(א) הוא שם הח' ז"ל, וכן נמצא בכ"י ישן נושן על קלף (ביד הרב ר' שלמה נעטטער) כתוב בס' שמות בהתחלתו כן:

(ב) עיין תולדות הראב"ע ברשימת ספריו שחבר, נומער 1:

(ג) שם אבן יקרה:

(ד) הספר הזה היה ראוי שיתחיל "אלה שמות" בלא וי"ו, כס' "אלה הדברים" ויפרש טעם הוי"ו:

(ה) על כן חזר ומנאם כאן, ובא אות הוי"ו לחבור ענין:

(ו) והוא מלת כנוי הרומז לרבים זכרים ונקבות:

(ז) הרי מלת אלה גם אל בחסרון ה"א שוה:

(ח) הם לזכרים:

(ט) שקאי על בנותיו של לבן, כי הם שוים לזכרים ולנקבות:

(י) ואמר על השונמית ועל הנער הלז ובתוס' ה"א מי האיש הלזה (ברא' כד סה):

(יא) פי' הנגינה מלעיל, כי כל מלה שיאות לה ה"א הנקבה, בבוא לה ה"א נוסף תהיה המלה מלעיל להבדיל בין הנוסף ובין ה"א הנקבה, ורוב שמושו במלת אלה הלמ"ד בדגש ומלעיל:

(יב) עיין (ברא' א ה) בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם:

(יג) וכן פי' ר"ש ן' מלך שם "הה"א נוספת כי המלה מלעיל" אכן לפי פי' הח' ז"ל שם שיפרש "נחלה מצרים אל נחל מצרים", והנה לדעתו ירמוז שם הה"א בסוף במקום למ"ד בתחלתה ואינה נוספת, וכן פי' רש"י ז"ל שם, וי"ל שט"ס הוא וצ"ל "נחלה עבר על נפשינו" (תה' קכד ה) ושם פי' הח' ז"ל "והמלה מלעיל כי הטעם בנו"ן והה"א נוסף כה"א לילה":

(יד) שעכ"ז, וענינו כנוי דבר בסמניו או בכנוי מיוחד:

(טו) והרבוי שמות, כמו "ויקרא האדם שמות" (ברא' ב כ) אף שבא בוי"ו תי"ו שהוא סימן נקבה:

(טז) ר"ל סימן לזכרים ולנקבות:

(יז) מקומות, היחיד הוא מקום והרבוי מקומות וכן אבות, היחיד אב וברבוי אבות:

(יח) רבוי הזכרים ביו"ד מ"ם, ורבוי הנקבות בוי"ו תי"ו ולפעמים לא יחוש להבדיל, ונשים ופלגשים נכתבו ביו"ד מ"ם כדרך הזכרים, ועיין ביאורי (ברא' כה א):

(יט) פי' שיבואו בהם שני הסימנים:

(כ) בא מקובץ בלשון זכרים כמו פלגשים, ובא פ"א במקרא:

(כא) ובמובן הפסוק הזה בסימן נקבה:

(כב) ט"ס הוא, כי לא נמצא בכל התנ"ך מלת לבבים רק צ"ל לבבם וכן גרס בעל באר יצחק:

(כג) בלשון זכרים ובא חסר יו"ד הרבים בכנוי:

(כד) תחת אל דותן:

(כה) תחת אל ירושלים ויוצא מן הכלל הזה לצפונה לנגבה (דה"א כו יז):

(כו) בא במקום עם:

(כז) פי' עם אברהם:

(כח) ולא נשותיהם, כי לא באו במספר כמו שיבאר:

(כט) ונשותיהם לא נזכרו, ע"כ מלת וביתו פי' יוצאי יריכו ולא נשותיהם:

(ל) וכן יאמר הכתוב (ברא' מו כו) מלבד נשי בני יעקב, כי הן לא נכנסו במספר שבעים, וכן אמר הכתוב (למטה פ' ה) "כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", א"כ ביתו האמור בכאן איננה אשתו אלא בניהם:

(לא) ודרשו חז"ל (יומא ב א, יג א) ביתו זו אשתו:

(לב) בעדו, ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל:

(לג) מלשון הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו" (ברא' ב יח):

(לד) לדעת הח' ז"ל הי' השלשה וידוים בעדו ובעדו אשתו שנכללת במלת בעדו, ובעד ביתו, הם יוצאי חלציו הכהנים, ונקראים בית אהרן, ובעד כל קהל ישראל, ועיין קרני אור:

(לה) עם יעקב:

(לו) יפרש טעם החיר"ק שתחת הוי"ו:

(לז) כן היא הגי' בחומשי רש"נ ובמק"ג ובשארי דפוסים הגי' כל שו"א:

(לח) פי' בהתחבר עליו:

(לט) והם אותיות בוכ"ל:

(מ) פי' יבוא שורק תחת חירק:

(מא) ונקרא אלף גנובה וז"ל הרד"ק "קריאת הוי"ו הזאת אל"ף שרוקה בקבלה כמ"ש המורה ר' יהודה ז"ל, כן ירשנו מקדמונים דור אחר דור":

(מב) הזכיר תחלה בני הגבירות כסדר תולדותם, ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן, והם בני לאה, ואח"כ לקח רחל, והיא ילדה יוסף ובנימין, והזכיר תחלה בנימין, ויוסף הזכירו לבסוף, כי לא בא עם אחיו, כי היה במצרים בעת בואם, ואח"כ לקח בלהה, ובניה דן ונפתלי, ולבסוף זלפה ובניה גד ואשר:

(מג) וקוראים ישכר:

(מד) וכתב המנחת שי שם, יתיר צדיק, הראשונה נקראת, והשנית אינה נקראת, וכן כתוב בהגהת לוית חן פ' כד שער ג דצדיק שניה מן מחצצרים במכתב ולא במבטא, כשי"ן יששכר, וכן כתב הרד"ק בשרש "חצר":

(מה) שיחסרו אות אחד אם נמצאו כפולים:

(מו) פי' כשיבוא וי"ו השמוש עם אחת מאותיות במפ שהם ממוצא אחד שהיא השפה:

(מז) אזי ישתנה הויו לשורק, לפי שמבטא וי"ו שואית היא קשה לפני אות שהיא ממוצא השפתים:

(מח) כמו אוּ פרו:

(מט) כמו אוּ מלאו:

(נ) כמו אוּ בנימין:

(נא) עיין למעלה הערה מ"ב:

(נב) הוי"ו אחר שם הראשון:

(נג) הוי"ו אחר שני שמות:

(נד) הוי"ו בשם האחרון, וכן פה ראובן שמעון לוי ויהודה:

(נה) בסירוגין:

(נו) חסר וי"ו בשם האחרון:

(נז) בלא וי"ו, ומנהג הכתוב, לחסר לפעמים אות מאותיות מש"ה וכל"ב המשמשות בראש התיבה:

(נח) יבאר דקדוק מלת וַיְהִי:

(נט) צ"ל בפתח קטן ר"ל בסגול יֶהִי, וכן הוא הגי' בחומשים עם פי' הח' ז"ל(ווין תקנ"ד):

(ס) ר"ל יִהֶיְ:

(סא) ר"ל שאין דרך היו"ד לנוע אחר סגול:

(סב) ר"ל הניחו יו"ד האחרון בלי נקוד:

(סג) ויו"ד הראשון בשו"א:

(סד) ר"ל ויהי:

(סה) עיין בביאור רש"ד (ברא' א ג) מה שתמה עליו ר"א בחור בס' ההרכבה באות יו"ד:

(סו) ר"ל היו"ד והה"א משרש היה, חיה:

(סז) ר"ל מאותיות אהו"י:

(סח) כמו אני אתה:

(סט) ר"ל כי לא נמצאת מלה שתהיינה אותיות אית"ן מהקל נקודות בשוא, חוץ משרש היה, חיה, שאם הם בוי"ו ההפוך, לעולם אית"ן בשוא וַיְהִי וַיְחִי, רק בהפסק וַיֶהִי וַיֶחִי:

(ע) כי הוא שכן לאבר המוליד, דרך ארץ וצניעות, שהכתוב מזכיר מקום הקרוב לאבר המוליד:

(עא) בעבור היות הרגל והירך שכנים לאבר המוליד נקרא בהם, והוא לשון נקיה, וכן פי' הרד"ק שם, ורגליו דרך כבוד, והוא כנוי לאבר היציאה, וכן את מימי רגליהם (מ"ב יח כז):

(עב) למעלה א א, וכן בבר"א מו כג, כי יעקב נכנס בחשבון כי נפש יש לו והוא העיקר:

(עג) הוי"ו כמו עם, עם יוסף שהיה במצרים היו שבעים נפש, וכן ת"א ויוב"ע ועיין אוה"ג ונל"ג:

(עד) דעת הח' ז"ל כי אב ובנו שני דורות ויש ארוך ויש קצר:

(עה) הח' ז"ל מביא דעת יצחק המהביל, שאמר שכל דור הוא ל"ה שנה, ופחות לא יקרא דור, וראייתו מאיוב שחיה אחרי שבותו מאה וארבעים שנה, שהם ד' פעמים ל"ה, ודעת הח' ז"ל לא כן הוא, ודעתו כי אב ובנו ב' דורות, כי האדם כשהוליד בן ראה ב' דורות, וכאשר הוליד בנו ראה ג' דורות וכן כל מה שילך, ואפשר, כי אלו ד' דורות שראם קודם שב שבות איוב ואחרי שבותו, כי יש דור ארוך ויש דור קצר:

(עו) (אבות פ"ה ב ג):

(עז) כי אין מספר שנות הדודות שמאדם ועד נח, כמספר שנות הדורות שמנח עד אברהם, כי שנות הדורות מאדם ועד נח היו ארוכים משנות הדורות שמנח ועד אברהם, וכן יאמר הח' ז"ל בפי' על איוב (איוב מב טז) "בכאן טעה יצחק המהביל שאמר כל דור חמש ושלשים שנה, והנה מאדם ועד נח עשרה דורות", ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' טו טז) ובביאורי שם:

(עח) כי כבר הזכיר מותו למעלה:

(עט) כי יוסף מת על פני אחיו:

(פ) מה שמזכיר הדור ההוא, הוא על המצרים אשר שכחו גדולת יוסף:

(פא) לפי שאמר אח"כ "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף":

(פב) הכתוב יבאר הסבה שגרמה הקנאה:

(פג) פי' פרו וישרצו הכתוב פה, וקראו הראשון מפני שהזכירו תחלה, וכתב הבא"י "והנכון לגרוס האחד, ולא הראשון, רק המדפיס ראה כתוב הא' וסבר שצ"ל הראשון, כי לא זה הוא הראשון, אלא ישרצו המים כתוב בתורה קודם, והוא מהפעלים היוצאים ולא העומדים:

(פד) והם עומדים, כי הם עצמם הפועלים והפעולים:

(פה) ישרצו המים (ברא' א כ):

(פו) פרו וישרצו הכתוב פה:

(פז) כן ימצא בבנין אחד עומד ויוצא, כמו יער צמח עצים (קהלת ב ו) יוצא, הצומח לכם מן השדה (למטה י, ה) עומד:

(פח) וענין ההשרצה הוא רוב ההולדה כמו השרצים שהם לרוב:

(פט) והעיד הרופא אלראקי, שראה אשה שילדה עשרים בנים בארבעה פעמים וחיו וגם העיד שראה אשה שהפילה ששים צורות מצוירות בצורות אדם בכיס אחד:

(צ) ר"ל גם כי הי' מתים מהם, לא מתו רק מעט ולא לערך רבוים הגדול, שבדרך זה נתרבו מאוד, וידידי הרה"ג מ' אברהם אבא שיף יאמר, שהח' ז"ל רומז למ"ש ביהושע יז יד, ואני עם רב אשר עד כה ברכני ד', דהיינו שלא היו מתים לכן נתרבו:

(צא) שהיו גדולי עצמות ובעלי כח אעפ"י שנולדו תאומים:

(צב) מלת "מאד" הוא תאה"פ להגביל בפעל הפלגת וכח הפעולה בכמות ובאיכות:

(צג) שבא פה כפול בשמוש בי"ת:

(צד) והוא נוסף:

(צה) בלא בי"ת:

(צו) כמ"ש במיטב הארץ וגו', ישבו בארץ גושן (ברא' מז ו), ע"כ אמר הארץ, בה"א הידיעה:

(צז) עיר בארץ גושן שישבו בה בני ישראל:

(צח) רַעְמְסֵס אשר ישבו בה בני ישראל הנאמר (ברא' מז יא, למטה יב לז, במד' לג ג וה') אלו הרי"ש בפתח בלתי מתג, והעי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע כדין שני שואין רצופין:

(צט) עיין ברא' ח יז בקרני אור:

(ק) יש שמצאו רמז בתורה על "מחמד", ואמרו כי "במאד מאד" בגי' "מחמד", כי ע"י מחמד וכלי פיו פשטה מלכות ישמעאל בארצות רבות, וכן כתב הח' ר"י אבן ספיר (אבן ספיר ת"א צד סז) שראה ספר ישן נושן כ"י פירוש על התורה בלשון ערבי ועברי מעורב בו מחכם קדמון ר' ישעי' שמו, ומצא שם מרומז בפ', והרביתי אותו במאד מאד (ברא' יז כ) גי' "מחמד", אשר הרמב"ם ז"ל באגרת תימן מצר ודואג על הרמז הנבער הזה ומרחיקו ומבטלו, וכן ירחיק ויבטל אותו הח' ז"ל, וכתב "מה יעשו בזה שהוא כתוב על ישראל", פירוש מלת גמטריא עיין קרני אור:

(קא) בפרשה הזאת:

(קב) וי"ג "בגימטרות"

(קג) חדש ממש:

(קד) ואין לנו להוסיף על הכתוב ולומר שנתחדשו גזירותיו:

(קה) פי' שהוקם עָל אף שלא היה מזרע המלוכה, והטעם עמד ונתקיים:

(קו) והוא מה שאמר שאול לעבדיו "כי קשרתם כלכם עלי וגו' כי הקים בני את עבדי":

(קז) לא שאל לזקנים שהיו מכירים את יוסף ואת אחיו, כי אלו שאל להם, כשהסכים מלך מצרים לענותם לא היו מסכימים לזה לגודל מעלת יוסף אצלם, ולחוזק אהבתם אותו, רק שאל לעמי הארץ לכך היתה עצתם נבערה:

(קח) לבני ישראל אף שהוא בפתח:

(קט) מיוסד בטבע הלשון שלפעמים נוספת מלה או מלות לתוספות ביאור, כמו "אדמת עפר" (דניאל יב ב) ובית דוד כאלהים כמלאך ד' (זכרי' יב ח):

(קי) שאשר אהיה פירושו של אהיה:

(קיא) אברהם ויצחק, לתוס' ביאור:

(קיב) הם בני בבל ונקראים מדינחאי:

(קיג) לרבים המדברים בעדם:

(קיד) בלא דגש:

(קטו) ונקרא יחיד נסתר:

(קטז) הנו"ן דגושה כמשפט הלשון:

(קיז) הם בני ארץ ישראל:

(קיח) פי' המ"ם והנו"ן:

(קיט) מִמֶנִי:

(קכ) מִמֶנו:

(קכא) צ"ל מִמֶני:

(קכב) כי בכל מקום הכנוי נִי צריך להיות רפה:

(קכג) הח' ז"ל יבאר איך הוא הפך המנהג, כי כל כינוי נִי רפה כמו מלת אני, נחני:

(קכד) במלת מִמֶנִי כפולה מלת מן ב' פעמים, מן דגש המ"ם, ומן דגש הנו"ן וכמו שיבאר:

(קכה) כי הראו מִמֶנְנִי בנון מן, ובנון של כנוי ני:

(קכו) ויפרש:

(קכז) פי' ונו"ן ני נו"ן של כנוי נִי:

(קכח) מלת מִמֶנו אף אם היא לשון רבים מב' באה בדגש הנו"ן, וזה לחסרון נון מן, כי הראוי מן מֵנְנו, ונדגשה המ"ם השניה לחסרון נו"ן מן הראשון ודגשות הנו"ן לחסרון נו"ן מן השני של מננו:

(קכט) לשון יחיד נסתר:

(קל) ודגש הכנוי תחת הה"א החסרה, כי נמצא "שמץ מנהו" (איוב ד יב):

(קלא) עתה יבאר ענין כנוי פעלים אשר המה בה"א או בנו"ן, או בשני נוני"ן, או בנו"ן עם ה"א:

(קלב) ר"ל על הרוב יִשְמְרהו:

(קלג) ופי' כי יאמר וכו', אפילו שיאמר מן ישמר ישמרו וכו' הוא מעט, כי הרוב כתובים "ישמרהו" רק כתוב ישמרו דרך קצרה:

(קלד) וכמו והנה נצב דבוק דרך קצרה:

(קלה) בא בתוס' נו"ן עם הכנוי, וכן כתב בס' צחות, ויש נו"ן נוסף בפעלים בעתידים, "ישחרונני ולא ימצאונני":

(קלו) הדגש בנון של כינוי ני להבלעת הנון הנוסף, כי הראוי תברכנני בנו"ן נוספת:

(קלז) וכתב בס' מאזנים, "ואם יתחבר ה"א עם נו"ן לא ידגש הנו"ן כמו יצרנהו":

(קלח) וכן כתב בס' מאזנים "ופעמים יהיה בעתיד נו"ן דגוש במקום ה"א "יִשְמְרֶנו בעליו" עוד שם, גם כן יחסרו הה"א בל' זכר יחיד ויחליפהו כגון כמו "לא יִשְמְרֶנו":

(קלט) וכן כתב הרד"ק בשרש "יהב" ונסמכה המלה הזאת לנקבה ולרבים, ואעפ"י שהיא לשון זכר:

(קמ) לא נמצא בתנ"ך, ונמצא "לכה נא" (במד' כג כז, שופ' יט יא) או "לכה אתנו" (במד' י כט):

(קמא) כי היו"ד הוא סימן נקבה בכל הבנינים, ועיין בפי' הח' ז"ל (למטה ג טו) ובביאורי שם:

(קמב) שרשו "יהב" והוא על משקל הצווי ליחיד שישתנה ויאמר לרבים "הבו לכם עצה" (ש"ב טז כ) ולנקבה "הבי המטפחת" (רות ג טו) ופעמים שלא ישתנה וישאר על מתכונתו גם לרבים כמו כאן, וכן הבה נלבנה לבנים (ברא' יא ג) ולנקבה "הבה נא אבוא אליך" (שם לח טז), ושמו המלה הזאת במקום מקור, או שם, כאלו אמר צריך הדבר הזה לתת בו עצה או עזר, והרגילו המלה על ענין הזמנה וזירוז אחד לחבירו על המעשה, ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' יא ג) ובביאורי שם:

(קמג) וכן לשון הליכה בזה הענין, ולפי שההליכה זירוז והישיבה עצלה, נאמר הזירוז בלשון הליכה:

(קמד) וכן דעת רש"י ז"ל וכן ת"א:

(קמה) הלמ"ד תשמש במקום בעבור, או בשביל, כי שם פי' הח' ז"ל בשביל, ופה פי' בעבור, ופי' יתחכמו בעבורו מה לעשות לו:

(קמו) וחסר כאן שם הפועל, וכן מנהג הלשון, לפי שהוא מובן ממנו מבלי הזכרתו:

(קמז) ועיין בפי' הח' ז"ל שם:

(קמח) וכן פי' הח' ז"ל שם "והטעם והשם ברך ברכה":

(קמט) והראוי תקום עצה, וכן בפי' משלי המיוחס להח' ז"ל יפרש "ובעבור יועצים תקום מחשבת הנועצים":

(קנ) וחסר "קורות מלחמה", ובא מלחמה שהוא לשון יחיד על תקראנה שהוא לשון רבים, ופי' שהוא מוסב על הקורות, עיין התוה"מ ויקרא סי' יג בתורה אור א:

(קנא) הוא ר' יונה ן' גנאח, עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(קנב) במקום הזה טעמה ענין ערמה:

(קנג) תקראנה, הוא לרבות נסתרות, ומלחמה יחידה:

(קנד) וכן "ידה ליתד תשלחנה" (שופ' ה כו) בא ג"כ לשון רבים על יחיד:

(קנה) פי' צרות מלחמה שהם רבים:

(קנו) הוא ר' מרינוס שהזכיר בפי' הארוך ועיין ערכו:

(קנז) וכן הוא דעת חז"ל (סוטה יא א) כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, וגם רש"י ז"ל הביא הדרש הזה, ועיין ברמב"ן מה שהעיר ע"ז:

(קנח) ופי' ועלה מן הארץ לשוב אל ארץ אבותיהם, ולא טוב לנו לאבד עבדינו, וכן פי' רש"י ז"ל והרשב"ם והרמב"ן, וכן ת"א ויוב"ע וירושלמי, וכן פי' הרמבמ"ן:

(קנט) והשם הנפרד ממנו מס כמו היתה למס (איכה א א):

(קס) והאחד פת, דעתו לפרש מאחר דלשון יחיד מס, היל"ל מַסים המ"ם בפתח, לזה יאמר, כמו מן פת בפתח, אמר פתים בחירק:

(קסא) מסים שרשו "מסס", ופתים שרשו "פתת", ולשון מס משרש מסס, הוראתו עבודה קשה המפרכת את הגוף עד שימס, וכן ובחוריו למס יהיו (ישעי' לא ח):

(קסב) כי רב העמל הוא ממעט הזרע בסבת החולשה שתקרה לחום הטבעי בעבורו, וכן רוב הצער מוליד יובש, והכח שמזריע צריך להיות חם, ולח:

(קסג) וכן ת"א "בית אוצרא" וכן פי' רש"י ז"ל, וטעמו ערים בצורות שראוים לתת בם את האוצר, וכן ומסכנות לתבואת דגן ותירוש (דה"ב לב כח):

(קסד) וגם הרי"ש יבוא בפתח ומתג רַעַמְסֵס, והמ"ם בשו"א נח כמשפט אחר ת"ק בלתי מתג:

(קסה) כי אם מערי מסכנות פרעה, ועיין (למעלה פסוק ז, ובביאור הח' ז"ל ברא' מז א) ובביאורי שם:

(קסו) מן עת, ובכ"ח חוב' ג' מכתב י"ב "כמו פתים":

(קסז) כי מסים שרשו "מסס" ועתים שרשו "עתת", וכן כתב הרד"ק בשרש "עות" וכן רז"ל זכרוהו כפול באמרם "לעתותי ערב":

(קסח) בברא' מז א, למעלה פ' ז:

(קסט) אולי עיר השמש, ועיין ארץ קדומים, בית שמש (ב):

(קע) הח' ז"ל יתרץ אומרו, כאשר יענו ירבה, ומהו כ"ף הדמיון, ויפרש אעפ"י, וכ"ף הדמיון כן ירבה כימים שלא עונה:

(קעא) ענינו, התפשטות בפריה ורביה חוץ מן החק הטבעי:

(קעב) שפרצו גדר הטבע בהולדת ולדות הרבה בבטן אחד:

(קעג) וכן פי' הח' ז"ל (ברא' כז מו) על הפ' "קצתי בחיי" וכן (במד' כב כב) על הפ' "ויקץ מואב" כמו הפוך, ור"ל שפי' כמו צוקה ששרשו "צוק":

(קעד) צוק, וקוץ, ופירושם אחד:

(קעה) וכולם ענין צוקה וצרה:

(קעו) וכן פי' הרמב"ן:

(קעז) שתרגם "בקשיו" והוא לשון שברון, ור"ל בעבודה המשברת הגוף וכן פי' הח' ז"ל (ויקרא כה מג):

(קעח) במאורה לשבת ראשון דחנוכה שחבר חכם אחד ושמו ר' יוסף ב"ר שלמה, אמר בפיוט "ומכל פרוכים אני למופתי", ואחריו אמר "ואום פרוכים יהיו ברוכים":

(קעט) כי לא מצאנו ממנו שום בנין בפעלים, ולא נוכל לבנות עליו בנין בלה"ק אם לא מצינו רמז במקרא, וכן כתב הח' ז"ל (מאזנים שער הנשים) "וכן נאמר בפעלים שלא יוכל לאמר פועל מבנין שאינו נמצא במקרא, לכן אם מצא אפילו אחד די לו":

(קפ) כי אי אפשר להספיק שתי מילדות לעם רב כזה:

(קפא) ובכתוב שם, ולמועדות והתי"ו סימן נקבה:

(קפב) ובכתוב שם, ולמועדים והיו"ד מ"ם סימן לזכרים:

(קפג) פי' שיש לכל מלה ג' אותיות:

(קפד) פי' רק במלה שהוא שם דבר:

(קפה) פי' כאשר נמצאו בכתוב:

(קפו) מפני ששם דבר ישתנה ויחסר מן בניינה:

(קפז) פי' כי מן מקום לי' ולז' יאמר מקומים לז' ורבים, וממקומות לר' ונקבות יאמר מקומה לנ' ויחידה:

(קפח) שלא אמר בבכורותיהם:

(קפט) לנ' רבות:

(קצ) פי' א"כ הנפרד ממנה צ"ל לפי דברי החכם בעיניו בכורה לנ' יחידה, ולא מצינו בכורה, אלא בכור, מפני ששם דבר יאמר כאשר נמצא:

(קצא) פי' הכתוב יאמר לבנים ביו"ד מ"ם שהוא סימן לזכרים, א"כ היחיד מן לבנים לבן, ולא נמצא לבן רק "לבנה" (ברא' יא ג), וזה הוא מפני ששם דבר יאמר כאשר נמצא וכן פי' הח' ז"ל (שם) לבנים, ואעפ"י שהחבור עם מ"ם (פי' שבא הרבוי עם יו"ד מ"ם) לשון נקבות הן (פי' היחיד הוא לשון נקבה לבנה):

(קצב) וכן הוא (סוטה יא ב, ובפס"ז א יד) שלשה גזירות גזרו עליהם בתחלה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כגון חרישה, וקצירה, ודישה, וזירה, ובצירה, וגדירה, ומסיקה ולבסוף כל הבן הילוד:

(קצג) מלות עבדו בהם, כאלו כתובות שתי פעמים, את כל עבודתם אשר עבדו בהם עבדו בהם בפרך:

(קצד) יעקב אמר ללבן "כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך" שיעקב עבד את לבן:

(קצה) וי"ג "על שני דרכים":

(קצו) פי' בעבור אשה:

(קצז) לא נמצא פסוק כזה, וכתיב "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה לט) ושם פ' מג "לא תרדה בו בפרך" והח' ז"ל הרכיב השני פסוקים יחד, ופי' לא תעבוד בו, שיהא האדון מקבל ממנו עבודה:

(קצח) פי' שלא יהיה אדם נעבד על ידה:

(קצט) שפי' שם לא יהיה נעבד שום אדם בו, כלומר לא קובלה עבודה ממנו, וקראו הנחל שהוא שדה עובד:

(ר) פי' בלי בי"ת הפוך בענין, כמו והארץ הנשמה תעבד, שהיא הנעבדת, הרי נאמר על שדה עובדת ונעבדת כדמות האדון:

(רא) כי הנושה הוא המלוה, ואשר נושה בו הוא הלוה, וכן פי' הח' ז"ל שם, והנה מלת נושה, פעמים אמלוה, ופעמים אלוה, וההבדל ביניהם, אם נכתב בבי"ת הוא לוה, ובלא בי"ת מלוה, כך מלת עבדו בלי בי"ת אחריה הם עבדו לאחרים, ובבי"ת אחריה כמו כאן עבדו בהם קבלו העבודה מאחרים והרד"ק בפי' לישעי' שם פי' "כנושה הוא הלוה, ונושה בו הוא המלוה, וקשר הבי"ת מפריד ביניהם":

(רב) עיין בקרני אור למעלה הערה ל':

(רג) כן הוא בדרז"ל, שהם יוכבד ומרים, וכן פי' רש"י ז"ל ועיין קרני אור:

(רד) לאפוקי עשו וישמעאל שאינם על אמונתו:

(רה) ופי' הח' ז"ל שם "אבי כל בני עבר להודיע אבי העברים כי אין למעלה ממנו" ועיין ביאורי שם:

(רו) ע"כ משה כשכתב התורה אמר ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר, שאברהם מן שם, וקרא אותו לשם אבי כל בני עבר הוא עבר הנהר, גם יש לפרש שצ"ל פה "או הבא מעבר הנהר" וכן נראה מפי' (למטה כא ב) שכתב שם "והנה אין ספק כי פי' אברהם העברי שהוא מבני עבר עליו כתוב אבי כל בני עבר, הפך וחם הוא אבי כנען, או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר" ועיין ביאורי שם, וכן הגיה בעל מלואת אבן, ויהיה פי' הפ' אבי כל בני עבר, שהוא אבי כל יושבי עבר הנהר שהוא מקום יחוס אברהם, וכן פי' רש"י ז"ל והרמב"ן והרמבמ"ן, והח' ז"ל הביא שני הפירושים:

(רז) ובמקח"מ הגי' "משני העברים" פי' שם עבר נאמר על נהר שיש לו שני עברים, כי כל עבר הוא נקרא עבר הנהר, כי כל נהר יש לו שני עברים מפה ומפה:

(רח) עיין ערכו בראש ס' בראשית:

(רט) ושרשו בנה, וכן דעת הרד"ק בשרשים שרש "אבן" כי הוא הרחם עצמו ונקרא אבנים ע"ש הבנים, והאל"ף נוספת מן בן ובנים:

(רי) וכן נקרא הרחם משבר על שבר האשה היולדת וחבליה:

(ריא) שפי' מי כפים, כי כף בלשון ארמי פס ידא, כי המים לא היו מכסים אלא פסות רגלים, וכן תיוב"ע "מי קרסולין" וכן פי' רז"ל, שהיה אדם נכנס בהם עד קרסוליו, והאל"ף נוסף, וכן האבנים האל"ף נוסף:

(ריב) צ"ל "כמו על האבנים" (ירמי' יח ג), וכן בפי' הקצר מביא ראיה מן "עשה מלאכה באבנים" וצ"ל "על האבנים" כי לא נמצא פסוק כזה, ונקרא כן כלי היוצר שעושה עליו כלי חרס, והוא כמין שתי רחים, לכך נקרא אבנים בלשון שנים, וכן נקרא הכלי שתוליד האשה בו אבנים, והרש"נ גורס "ב' אבנים", והוא כלי עשוי על צורת ב' חלקים והאשה עומדת ביניהם:

(ריג) ושרשו "אבן":

(ריד) וכן הוא דעת הרמב"ן:

(רטו) פי' כי שרש המלה חיה וה"א ההרש יחליפיה בתי"ו, וה"א בסופה סי' יחידה נסתרת, אמנם חסירה התי"ו תמורת ה"א השרש זהו הזרות, כי משפטו וחיתה:

(רטז) וכן יאמר בס' צחות "כי יחליפו הה"א בתי"ו כאשר יסמכו המלה, כמו חָכְמָה אמרו חָכְמַת לב (למטה לה כה) והנה אין הה"א קרוב ממוצא התי"ו (פי' כי הה"א ממוצא הגרון והתי"ו ממוצא הלשון) רק הלשון במעלה השלישית מהגרון כנגד האותיות (פי' כי אותיות הגרון ראשונים, ואחריהם אותיות החיך, ושלישית אותיות הלשון) והנה הוא (פי' שהתחלפה הה"א בתי"ו) לפי דעתי בעבור המכתב שהוסיפו על הה"א מה שיורה על שהוא סמוך, כי הוא אחריו, והנה שב תי"ו". (פי' שהוסיפו על הה"א קו קטן ברגלה השמאלית להורות על סמינת וחיבור המלה למה שאחריה ועי"כ שב הה"א להיות תי"ו):

(ריז) וכן יאמר (יסוד מורא שער יא) ונקרא תי"ו בעבור הקו הנוסף על הה"א:

(ריח) ובמקח"מ הגי' "כי יש הפרש ביניהן בשמות":

(ריט) ובמקח"מ הגי' "בתחלה":

(רכ) והטעם לזה כתב בס' צחות "ושם תי"ו מגזרת והתוית תו (יחז' ט ד) כי היא בסוף כמו הגבול (פי' שהוא מענין סימן, כי אות התי"ו הוא בסוף האלפא ביתא, והוא סימן הגבול והסוף) גם צורתו קרובה מטעם השם". (פי' כי צורת התי"ו היא דומה מעט לאבן הגבול):

(רכא) ודעת הח' ז"ל שנקרא כתב אשורית שהוא מאושר באותיותיו וזה הוא כדעת רבי (סנהד' כב א) וכן הוא דעת הרמב"ם (מס' ידים פ"ד מ"ה):

(רכב) כי לא נתברר היטב השרש, אם שרשו "חיי" מהכפולים או "חיה" מבעלי הה"א:

(רכג) ושרשו "חיי", וכן הוא דעת הרשב"ם שמלת וחיה שבכאן הוא מהכפולים, וכן ביאר בעל קרן שמואל (מפרש הרשב"ם) ועיין בנתה"ש, ולהבנת המקרא, דעה אחרת בזה בדעת הרשב"ם עי"ש:

(רכד) וכן יאמר בס' צחות "ויאמר ר' יהודה המדקדק ז"ל, וכן הסכימה דעת ר' יונה ז"ל, ור' משה הכהן ז"ל, כי חיים מפעלי הכפל, ע"מ ויחדיו יהיו תַמים (למטה כו, כד) (פי' ששרשו תמם) והראיה "וארפכשד חי" (ברא' יא) הוא פתוח כמשקל פעלי הכפל, כמו "יען רַך לבבך" (מ"ב כב יט) (פי' ששרשו רכך)וכן הוא דעת הרד"ק בשרשים שרש חיי שהיא מהכפולים:

(רכה) אם היא מפעלי הכפל:

(רכו) אם נאמר שהיא מהכפולים:

(רכז) וכן יאמר בס' צחות "והעד הנאמן כי לא תמצא מלה שהיא מצטרפת כלל עם סימן עתיד או עבר עם סמוכים (פי' כינוים) כי אם מבעלי הה"א":

(רכח) כולם משרש "חגג":

(רכט) צרוף האית"ן הוא עד נאמן, כי מצאנו בכתוב כדרך נחי למ"ד ה"א אחיה, יחיה, ואלו היה מבעלי הכפל היה צריך וראוי שיאמר, אחוי, יחוי, בפלס, אחון יחון, ולא מצאנו כן:

(רל) שהוא ג"כ מהכפולים משרש "סבב":

(רלא) מנל"ה, וחי וחיים, שרשם חיה:

(רלב) וכן הוא דעת בעל הבנת המקרא שכתב "ואין וארפכשד חי וריעיו על גזרות הכפולים, כ"א על גזרות נחי העי"ן, ולולי החי"ת היה נקמץ, אלא שנרחב על אות הגרון, וכן "כי טָח מראות עיניהם" (ישעי' מד יח), גם בלא אות הגרון מצאנו פתוחים, כמו מי בַז ליום קטנות (זכרי' ד י)". עיין שם שכתב כי זו היא שיטת הרשב"ם:

(רלג) מזה מוכח שהיא מפעלי הכפל:

(רלד) מפני שהוא פתוח כמשקל בעלי הכפל, וכן כתב בס' שפה ברורה "חיי מגזרת "חיים", פי' כי הוא מגזרת נחל"ה:

(רלה) פי' לבאר שהוא מבעלי הה"א באחרונה:

(רלו) צ"ל "כי ראיתי אין היו"ד בסוף המלה שרש, כאשר אין וי"ו בכל המקרא שרש בסוף המלה", וכתב המוטוט כי כך היא הגי' נכונה, וכן כתב בס' צחות ובס' מאזנים "וכן ימצא יו"ד שיהיה פ"א הפעל, ולא ימצא וי"ו, ושניהם (פי' הוי"ו והיו"ד) לא ימצאו שיהיו למ"ד הפעל":

(רלז) וכן כתב בס' צחות "רק הוי"ו לא ימצא בראש המלה ולא בסופה שורש כלל, רק אם היה תמורת אחד מהנעלמים". (פי' הם אותיות אהו"י שבאים זה תמורת זה):

(רלח) ר"ל יחיד נסתר:

(רלט) כנוי לנוכחים רבים:

(רמ) הוי"ו נוסף:

(רמא) כי נקל לטעות בין וי"ו השרש לוי"ו השמוש:

(רמב) וכן כתב בס' צחות אות יו"ד, "אין יו"ד לפי דעתי בסוף המלה שרש":

(רמג) וכן יאמר צחות שם, "ויש יו"ד סימן יחיד מדבר בעדו, ובשמות יָדִי, רַגְלִי":

(רמד) ויראה היו"ד:

(רמה) כי סימן הרבים לזכרים הוא _ים בסוף המלה, ואם הם סמוכים יהיה לבדו יְדֵי עַבְדֵי:

(רמו) וכן יאמר צחות שם, "ויש יו"ד סימן נקבה בכל הבנינים, "לכי מכרי את השמן" (מ"ב ד ז) הסירי את יינך (ש"א א יד)":

(רמז) ובפי' (למטה ג טו) כתב "ובעבור כי במספר דומה לאחד היה ליחס":

(רמח) היו"ד נוסף:

(רמט) גם יש יו"ד נוסף במלות הטעם:

(רנ) היו"ד במלת זולתי נוספת, כי מצינו ג"כ בלי יו"ד כמו "זולת דלת עם הארץ" (מ"ב כד יד):

(רנא) בתוספת יו"ד:

(רנב) וכן כתב בס' צחות "ואין יו"ד לפי דעתי בסוף המלה שרש, אולי עשו כן כן העברים באות הוי"ו, גם היו"ד שלא יהיה שרש בסוף בעבור כי ישרתו בסוף לדרכים רבים והיו"ד יותר מהוי"ו". (פי' ויהיה באפשרי לטעות בין וי"ו ויו"ד שרשיים לשימושיים):

(רנג) טעמו וחיתה, ומפני אמרם לזכר חי הוסיפו ה"א לנקבות:

(רנד) ובשניהם נחסר ה"א למ"ד הפעל, והיה ראוים לבוא חיה, וחיתה:

(רנה) עיין למעלה אות ריב:

(רנו) האל"ף נחה, ולא בא בהראות האל"ף, שלא להתחלף עם תראינה מן "ראה" בקריאה, ובא המלה בנו"ן פשוטה, וקמץ בלתי ה"א והיו"ד בו שרש, כי שרשו יָרֵא מגזרת נחי פ"י ונחי למ"ד אל"ף, והרי"ש נקוד סגל, והתי"ו היא מאותיות אית"ן מבנין הקל, ויו"ד השרש כתובה אחריה, והוי"ו מהפכת העתיד לעבר:

(רנז) ר"ל כי מאחר שאמר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, מה צורך להאריך ולכתוב ותחיין את הילדים, אלא לומר ותחיין בכל כחן יותר ממשפטן הראשון:

(רנח) כי אין מדוע עשיתן שאלה לדעת טעם הדבר, כי לעבור מצות המלך אין טעם והתנצלות, רק הוא גזרת מאמר לומר בני מות אתן, בעבור שעשיתן את הדבר הזה:

(רנט) ר"ל וי"ו המהפך עתיד לעבר, ואין הפרש בין נסתר לנוכח:

(רס) הראשון לנסתרות, והשני לנמצאות, כי ב' הדבורים שוים בלשון עברי:

(רסא) כי לא ראו לתת סבה על עשותן זאת, רק השיבו לא עברנו על מצותיך:

(רסב) ר"ל יש בם כח חיים בטרם תבא המילדת וילדו:

(רסג) והוא תואר מן חיה:

(רסד) מן דוה (איכה א יג):

(רסה) מן רוה (דבר' כט יח):

(רסו) מן עלה:

(רסז) פי' יו"ד חַיִים נדגשת דרך צחות להראות ולהרגיש יו"ד השרש, כי היו"ד נח נסתר הוא סימן הרבים, כמו שנדגשת יו"ד הָעִבְרְיִים להראות יו"ד היחס, וכן כתב בס' צחות "ונדגש יו"ד חַיִים כיו"ד הָעִבְרְיִים":

(רסח) הוא ג"כ דגוש:

(רסט) ובא הדגש בצדי"ק להתבלע היו"ד, והנפרד "ציץ":

(רע) פי' שהוא שוה לזכרים כמו לנקבות:

(רעא) ופי' שהם בריאות, וכן בפס"ז, חיות בריאות, כמו שתי צפרים חיות טהורות (ויקרא יד ד) ופי' בריאות:

(רעב) ר"ל מנחי פ"א יו"ד:

(רעג) ר"ל וייטב שרשו "יטב" ויו"ד השרש עומד:

(רעד) ויו"ד השרש נחלף בוי"ו, כי היו"ד הנראה הוא שמוש אית"ן:

(רעה) שרשו יטב והיא מבנין הפעיל ועיין נתה"ש מה שהאריך לבאר זאת:

(רעו) וההטבה היא שהרבה מהן משפחות היוצאת מהן, כי מצאנו המליצה הזאת נאמרת על ההטבה ההיא, כמו "כי בית יעשה לך ד'", וכן פי' הרד"ק בשרש בית "בני בית כלומר שפרו ורבו":

(רעז) עיין הערה הקודמת:

(רעח) וכן פי' הרד"ק בשרש בית, וכתב "והנראה בעיני כי פי' שהסתירם מפרעה שלא הרע להם, כדרך שנאמר בירמיה ובברוך ויסתירם ד' (ירמי' לו כו)", ופי' הרד"ק שם "ואפשר ששת חשך סביבותם או שבטל כח ראותם באותו מקום"

(רעט) ובמקח"מ הגי' "ודע כי זאת המלה באמת".

(רפ) כי הפועל עומד כמו שוכב יושב הוא הפעול והוא הפועל אין זולתו מסייע לו ומתחבר עמו בפעולה ההיא אבל זה אינו כן:

(רפא) ובמקח"מ "ולא מהפעלים היוצאים", כי השם איננו נפעל ע"י יראת האדם:

(רפב) ובמקח"מ "כי הוא שיקבל האדם היראה מאחר":

(רפג) כי היל"ל מאת ד', כי האדם מקבל היראה מאת ד':

(רפד) וזרות זאת המלה גדול, כי הירא איננו פועל אמיתי, והנורא איננו פעול אמיתי, כי האדם ייראוהו מעצמו, לא שיהא השם נפעל מאחר, כי הנפעל יוצא מהפועל, ואם הירא איננו יוצא, א"כ הנורא איננו נפעל, רק הוא תואר השם:

(רפה) והמוטוט גורס "כמו נולד ונודע", כי נולד נעשה הפעולה מן המוליד אותו, וכן נודע מן המודיע:

(רפו) שהם מבנין נפעל, ואיננו כן מלת נורא, ולכן מה שאמר כי יראו המילדות את האלהים, מלה זרה, וצ"ל מן האלהים:

(רפז) שביאור מלת נורא כן הוא:

(רפח) שם העצם של פרעה לא נזכר בכתוב:

(רפט) ששמו העצמי הוא נכה ופרעה הוא שם התואר:

(רצ) וכן כתב הח' ז"ל (ברא' מא י) לפי דעתי כי אין פרעה שם עצם רק שם תואר, והוא מלשון מצרים:

(רצא) ושם הוא בחי"ת "חפרע" וכן כתב הרד"ק, שם חפרע בתי"ת, וי"א כי החי"ת מקום ה"א, והוא פרעה בהיפוך אותיות, ר"ל כי יהיה פרוע, מן כי פרעה אהרן (למטה לב כה), ועיין בפ' הח' ז"ל (ברא' מא י) ובביאורי שם:

(רצב) שם תואר לנולד, וכן "הבן הילוד לך" (ש"ב יב יד) הילודים במדבר בדרך (יהושע ה ה) והוא שם התואר העומד במקום פעול או בינוני נפעל, וטעמו הנולד, והוא משמש לעבר ועתיד כדרך הבינונים:

(רצג) שהם ג"כ שמות התואר: