(א) בצלאל היה בן אורי בן חור למטה יהודה (פ' ב) ויעקב המשילו לגור אריה (ברא' מט ט):

(ב) אהליאב היה בן אחיסמך למטה דן (פ' ו) ומשה המשילו לגור אריה (דבר' לג כב):

(ג) שבנה שלמה:

(ד) כ"ה (מדות לז א) מה ארי זה צר מאחוריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו, וכ"ה רמב"ם (פ"ד מה' בית הבחירה ה"ט):

(ה) הם בנו רק המשכן:

(ו) כמו שמפורש בפ' תרומה:

(ז) ע"כ נבחרו אלה:

(ח) כן המשילם יעקב ומשה:

(ט) צ"ל, הדורש:

(י) וכן ת"א, חֲזֵי דְרַבֵיתִי, שהוא לשון המשחה וגדולה:

(יא) שתתנהג עמו בכבוד:

(יב) ר"ל שאין הקריאה שבה למלת בשם שנאמר שקרא את השם בצלאל:

(יג) עיין אות ז:

(יד) דעתו כי בצלאל לא היה מבני כלב בן יפונה, כ"א מבני כלב בן חצרון ושנים היו עיין ברא' לח א, ולמעלה כד יד, ובביאורי שם:

(טו) לגודל מעלתה אצל המלך:

(טז) עיין אות יד:

(יז) הרי נאמר על חכמה רוח:

(יח) פי' השמורות:

(יט) יש מחלוקת בין החכמים אם יש ארבעה חדרים במוח או רק שלש, והח' ז"ל סובר שיש ארבעה, וכן הוא דעת בעל ס' שבילי אמונה, ועיין קרני אור:

(כ) שפי' בין זה לזה, וכן פי' הח' ז"ל (משלי א ב) בינה להבדיל בין דבר לדבר שלא ישים חשך לאור ואור לחשך:

(כא) וכן פי' הח' ז"ל (ישעי' מד יח) עה"פ לא ידעו ולא יבינו, כי הדעה היא בנקבים הקרובים אל המצח מאחוריו, והבינה היא בנקב האמצעי שהוא בתוך הראש:

(כב) מאחורי הראש וידוע כי המחשבה היא החכמה, ותחלתה על במצח, וכן פי' הח' ז"ל בפי' הקצר (למעלה כח לח):

(כג) עיין למעלה ה כא בפי' הח' ז"ל שכתב, ודע כי החמש ההרגשות מתחברות במקום אחד למעלה מהמצח:

(כד) דמיון:

(כה) מחשבה:

(כו) שכל בהחלט:

(כז) חכמת המספר:

(כח) חכמת המדה והשיעורים:

(כט) חכמת הכוכבים והמזלות:

(ל) חכמת הטבע:

(לא) חכמת האלהים הנקראת ג"כ מה שאחר הטבע, ובכללה ידיעת הנפש ומקור הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל:

(לב) כי מלבד חכמתו הרבה היה יודע לעשות בכל מלאכה:

(לג) הן הסודות העמוקות שעליהן רומזות מלאכת המשכן וכליו, וכן אז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ:

(לד) וכדעתו למעלה פ' ב שלא היה מבני כלב בן יפנה:

(לה) שאז"ל (סד"ע פ' יד) שבן י"ב שנה היה במלכו, והיה חכם גדול, ועיין ברש"י ורד"ק (מ"א ג ז) החשבון:

(לו) כי בכתוב לא נכתב מפורש, ולא ידענו בן כמה שנים מלך:

(לז) פי' ואף אם נסכים שמלך בן   י"ב שנה:

(לח) כמש"כ ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע (מ"א ג ט):

(לט) עיין משלי א בפי' הח' ז"ל שלפנינו:

(מ) כי הוא ידע חלק המעשי מהמלאכה, והוא האומנות והזריזות והכשרון להוציא המחשבה אל הפועל, וגם ידע חלק העיוני מהמלאכה, והמלוי מרוח אלהים היה גם בכל מלאכה:

(מא) וכן תרגם יוב"ע, למֵיחְשַב בְרַעיונֵיהון הֵיך לְמֶעֱבַד בְדַהֲבָא ובְכַסְפָא ובִנְחָשָא:

(מב) חרש עצים (ישעי' מד יג) חרש אבן (למעלה כח יא) וכן מברזל חרש ברזל י עי' מד יב):

(מג) למטה לה לה, ואמר לעשות, שהוא על תיקון הדבר והשלמת צורתו על האופן הראוי וזה יקרא עשיה:

(מד) וכן יאמר (למטה לח כג) "ואתו אהליאב וגו' חרש וחושב" ולא הזכיר חכם:

(מה) הח' ז"ל יצרף השני פסוקים שהם ביאור אחד:

(מו) פי', ובלב כל חכם לב נתתי חכמה לעשות מלאכה:

(מז) כי   כן נולד בכשרונות טובים:

(מח) כי אהל מועד הוא שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו וכן יאמר (למעלה כה כב):

(מט) וכן הפטישים והיתדות והחבלים והטבעות והבדים:

(נ) אחר הארון:

(נא) למעלה כה כב, שכתב שם והחל מהנכבד ואח"כ השלחן והמנורה:

(נב) וכן ת"א "לבושי שמושא" ר"ל כלים לכסות הבגדים וכלי הקדש מגשם ואבק:

(נג) בעת נסיעתם:

(נד) פי' כל מין לבדו, לא כמו יריעות המשכן שתכלת וארגמן ותולעת שני שזורים יחד:

(נה) בבמדבר ד, ששם מבואר שהיו שלשה מינים, בגד תכלת, ובגד ארגמן, ובגד תולעת שני, וכל אחד מכלי הקדש קבע לו הכתוב באיזה משלשה מיני בגדי השרד יכסוהו:

(נו) וכן יאמר הכתוב (למטה לט א) ומן התכלת והארגמן וגו' עשו בגדי שרד:

(נז) ואח"כ פי' את בגדי הקדש, ויעש את האפוד וגו', הרי בגדי שרד לחוד ובגדי הקדש לחוד:

(נח) ופי' ממה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה, ומהפרכת והמסך, מהם עשו בגדים לכסות ארון העדות והשלחן והמנורה והמזבחות:

(נט) עיין אות נב:

(ס) שפי' ענין נסיעה ובריחה:

(סא) שמן המשחה היה משמש למשיחת אנשי הקדש וכלי הקדש:

(סב) כגון וידבר ד' אל משה לאמר, פי' לאמר למשה:

(סג) ופה כתוב ויאמר ד' אל משה לאמר, פי' לאמר לישראל:

(סד) פ' יא:

(סה) וכן פי' רש"י ז"ל, כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן:

(סו) שבו שבת מכל מלאכתו:

(סז) בלשון רבים:

(סח) בר"ה דף לא א:

(סט) כמש"כ ויקרא כה ד:

(ע) פי' גם שבתות רבות בכל שנה ע"כ אמר שבתותי בל"ר:

(עא) הבאר יצחק יגרוס שבתון וכ"ה ברש"נ, ודחה סברת החכם כי לא הזכיר במועדים שבת רק שבתון:

(עב) בויקרא כג יא, שחז"ל פי' (מנחות סו א) ממחרת יו"ט הראשון של פסח, והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו:

(עג) שפי' ממחרת יו"ט:

(עד) עיין בפי הח' ז"ל (ויקרא כג יא), ובביאורי שם:

(עה) כמש"כ שבת שבתון הוא לכם וגו' תשבתו שבתכם (ויקרא כג לב) וכן פי' הח' ז"ל שם:

(עו) למטה פ' יז:

(עז) פי' כי הוא דבק עם פסוק שאחריו, אימתי אני מקדשכם ושמרתם כשתשמרו השבת:

(עח) ותעשו כמוני:

(עט) ויפנה בו מכל עסקיו, ויעסוק בדברי תורה:

(פ) והנה שם שבת פי שנים בהוראתו, האחד ענין הבטול וההפסק ממלאכה, והשני ענין ישוב הדעת לענינים אלהיים להתעסק בענינים רוחניים:

(פא) כי מאחר שלא יעשה שום מלאכה בשדה יהיה ראוי להתבודד בדרכי הש"י ולהגות בתורתו כמו ביום השבת:

(פב) הח' ז"ל יפרש מקץ שבע שנים (דבר' לא י) תחלת השנה:

(פג) ופי' הח' ז"ל שם "למען ילמדו כל השנה ג"כ השבת", פי' שבכל ששת הימים טרודים בעניני העולם וביום השבת יתעסקו בעבודת השם, כמו כן בכל ששת השנים עסוקים בעבודת האדמה, ובשנה השביעית יתעסקו בעבודת השם:

(פד) עיין בפי' הח' ז"ל שם:

(פה) וגם זה הפסוק לעד:

(פו) למטה לה ב:

(פז) מפני שאין הדבר נודע לבי"ד שיוכלו לעשות בו דין, אבל אם בשני עדים יומת בידי אדם:

(פח) כי מן הפסוק הראשון שאמר אך את שבתותי תשמרו, למדנו שמלאכת השם אסורה:

(פט) פי' אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת, ושמירה קודם השבת, שמירה קודם השבת מבעוד יום, ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש:

(צ) כ"א כשמגדיל את הדבר ומקיף אותו אז יִשָמר כל מה שבתוכו:

(צא) כי מחלליה ל"ר, מות יומת ל"י, לכן יאמר כל אחד ממחלליה:

(צב) אם יש עדים והתראה בסקילה:

(צג) ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה:

(צד) ולפי פירושו קאי גם זה על העושה בפרהסיא בעדים והתראה:

(צה) פי' למעלה כ, ט, יאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וכן למעלה כג יב,   יאמר, ששת ימים תעשה מעשיך, ושלא נאמר כי הוא צווי וחיוב, יאמר פה ששת ימים יֵעָשה מלאכה, ויפרש הח' ז"ל שהכוונה בכולם, כי ששת ימים מותרים במלאכה:

(צו) בא יֵעָשה לשון זכר, עם מלאכה שהיא לשון נקבה:

(צז) וקאי יעשה אמלת כל, או דבר, ולא אמלת מלאכה:

(צח) פי' הפסוק:

(צט) בי"ד ימיתוהו:

(ק) בכמה מקומות:

(קא) עיין שבת ע"ג א':

(קב) כי בתחלה היתה שַבֶתֶת בשלש נקודות תחת הבי"ת, וכן תחת תי"ו הראשון שהוא שרש ע"מ דַלֶקֶת (דבר' כח כב):

(קג) ובעבור התחברות שני תוי"ן חסרו האחד כמשפטם ופתחו הבי"ת במלת שבת:

(קד) עיין למעלה טז כג אות קצא:

(קה) כי בל"ז היה מְשָרֵת ע"מ מְבָרֵך, והיה ראוי להיות ל"נ מְשָרֶתֶת כמו מְבָרֶכֶת, ובעבור שהתחברו שנים הווי"ן והם ממוצא אחד כבד על הלשון, וחסרו האחד, ופתחו הרי"ש להורות על ל"נ (צחות):

(קו) כמש"כ שבת היא לד' (ויקרא כג ג):

(קז) בל"ז, ובכתוב "שומר שבת מחללו":

(קח) ולזה תקנו שיר של יום לספור בכל יום ראשון בשבת וכן כולם לבל ישכח:

(קט) לשון תיקון ופי' לתקן צרכי שבת:

(קי) שיכין קודם השבת:

(קיא) עיין רמב"ם הלכות שבת (פ"ל הי"א או"ח סי' רמט סע"א):

(קיב) בברא' יז י, זאת בריתי וגו', ושם פ' יא, והיה לאות ברית וגו':

(קיג) בפ' שלמעלה ברית עולם, ולמעלה בפ' יג כי אות היא וגו', וכן בפ' הזה, אות היא לעולם:

(קיד) הגאון אמר זאת נגד הקראים שלדעתם המילה היא רק הסרת העור החופה על העטרה ומכסה אותה לבד, לא פריעת העור הדבק בעטרה, וכ"ה (אדרת אליהו לאליהו בשיצי סדר המילה פ"ה, גן עדן לר' אהרן האחרון ענין מילה פ"ה), וכן יתנהגו מאמיני מחמד בלא פריעה:

(קטו) אות כי ישראל היא:

(קטז) פי' כאשר ישבות ביום השביעי, אות היא כי השם ברא את העולם בששה ימים:

(קיז) ונאמר בו לשון עשיה, כי בו ית' אין שייך עשייה כי בדבר ד' הכל נעשה:

(קיח) ולא ייעפו ולא ייגעו אף כי וכו':

(קיט) והם צבאי מעלה:

(קכ) ואין שייך אצלו עייפות:

(קכא) מורה על החידוש:

(קכב) ומורה על הזמן, או זמן בלתי משוער בעבר או זמן בלתי משוער בעתיד, או כל זמן מציאות האדם כי משך זמן חייו הוא עולמו:

(קכג) ויורה על כלל המציאות (וועלט):

(קכד) לנוח:

(קכה) וכן כתב רש"י ז"ל לסבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע:

(קכו) שהם ק"ס שנים:

(קכז) ואז"ל, וכי כל התורה כלה למד משה במ' יום והלא כתיב (איוב יא ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, אלא כללים למדו הקב"ה:

(קכח) הלשון קשה מאוד, ובבאר יצחק הגי' "ואיננו רק הלבב והמעשה והלשון להרגיל", ובעל עזרה להבין כתב ולדעתי נ"ל "והמעשה רק להרגיל הלבב והלשון" והח' דוד שיפמאן (מאסף פ"ב תרסב) כתב שצ"ל "ואיננו רק הלבב, והלשון להרגיל וכו' וכן בהגהה הזאת הוא בספרו יסוד מורא עיי"ש:

(קכט) ופי' שם הח' ז"ל שכל המצות עיקרם הלב ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכור בפה:

(קל) בסנהד' קו:

(קלא) ר"ל הדביקות בו ית' אין בשלימות אם לא יכיר מעשיו:

(קלב) שהשם הראה לו גדולתו:

(קלג) ופי' שם הח' ז"ל כי כל מלך בלתו יש לגדולתו ראשית ואחרית ולגדולתו אינו כן:

(קלד) למעלה כד יב:

(קלה) שיכתוב באצבעותיו:

(קלו) וכן יאמר המורה בפ' סו מהחלק הראשון, ואמנם אמרו באצבע אלהים הוא כמו שאמר על השמים מעשה אצבעותיך (תה' ח ד) אשר התבאר שהם נעשו באמירה, בדבר ד' שמים נעשו:

(קלז) שיצוה בפיו למשרתיו עושי רצונו:

(קלח) ופי' הח' ז"ל גזר או חפץ:

(קלט) הם ברואי מטה:

(קמ) ופי' שם הח' ז"ל גזרותיך עומדים בשמים:

(קמא) כ"ה (סנהד' ז א, פדר"א פ' מה ויק"ר פ"י ג במד"ר פ' טו כא):

(קמב) שלא יהרגוהו ג"כ:

(קמג) בעבורו וכ"ה דעת הרלב"ג:

(קמד) בדניאל ג כג:

(קמה) כי המשתחוה מאהבה או מיראה איננו חייב כן כהעושה מעשה:

(קמו) שנהרג ולא עבר:

(קמז) כדין מדיח הרבים:

(קמח) פי' ועוד משה התפלל בעדו כמש"כ, ואתפלל גם בעד אהרן, (דבר' ט כ):

(קמט) ופי' המפרשים והוא מספרא שם לכפר על מעשה העגל:

(קנ) בויקרא טז ג:

(קנא) ר"ל כי לא נוכל לומר כי כל כהן משיח יתן פר בן בקר לחטאת בעבור חטאת אהרן אביהם בעגל, כי א"כ לא יחויב כ"א לנולדים אחר החטא כמש"כ, הן בעון חוללתי (תה' נא ז):

(קנב) והם נולדו קודם מעשה העגל, וכבר היו הם במעשה העגל ולא חטאו:

(קנג) גם פנחס שהיתה לו כהונת עולם נולד קודם העגל, וא"כ הנולדים אינם מכח האב שעשה את העגל:

(קנד) שם פ"ג כתוב ואל בנ"י תדבר לומר קחו שעיר עזים לחטאת:

(קנה) שיביאו ע"ז שעיר:

(קנו) כמש"כ במד' יט יג:

(קנז) וגי' הח"ז "וכל ישרי לב מודים":

(קנח) כי שליח מעלתו גדולה מנביא:

(קנט) ופי' שם הח' ז"ל לאיש שהוא חסידך, והטעם שהיה חסיד ולא מצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו:

(קס) ואם חטא בדבר העגל לא אמר כן:

(קסא) כי לא מצינו שהזכיר הכתוב עליו שום עון רק עון מי מריבה:

(קסב) עיין פי' הח' ז"ל (במד' כ ח) ובביאורי שם:

(קסג) כי נראה ממעשה העגל שפתאים עשו זאת:

(קסד) פי' מי שהיה תחת משה:

(קסה) שהניח אותם משה במקומו:

(קסו) כמש"כ דבר' ט כ:

(קסז) שיפחד אם יהרגוהו השם ימיתם כולם:

(קסח) וזה היתה כוונת אהרן:

(קסט) ופי' שם הח' ז"ל הוא הכבש המוכן לזבוח, כי הקרבן נקרא חג:

(קע) א"כ מורה שאין כוונתו על הנהרגים:

(קעא) מה שכוון במחשבתו לעשות:

(קעב) כמש"כ ויקרא כד טז, ולא אמרינן שמא אין בלבו כן ולבו שלם עם אלהיו:

(קעג) מענישין אותו עפ"י דבורו:

(קעד) וכן כתב הח' ז"ל שם "ואלה דברי רוח":

(קעה) וכן פי' הח' ז"ל שם, וזה דרך מוסר עם המלך וי"א כי לבו לשם ואין צורך כי נכון הוא כמשמעו, ועיין ברא' כז יט יהל אור אות לג:

(קעו) כי הוא הראה עצמו כאלו הוא רוצה לעבוד לבעל כמש"כ, ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עבדי הבעל (מ"ב י יט):

(קעז) לראות עובדיו:

(קעח) בבא"י הגי' "כאשר עשה משה בבואו" וכ"ה בפי' הקצר למטה לב ב, ופי' כאשר עשה משה בבואו מן ההר כן היה צריך אהרן לעשות מיד אחר עבודתם קודם שבא משה:

(קעט) ואלו עשה בערמה היה אומר חג לאלהים מחר:

(קפ) כי מלת אלהים ישמש לענינים רבים עיין ברא' א א ובביאורי שם:

(קפא) כי היה לו לענות שעשאו בערמה:

(קפב) וכמו שיבאר:

(קפג) וכן הוא דעת החבר (כוזרי מאמר ראשון סי' צז) ונמשך אחריו גם הרלב"ג בפי' על התורה:

(קפד) פי' גם משה בעצמו לא ידע שהשם יאמר לו עלה אלי וגו':

(קפה) הח' ז"ל לא הביא לשון הכתוב כמו שהוא שם רק הביא טעמו, ולשון הכתוב למעלה כד יב, עלי אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן:

(קפו) כי כוונת האדם תתגבר מאוד עד להפליא באמצעות דבר מורגש, כי א"א לקבוע יראה בלב ההמון זולת ענין מורגש חקוק בדמיונו כדבר החבר ברביעי ס"ס ג' והשלים ביאורו סימן ה עיי"ש:

(קפז) וכוונתם היתה לעשות צורה מוכשרת לקבל שפע אלהים ממעל וכח עליון ללכת לפניהם להנהיגם תחת משה:

(קפח) פי' שעמוד הענן ועמוד האש שהיו הולכים לפניהם במסע הראשון כשיצאו ממצרים, וקראם הכתוב מלאך האלהים, שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (למעלה יד, יט) כן היו שואלים עתה אלהים אשר ילכו לפנינו כי לא בקשו רק מנהיג:

(קפט) כי לא בקשו לעבדו:

(קצ) ולא לשם ע"ג:

(קצא) ובדרז"ל (תנחומא ב אות יג שמו"ר פמ"א ז) "אהרן נתכוין לומר עד שאני בונה אותו, משה ירד":

(קצב) ואמר ברע שיש בו תערובות רע, והם מחוברים מערב רב:

(קצג) כי מעטים היו:

(קצד) כמש"כ למטה לב כח:

(קצה) כי כל המחנה היו ששים רבוא שהם שש מאות אלף והנה עשירית המחנה ששים אלף, וחצי עשירית מן העשירית שלשת אלפים:

(קצו) ר"ל אנחנו לא נעשה כהוגן אם נחשבם לפתאים שהאמינו שהיה ע"ז:

(קצז) וחטאו רק בזה שלא נקדש השם על ידם:

(קצח) והיא ש֗צ֗ם֗ ח֗נ֗כ֗ל֗:

(קצט) שהם שבתאי וצדק:

(ר) ולזה עלה שור:

(רא) כן הוא לפי חשבון הח' ז"ל שהיתה אז תחת מזל דלי:

(רב) שראו ונסו בנסיון שמזל ישראל הוא דלי:

(רג) למזל דלי בעת שעשו את העגל:

(רד) כי הצווי על מלאכת המשכן היה בארבעים יום הראשונים טרם עשותם את העגל, ובמשך המ' יום ההם נאמרה לו פ' תרומה ותצוה ופ' תשא עד וינפש:

(רה) כי רוב הפלאים אינם אלא לשעתם: