(א) וכמו שיבאר:

(ב) למעלה כ כ:

(ג) שם במשנה תורה:

(ד) מעשרת הדברים:

(ה) שלא ישתפו עמו אלהים אחרים:

(ו) למטה כג כד "כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם" תוכן דעתו בזה כי מה שאמר ואלה המשפטים עם וי"ו, לפי שתחלת דברי השם אחר עשרת הדברים כאשר נגש אל הערפל וצוה שלא יעשו עמו אלהי כסף ואלהי זהב עד סוף זאת הפרשה הוא פרשה אחת, ר"ל תחשב בפרשה אחת, בעבור היות כל הענין נמשך כמו שבאר הח' ז"ל ולפיכך אמר ואלה עם וי"ו:

(ז) עיין בפי' הקצר למעלה יט ז ובבאורי שם:

(ח) וכן יאמר (ויקרא יט ב, דברים טז יח) אעפ"י שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות:

(ט) והם החמשה דברות האחרונות שבין אדם לחבירו:

(י) בפ' ב:

(יא) בפ' ז:

(יב) המקלל אביו ואמו (פ' יז):

(יג) בין מכה אביו למכה רעהו:

(יד) בפ' ב:

(טו) אם הכה עין חבירו, או עין עבד עברי, צריך לשלם לו דמי עינו, ואם הכה עין עבדו כנעני החמירה התורה על האדון שיוציאנו לחפשי (פ' כו):

(טז) בפ' כח:

(יז) שישלם שלשים שקלים:

(יח) בפ' לד, ובפ' לז:

(יט) עיין בפ' הח' ז"ל שם ובבאורי:

(כ) כב ד:

(כא) שם פ' ה:

(כב) שם פ' ו:

(כג) שם פ ט:

(כד) שם פ' יג:

(כה) עיין (מכילתא משפטים פ' יז) שמדבר בנערה שהיא ברשות אביה עיין התוה"מ שם:

(כו) ופי' הח' ז"ל שם "כי ההוה לפתות את הנערות שאין דעתם שלמה":

(כז) שם פ' יז:

(כח) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(כט) שם פ' יח:

(ל) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(לא) ופי' הח' ז"ל "וישתחו ישראל ובנות מואב":

(לב) שם פ' כ:

(לג) וכן פי' הח' ז"ל בפי' הקצר שם:

(לד) ועיין מכילתא שם פ' יח, דעת ר' ישמעאל, שאלמנה ויתום בא לדוגמא ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום:

(לה) שם פ' כד:

(לו) עיין בפ' הח' ז"ל שם:

(לז) שם פ' כח:

(לח) שם:

(לט) שם פ' כט:

(מ) אתה ואחרים גם נשמע מזה כאילו כתיב לא תאכלו:

(מא) וכן הוא (מכילתא שם פ' כ) הרי אזהרה למקבל לשון הרע:

(מב) וכן פי' שם הח' ז"ל, לבל תחשוב כי טוב תעשה בעזרך הדל:

(מג) למטה כג, ד ה:

(מד) עיי"ש בפי' הקצר:

(מה) כי כן סיים שם, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכן פי' הרמב"ן ז"ל "ועל דרך הפשט טעמי, בכל אשר אמרתי אליכם מאלהים אחרים תשמרו":

(מו) אנכי, והוא אמונת היחוד:

(מז) עיין למעלה כ א, קרני אור הערה כ:

(מח) בעת הצווי על לוחות האחרונות (למטה לד א) וחזר שם על כל הצווים הנאמרים בפ' הזאת מן שמר לך (שם פ' יא) עד ראשית בכורי (שם פ' כו):

(מט) כמ"ש ולא יראו פני ריקם (למטה כג טו):

(נ) שם פ' יט:

(נא) עיין בפי' הח' ז"ל שם וברמב"ן (למטה לד כו):

(נב) פי' ואין צורך לדרוש סמיכת הפסוקים זה לזה:

(נג) עיין למעלה אות ח:

(נד) עתה יתחיל לפרש:

(נה) ואח"כ משפט האמה ששניהם נכללים בלאו לא תרצח, הדבור הראשון מחמשה דברות האחרונים שהם בין אדם לחבירו:

(נו) כן הוא (מכילתא משפטים פ"א) בבן ישראל הכתוב מדבר, וכן פי' רש"י ז"ל "עבד שהוא עברי", ויהיה עברי תאר לעבד, לא נסמך אליו, הטעם עבד שהוא עברי:

(נז) היא ישראלית:

(נח) ובמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר:

(נח*) כונתו לענן והקראים:

(נט) פי' עבד עברי מישמעאל ועשו, בני אברהם שנקרא עברי, כמ"ש ויגד לאברם העברי (ברא' יד יג):

(ס) שימכור אותה לאמה:

(סא) שייחס הילדים לאשה ולא לאיש, נראה שזה העבד אינו ישראל, כי אם היה ישראל לא תשאר האשה וילדיה לאדוניה רק יצאו הילדים עם האב בצאתו:

(סב) כי בישראל   הזרע הולך אחר האב, ואם ישאר הילד אצל האדון לעבד אין הילד עברי:

(סג) שפי' האמיתי אצלינו עד היובל:

(סד) וזה לא יתכן כ"א על עכו"ם שכתוב עליהם, והתנחלתם אותם (ויקרא כה מו):

(סה) מכל אלה הטענות הוכיחו החולקים כי העבד עברי אינו ישראל:

(סו) איך יאמר עליו אחיך:

(סו*) ובבא"י "משמעות":

(סז) כי לא יקרא אחיך כ"א ישראל:

(סח) ובמקח"מ "והנכון שנקראו העברים ע"ש עבר בן שם, ע"כ הזכיר בפסוק אבי כל בני עבר, והנה אין ספק וכו':

(סט) ובמקח"מ "שהיה":

(ע) בן שלח בן ארפכשד בן שם:

(עא) פי' בעבור עבר אמר הכתוב אבי על "שם" שהוא אבי כל בני עבר, לפי שיצא מעבר אברהם, שהיה טוב וגדול המעלה:

(עב) ואם יחסו להפך לכנען שהוא פחות המעלה:

(עג) וכן פי' (למעלה א טז):

(עד) מאמר זה שב למ"ש, או נקרא עברי בעבור שבא מעבר הנהר:

(עה) כי השם עברי וישראלי הכל אחד:

(עו) ויביא ראיה:

(עז) משה ואהרן:

(עח) שמ"ש אלהי העברים, פי' מ"ש תחלה, כה אמר ד' אלהי ישראל:

(עט) שממנו יצא אברהם:

(פ) פי' א"כ ישתתפו עמנו וכו' שהם זרע אברהם:

(פא) וזה הוא רק על צד ההרחבה בעבור היותם בבטן אחד, ובני ישמעאל ובני קטורה לא נקראו אחים לנו אפילו הם ממשפחת אברהם:

(פב) ובמקח"מ "רק":

(פג) כמ"ש וישלח משה מלאכים אל מלך אדום לאמר כה אמר אחיך ישראל (במד' כ יד):

(פד) והוכרח להזכיר פה האחוה:

(פה) בכדי שלא נטעה לחשוב שגם בני שעיר החרי בכלל הזה:

(פו) הזכיר הכתוב גם פה האחוה על האכזריות שלו, וכמו שסיים שם "ושחת רחמיו" וגו' רחמי האח על אחיו:

(פז) עתה יפרש:

(פח) ובמקח"מ "והנה בכל המקרא לא מצאנו אדומי שיקרא עברי, ואף כי ישמעאל ובני קטורה שהם בני פלגשים, וכתוב, ושם אתנו נער עברי":

(פט) על בני יעקב:

(צ) הרי פי' הכתוב שעברי הוא יהודי ובמקח"מ "כי אלה העורים למה לא קראו לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו":

(צא) אפילו נקרא אח עשו ליעקב עכ"פ לא נקרא יהודי, ובמקח"מ "ואין יהודי מי שאינו ממשפחת יהודה":

(צב) ע"כ אמר מתיהדים, עיין (למטה אות קלט):

(צג) ובמקח"מ "וזה עורון כי פי' שהיו מתיחסים אל יהודה, ואם פי' מתיהדים שחזרו אל דת יהודה":

(צד) ויהיה פי' על העמים שהתיהדו ואינם מישראל:

(צה) ובמקח"מ "אם כן יאמר מן עברי מתעבר" פי' כמו שדעתם לומר על יהודי מתיהד:

(צו) פי' מה שכתוב (ויקרא כה לט מ) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך וגו' עד שנת היובל יעבד עמך, וזה בהכרח ישראל, א"כ הוא יעבד עד שנת היובל, וזה רחוק, והנה תוכן דבריו בזה, כי דעת המכחישים שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר, ונכללו בזה בני עשו, ובני ישמאל וקטורה, ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, והעבד מהם יעבד שש, והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם, והח' ז"ל השיב שמ"ש אלהי העברים פי' מ"ש תחלה כה אמר ד' אלהי ישראל, וכן הביא המכילתא הראיה מהפסוק הזה:

(צז) ר"ל שאין החיוב שיעבוד שש שנים, רק שלא יעבוד יותר, כמו שאין החיוב בשש שנים תזרע שדך:

(צח) כי חושבים שביעית לקנייתו:

(צט) שם כתוב "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך" ושם נאמר מקץ שנראה שפי' בסוף וכן תיוב"ע שם "מסוף שבע שנין":

(ק) וכן פי' הח' ז"ל (דבר' ט א) על הפ' ויהי מקץ ארבעים יום, מקץ סוף או תחלת ארבעים, ושם טו א, על "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" פי' בתחלת השנה, ועיין רמב"ן שם שהרחיב לבאר בזה:

(קא) והוא יעבוד שש שנים, ובתחלת השנה השביעית יצא חפשי:

(קב) כמש"כ, ונמכר לגר תושב עמך (ויקרא כה מז):

(קג) וי"ג "ימכור":

(קד) כי הנמכר מעצמו יש לו רשות למכור עצמו לשנים רבות ומועטות כרצונו, ולכן לא יצא בשביעי אלא במלאת שניו, או אם פגע בהם היובל:

(קה) וכן הוא (סוטה כג א) האיש נמכר בגנבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה:

(קו) עיין אות קסג:

(קז) תיבת לחפשי הוא שם דבר של דרור כמו לחופש והיו"ד יתירה כמנהג הלשון:

(קח) שהיו"ד נוסף בם:

(קט) הלמ"ד של לחפשי נוסף:

(קי) בלי למ"ד:

(קיא) שהיו"ד בא ליחס:

(קיב) שהוא כמו והשלישי אבשלום, אבל כאן יצא חפשי:

(קיג) ר"ל הלמ"ד והיו"ד הם משרתים למלת חופש:

(קיד) והיה יכול לכתוב "האהל" או "אהלי":

(קטו) ושב אל העבד:

(קטז) וכן פי' הרד"ק בשרש חנן:

(קיז) מלות "לא ידענו" ט"ס הוא (באר יצחק):

(קיח) שהמ"ם נוסף:

(קיט) פי' עברי כמוהו:

(קכ) ט"ס הוא וצ"ל "ואין עבד סמוך" ויהיה עברי תאר לעבד לא נסמך אליו:

(קכא) שהוא בא מבני עבר:

(קכב) שנקראים עברים מפני שהם מבני עבר:

(קכג) שהיה בן עבר:

(קכד) ביחוסו שהיה מבני עבר, ודתו שהיה עובד השם כמוהו:

(קכה) מבני עבר:

(קכו) כי היה רק ביחוס:

(קכז) יִקָרֵא:

(קכח) כמ"ש (ברא' יב ט) ע"כ נקרא עברי:

(קכט) נקרא עברי:

(קל) ופי' רש"י ז"ל שם, כגון פרעה לאברהם, ואבימלך ליצחק, ולבן ושכם ליעקב:

(קלא) כי כל המשפחה היו בעלי מקנה, והם הנקראים עברים, ועליהם נאמר זה:

(קלב) וכן פי' הרשב"ם מה שנאמר לאברהם, ועיין בפי' הח' ז"ל (ברא' מח כב) ובבאורי שם:

(קלג) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(קלד) כן פי' יפת (הביאו בעל המבחר) שקראו הכתוב עברי בעבור שנכנס בדת ישראל והוא גר צדק:

(קלה) וכן כתב בעל המבחר שם, שאין טעם לזה:

(קלו) פי' ואלה המכחישים:

(קלז) פי הלא מרדכי נקרא איש ימיני על שם שבט בנימין וקראו הכתוב יהודי, וזה ראיה כי כל ישראל נקראו יהודים:

(קלח) ר"ל שהמלכים היו משבט יהודה, ומפני שמרדכי היה אדם גדול קראו על שם המלכות איש יהודי, ובפי' על (אסתר ב ה) פי' בעבור היותו ממלכות יהודה נקרא כן (פי' כי נקרא היהודי בעבור היות שבט בנימין עם יהודה והמלכות היתה לשבט יהודה):

(קלט) עיין למעלה אות צב:

(קמ) עיין למעלה אות צו:

(קמא) כי לא יתכן להיות באופן אחר:

(קמב) עיין למעלה אות סא:

(קמג) עיין למעלה אות סג:

(קמד) ולא כן הוא כי הכתוב ידבר בעבד כנעני:

(קמה) בכל אופן שיהיה בין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב"ד בין כך ובין כך יוצא בשש:

(קמו) עיין בג' (קדושין יד ב) פלוגתתם בזה, ומייתי שם, שהמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש:

(קמז) שם פי' "מצאנו כתוב בשלש שנים כשני שכיר (ישעי' טז יד) וזו ראיה כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים וכו' וזה טעם משנה, כמו כפל וכו', והנה זה הכתוב יפרש כי ובשביעית יצא לחפשי חנם בתחלת השנה" ועיין ברשב"ם שם שישיג על הפי' הזה:

(קמח) עיין למעלה אות קטו:

(קמט) לא יחזיר לו כלום וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה"ע הי"ב) אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, עיין למטה כא יא אות שיט:

(קנ) כמש"כ אחרי נמכר גאולה תהיה לו (ויקרא כה מח) ופי' הספרא שם, גאולה תהיה לו מיד אל תניחנו שיטמע:

(קנא) בלא גרעון כסף, כי על מנת כן קנהו שלא לעבדו רק שש שנים:

(קנב) כן הוא דעת מנחם (מחברת מנחם שרש גף) "אם בגופו יבא בגופו יצא" ופי' שלא בא גוף אחר עמו והוא אשתו:

(קנג) על משקל אחר והתי"ו לנקבה:

(קנד) כי משקלי השמות משתנים, ומלת גוף הוא שם:

(קנה) הוא דעת רש"י ז"ל:

(קנו) בעיני כל בעל כנף (משלי א יז) תיוב"ע "עַל פִרְחָתָא דְגַפָא" והרבוי, גדול הכנפים (יחז' יז ג) רַב גַפִין:

(קנז) ולשון בגפו, בכנפו שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בתוך לבושו בכנף בגדו:

(קנח) והוא ע"ד משל:

(קנט) וכן הוא דעת רבינו סעדיה (הגלוי שרש גף) שיפרש גפו, גבו, גוו שוים, שהם ממוצא בומ"ף והם קרובים:

(קס) ובמקח"מ "כאשר אמר":

(קסא) פי', כי לא הוצרך הכתוב לומר ובשביעית יצא לחפשי, אחר שכבר אמר שש שנים יעבוד, אלא כפל דבריו, כמו כן כפל דבריו לומר בגפו יצא:

(קסב) וכן פי' הרדי"א, ועיין קרני אור:

(קסג) עיין אות קה:

(קסד) כן הוא (מכילתא משפטים פ"א, קדושין כב א ספרא בהר פ"ז) וכן פי' רש"י ז"ל:

(קסה) וכן פי' שם הח' ז"ל "על גפי כמו גבי, כי אותיות בומ"ף מתחלפות":

(קסו) והוא, האשה:

(קסז) אם הוא בעל אשה:

(קסח) בע"מ ב"י כתב שצ"ל בתואר השמות, והכבוד הוא להזכיר שם אדון בל"ר וכמו שיבאר:

(קסט) ולא יאמר קשים:

(קע) צ"ל אֲדונֵי, הנו"ן בצירי, כמו, אדונֵי הארץ (ברא' מב):

(קעא) צ"ל "ובכנוים אדוניו ולא אמרו אדונו" (ב"י):

(קעב) בחירק הנו"ן:

(קעג) בקמץ הנו"ן:

(קעד) אַדֹנִי בחירק הנו"ן ועיין (למעלה ג טו אות שעג ושעד):

(קעה) ר"ל שאסור לומר אֱלֹהִי, הה"א בחירק וצ"ל הה"א בפתח, ובהפסק הה"א בקמץ:

(קעו) לשון יחיד:

(קעז) ולא אמר לאלהיו לשון רבים בדרך כבוד, כי אם בל"י דרך בזיון, ועיין ברא' א א יהל אור אות מד:

(קעח) כן הוא (מכילתא משפטים פ"א) בכנענית הכתוב מדבר:

(קעט) כי הכנענים אסור להחיותם:

(קפ) לשון הפסוק שם "מן הגוים אשר אמר ד' אל בני ישראל לא תבאו בהם, והם לא יבאו בכם":

(קפא) ר"ל כי בפסוק שלמעלה כתוב, כי שלמה לקח נשים נכריות רבות מואביות, עמוניות, אַדמִית, צִדנִית, חִתִית, ואח"ז אמר, מן הגוים אשר אמר ד' וגו', וזה שב בלי ספק אל צדוניות, חתיות, כי מואביות ועמוניות מותרות, לכן אחר שזה העבד הוא ישראלי, הנה אשתו הנזכרת לא יתכן להיות כנענית, אבל היא מבני התושבים הגרים עמכם כעמון ומואב לא כנענים:

(קפב) פי' מה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה:

(קפג) ובמקח"מ "כי לא יתן אדם אשה רק מה שהיא ברשותו" וזה מדויק מן אומרו "יתן לו":

(קפד) ובמקח"מ "כי כל":

(קפה) לפי שהיתה אמם ממשפחה חשובה, ולא נבחרו בני משה, לפי שלא היתה אמם ממשפחה חשובה, וכן פה אעפ"י שהוא עברי, מאחר שאשתו היא מאומה אחרת אין ראוי לחוש להבנים שישארו אצל האדון ויהיו עבדים לעולם ועיין (למעלה ו כג) ובבאורי שם:

(קפו) כן הוא (מכילתא משפטים פ"ב, ספרי ראה על הפ' והיה כי יאמר אליך (דברים טו טז,) קדושין כב א):

(קפז) כאן יאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, ובדברים טו טז "כי אהבך ואת ביתך" מוסיף שיאהב גם בית רבו, והוא שרבו יש לו אשה ובנים, שהבית הוא האשה והבנים, וכן צריך שיהיה רבו אהבו, דכתיב כי טוב לו עמך (עיין ספרי שם):

(קפח) כי אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיה בו כל התנאים המבוארים שם עיין (סנהד' עא א):

(קפט) והרמב"ן הביא פי' הח' ז"ל כי נקראו השופטים אלהים בעוד (צ"ל בעד וכ"נ מלשון הטור) שהם מקיימים משפט אלהים בארץ, וכן הטור על התורה הביא פי' הח' ז"ל שיקראו השופטים והדיינים אלהים, בעבור שמקיימין משפטי אלהים בארץ:

(קצ) כי מה שצוה שירצע את אזנו בדלת ובמזוזה לפי שדייני ישראל היה מנהגם לישב בשער המדינה שיש לה דלתים ובריח:

(קצא) פי' שההגשה תהיה אל מקום הדלת, או אל מקום המזוזה, אבל הרציעה צריכה להיות בדלת כמש"כ ונתת באזנו ובדלת (דבר' טו יז):

(קצב) כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשתעבד עצמו בשביל שפחה כנענית, ושעליו לגמור עבודתו עד היובל:

(קצג) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(קצד) והמפרשים שם יפרשו כל ימי חייו:

(קצה) ויפרש שם מועד ג"כ זמן (עיין רד"ק שרש יעד) ופי' שאין זמן מזמני ישראל ארוך ממנו, והוא הזמן היותר ארוך שיהיה אפשר לעברי להיות עבד:

(קצו) ופי' ועבדו לעולם, עד שיהיה לו עולם חדש, והגי' ברמב"ן ובטור "מתחדש לו":

(קצז) או פי' שיחזור לעולם הראשון שהיה בו חפשי, והגי' ברמב"ן ובטור "ויהיה פירושו" בלא מלת "או" וכן נכון יותר, ולא בא לחלוק אלא לפרש, ועיין ברמב"ן שם מה שהעיר ע"ז:

(קצח) כמש"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב ז):

(קצט) כמש"כ (דבר' יז, יח יט):

(ר) פי' שהדיין יגיש אותו אל הדלת או אל המזוזה:

(רא) ולא ירצה ליצוא חפשי:

(רב) שהוא סימן להיותו עבד שומר דלת אדוניו:

(רג) והוא סימן עבדות וגנאי, ולדעת הכורם, הרציעה היא לאות שאינו עובד מצד חיוב אלא בבחירה ורצון:

(רד) כמש"כ ובעז עלה השער (רות ד א) ופי' הח' ז"ל שם "כן היה המנהג והתורה לעדה", וכן מתורגם שם "ובעז סְלִיק לִתְרַע בֵית דִינא דסנהדרין":

(רה) כמש"כ, והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו (דבר' כא יט) ותיוב"ע "לִתְרַע בֵית דִינא דִבְאַתְרֵיה":

(רו) שכתוב שם, והוצאתם את שניהם אל שער העיר (שם כב כד), ופי' שם הח' ז"ל "שער מקום שבת זקני העיר", וכן תיוב"ע "לִתְרַע בַי דִינא דִבְקַרְתָא":

(רז) מפני הפרסום:

(רח) בעבור כי כל מקום שכתוב דלת הוא על פתח הבית, כמו ויסגור הדלת (מ"ב ד לג) וסגר דלתיך בעדיך (ישעי' כו כ) ובעבור זה לא יתכן להיות והגישו אל הדלת אל שער העיר, רק על פתח הבית:

(רט) וע"ז מביא ראיה דלתים ובריח, פי' כי מצאנו דכתיב כל אלה ערים בצורות חומה גבוה דלתים ובריח (דבר' ג ה) והנה התורה פי' שיש דלתים לשער העיר:

(רי) כן הוא במכילתא, ועבדו לעולם עד היובל:

(ריא) וכן הוא במכילתא שם, ועבדו, אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן:

(ריב) וכן פי' בפי' הארוך, עד זמן שיהיה גדול, עיין אות קצד:

(ריג) קודם שהביאה סימנים:

(ריד) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ג ערכין כט) וכן פי' רש"י ז"ל:

(רטו) ולא על אדוניה שבתחלת הפסוק:

(רטז) ובמקח"מ, ואין משפט הנקבה וכו':

(ריז) וכן פי' הג' נצי"ב, לפי הפשט משמעו שאינה יוצאת בשום יציאת עבד לא של עבד עברי ולא של עבד כנעני והיינו משום שמצוה ליעדה:

(ריח) פי'   אם רעה היא בעיניו ואינו רוצה ליעדה אין ראוי שתשב בביתו להשתמשות לבד, כי אסור לו להניחה עוד ביד האדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה:

(ריט) כי הקונה בת ישראל על דעתו שישאנה לאשה:

(רכ) לפי שלא התירה התורה שימכור אדם את בתו אלא במקום שיסבור שהקונה אותה ייעדנה לעצמו ויקחנה לאשה לו או לבנו:

(רכא) פועל שלא נזכר שם פועלו:

(רכב) יהיה מי שיהיה:

(רכג) ונופל על הפודה מיד זולתו:

(רכד) ופי' שישתדל האדון בזה, או שיבקש כסף מקנתה מאביה או מקרוביה:

(רכה) הבגידה תהיה בין רעים אהובים, איש ואשתו הבוגדים בבריתם, כמו אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (מלאכי ב יד) כאשר בגדה אשה מרעה (ירמי' ג כ):

(רכו) לאיש אחר אפילו מישראל:

(רכז) בקדושין יח ב פלוגתא דר"א ור"ע ביש אם למסורת וביש אם למקרא ור"ש סבר יש אם למקרא ולמסורת, וכן פי' רש"י ז"ל שאינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב, והח' ז"ל הביא ג"כ השני דעות, והוא יפרש הפסוק כי על האב ידבר:

(רכח) ושמו זה הפסוק:

(רכט) וכן פי' הח' ז"ל (ויקרא כא ב) עיי"ש:

(רל) עתה חזר לפירושו הראשון שפי' כי על האב ידבר לעם נכרי, וכתב אל תתמה בעבור המרחק מן לעם נכרי להפסוק הקודם "וכי ימכור":

(רלא) ששב אל הכתוב שלמעלה חמשה בקר ישלם וגו' עיין ביאורי שם:

(רלב) פי' שאבימלך אמר על עצמו לבד לא על כל עמו:

(רלג) צ"ל "וירא ישראל" (למעלה יד לא) והוא על שם המין הכולל, ובמקום שנמצא ויאמר ישראל (ברא' מג ו, מו ל) הוא שם עצם פרטי:

(רלד) יאמר על הרבים בשם יחיד:

(רלה) כי לא יצדק על איש אחד:

(רלו) וכן כתב הרד"ק בשרשיו שרש "גוי" וכן ת"א "העם אף זכאי תקטל":

(רלז) אחר שהביאה סמנים:

(רלח) בסמנים, וכל הקודם קודם לחירותה:

(רלט) ועתה אינו רוצה בה:

(רמ) שהיא יעודה שיקחנה לנפשו, וכן הוא פי' לפי הקרי:

(רמא) וטעם יעדה לשון הזמנה, כמו שם יעדה (ירמי' מז ז), ותיוב"ע "לתמן מזמנא":

(רמב) "לא":

(רמג) והוא הקרי, וטעם הכתיב שאינו רוצה לייעדה לו לאשה, וטעם הקרי, שהיה לו ליעדה, וכן פי' רש"י ז"ל:

(רמד) ששם ג"כ קרי וכתיב במלת ולא:

(רמה) וכן פי' שם הח' ז"ל בשם הגאון:

(רמו) ולו בוי"ו:

(רמז) ה"א תחת אלף:

(רמח) כן דעת הח' ז"ל לפרש עפ"י הקרי:

(רמט) ונופל על הפודה מיד זולתו:

(רנ) בבנין הפעיל:

(רנא) פי' האדון יפדנה ע"י אמרתו כאשר יבקש כספו, ומכ"ז הפדיה תהיה ע"י זולתו שיחזרו כספו, וכן פי' רש"י ורשב"ם, והוא דעת חז"ל (קדושין יא ב):

(רנב) פי' שפעול ה"א הרים, והשני חציר, וכן פי' ר"ש ן' מלך, פועל עובר לשלישי:

(רנג) הוא ג"כ פועל יוצא לשלישי, ראובן המסבב, ושמעון האוכל, והלחם הנאכל:

(רנד) וישוב אל אדוניה, שיבקש פדיון השנים שנשארו:

(רנה) או שיפדנה אביה, הטעם יבקש כסף מקנתה מאביה:

(רנו) שישתדל האדון אצל קרוביה שיפדו אותה:

(רנז) שתביא סמנים:

(רנח) וכן פי' רש"י ז"ל:

(רנט) וי"ג פירשתיו":

(רס) איש שהוא מדת אחר או מעם אחר נקרא נכרי:

(רסא) ומצאנו נכרי שענינו זר אעפ"י שהוא מישראל, כגון כי איש נכרי יאכלנו (קהלת ו ב) הפך קרוב אף שהוא מדתו:

(רסב) בני שני שבטים לא היו נחשבים כקרובים אלא זרים היו זה לזה:

(רסג) זה הוא תוכן הפי' מן שם עברי ממה שהאריך לבאר למעלה פ' ב:

(רסד) כן תרגם אונקלס ויוב"ע "לגבר אוחרן" ויהיה פי' לאיש נכרי:

(רסה) אל מי ירה חצי זעמו לקרוא בשם זה רבו המבוכות ועיין קרני אור:

(רסו) הוא יאמר כי רצה משה לומר "הגבל את העם" ויצא מפיו ההר, "הגבל את ההר" (למעלה יט כג) עיין ביאורי שם:

(*) פי' מה שכתוב "וזה הדבר אשר מל יהושע" (יהושע ה ד) אמר כי "הדבר" תחת "העם" (ובס' הרקמה כתב שהוא במקום "ואלה האנשים") והפי' שם כמשמעו כמו שפי' הח' ז"ל בס' צחות "וזה הדבר" כאומר בעבור זה הדבר מל אותם יהושע, וכן פי' הרד"ק:

(רסז) פי' מה שכתוב ויהי ביום השביעי ויאמרו לאשת שמשון (שופ' יד טו) היה ראוי להיות הרביעי בעבור שמצא למעלה (פ' יד) "ולא יכלו להגיד החידה שלשת ימים" (ובס' הרקמה במקום ביום השלישי, ועיין הערה ג שם), והפי' שם כן הוא, התעסקו והטריחו נפשם שלשה ימים להגיד החידה ולא יכולו, וכאשר ראו כן נואשו ממנה, וכאשר היה ביום השביעי אמרו לאשת שמשון פתי את אישך, וכאשר הציקתהו ביום השביעי בעבור הדברים שנאמרו להגיד לה, כי כן כתוב, וטעם, ותבך עליו שבעת הימים (פ' יז) ספר הכתוב כי היא מעצמה היתה בוכה כל אותן הימים שיגיד לה החידה אעפ"י שלא ביקש אדם ממנה מזה, וכן פי' הרד"ק בפעם השניה:

(רסח) ט"ס הוא וצ"ל "דוד השביעי":

(רסט) (בדה"א ב) כשיחשוב בני ישי, יאמר שם (פ' טו) "אצם הששי דוד השביעי", ואמר כי היה ראוי להיות "השמיני" כי כן כתוב "ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל" (ש"א טז י) ואח"כ אמר לו "התמו הנערים" ויאמר עוד שאר הקטן (שם פ' יא) ועוד כתיב, ולו שמונה בנים (ש"א יז יב) הנה כי שמונה בנים היו לו, ודוד היה השמיני, א"כ "דוד השביעי" צ"ל "השמיני", וע"ז כתב הח' ז"ל כי לא אמר כלום, רק יתכן שהיה לישי בן מאשה אחרת, ובס' שמואל מנה אותם כולם בכלל שאמר שבעת בניו, ואמר עוד שאר הקטן, ובד"ה מנה השבעה שהיו מאם אחת עם דוד, וכן פי' הרד"ק:

(רע) עיין ס' הרקמה שער כח שיחשוב שם שנוים הרבה:

(רעא) וכן אמר בס' צחות, ובס' שפה ברורה "וספרו ראוי להשרף כי לא יתכן כלל בספר חול שידבר אדם בשם אדם בעבור אחר, ואף כי בספרי אלהינו שהוא קודש":

(רעב) שהבעל יירש אשתו:

(רעג) ונתתם את נחלתו לשארו (שם):

(רעד) כן דרשו ז"ל, פי' מה שאמר ונתתם את נחלתו לשארו, ר"ל הנחלה שנחל את שארו זו אשתו, זה יתנו להקרוב אליו ממשפחתו, והקרוב הזה יירש אותה, ר"ל את נחלת שארו ועיין (ב"ב קיא ב, ובפי' הרשב"ם שם, ובספרי פנחס ובהתוה"מ שם):

(רעה) כי הם ראוים לירש ירושת אשתו:

(רעו) וכן יאמר הח' ז"ל (במדבר כז יא) "ולדעת הנחלות אם יירש האב, או האם את הבן, ומה שתירש אשתו צריכים אנחנו לקבלה":

(רעז) יקרא בשם אחיו, וכן פי' הרשב"ם "יקום הבן על שם אחיו לפי הפשט":

(רעח) כן דרשו ז"ל (יבמות כד א) "והיה הבכור, מכאן שמצוה בגדול ליבם", ופי' רש"י הכי דריש, ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, המייבם יהיה הבכור, וכן הוא בספרי תצא שם "מלמד שמצוה על הגדול לייבם":

(רעט) עיין (קדושין יח א מכילתא משפטים פ"ג):

(רפ) פי' הפסוק לעם נכרי, אף שכתוב אח"כ:

(רפא) בפי' לעם נכרי:

(רפב) מין אדם, והוא שם עצם כללי:

(רפג) פי' ששבט יהודה אמר לשבט שמעון:

(רפד) הוא שם המין:

(רפה) ששרשו ירש, ושרש ייעדנה שרשו יעד:

(רפו) ב"י גורס וטעם מועד כמו מוקד ששרשו יקד:

(רפז) ולא תהיה קלה ובזויה בעיניו כשפחה:

(רפח) לתת לה שארה כסותה ועונתה, וכמו כן לקוחין ונשואין יפין, ובית חתנות יפה, כדין בנות הארץ, אבל לא כעין נשואי שפחה:

(רפט) המזון הוא דבר המעמיד ומשאיר חיי האדם, וכן המזון מגדל הבשר שהוא שאר:

(רצ) וכן פי' הרשב"ם "בית דירה לפי הפשט, והוא מלשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר":

(רצא) שענינם שם מלשון מעון ודירה, וכן פי' הח' ז"ל שם בהושע ב יז בשם י"א, וסיים "והוא רחוק בעיני":

(רצב) לשון צעקה:

(רצג) פי', כי ראש הפ' "ופגשו ציים את איים" ואח"כ יאמר "ושעיר על רעהו יקרא" והיא ג"כ מחיות המדבר, ויאמר הפ' שם שיענו ויצעקו זה על זה:

(רצד) וכן פי' הח' ז"ל שם, תנגן ותשיר כמו ותען להם מרים (לעיל טו כא):

(רצה) ופי' שם הח' ז"ל בשם י"א "כמו קול ענות (למטה לב יח) (פי' כמו נגינות) וענתה שמה כימי נעוריה (הושע ב יז) בעבור כתוב בכינור":

(רצו) מגזרת עת:

(רצז) כי שרשו "ענת" כמו אמת ששרשו "אמן" וכן בפ' המיוחס להח' ז"ל (עזרא ד יא) על "וכענת" כתב, יתכן שהמלה מן עת, וכן כתב הרד"ק בשרשיו בשם י"א, כי עת חסר נו"ן הנראית בלשון ארמית "וכענת":

(רצח) וכן כתב הרד"ק בשרש "עות" ובהתחבר עם הכנוים ידגש התי"ו למ"ד הפעל תמורת הנח:

(רצט) למלאות חסרון נו"ן השרש:

(ש) שפי' עכשיו היא זאת העת וחסרה נו"ן:

(שא) יפרש שהפירוש מן "עתה" היא העת הזאת:

(שב) דעתו פה שהפי' מן משארותיך הוא על העיסה עצמה והוא הלחם, ולא כן דעתו למעלה יב לד שיפרש על כלי העץ שלשין בו הבצק, ועיין קרני אור שם הערה נא:

(שג) ונקרא הבשר שאר, וכן פי' הח' ז"ל שם:

(שד) וכן פי' בפי' הארוך, וכן פי' הרדי"א, שארה שהוא המזון להעמיד שאר בשרה:

(שה) עיין כתובות מח א וסד וסה מכילתא משפטים פ"ג:

(שו) עיין אות רצ:

(שז) עיין אות רצא:

(*) וכן כתב הרד"ק בשרש "עון" "ועונתה עת הקבוע לתשמיש":

(שח) מלת "עת" נרדף עם זמן, עונה, מועד, וארבעתם להורות גבול, שעור, ויעוד, והזמנה לפעולה או למקרה מה שיתהוה ועיין בפי' הח' ז"ל (קהלת ט יא):

(שט) פי' לשון צעקה עיין אות רצב:

(שי) הראוי אחת משלש סאים:

(שיא) פי' שיעשה לה כל השלש האלה ואינו כן, וכמו שמבאר, שהפי' הוא אחת משלש אלה, רק הכתוב אחז דרך קצרה:

(שיב) וכן פי' החזקוני, גם הרדי"א כתב, כפי סגנון הפסוקים אפשר לפרש כן:

(שיג) שאר כסות ועונה:

(שיד) עוד הפעם חיוב שאר כסות ועונה:

(שטו) ר"ל מכ"ש העברית:

(שטז) וכן דעת רז"ל (מכילתא משפטים פ"ג) וכן פי' רש"י והרשב"ם והרלב"ג, וכתב הרדי"א "זה הוא הפי' המקובל בפסוקים האלה והוא האמיתי":

(שיז) וכן פי' רש"י ז"ל "שתשהה עמו עוד עד שתביא סימנין" פי' כשלא עשה בה אחד מאלה השלשה לא תצא מיד:

(שיח) ובמקח"מ יביא ראיה מן אל תטמאו בכל אלה (ויקרא יט כד) באחד מאלה:

(שיט) עיין בחזקוני שהביא מהירושלמי, שאם חלתה בסוף שש ולא יכלה לצאת, והוא ממציא לה מזונות אינה משלמת, ועיין למעלה אות קמט:

(שכ) שבא הכפל לתוס' ביאור:

(שכא) כי אין אשה נרצעת:

(שכב) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ג) "הרי זה אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לנכרי", בית דין מוזהרין שישגיחו ע"ז:

(שכג) עד שתהיה בוגרת חשב האב שתהיה חמש שנים:

(שכד) שמכר לו האב:

(שכה) עד זמן שמכר לו:

(שכו) על שאר כסות ועונה:

(שכז) וכן פי' בפי' הארוך, כי אחר שאמר כמשפט הבנות יעשה לה, וחיוב הבנות אלה השלש:

(שכח) בפ' כ', והסמיך זאת הפרשה עם פרשת העבדים בעבור היות העבד ברשות האדון ואפשר להכותו, והתחיל מכה איש ומת, וזה כולל כולם אף מכה עבד ואמה, ובאר דין המזיד והשוגג, ודין מכה אביו, ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו ע"י שהוא קנין כספו, נידון בדין או יומים:

(שכט) וכולל זכר ונקבה:

(של) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ג) מות יומת בבית דין:

(שלא) עיין פסוק כט על "וגם בעליו יומת" שפי' שם בידי שמים, אף שכתוב יומת, ועיין ביאורי שם:

(שלב) ופי' הרד"ק שם אורב, וכן תיוב"ע "כמין":

(שלג) וכן ת"א על וארב לו (דבר' יט א) "וְיִכְמַן ליה", וכן על "לא צדה" ת"א "ודְלָא כְמַן ליה" ולמדנו מזה כי צדה וארב לשון אחד הם:

(שלד) וכן פי' הרד"ק שם, מתעולל עלי עלילות:

(שלה) כן הוא במק"ג קהלות משה ובמק"ג דו"ו, אכן במג"ט ובחומשי רש"נ הגי' "שימות זה ולא עלתה במחשבת":

(שלו) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ד) וכן פי' רש"י ז"ל:

(שלז) ופי' שם הח' ז"ל מן "אנה לידו" עניינו עילה וסבה:

(שלח) ענינו גרם הדבר וסבובו:

(שלט) שלא כיון לזה:

(שמ) עיין בפי' הח' ז"ל שם:

(שמא) כן הוא לפי הפשט שידבר מערי מקלט:

(שמב) בא המקור שהוא המחשבה במקום הפעולה והמעשה, להרגו בערמה, וכן עשה שהרגו:

(שמג) ובא שמה ג"כ המקור שהוא המחשבה במקום הפעולה והמעשה, ופי' כי תחלל נפשה לזנות וזנתה:

(שמד) וכן פי' הח' ז"ל שם, לדעת רבים מגזרת "תחלה" ולפי דעתי מלשון "חלול":

(שמה) וכן פי' הח' ז"ל שם "ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל", פי' כי שרשם "חלל":

(שמו) התי"ו בצירי:

(שמז) התי"ו בקמץ גדול:

(שמח) כמ"ש (מ"א ב כח כט):

(שמט) כן הוא (יומא פה סע"א, סנהד' לה ב) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל המזבח, ופי' רש"י ז"ל מעם מזבחי, אם כהן הוא שבא לעבוד עבודה, ולא מעל מזבחי, אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו:

(שנ) כי המערים הוא מוסיף על המזיד, שכל מערים הוא מזיד, ואין כל מזיד מערים:

(שנא) ושמתי לך מקום:

(שנב) פי' שהמציא לידו סבת הדבר והוא לא התכוין לכך:

(שנג) וכש"כ מערי מקלט:

(שנד) ובמקח"מ "מקום קדש הקדשים":

(שנה) נראה שיפרש בפי' הקצר אפילו כהן ועבודה בידו:

(שנו) ויוצא ליהרג, וזה הוא כדעת המכילתא "מגיד שמבטלים העבודה מידו ויוצא ליהרג" והמכילתא חולקת וסוברת שאף מעל מזבחי:

(שנז) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, עיין אות שמט:

(שנח) ושכב, ובפי' הארוך פי' כן מדעת עצמו:

(שנט) פי' שימות המכה:

(שס) ר"ל מכה אביו ומכה אמו:

(שסא) עיין ברמב"ן שביאר הטעם לזה:

(שסב) פי' שלא במתכוין:

(שסג) כי המכה אפילו בלא מיתה חייב:

(שסד) וכן בדרז"ל (סנהד' פד ב) אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה, וכן הוא במכילתא "מכה שיש בה חבורה" וכן פי' רש"י ז"ל, והח' ז"ל ביאר זאת, עד שתהיה המכה נראית (פי' שמאדים הבשר) שיצא ממנה דם (אח"כ) וכן הוא דעת הגאון בפי' מלת חבורה (פ' כה) שהיא מכת דם:

(שסה) וכן נראה דעת בעה"ט:

(שסו) על כן הגנב חייב מיתה:

(שסז) דעת הח' ז"ל אפילו לא ראוהו העדים שהכניסו לרשותו אלא בידו בשוק חייב:

(שסח) מושך עצמו ואחר עמו:

(שסט) לפי שהווי"ם בלאוים האלה הם במקום או המחלוקת, כי כמו שפי' ומכה אביו ואמו, הוא אביו או אמו, כן פי' ומכרו ונמצא בידו, או וגונב איש ומכרו, או וגונב איש ונמצא בידו, רוצה לומר שהיה מחביאו כדי למכרו (רדי"א):

(שע) כי גם זה נקרא גניבה:

(שעא) והלאו הזה כולל לאיש ולאשה קטן או גדול:

(שעב) מצינו הרבה קללות בלא הזכרת השם:

(שעג) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ה) ומקלל אביו ואמו בשם המפורש, וכן הוא (ספרא קדושים פ' י) להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם, וכן הוא בג' (סנהד' סו א שבועות לו א):

(שעד) ע"כ חייב מיתה:

(שעה) וכן הוא (מכילתא משפטים פ"ה) אין לי אלא בחיים במתים מנין ת"ל, ומקלל אביו ואמו מכל מקום:

(שעו) אגרוף היא היד הכפופה בלי הבוהן, שעושין בני אדם להכות בה, וכן להכות באגרוף רשע (ישעי' נח ד), וכן במשנה כמלא אגרוף גדול (כלים יז יב) ובהשאלה כח הזרוע, כמו "בעלי אגרופין" וכן אוי לי מאגרופן (פסחים נז א):

(שעז) וכן הוא דעת מנחם, שחברו במחברת האל"ף, וכתב שהוא מכת יד לפי הענין:

(שעח) וכן הוא דעת הריק"ם (הגלוי צד 67) והרד"ק בשרשיו:

(שעט) וכן פי' ר' מרינוס שהוא ר"י ן' גנאח בשרשיו, ודומה לו בדברי רז"ל, גורפין תחת רגל בהמה בארבעה עשר (פסחים נה ב), ויאמר לכלי שגורפין בו הטיט מגריפה:

(שפ) עיין אות שעז:

(שפא) וכן פי' הרמב"ן בשם אחרים כי אגרוף רגב אפר, מלשון עפר, וכן ת"א "בְכורמֵיזָא" וכן תיוב"ע בישעי' נח ד, ועיין ברמב"ן, ועיין במיני תרגומא ובנל"ג מה שהעירו ע"ז:

(שפב) הכתוב יאמר שם "עבשו פרדות תחת מגרפותיהם" ופי' הח' ז"ל בשם ר' מרינוס וז"ל "התעפשו פרדות, הם גרגרי החטה והשעורה הזרועים שהם תחת מגרפותיהם, והטעם העפר, וככה יפרש או באגרוף, והאל"ף נוסף":

(שפג) וכן ת"א "ויפול לבוטלן" פי' לחולי שמבטלו ממלאכתו:

(שפד) וכן ת"א וכן פי' רש"י ז"ל פה ובסנהדרין עח רע"ב:

(שפה) וכן הוא בדרז"ל (סנהד' שם מכילתא משפטים פ"ו) מגיד שחובשין אותו עד שמרפא:

(שפו) שבסבת ההכאה שבת ממלאכתו:

(שפז) ושרשו "שבת" ובפי' הקצר פי' כן בשם הגאון:

(שפח) והוא מקור, ע"מ רדת:

(שפט) פי' מה שאמרו ז"ל (ב"ק פה א) "ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה:

(שצ) והנה דעת הח' ז"ל לחלק בין רפואות פצעי מכות חוץ, ובין רפואות חולי פנימיות, כי הראשון מותר והשני אסור:

(שצא) וכן כתב בס' (יסוד מורא שער השביעי) "וזאת היא המעלה הגדולה שנתן השם לישראל, כי אם ישמרו מצות השם אין צורך לרופאים עם השם, כאשר עשה אסא (דה"ב טז יב' ותפסו הכתוב" ועיין למטה כג כה:

(שצב) פי' כי לא אמר וְרָפֹא יִרְפָא מהקל:

(שצג) רק וְרַפֹּא יְרַפֵּא מהכבד, כי בקל מורה על רפואת הש"י, ורפוא בכבד בדגוש על רפואת בנ"א, והטעם בזה כתב רב"ח, כי הרפואה בבו"ד אינה אלא ע"י צער וטרח והוא שיסבול הסם והמשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה הוא בנחת ואין שם צער כלל, כי ברכת ד' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה:

(שצד) הכתוב יאמר "רק שבתו יתן ורפא ירפא", והם שנים "שבת ורפוי" וחז"ל קבלו עוד שלשה, והם נזק וצער ובשת, וכן אז"ל בג' (ב"ק פג א) שחייב החובל בחבירו משום חמשה דברים, והם נזק וצער ורפוי ושבת ובשת:

(שצה) בסמני הקטרת מנו רז"ל (כריתות ו א) יא סמנים, אף כי אינם כתובים בפירוש בכתוב, ועיין למטה ל לד בפי' הח' ז"ל ובבאורי שם:

(שצו) ויהיה פי' על משענתו שנשען עליו:

(שצז) עיין אות שפד:

(שצח) צ"ל "לי שני":

(שצט) וכן פי' הרמב"ן, ועיין בהכוה"ק מה שהעיר על הרמב"ן בזה:

(ת) ושרשו "ישב":

(תא) וכן הוא דעת המכילתא, שהוא מענין השבתה שנותן לו מה שנשבת ממלאכתו בימי חליו:

(תב) עיין אות שפח:

(תג) וכן ת"א ויוב"ע "ואגר אסיא ישלם":

(תד) עיין אות שצד:

(תה) הוא דעת תנא דבי ר' ישמעאל (ברכות ס א, ב"ק פה א):

(תו) ובמקח"מ "להאמין ולהשען":

(תז) והוא דעת ר' אחא (ברכות שם) שאמר שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו (ופי' רש"י ז"ל, כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים):

(תח) עיין אות שצג:

(*) כי המכה מיד האדם יוכל אדם לרפאותה, אך מי ירפא מכת ד', אך הכתוב אמר "יך ויחבשנו" (הושע א ו) פי' כי הוא יך, הוא הכה אותנו, והוא יניח תחבושת על המכה:

(תט) וכן הוא (מכילתא פ"ז) וכן תיוב"ע וכן פי' רש"י ז"ל:

(תי) וכן הוא (מכילתא שם) וכן פי' רש"י ז"ל:

(תיא) וכן כתב הרמב"ן "שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם":

(תיב) שהוא כמו בְהַשֵבֶט בה"א הידיעה:

(תיג) להוכיחם על דרכם, לכך הבי"ת פתוחה:

(תיד) שהוא כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו מות יומת:

(תטו) וכמו שיבאר בפסוק כ"א אך בכולם היא במיתה:

(תטז) כן הוא בג' (סנהדר' נב ב):

(תיז) וכן הביא הח' ז"ל בפי' הארוך (פ' כא) מה שיפרשו הכותים "נקמה גדולה ליסר אותו":

(תיח) כן אז"ל שנענש במיתת סייף כי האדון נחשב ככל רוצח נפש במזיד:

(תיט) שהנקמה היא בחרב:

(תכ) ונהרגו המדינים:

(תכא) ואין הדבר מצוי שיכה האב את בנו מכת מות:

(תכב) מחסרי פ"נ:

(תכב*) ובאיזה נוסחאות והמינים אמרו, וכונתו לענן והקראים:

(תכג) וכן פי' בפי' הקצר (פ' כ) שהמכחישים יפרשו להכות אדוניו:

(תכד) וכן כתוב ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם (שם פ' ל) ונהרגו כולם:

(תכה) ושפיכת דם הוא בחרב, וכן שם (בפ' מא ובפ' מב) אם שנותי ברק חרבי וגו' אשיב נקם לצרי, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר:

(תכו) הח' ז"ל יבאר מה שפי' בפ' כ' שהנקמה היא על דרכים רבים (עיין אות תטו) ויביא הפסוקים המורים שהנקמה היא בחרב, וגם נמצא נקמה במיתה בלא חרב, ויביא ראיה משמשון שכתוב בו "ויך אותם שוק על ירך" ואינו מבואר במה, וכן בנפילת הבית שנהרגו כולם, אך חז"ל קיבלו שמיתת האדון פה הוא בסייף:

(תכז) פי' הטעם שאמר הכתוב המיתה של אדון שהרג את עבדו בלשון נקמה:

(תכח) ענין התנשאות שיתנשא על עבדו, וכן ת"א, על להתגלל עלינו (ברא' מג יח) "לְאִתְרַבְרָבָא עֲלָנָא":

(תכט) וישולם לו כמדתו, יומת כאשר המית:

(תל) וחרץ הכתוב המשפט הזה בלבד בעבד הכנעני ובשפחה הכנענית, לא בעברי ובעבריה כי הם כיתר בני ישראל לכל הדברים:

(תלא) עתה יפרש הכתוב "יום או יומים" מה שקשה שאם מיום אחד פטור משני ימים לא כל שכן:

(תלב) שקשה ג"כ אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך בשלשה:

(תלג) הכותים יאמרו כן:

(תלד) ישימו גם יום או יומים עמו שגם זה לא ידעו:

(תלה) וכן הוא (מכילתא פ"ז) "כיצד יתקיימו שני מקראות הללו יום שהוא כיומים ויומים שהן כיום, הא כיצד מעת לעת", וכן תיוב"ע "אין יומא חד מעידן לעידן, או תרין יומין קטיעין" וכן פי' הרלב"ג "יום או יומים, יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית, או יומים שני ימים כשיעור היום השלם":

(תלו) הח' ז"ל יחזק דעת חז"ל במיתת האדון לא כדעת הכותים, ויבאר "וכאשר הסתכלנו בו", פי' אחר העיון בענין הזה היינו יכולים לומר כי דעת התורה במלת נקם ינקם אינה מיתה, לפי שלא נתכוין זה להמיתו אלא ליסרו, ואפילו הכי ענשו הכתוב מיתה לפי שמת תחת ידו, וכמו שיבאר:

(תלז) ובפ' הקודם יאמר, אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות, והנה יש לו רשות להכותו בשבט שבו מכה גם את בנו, וכתיב חושך שבטו שונא בנו (משלי יג כד):

(תלח) להוכיחו על דרכו:

(תלט) לפי דעתי מן "ולא הזכיר" עד "על בהמתו" לא יכירם מקומם פה, ומקומם בסוף הפי' מהפסוק אחר "ולא היו מישראל", והמשך הפי' צ"ל פה "והשם ציוה" וכו':

(תמ) פי' אם דינו ביום או ביומים, או כבן חורין עד שיקום ויתהלך בחוץ ונקה האדון, כי מה שידבר הכתוב "ומת תחת ידו" הוא כשימות במקרה כי האדון מייסרו:

(תמא) ע"כ לא זכר מה הדין יהיה על האדון אם ימית העבד בכוונה, כי זה דבר שאי אפשר, כי מנהג האדם לחמול על כספו:

(תמב) והיה לו להסיר ידו ממנו:

(תמג) כי אין זה תוכחה אלא רציחה, ואמר הכתוב בלשון נקמה שינקמו ממנו על אשר נתאכזר עליו, גם הב"ד ימיתוהו מיתת אכזרי:

(תמד) ובכל זאת מנעו השם מפני זה לבנות ביהמ"ק ואמר לו "לא תבנה בית לשמי" (שם):

(תמה) כמו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (ברא' א ה) והוראתו על מעל"ע:

(תמו) עיין בפי' הקצר (למטה לה ג):

(תמז) עיין אות תלה:

(תמח) שישמע לו:

(תמט) ואין אדם מתכוין להפסיד ממונו ולהמית עבדו שהוא קנין כספו, ולא היתה כוונתו להמיתו, לא יוקם:

(תנ) וזה הוא ההבדל שבין מצה ומריבה, שמצה הוא ע"י הכאה:

(תנא) ויביא ראיה שהוא הכאה, מדכתיב, שני אנשים עברים נצים (למעלה ב יג) וא"ל משה, למה תכה רעך (שם):

(תנב) שניהם נגפו אותה בדרך מקרה ולא בכוונה, כגון שבאה להפריד ביניהם:

(תנג) ובא כנוי הרבים לאחד מהם, ויהיה פי' ונגפו, ונגף אחד מהם, אעפ"י שהוא לשון כולל:

(תנד) וכן פי' הח' ז"ל שם "זאת או זאת, אם היתה האם אשתו תשרף הבת, וכן הפך הדבר":

(תנה) ואם אחד מהם עכו"ם אין דין אחד להם, כי העכו"ם חייב מיתה אף על הוולדות:

(תנו) וישלם דמי ולדות לבעל, וכן הוא (מכילתא פ"ח) לא יהיה אסון באשה, ענש יענש בולדות:

(תנז) כי שומת הבנים על אבי הילדים לא על בעל האשה, אם אינו אב הבנים, וגם לא האם, וכן הוא (מכילתא שם) "לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה אעפ"י שאין ההריון שלו, ת"ל הרה, מגיד שאינו חייב אלא לבעל ההריון":

(תנח) פי' שהנוגף יתפשר עמו לרצונו, ובמק"ג קהלות משה וכן דו"ו, וכן בבאר יצחק הגי' כחפצו:

(תנט) פי' שהדיינים והשופטים ישפטו ביניהם:

(תס) פי' שישפטנו הדיין, והנה הח' ז"ל יפרש דוי"ו ונתן הוא וי"ו המחלוקת, ופי' הכתוב, הוא שיתן, או כאשר ישית עליו הבעל, או כפסק הדיינים, ועיין ברמב"ן מה שהשיג ע"ז, ועיין במיני תרגומא להג' ר"י ברלין, מה שהעיר על הרמב"ן בזה:

(תסא) שרשו "נצה":

(תסב) והושאל על מריבה קשה:

(תסג) עיין אות תנג:

(תסד) עיין אות תנד:

(תסה) כי על הרוב יולד אחד, גם אין לפרש דווקא ילדיה הרבים, דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד וכן הוא (מכילתא פ"ח) "ומנין אפילו אחד ת"ל הרה מכל מקום":

(תסו) מלת "הרה" מיותר:

(תסז) צ"ל "אומדת" באלף, בעבור ששמין אותה בכספה, כמה היתה ראויה להמכר בשוק בשביל הריונה, וכן שומת הנגיפה, כי חבל אשה לבעל (מכילתא שם):

(תסח) ובא הכתוב לומר נפש תחת נפש, והוא כדעת הת"ק (מכילתא שם) וכן דעת רבנן (סנהדר' עט א) נפש הוא משלם, ואינו משלם ממון תחת נפש:

(תסט) בעל האשה:

(תע) עיין אות תס:

(תעא) וענינו המשפט והדין:

(תעב) כי פי' נפש ממש:

(תעג) פי' ואף אם לא נתכוין להרוג האשה יהרג עליה, וכדעת רבנן (סנהד' עט א) נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב:

(תעד) ואם כי קראם הכתוב ילדים ע"ש סופם כי לא נולדו, אלא היו ראוין להיות ילדים:

(תעה) פי' רק יענש עליהם, והעונש הוא ממון, ובמקח"מ נוסף עוד מהח' ז"ל וז"ל "והעד כי אין העובר חי עומד בנפשו (והעד) שחיטת השה, ויצא חצי העובר בשעת השחיטה בעוד לא השלים הברכה או אחרי הברכה, הנה עד זה נאמן, גם חכמינו הוציאו הכל לאור" עיין חולין פ' בהמה המקשה:

(תעו) אסון הוא מקרה מות אין הכנה אליו, וכן הוא (מכילתא פ"ח) אין אסון אלא מיתה:

(תעז) עיין (סנהד' עט א) מחלקותם   בזה:

(תעח) שפי' עונש ממון:

(תעט) ופי' בוודאי נפש ממש:

(תפ) ואם אמרנו שגם בנפש תחת נפש הוא עונש ממון:

(תפא) ולמה חלקן הכתוב, ובמקח"מ "מה יתרון לאשה":

(תפב) ר"ל כי הילדים הם בני עונש מיתה, כלומר שבעבורם יומת הנוגף, וזה שאמר ענש יענש יהיה טעמו מות:

(תפג) פי' מה טעם שינה הכתוב לשונו שאמר על מות האשה נפש תחת נפש, אחר ששניהם אנשי מות:

(תפד) כן הוא דעת רבי ור"ש (סנהד' עט א) ועיין (מכילתא פ"ח):

(תפה) אף שהמכוון בזה הוא עונש ממון:

(תפו) והילדים שעדיין לא נולדו אין ראוי שיהיה משפטם כנפש הגדול:

(תפז) ופי' דמי עין, וכן דעת רז"ל (ב"ק פד א, מכילתא שם):

(תפח) שכולם הם כופר ממון:

(תפט) דין עבד כנעני:

(תצ) כפשוטו ממש:

(תצא) ואין בזה השוואת היושר והמשפט:

(תצב) פי' ואין הדעת סובלתו:

(תצג) ונראה שלא ילקח על המומים כפר אלא מום ממש:

(תצד) כמו כי אם הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמי' ב יב) שפי' עליה:

(תצה) עיין בג' (ב"ק פד א):

(תצו) פי' הוא יאמר איך נקיים הכתוב "כאשר עשה כן יעשה לו" אם לא בעשיית חבורה ממש, שהרי הוא חבורה עשה, ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים, האיך יתקיים כאשר עשה כן יעשה לו:

(תצז) כי הם גזלו את אשתו, והוא שרף את תבואתם, והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו, אלא וודאי כיון שהרעו זה לזה כאלו השתלמו גמולו:

(תצח) וכן הוא בדרז"ל (ב"ק שם) מאמר רשב"י, הרי שהיה סומא וסימא וכו' האיך אני מקיים בזה עין תחת עין:

(תצט) וא"א שמתקיים אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא בנטילת אבר ממש:

(תק) ופי' שמדין הגמול הוא חייב בכך אם לא יתן כפרו:

(תקא) בעודו קטן:

(תקב) ונקרא שן חלב (מכילתא פ"ט קדושין כד ב) עיין אות תקט:

(תקג) ומהם תקיש על יתר האיברים:

(תקד) כפשוטם ממש:

(תקה) עיין אות תק:

(תקו) עיין בפי' הח' ז"ל ובבאורי שם:

(תקז) עיין בפי' הח' ז"ל (ויקרא כד, יח יט):

(תקח) הח' ז"ל יפרש למה כתב הכתוב כסדר הזה, בתחלה עין ואח"כ שן ואח"כ יד ורגל, ולמה תפס קרא אלו האברים:

(תקט) מפני שהשִנַיִים הראשונות אשר צמחו להילד בראשית ימיו, הנם רק עשרים במספר, וימוטו וישוחו בעבודתם יום יום ויעמדו על עמדם עד שנה השביעית, ומני אז יחולו לנפול אחת אחת ואחרות תחתיהן תעמודנה:

(תקי) מלשון מעשה ידי אָמָן (ש"ה ז ב) כי כל המלאכות נעשה בם:

(תקיא) אם יכה עליו:

(תקיב) ובמקח"מ נוסף עוד פה מהח' ז"ל "ואין טענה מחתיכתו, כי יחתכוהו בחכמה ובערמה, גם לא הזכיר השפתים, כי בהשחתתם ישחית הדבור, והעד אותיות בומף (פי' שמוצאם מהשפתים) ואף כי הכתוב אומר, בורא ניב שפתים (ישעי' נז יט) והוא הדבור, גם ויהי כל הארץ שפה אחת (ברא' יא א) ובעבור שהדבור יוצא מהשפתים נקראת הלשון עליהם, ויסוד הדבור הם על שבע מערכות, ולא יתכן להיות בפחות מהם, והם ריאה, וגרון וחזה, וחיק, ולשון, ושפתים, ושנים":

(תקיג) וכן פי' רש"י ז"ל:

(תקיד) פצע הוא מכה הפותח את הבשר ומוציא דם:

(תקטו) חבורה הוא מכה שהדם נצרר בה ואינה יוצאה, ומראית הבשר משתנה וקלה מפצע:

(תקטז) עיין אות שסד:

(תקיז) צ"ל מִכְוַת אש:

(תקיח) ובפי' הארוך פי' כן בשם הגאון:

(תקיט) עיין שרשי רד"ק שרש חבר:

(תקכ) וידבר פה מעבדו הכנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין:

(תקכא) פי' מכה חזקה, וכן קללה נמרצת (מ"א ב ח) שפי' חזקה:

(תקכב) וכן פי' חז"ל (מכילתא פ"ח) שמפני שהתורה אמרה לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה מו) לכן החמירה התורה על האדון המכה את עין עבדו שיהיה חמור יותר מן המכה את עין בן חורין, או עין עבד עברי, ולכן אעפ"י שהם כספו יצאו לחירות ולא יעבדוהו עוד, ויאבד כספו:

(תקכג) כי משפט עבד ישראלי כמשפט בן חורין, שא"צ לשלם רק דמי העין:

(תקכד) וכן כתב (למעלה פ' ב) "כי לא מצאנו מלת עברי כ"א על בני יעקב" לכן תפס הח' ז"ל הלשון הזה "מעין יעקב":

(תקכה) והוא גר שער, המקבל עליו לשמור ז' מצות בני נח, ועיין (למעלה כ, ט) קרני אור הערה לח:

(תקכו) פי' מדוע הזכיר הכתוב רק עין ושן:

(תקכז) שראה ערות אביו, ע"כ הזכיר עין, גם ויגד לשני אחיו בחוץ (ברא' ט כב) ע"כ הזכיר שן, ועיין קרני אור:

(תקכח) כמש"כ (פ' יח):

(תקכט) עיין אות תקכב:

(תקל) פירוש המכחישים ופי' הקבלה אף אם יהיו שוים:

(תקלא) שהמצוה הזאת היא בענין העבד והאמה הכנענית:

(תקלב) עיין בפי' הקצר פ' כד:

(תקלג) ובמכילתא, וכן הוא בג' (קדושין כד א) שתפסו שן ועין לדוגמא, שה"ה שיוצא בכ"ד ראשי איברים שאינם חוזרים:

(תקלד) בקדושין כה א, ובנגעים פ"ו מ"ז, קחשיב כד ראשי איברים ואלו הן, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה, ועיין פי' רש"י ז"ל (פ' כז ד"ה תחת עינו) שיחשוב ראשי אזנים לשתים, ולא יחשוב דדי אשה, ובקדושין ובנגעים יחשבו ראשי אזנים לאחד, וכן דדי אשה לאחד עיי"ש, אבל שן ועין מפורשים בתורה:

(תקלה) כשן ועין:

(תקלו) ויחזיק דעת חז"ל:

(תקלז) יפרש הסמיכות:

(תקלח) צ"ל "והאשה":

(תקלט) שלא הזכיר שם האשה:

(תקמ) והרמב"ן כתב שלא יעלה על הדעת שהממית את הקטנים אינו רע כל כך, ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם ולא יתחייב בעליו, ולפיכך אמר הכתוב, כמשפט הזה יעשה לו:

(תקמא) כש"כ (דברים יד כא):

(תקמב) יֵאָכֵל בצירי היו"ד:

(תקמג) כן הוא בג' (ב"ק מא א קדושין נו ב, פסחים כא ב) מאמר ר' אבהו א"ר אליעזר:

(תקמד) ממיתה ומשאר עונשין כל זמן שלא הועד בו:

(תקמה) והוא ענין ההדיפה והמכה בקרן:

(תקמו) פי' היא הביאה האסון עליה:

(תקמז) כי שם ג"כ הטעם הזה:

(תקמח) פי' בעבור אלה שניהם הבן והבת, בא גם הראשון מהאשה כי טעם אחד לכולם:

(תקמט) וכן אז"ל (ב"ק שם קדושין שם) אפילו שחטו קודם סקילה אחר שנגמר דינו אסור באכילה:

(תקנ) אעפי"כ אסור באכילה:

(תקנא) עיין אות תקמג וכן מבואר מדברי הג' שם גם איסור הנאה, וכן הוא במכילתא פ"י, וכן פי' רש"י:

(תקנב) כי כן כתוב ולא תקחו כפר לנפש רוצח (במד' לה לא):

(תקנג) וכן הוא (מכילתא פ"י) "אין נותנים פדיון למומתים בידי אדם אבל נותנים פדיון למומתים בידי שמים", וכן תיוב"ע "ואף מריה יתקטל במיתותא דמשתלחא עלוי מן שמיא" פי' שחייב מיתה בידי שמים, שלכן יתן פדיון נפשו, שאם הפי' יומת בידי אדם אין מועיל פדיון, ובג' (סנהד' טו ב) למדו ממות יומת המכה רוצח הוא (במד' לה) על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

(תקנד) וכן ת"א "יתקטל" פי' שראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כפר ועיין קרני אור:

(תקנה) פי' מה שצריכין אנו לפרש כן, שאם תהיה הכוונה מיתה בידי שמים היה צ"ל "ימות" בקל, ומה שנאמר "יומת" ר"ל בבנין שלא נזכר שם פועלו, וטעמו בידי אחר, וכן פי' הח' ז"ל על, והזר הקרב יומת (במד' א נא) "ובית דין ימיתוהו" וכן הוא דעת ר"ע (סנהד' פד א):

(תקנו) תמול לבד יאמר על הרוב על היום העבר הקרוב ליום שעומד בו, ועל המעט נמצא גם על יום הרחוק, ואם תסמך אליו גם מלת "שלשם" תהיה כוונת שתיהן על היום הג' העבר ונמצא גם על זמן רחוק, גם תמול גם שלשום בהיות שאול מלך (ש"ב ה):

(תקנז) עיין בג' (ב"ק כג סע"ב) פלוגתא דאביי ורבא, ועיין מכילתא פ"י ובהתוה"מ סי' קד:

(תקנח) עיין בג' (שם כד א):

(תקנט) עיין אות תקנג:

(תקס) עיין אות תקנד:

(תקסא) כן הוא הגי' במג"ט ובמק"ג קהלות משה וכן במק"ג דו"ו, ובחומשי רש"נ וכן בשארי חומשים הגי' "נעשה" וטעות הוא:

(תקסב) וזה היה רק בעצלות שמירתו שלא שמר כראוי:

(תקסג) שיראו הדיינים לפי שויו של הרוג:

(תקסד) פי' מה שהתיר הכתוב ליקח כפר:

(תקסה) "לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" שמה שהוסיף אשר הוא רשע למות, ר"ל כל שחייב מיתה בידי אדם:

(תקסו) ומאחר שלא הרגו בזדון ב"ד רשאין לשום עליו כפר:

(תקסז) ובמכילתא למד שגם גרים בכלל:

(תקסח) כי העבד והאמה מפני שאינם בשלימות בגדר ישראל הבדיל ביניהם:

(תקסט) ואמר הכתוב מיד כל חיה אדרשנו וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם (ברא' ט, ה ו) ועיין קרני אור הערה יא שם:

(תקע) והבעלים ענשו בכפר:

(תקעא) וכן הוא (מכילתא פי"א) בכנעני הכתוב מדבר:

(תקעב) שהם סביבות ארץ כנען, וכן פי' הח' ז"ל (פ' ד) כי על שבעה גוים כתוב לא תחיה כל נשמה (דבר' כ טז):

(תקעג) אין זה פדיון נפשו, אלא דמי הנזק שגרם לאדוניו משלם לו, וכן היה מקח העבדים אז:

(תקעד) כדעתם למעלה פ' ב:

(תקעה) לששה שנים כשנות עבד עברי:

(תקעו) ונגמרה מלאכתו כבר ולא כסהו:

(תקעז) וחס התורה עליו:

(תקעח) ולא כסהו:

(תקעט) כן הוא בג' (ב"ק ג ב):

(תקפ) וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער ב) "ונפל שמה שור או חמור בהיה שנמצא יותר, וככה משפט הסוס והפרד והגמל" וכן הוא בדרז"ל (ב"ק נד ב) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו':

(תקפא) עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו:

(תקפב) להתחייב עליו בנזקיו:

(תקפג) וכן הוא (מכילתא פ' יא) והמת יהיה לו לניזק וכו' מגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו, וכן הוא בג' (ב"ק י, ב) וכן פי' רש"י ז"ל:

(תקפד) כן פי' הרשב"ם לפי הפשט, כיון שמשלם כל דמיו בדין הוא שהמת יהיה למזיק אבל חכמים פירשו לניזק כי פחת הנבלה דניזק הוא:

(תקפה) שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו:

(תקפו) מפחת דמיו:

(תקפז) פי'   שיגוף שור את שור רעהו:

(תקפח) פי' כי שור סמוך לאיש, שור של איש:

(תקפט) שפי' שור של רעהו:

(תקצ) ריע של שור:

(תקצא) והחצי נזק יהיה מגופו:

(תקצב) ופי' שור של איש את שור רעהו:

(תקצג) שפי' כי רעהו תואר לשור:

(תקצד) כן הוא (מכילתא פ' יב, ב"ק לד א) "בשווים הכתוב מדבר" כי אי אפשר להעמיד מאמר התורה אלא בששני השורים שוים בערך דמיהם, ועיין רש"י:

(תקצה) יפרש מלת "או" כמו "אם":

(תקצו) ופי' מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו:

(תקצז) כמו שפי' רז"ל בפ' לד לניזק:

(תקצח) וכן הוא (מכילתא פ' יב) מאמר ר' מאיר, מפני שהיזק השור גדול יותר שהוא עושה מלאכה, והוכיח מזה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור שיש לו מלאכה משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה משלם ארבעה, וכן הוא בג' (ב"ק עט ב) שור שבטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ד':

(תקצט) ולא יגנוב:

(תר) כש"כ למטה כב ג:

(תרא) אם מסר או מכר למי, וכן הוא (מכילתא שם) שלמד "מה טביחה שאינה יכולה לחזור, אף מכירה שאינה יכולה לחזור", אבל אם השיג בחזרה הגנבה ישלם שנים:

(תרב) אין רואה:

(תרג) עיין אות תקצח: