהמה, ואין צורך לומר שלקח עמו לתיבה כל מיני זרע וכל מיני עצים לנטוע, ועיין בס' מעשה השם שהשיג על הרדי"א בזה:

[ד] והרמב"ן ז"ל ישיג ע"ז עיי"ש, והרד"ק פי' שבעה ימים נכנס קודם בא המבול זהו מפני מי המבול ונכנס קודם שיבואו, וכן פי' הרלב"ג, וי"ג "כי ביתו קרוב אל התיבה היה", מה טעם ויבא נח?, גם אין טעם למה נצטוה ע"ז בעשרה לחודש ?, ולפי הגי' שלנו מיושב הכל, כי באמת היו רחוקים מן התיבה מהלך איזה ימים, וע"כ הוצרך לצותו מבעשור לחודש, כי צריך זמן ללכת ולשאת המאכל ושאר הצרכים אל התיבה, ועיין למעלה (ו יח הערה קע"ח):

[ה] והרדי"א פי' מפני מי המבול מיראת המים שהתחילו לרדת, מפני שבשבעת הימים התחיל הגשם לרדת מעט מעט ובדרז"ל (ב"ר פ' לב ילקוט רמז נו) אף נח מקטני אמנה הי' שלא נכנס עד שדחקוהו המים, וזה למאן דדריש בדורותיו לגנאי, ועיין ברד"ק שתמה ע"ז וכתב, "ולא ידענו טעם לדברי האומר בדרש שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהיה צדיק תמים ועשה ככל אשר צוהו ד'":

[ו] עיין "יהל אור", והרמב"ן כתב כי שנים מכל מין באו מאליהן לז"א באו אל נח, וכן למטה (פסוק טז), והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, ר"ל הבאים מעצמם הנצרכים לקיום המין, אך מהטהורים נצטוה נח שאף שכבר יהי' לו שנים לקיום המין, יחזור הוא אחר עוד איזה מהם עד שיושלמו למנין שבעה, ולז"א אצל שבעה שבעה תקח לך ולא יבואו, והגרמל"מ יפרש שמן הבהמות שהי' בביתו לקח שבעה זוגות מהטהורות מכל מין, ומן הטמאות שני זוגות מכל מין, והם לא היו לצורך קיום העולם, ואותם שהיו לצורך קיום העולם באו מעצמם ולאו באו רק זוג אחד מכל מין:

[ז] ופי' מלת "תהום" הונח על פנימית הארץ תחת השטח העליון, ועל הארץ שמתחת למים ששתיהן תהום, ורד"ק פי', שהוא מקום מים הרבים, ורבוי המים בכלל הוא שיקרא תהום, וכן כתב שד"ל שהונח בפרט על רבוי המים ועומקם שאין להם סוף והוא משרש "תהא" כמו "תהו" וכן דעת רס"ג לשון שממה ותמיהה ועיין למעלה א, ב, בקרני אור הערה מג:

[ח] ארובה הוא חלל העשוי בגג הבית להוריד ולהעלות חפצים, כלים ופירות, כנראה ממאמרם משילין פירות דרך ארובה (ביצה לה א, ובפי' רש"י שם וברש"י סוכה יח א) ארובה שבין הבית לעליה (אהלות ה ב) והשתמש בו הכתוב למשל על השפע הרב היורד מלמעלה, כמו "והנה ד' עושה ארבות בשמים" (מ"ב ז ב) "אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה" (מלאכי ג י) וכאן הוא משל על רבוי המים אשר נתהוו אז במקום הוויית המטר עד שירדו בשפע כאילו נפתחו להם ארובות, ולפי שהשמים ידמו לעין הרואה כאוהל נטוי על הארץ, והגשמים יורדים מתוכה על הארץ יפול בהם על דרך המליצה לשון ארובה כאלו נפתח החלל שבגג האוהל להעריף משם המטר:

[ט] ארובה וחלון שמות נרדפים, אלא שהארובה בגג הבית או האהל, וחלון בצדו, או בפתח החדר ובתוך החלל ההוא ישימו גוף בהיר המאיר בפנים הבית או החדר ועל ידו משקיפים אנשי הבית אל החוץ "בעד החלון נשקפה" (שופ' ה כח) ואם יסתם על ידי בגד שש, מעשה שבכה ורשת, אז יקרא המסך אשנב "בעד האשנב" (שם שם) "בעד אשנבי נשקפתי" (משלי ז ו) ור"מ ן' סרוק (מחברת ע' אשנב) יפרש אשנב, "שבכי עליות המה", ארובה וחלון תכלית שניהם הבאת מאור השמש בבית, ואולם הארובה תשתמש גם להוציא העשן כענין שנאמר "וכעשן מארבה" (הושע יג ג), גם להוציא ולהכניס דבר מה מלמטה למעלה או להיפך (למעלה הערה ח) גם היא שם לחלון (ר"ל חלל מרובע הן שהוא פתוח והן שהוא עשוי לסגור) בפתח המדור ליונים אשר בו יכניסו אותו אל הקן, "וכיונים אל ארבותיהם" (ישעי' ס, ח) וע"ד ההשאלה וחשכו הרואות בארובות (קהלת יב ג) החלל שהעין נתונה בו:

[י] לא רחוק לשמוע כי עיקר הוראת שרש "ארב" הדומה לשרש "ערב" וקרוב לשרש "רכב" הוא ערבוב של קליעה וסבוך, ומזה יצא, א) אֶרֶב מקוה סבוך ומשורג שבו יתחבא הצודה להתנפל על טרפו, ב) ארובה, מעשה מקלעת שנותנים על חלל שבגג לכסות מקצתו שהוא כעין השם שבכה, ג) פרק קשרי הזרוע עם הגוף, שנעשו כעין מעשה מקלעת, ולא רחוק לשער שלזה כיון יוב"ע בתרגומו "ארבות ידיו" (ישעי' כה יא) אַשְוַת ידוהי, והוא מן אשויה שבמשנה (כלים כה א) שענינו כלי מכלי הטויה, והשואל לפרקי קשרי הזרוע (האוצר):

[יא] והרד"ק בשרש "צפר" כתב מלת "צפור" שם כולל לכל עוף ופעם פרט "גם צפור מצאה בית" (תה' פד, ד) והוא עוף קטן רב המין, לפיכך כלל כל עוף בזה השם, והרמב"ן ז"ל (ויקרא יד ד) כתב "ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר "צפור שמים ודגי הים" (תה' ח, ט), "כל צפור כל כנף" "בן אדם אמור לצפור כל כנף" (יחז' לט יז), "ואת הצפור לא בתר" (למטה טו, יוד) על תורים ובני יונה, והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית "צפרא" וכן "ישוב ויצפור" (שופ' ז ג) "ישכים בבקר", עיי"ש שהאריך, ובדרז"ל (חולין קלט ב) אמר ר' יצחק שיש הבדל בין שם עוף ובין שם צפור, שעוף כולל טמא וטהור, וצפור שם מיוחד רק למיני טהורים (אם לא כשאומר צפור שמים, צפור כנף) ובירושלמי (פ"ק דנזיר ה"א) אית תנויי תנא כל עוף טהור קרוי צפרים, אית תנאי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים:

[יב] ובדרז"ל (זבחים קטז, א, פדר"א פ' כג, ב"ר פ' לב) מובאים אין כתיב (פי' מובאים משמע על ידי אדם) אלא הבאים, מאליהן היו באים:

[יג] ובפדר"א (פ' כג) כיון שנכנסו כל הבריות אל התבה סגר וחתם הקב"ה בידו שער התבה, שנא' ויסגור ד' בעדו, (ובב"ר פ' לב) בקשו להפוך התבה והקיפוה אריות שלא יגעו בה, והרלב"ג פי', שהשם ית' הגין עליו, שלא הזיקוהו החיות רעות אשר שם אותם בתבה:

[יד] ואפשר לומר בזה עוד שלמעלה כוונה התורה בלבד להגיד שהתמידו הגשמים כל מ' יום, וכל מ' לילה מבלי הפסק כלל, ולכן אמר שם ויהי הגשם על הארץ, כי לענין הגשם לבד אמרו, אבל כאן אמר, ויהי המבול מ' יום על הארץ, שהוא הכולל המים העליונים והתחתונים, ובא הכתוב א"כ להודיע שמלבד הגשם, היו מי התהום רותחים ועולים כל מ' יום (רדי"א):

[טו] ורנה"ו ישיג ע"ז וכתב, כי בתוך מ' יום רבו המים, וכסו כל ההרים הגבוהים, והלכה התבה על פני המים, ואחרי העת ההיא לא רבו המים עוד, אבל במעשה המבול פרטה התורה הכל בפרטים גדולים, ולפי שאמר ויהי הגשם, הייתי טועה שהגשם והמבול שני דברים, וארבעים יום היו גשמים, ואח"כ מבול מים, ע"כ אמר ויהי המבול מ' יום, וידענו שהגשם היה המבול, ולמעלה הוצרך לומר ויהי הגשם, ללמדנו שהמבול היה הגשם, ועכשיו נודע שהמבול והמטר והגשם הכל ענין אחד ולא האריך רק ארבעים יום וארבעים לילה:

[טז] יתכן כי טעם ויגברו שהי' באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבנינים, כי לכח יקרא גבורה, וכן ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט) רבו מאוד, וכן אם בגבורות שמונים שנה (תה' צ, יוד) ברבוי גדול (רמב"ן) לשון גבורה היא ההתקוממות על המנגד לו, וכשנלחמים איש ואחיו מי שכובש את חבירו תחתיו, נאמר שגבר עליו, ולכן נופל לשון "על" אצל גבורה, וכן כאן לפי ששם השם חק למים שיגלו היבשה, עתה עברו חוקם וגברו על הארץ וכסו אותה, וזהו גבורה שהכניעו את היבשה כולה וכסוה במים:

[יז] וטעמם להקשות שאותו ההר גבוה מאד מהרי אררט, אשר הם קרובים לבבל ארץ שפילה ואיך נחה התיבה על הרי אררט בי"ז לחודש השביעי, כאשר ההר הגבוה היה מכוסה, והוא גבוה כפלי כפלים מהרי אררט, ואמר הח' ז"ל שאנחנו נאמין בדברי תורת אלהינו, ונוכל לפרש שכשחזרו המים בי"ז לחודש השביעי היה החסרון ההוא גדול מאוד בענין שהמים שהיו בהרי אררט מעוטים ונזדמן ונחה שם התיבה ובעשירי שנראה ראשי ההרים נאמר על שארי ההרים השפלים מהרי אררט, ועיין רמב"ן מה שכתב ע"ז ובביאור שד"ל מה שיבאר:

[יח] ורש"י ז"ל פי' (למטה כה יז) על "ויגוע", "לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים" ועיין רמב"ן שם שהביא קושיות הג' (ב"ב ט"ז) והא דור המבול נאמר בהם גויעה וכו' עיי"ש והכוה"ק פי' שבצדיקים נאמרה גויעה ואסיפה שהגויעה שב אל הגוף שנתבטל בתנועתו, והאסיפה שב אל הנפש שנאספה למנוחת הכבוד וברשעים נאמרה גויעה סתם, שבמיתתם תתבטל תנועת הכל, הנפש עם הבשר:

[יט] (ולמטה ט ג) בפי' הח' ז"ל, ששם רמש הוא שם כלל לחית השדה ולבהמות הישוב ולכל עוף ולכל דג, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, שהוא ירמוז לחיה ולבהמה ולעוף וגם לדגי הים, כי כולם נקראים רמש כדכתיב "ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים" (למעלה א כא), ועיין נתה"ש (ברא' א כד) מה שפי' אף שפעל הרמישה יאמר גם על החיה ועל הבהמה, אעפי"כ בכל מקום שנזכר רמש סתם הכוונה ביחוד על השרצים הנגררים, ופה ביאר הכתוב, "הרומש על הארץ", ופרט בעוף ובבהמה ובחיה, וביאר עוד "השורץ על הארץ", ולא דגי הים:

[כ] ורד"ק ז"ל פי' שניהם סמוכים, נשמת ורוח, כאילו אמר נשמת חיים, ורוח חיים, כי שניהם סמוכים לחיים, וכן סמוך על סמוך, "מבחר וטוב לבנון" (יחז' לא טז) "ואת מספר מפקד העם" (ש"ב כד ט) "נהרי נחלי דבש וחמאה" (איוב כ יז) והדומים להם, ואמר נשמת חיים על האדם, ורוח חיים על שאר בע"ח אשר בחרבה:

[כא] (ובב"ר סוף פ' יד) כאן (ברא' ב ז) הוא עושה נשמה נפש, ולהלן (ברא' ז כב) הוא עושה נשמה רוח, מנין ליתן את האמור כאן להלן, ואת האמור להלן כאן, ת"ל חיים חיים לגז"ש וכן (בב"ר פ' לב) כאן (ברא' ז כב) הוא עושה נשמה רוח, ולהלן (ברא' ב ז) הוא עושה נשמה נפש וכו':

[כב] אמר "וימחו" אחר שאמר "וימח" והזכיר עוד "את כל היקום", וכתב רוו"ה להמפרשים הוא שם כלל לכל חי, ולרז"ל (בר' פ' לב) הוא ענין אחר, כי אמרו שם היקום, ר' ברכיה אמר קיומיה, ור' אבין אמר יקימוניה, והוא בלשון יון שם כלל אל מקום הישוב, כענין תבל בלשון עברי, והוא מסכים עם מה שאמרו שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ועיין (למעלה קרני אור הערה ג):

[כג] והרמב"ן פי' אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו:

[כד] ובדרז"ל (ברייתא דל"ב מדות מדה ב, ב"ר פ' לב, ילקוט רמז נז) "אך למעט כיצד, וישאר אך נח מה ת"ל "אך", שאף נח היה גונח דם בתיבה מפני הצינה", פי' אעפ"י שנשאר חי, לא נשאר בכחו כמאז אבל גם הוא נרפה מהשתנות האויר, ועיין (סנהד' מט א) ואשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו, טובים שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש וכו':

[כה] וי"ג "על חסרי דעת מעמינו" פי' הבורים המפרשים המאמרים עפ"י הפשט כמות שהן מלה במלה (אגרת יש"ר ח"ב מכתב ל) וכן כתב הא"י שלא אמר הח' ז"ל "על חסרי דעת מאחינו" ומלת "מאחינו" טעות הוא, ואיננה כתובה בספרים המדויקים:

[כו] וכתב המוטוט לפי הגי' "מאחינו" כוונתו שאמר כן על הסומכים על פשט הדרש, כי כן איתא (זבחים קיג א) נחלקו ר' יוחנן ור"ל, ר"ל אמר ירד המבול לא"י, ור' יוחנן אמר לא ירד המבול לא"י ודעתו של הח' ז"ל שחסירי דעת לא הבינו דעתם, כי הם דברו ואמרו כן על דרך החכמה שלא הוריד עליו כח מערכת השמים המושלת על א"י, אבל מה שראה שנמחו מעל הארץ יהיה כמו שאמרו (פדר"א פ' כג) א"י לא ירד עליה מבול מן השמים, אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה שנאמר (יחז' כב כד) "בן אדם אֱמָר לה אַתְ אֶרֶץ לא מטוהרה לא גושמה ביום זעם" וזה לא הבינו חסרי לב, וסמכו ע"ז שאמר יחזקאל לא גושמה ביום זעם שלא היה א"י בכלל, וזה אינו אלא היה מאשר נתגלגלו שמה המים משאר הארצות, בענין שנמחו כל הדרים שם, ומה שאמר לא טפתא ארעא דישראל ר"ל שלא היה המבול כאשר בשאר ארצות, עיין (ב"ר פ' לב) המסופר עם חמריה דר' יונתן, (ובויק"ר פ' לא יו"ד, דבר' פ' ג ו, שהש"ר פ"ד) על הפ' "הנך יפה רעיתי" וביפה קול שם:

[כז] ורנה"ו השיג על הח' ז"ל בזה וכתב "לדעתו ירד המבול ארבעים יום בלי הפסקה ומאה ועשר יום בהפסקה, ולבבי לא כן יחשוב, כי רק ארבעים יום וארבעים לילה ירד המבול, ובאותן הימים גברו המים מאוד מאוד עד שעלו ט"ו אמה ממעל להרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולסוף ארבעים יום פסק הגשם והמעינות לא שטפו עוד, עיי"ש שמבאר הכתובים עפ"י סדר הזה ועיין ברדי"א מה שביאר בזה: