(א) כשהיה חותר את הבית ובוקע בעיר להכנס וזה בלילה:

(ב) המכה אותו אין לו עון רציחה:

(ג) כן פי' רש"י ז"ל "דמים לו כחי הוא חשוב":

(ד) אם נאמר שהפי' הוא מדמים חיים, איך נפרש "איש דמים" ושם פי' שחייב מיתה, וכן תיוב"ע שם "גבר חייב קטול":

(ה) וכן שם פי' שחייב מיתה, וכן ת"א שם "קטלא חייב":

(ו) שפי' חפר:

(ז) פי' אין לו חיוב מיתה למי שימיתנו:

(ח) מה שכתוב דמים בלשון רבים הכל אחד כמו שהיה כתוב דם:

(ט) פי' הוא נושא כל הארבעה ליחות שבאדם:

(י) ובמקח"מ "יורו כן" ועיין למעלה ד כו ובבאורי שם:

(יא) פי' אין מי שיבקש דמו להיות גואל:

(יב) ובמקח"מ נוסף עוד מהח' ז"ל "ומזה הפסוק אמרו הראשונים הבא להורגך השכם להורגו" והנה הח' ז"ל יפרש פה אף שהוא ביום ולא הראו לו שהיה חותר, וזה הוא במקום סתר או במקום שאין אנשים אין לו דמים ורשאי בעל הבית להמיתו וכן הוא במכילתא, וכן הוא דעת הרמב"ם (הלכות גנבה פ"ט) שלא יחלוק בין יום ולילה ועיין קרני אור:

(יג) כי בזה הכתוב אינו מדבר בענין הגנבה אלא בענין ההריגה כאשר אמר דמים לו, א"כ מה שאמר שלם ישלם הוא על הכתוב למעלה "חמשה בקר ישלם":

(יד) שלא ימשול למכרה, שב אל האב ולא אל האדון:

(טו) וכן פי' הח' ז"ל שם "כי אין האשה נרצעת":

(טז) הבי"ת הוא במקום בעבור, פי', ולא בשיעור גנבתו אלא דוקא שש שנים, ועיין אות יט:

(יז) צ"ל "ישלם תחת השור":

(יח) פי' בעד כמה שגנב:

(יט) כן הוא (מכילתא פ' יג) ר' יהודה אומר אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר, יותר ממה ששוה הרשות ביד בעל הגנבה, אם רצה למכור ימכור, ואם לאו כותב לו שטר, וכן בג' (קדושין יח א) לר' אליעזר אם היה גניבו כנגד ממכרו נמכר, ואם לאו אינו נמכר, ועיין התוה"מ מה שהאריך בזה:

(כ) לכפל ולא שור ושה בלבד, וה"ה לד' וה':

(כא) פי' אבל חכמים   קיבלו:

(כב) אם טבחו או מכרו:

(כג) וכן פי' רש"י ז"ל:

(כד) צ"ל "מהבנין הכבד הנוסף" והוא בנין הפעיל ועיין קרני אור:

(כה) פי' בשדה של אדם אחר, וכן פי' רש"י ז"ל "בשדה של איש אחר" מפני ששי"ן שדה כשהיא נקודה בשוא היא סמוכה, ומפני שחסר המתואר הוסיף מלת "אדם" ואיננו תואר לשדה, שאילו היה כן, היה לו לנקדו בְּשָׂדֶה כמו, אל תלכי ללקוט בְּשְׂדֶה אחר (רות ב ח) וכן ת"א בַחֲקַל אָחֲרָן, ר"ל בשדה של אדם אחר:

(כו) פי' פירות הכרם, וחסר מלת "פירות" אף ובער בשדה אחר, אדם אחר, וחסר מלת אדם:

(כז) מן ושלח את בעירה, ובא הה"א במלת בעירה במקום וי"ו, כמו אסרי לגפן עירה (ברא' מט יא):

(כח) מבנין הפעיל:

(כט) כמש"כ ושלח, שעזבם ללכת שם, ועיין (מכילתא פ' יד) שמזה למדו "מסר צאנו לחשו"ק חייב" מפני שלא שמרו כראוי:

(ל) שאם בא לשלם לו קרקע יתן לו שוה נזקו ממיטב שדותיו:

(לא) כי שמא אכלו הבהמות מן המיטב:

(לב) פי' בלחי של חמור עשיתי חמרים חמרים:

(לג) והראשון מלשון עיר פרא:

(לד) ואעפ"י שהוא אונס ואינו מתכוין חייב:

(לה) וכן הוא (מכילתא פ' יד) למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ושאינו מתכוין כמתכוין:

(לו) הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע:

(לז) המחוברת לקרקע ועומדת לקצור, ונקראת התבואה קודם שנקצרת קמה, לפי שהיא קמה כולה כאחת:

(לח) שהוציאה צמחה ולא נתבשל עדיין:

(לט) עיין (מכילתא פ' יד, ב"ק ס, א):

(מ) רז"ל אמרו (ב"מ צד ב) ד' שומרים הם, שומר חנם, שומר שכר השואל, והשוכר, ודיניהם משונים, ופרשה זו מדברת בשומר חנם, שכן דרך כל אדם לשמור בחנם פקדון של כסף או של כלים:

(מא) עיין אות הקודם:

(מב) לפי דבריו:

(מג) וכן הוא (מכילתא פ' טו) וכן פי' רש"י ז"ל:

(מד) בפקדון ונגנב:

(מה) צ"ל ויפשע אדום מתחת יד יהודה, כי לא נמצא פסוק כזה, או "אז תפשע לבנה" (שם), והוא פריקת עול המושל מעליו וסור תחת ממשלתו:

(מו) על שור ועל חמור וגו' ולא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חנם, כי הם מפרשת שומר שכר, אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי, שכל טענה שיהיה לאדם עם חבירו, בין בשומר שכר בין בשומר חנם אשר יאמר האחד כי הוא זה, רוצה לומר שכך היה הדבר, והאחד אומר בהפך זה עד אלהים יבא דבר שניהם:

(מז) אשר ירשיעון הדיינים עפ"י עדים ישלם שנים לרעהו:

(מח) בעל הכסף יקריב את בעל הבית אל הדיינים, ויכנה הכתוב בעל הבית להשומר שנגנב מרשותו, משום שיש לו בית, שהמפקיד הפקיד בידו, וכן תיוב"ע "ויתקריב מרי ביתא לקדם דיינא":

(מט) שם פי' הח' ז"ל, כי פי' מלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו, גם הממון יקרא כך כמו "אם לא שלח יד במלאכת רעהו":

(נ) וצ"ל יורה על השבועה, וכן הוא דעת רש"י ז"ל וכן פי' בעל נתה"ש ועיין ברמב"ן ועיין קרני אור:

(נא) פי' מה שאמר, אם ימצא הגנב ישלם שנים, לבעל הכסף:

(נב) וכן פי' רש"י ז"ל לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך:

(נג) מלת פשע כולל כל אופני חטא, מעילה בגידה וגנבה:

(נד) שמרדו בו ויצאו מרשותו:

(נה) ונעשה גנב עליה:

(נו) בשומר שכר מדבר שאין דרך לשמור בהמות של אחרים כ"א בשכר, והוא חייב בגנבה ואבדה ופטור באונסין:

(נז) ויש טורח בשמירת הבהמות להוציאן ולהביאן להאכילן ולהשקותן, וכשהפקידן על מנת לשומרן מגנבים וזאבים הפקידם אצלו, ושמירה כזו אינה אלא בשכר:

(נח) שחייבו הכתוב לשלם על הגנבה:

(נט) ואצל שומר חנם אמר ונקרב בעל הבית אל האלהים ופטרו הכתוב מהגנבה:

(ס) השומר יאמר כן שמתה:

(סא) וכן הוא (מכילתא פ' טז) ששבוהו לסטים, פי' שוללים מזוינים, וכן פי' רש"י:

(סב) הכוונה בפקדון שמסר בידו, וכן ת"א בְמָה דִמְסַר לֵיה חַבְרֵיה, והוציא הפקדון בלשון מלאכה, כי ממונו של אדם יקרא מלאכה עיין אות מט:

(סג) ולא ישלם:

(סד) וכן הוא (מכילתא שם) ולקח בעליו מכאן אמרו בעל הנבלה מטפל בנבלתו, פי' שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה וכמ"ש (ב"ק י, ב) שטורח נבלה על הניזק:

(סה) כי אינה לפנינו, ע"כ יקח בעליו השבועה ולא ישלם:

(סו) לשמרו מן הגנבים ומהטורפים, וכן הוא (מכילתא שם) שהטרפה שאפשר לו להצילה חייב לשלם:

(סז) והכנוי הו שב אל הנטרף שהנשאר ממנו יביאהו להיות לו לעדות שנטרפה ונאנסה ממנו:

(סח) שיש לתמוה מה יש לרועה להציל כל כך דבר מועט אלא וודאי בשביל כך הוא:

(סט) עיין אות סז:

(ע) ויוכל לטעון המשאיל על השואל שהטעין את בהמתו יותר מהראוי עד שנשברה ומתה:

(עא) וכן כתב הרמב"ם, בעליו אין עמו במלאכת אותה הבהמה לפי הפשט:

(עב) עיין (ב"מ צה ב) וכן פי' רש"י ז"ל וכן פי' הרשב"ם, ובמדרש חכמים אפילו במלאכה אחרת, אם הוא עמו במלאכה פטור השואל מונשבר או מת:

(עג) פי' שהיה המשאיל במלאכת השואל:

(עד) כן הוא הגי' במק"ג קהלות משה וכן במק"ג דו"ו וכן בחומשי ווין משנת תקנ"ד, ובחומשי רש"נ ובמג"ט ועוד בכמה נדפסים יש נקודה אחר מלת בדרך והגי' אחר השלים:

(עה) שיסיח את הבתולה ויטה את רצונה בדברי שקר:

(עו) עיין רש"י ז"ל, והח' ז"ל יפרש שמלת בא חוזרת אל הנזק, פי' שהנזק יבא תמורת השכר, וכן הוא בתרגום ירושלמי אִין אַגִירָא הוא עָאֵל פְסִידֵיה בְאַגְרֵיה, וכן דעת רמבמ"ן:

(עז) וחייב סקילה כדכתיב (דברים כב כד):

(עח) שיתקשר עמה להיותה לו לאשה:

(עט) ששם פירושו ג"כ מענין קשור שיתקשרו עם אל אחר:

(פ) כמו והאיש מִהֵר (ש"א ד יד):

(פא) וכן פי' שם הח' ז"ל, שהוא מגזרת מהר ימהרנה, שיתקשרו עם אל אחר:

(פב) וכן אז"ל (כתובות לח ב) שמוהר המפתה קצוב חמשים כסף כמו האונס אין ביניהם אלא שהאונס לא יוכל לשלחה כל ימיו, והמפתה תלוי גם בו אם ירצה לישא אותה:

(פג) פי' כי הכ"ף והה"א הם מלה שלמה כה שפי' כזה פי' שיהא זה כמוהר הבתולות:

(פד) כן הוא (פס"ז) "וי"מ כמהר כמה ר', שהן מאתן זוזי דכסף", ובבעלי התוס' על התורה מביא זאת בשם ר"י החסיד, והנה מוהר הבתולות חמשים כסף, והם חמשים סלעים והסלע ארבעה דינרין הרי מאתן זוזי לכתובה דאורייתא, שהזוז הוא הדינר:

(פה) כן הוא בג' (כתובות לט א) "המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה, המפתה נותן בשת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן את הצער" פי' כי המפתה ישלם זולת הקנס הבושת והפגם, שאין אלו החמשים כסף דמי הבושת והפגם, אבל הם קנס, והוא משלם אותם מפני מה שנהנה מזה, ובאונס ישלם גם צער:

(פו) והמוהר הוא חמשים כסף:

(פז) מפני שהאנשים על הרוב יפתו הבתולות ע"י הנשים ההן האומרות שהן מכשפות ושעל ידי חכמתן ומעשיהן תתפתה הנערה ותתרצה באיש:

(פח) לפי שרוב מעשה הכשפים נמצאו בנשים ועיין (מורה פל"ז מהח' הג'):

(פט) וכן כתב בשרשיו הה"א להפלגה ולא לנקבה:

(צ) עיין פי' הח' ז"ל (ברא' א ד) וביהל אור אות קסב שם והמלה פה מלרע:

(צא) פי' שהה"א לנקבה:

(צב) כי הוא הדין למכשף הזכר שחייב מיתה:

(צג) והזכיר מכשפה מפני שהכשפים מצוים בנשים יותר:

(צד) בפ' תצא לא נמצא, ונמצא (ויקרא כ כז) על הפ' "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו" ופי' שם הח' ז"ל וטעם להזכיר האשה כי זאת האומנות ביד הנשים יותר, וכן מכשפה לא תחיה:

(צה) מכשפה:

(צו) לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה:

(צז) צ"ל "לקנות":

(צח) וכתב הגאון בעל העמק דבר, אפילו למ"ד שאינן מוזהרים על הכותית, מ"מ לא תחיה משום סכנה לבני אדם והוי כרודף:

(צט) ואולי יחשוב שהשוכב עם בהמה יהיה פטור כי לא הזיק דבר לבעל הבהמה, ולזה ביארה התורה כי הוא חייב מיתה ומיתתו בסקילה:

(ק) והזכיר האשה בנערה המאורשה (דבר' כב כד) שיש לה פה לצעוק, ואם לא צעקה מיתתם ג"כ בסקילה:

(קא) והבהמה מצויה יותר:

(קב) והצווי הוא ג"כ על נקבות העוף, ובמקח"מ נוסף "ובמס' ע"ז כב ב עדים נאמנים, שהעידו שראו אדם שרבע אווז וצלאה ואכלה":

(קג) לא יהיה לך (למעלה כ ג):

(קד) צ"ל "הכתוב אחריו" וכן הגי' ברמב"ן:

(קה) כן הוא במק"ג קהלות משה ובמק"ג דו"ו, אכן במג"ט ובחומשי רש"נ וכן בשארי חומשים "בעבור" וטעות הוא:

(קו) גם זה היה ממנהגי ע"ז:

(קז) בקמץ תחת ה"א הידיעה:

(קח) וכתב התוה"מ שהראב"ע פי' כדעת י"א שבמכילתא, שמ"ש זובח לאלהים יחרם, כולל גם העמים הדרים בא"י, ואמרו שנצטוו ישראל לשרש אחרי ע"ג ועובדיה:

(קט) אף מלאכי מעלה:

(קי) פי' בלא שום שתוף:

(קיא) כי הפתח והקמץ ענין אחד בזה, וכן פי' הרשב"ם, זובח לאלהים פתח (כי הקמץ בא מכח הפתח) ועיין רש"י שהאריך בזה:

(קיב) ויחרמו הם ורכושם, וכמו שהיו עושים בעיר הנדחת (דבר' יג יח):

(קיג) כי לא מצאנו לשון חרם באחד מהרוגי ב"ד, והרמב"ן פי' יתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, ויוב"ע תרגם "יתקטל בסייפא ונכסוי יתגמרון" ופי' שיחרם הוא ורכושו, וכמו שעשו בעכן:

(קיד) ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם (שם):

(קטו) ולשמור ז' מצות בני נח:

(קטז) וענינו טעות ומרמה:

(קיז) ועיין ברמב"ן מה שכתב ע"ז:

(קיח) וצרף אליו האלמנה והיתום לפי שכולן תשושי כח, והבריות מקילין בהם להרע ולהצר אותם:

(קיט) אם ענה תענה אותו בל"י:

(קכ) והאזהרה גם על היחיד הרואה העינוי:

(קכא) ודעת הח' ז"ל כי גם ידבר על הגר, עיין אות קד:

(קכב) כמש"כ (מ"ב ה יח):

(קכג) גר תושב הוא הנקרא גר שער והוא המקבל עליו לשמור ז' מצות בני נח, ועיין למעלה כא א אות לב:

(קכד) ובל תדחה שעל הגר מותר להעיד:

(קכה) עיין אות קכ:

(קכו) עיין אות קכ:

(קכז) וכן פי' הרמב"ן, כי בצעקתו לבד אושיענו מהקמים עליו:

(קכח) שדרך היתום להיות קטן ואינו בן דעת ולא ידע לדבר ולהראות עלבונו לפני ב"ד כמו האלמנה, ע"כ רק אם צעק יצעק מיד אשמע צעקתו:

(קכט) ויפרש מלת "אם" כי אינו מחויב להלוות, רק אם יש לך להלוות, והעני צריך להלוואה, תלוה להעני, ולפ"ז מלת "אם" אינה חוזרת למלת תלוה אלא למלת כסף, אם יש לך כסף:

(קל) לפי שהעני והגר והיתום והאלמנה שוים בה:

(קלא) אצל הלואת העני קראם עמי:

(קלב) כמ"ש והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מ"א יז ו) ואזור עור אזור במתניו (מ"ב א ח) וכן יאמר (ברא' כה לב) "ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים והנה אליהו יוכיח" ועיין ביאורי שם:

(קלג) כמ"ש ויפצר בו לקחת וימאן (מ"ב ה טז):

(קלד) שאמר את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (ש"א יב ג) להורות שלא לקח דבר מזולתו לא בחזקה ולא בדורון, כי לא היה רוצה בעושר ונכסים, עיין ברכות י, ב נדרים לח א:

(קלה) בעירך:

(קלו) שעשית עמו, או שתעשה עמו, כגון אם לא יוכל לשלם למועד הקצוב ותאריך לו הזמן:

(קלז) בלשון רבים:

(קלח) כי הם משימים עליו נשך במה שכתבו והעידו בו:

(קלט) ורק לישראל:

(קמ) והוא בעירך:

(קמא) הטעם שלא תהיה לך טובת הנאה ממנו מצד ההלוואה שהלוית לו כדי שלא תבישנו שלא תתפרסם בפני רבים עניו:

(קמב) שגם הם עוברים בלאו הזה:

(קמג) עיין רמב"ן ויקרא   כה לו:

(קמד) פי' אחר שאמר:

(קמה) ג"כ ל"נ:

(קמו) בל"ז:

(קמז) תשיבנו חוזר לחבול שהוא בכח הפעל חבול תחבול:

(קמח) פי' מה הועיל המלוה מאחר שהוא צריך להחזיר המשכון בכל יום:

(קמט) פי' כדי שלא ילך הלוה וילוה מעות מאיש אחר ויתן לו המשכון:

(קנ) יפרש מה שאמר "כי היא כסותה לבדה":

(קנא) כי חנון מגזרת חנם:

(קנב) הלא הכל מתנת חנם מהקב"ה:

(קנג) וכן הוא (מכילתא פ' יט) "שברחמים בראתי את עולמי", וראוי לבריות שיתנהגו גם הם במדת הרחמים לפנים משורת הדין:

(קנד) עיין (למטה לד ו) בפי' הח' ז"ל ובבאורי שם:

(קנה) גבי יתום ואלמנה:

(קנו) ובמק"ג דו"ו "ובמה תדע":

(קנז) והנה לדעת הח' ז"ל שזה העונש הוא גם גבי עני:

(קנח) ובמקח"מ שמלה בלשון הקדש איננו כמו שלמה:

(קנט) השלמה הוא בגד מרובע, או קרוב למרובע בלא בתי ידים, ומתכסים בה על בגדיהם בצאתם, וגם בלילה על מטתם:

(קס) ובמקח"מ נוסף "ושמלה כמו בגד":

(קסא) ר"ל כי מאחר ששמלה הוא כלל לבגד, הנה שלמה שהוא פרט הוא בכלל השמלה שגם הוא בגד, אבל כל שמלה אינו שלמה, שאין כל בגד שלמה:

(קסב) ר"ל כי מה שאמר על שם על שלמה (פ' ח) נראה ג"כ שמלת שלמה הוא ג"כ כלל לבגד, ומאחר ששאר הפסוקים שכתוב בהם שלמה מורה שהוא שם פרט בטל העד האחד שמורה על שם כלל כי אחרי רבים להטות שמלת שלמה הוא פרט:

(קסג) זהו שאמר והמשכילים יבינו, וי"א כי דעתו ז"ל על מה שכתוב ופרשו השמלה (דבר' כב יז) שמכחיש פי' שמלה שפי' שהוא בגד, ואמר שעל פיו לא יקום דבר, כי פי' שם שר"ל לחקור היטב הדבר, וכן אז"ל (מכילתא משפטים מס' דנזיקין פ"ו, ספרי תנא) שיהיו הדברים מחוורים כשמלה:

(קסד) פי' נשיו היינו ההלוואה:

(קסה) וכן חז"ל (מכילתא פ' יט ב"מ קיד ב) ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום, ובלילה אסור לישראל לקחת כסות לילה:

(קסו) ולדעתו העונש אחד בכולם, ומפני זה המה נסמכים:

(קסז) פי' והעונש בהצעקה יהיה על הנושה בו:

(קסח) פי' שהנושה יבוא לידי זה שיקבל ג"כ הלוואה:

(קסט) מדה כנגד מדה:

(קע) וכן ת"א ויוב"ע והוא כדעת ר"ע (מכילתא פ' יט) בדיינין הכתוב מדבר:

(קעא) וכן כתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב ז):

(קעב) פי' מה שכפל הכתוב אלהים לא תקלל בסתר, ונשיא בעמך בגלוי:

(קעג) לשון קללה תהיה הנחתו על המקלל אדם בפניו כי זה יהיה קלון ובזוי אל המקלל, ולשון ארירה נופל על המקלל חבירו שלא בפניו, ואמר ארור פלוני, וכשאומר ארור אתה אז יקרא מקלל, ובאברהם אמר ומקללך אאר (ברא' יב ג) מי שיקלל או יַקלה את אברהם בפניו ד' יגזור עליו ארירה שלא בפניו, כי לא יתגלה ד' אל הרשע לומר לו ארור אתה (שד"ל):

(קעד) כל נשיא בעם שהוא ראש השררה על ישראל בין שיהי' מלך או ראש הסנהדרין:

(קעה) כן הוא הגי' במג"ט ובמק"ג קהלות משה ובמק"ג דו"ו, אכן בחומשי, רש"נ וכן בשארי הנדפסים הגי' "עד":

(קעו) כי החובל הוא הלוקח משכון בחזקה, וזה אי אפשר שיהיה ע"י המלוה עצמו, דהא עובר על לא תהיה לו כנושה, אלא שממשכנו ע"י שליח ב"ד, והדיין כדין עשה ולא פשע בדבר, או לפעמים תבא הכחשה בין מלוה ולוה ויצטרכו לבוא אל השופט שידין ביניהם, ואולי מי שיצא מחויב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו:

(קעז) עיין אות קפה וקפו:

(קעח) כוללת הדגן והתירוש, כלשון, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דבר' כב ט), וכלשון, והמלאה מן היקב (במד' יח כז):

(קעט) יצהר הוא שת"ז לשמן הבא מבית הבד וקרא אותו בלשון דמע, מפני שהוא יורד טפות מן הגת כמו הדמע מן העין:

(קפ) ויסיים "תתן לו" פי' לכהן:

(קפא) פי' שתתן פדיון הבכור לכהן:

(קפב) עיין בהקדמת הח' ז"ל על התורה בדרך הב' הערה לז, ולמטה לד כא:

(קפג) פי' אף שהוא עני הצווי גם עליו:

(קפד) הוא שייך לפ' כט שכתוב שם, כן תעשה לשורך לצאנך וגו', ויפרש לתת הבכור לכהן:

(קפה) שמרוב לחותו יתמלא ממנו הכלי מיד:

(קפו) שאינו ניגר כיין אלא טפה טפה כדמע לפי שהוא עב:

(קפז) עיין (מכילתא פ' יט, תרומות פ"ג מ"ז) והכוונה בזה שלא יקדים האדם המתנות המאוחרות ויאחר המוקדמות, והסדר מזה, תחלה הבכורים, ואח"כ התרומה, ואח"כ מעשר ראשון, ואח"כ מעשר שני:

(קפח) והוא פדיון הבן ליתן לכהן:

(קפט) והיה ראוי להיות דמעך לפני מלאתך:

(קצ) כי אינו ראוי לקרבן עד יום השמיני, והרחוקים ממקום הנבחר ושאין באפשרי להם תמיד להעלותו לירושלים ביום השמיני   דוקא:

(קצא) וכן תקנו חז"ל שיטפלו בו בעלים לגדלו, וכמבואר (בכורות כו ב) חייבים ישראל לטפל בבכור בהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום:

(קצב) וכן הוא (מכילתא שם) דבר הכתוב בהווה מקום שדרך בהמות להטרף, וכן פי' רש"י ז"ל:

(קצג) הוא הדין למקרה יום אלא שדבר הכתוב בהווה וכן פי' רש"י ז"ל:

(קצד) מן לכלב, להורות על ה"א הדעת שראויה להיות אחר הלמ"ד, ופי' להכלב הידוע:

(קצה) שומר העדר:

(קצו) והטעם, מפני שהכלב הציל בשר הטריפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו:

(קצז) וכן כתב הרלב"ג, לפי שרוב הטורפים הם בעלי ארס והדבר יבא לידי סכנה:

(קצח) לפי שהיא קשה מהנבלה:

(קצט) והזהיר שלא יגעלו נפשותם באכילת הדברים המתועבים המשקצים את הנפש, ומרחיקין אותם מן הקדושה:

(ר) כי יש בה ארס הדורס ואינה מטמאה ומניחין אותה בשדה, הזהיר עליה הכתוב, מה שאין כן בנבלה שהתיר הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי (דבר' יד כא):