(א) וכן אמר הח' ז"ל (ס' צחות אות בי"ת) "ויש בית נוסף" כמו "יען וביען" (ויקרא כ"ו מ"ג) "בראשונה" (למטה י"ג ד') "הנו ראשונה", (פי' שבי"ת בראשונה נוספת וכאלו נכתב ראשונה):

(ב) ובכ"י א הגי' "היה הבי"ת קמוץ בקמץ גדול":

(ג) פי' אלו היתה נוספת משפט הלשון להיות קמוצה, כמו "בראשונה" והיה מן הצורך לכתוב "בָראשית" והנה גם דעת הח' ז"ל שהבי"ת נוסף, אבל לא כבית של "בָרִאשונה" כי הבי"ת של "בראשונה" היא בקמץ, והקמץ יורה על ה"א הידיעה, והבי"ת של "בְראשית" היא בשו"א, לפי שאי אפשר להנקד בקמץ שהרי אין שייך לומר שהבי"ת מורה על ה"א הידיעה, כי ה"א הידיעה מורה על דבר שנזכר מקודם לכן, במקום אחר, ונודע לשומע, וישוב ויזכירו שנית, ירמוז עלי' בה"א כי הוא הנזכר שזכר מקודם אבל כאן היתה ההתחלה:

(ד) כל השמות שיש להם תי"ו באחרונה אותו התי"ו מורה על קישור ודבוק של שם אחר שיש לו שייכות עמו, והתי"ו מורה כאלו כתוב לפניך מלת "של" ד"מ "אֵשֶת אברם" (למטה י"א ל"א) היה ראוי לכתוב אשה של אברם, אבל עכשיו שנשתנה הה"א לתי"ו, הרי הוא כאלו כתיב אשה של אברם, וזה נקרא אצל המדקדקים דבוק או סמוך, כי מלת אֵשֶת דבוקה וסמוכה למלת אברם:

(ה) כל מקום שמביא הח' ז"ל מלת "והטעם" ר"ל פירושו:

(ו) כי הסמיכה אינה שייכה אלא בשני שמות זה אחר זה, ר"ל שם עצם או שם דבר, ואיך נוכל להסמיך תיבת "בראשית" לתיבת "ברא" שהוא פעל עבר, ואינו שם מן השמות, ואין שייך בו דין הדביקות, וע"ז פי' הח' ז"ל שהוא כאלו נכתב אחר תיבת בראשית מלת "הערב" או "הלילה" או "החשך" הוא רש"י ז"ל:

(ז) ושם אין שייך לומר שהתי"ו מורה על מלת "של":

(ח) לפי הגי' "נוסף" פירושו ידוע, ולפי הגי' הישנה "נושא" פירושה, ר"ל שיש לו איזה משמעות אבל בלי טעם:

(ט) פי' שהי"א אינם נותנים טעם באיזה משמעות היא נושא הבי"ת, ואפשר לפרש דעת הי"א שבי"ת בראשית נושא המאמר את השמים, וי"ג "בלא טעם" ובכ"י א הגי' "כלי טעם" ופי' כי זאת הבי"ת הוא בי"ת הכלי, כמו "באבן יד" (במד' ל"ה י"ז) וכן בראשית ר"ל עם ראשית וכן כתב המורה (פ"ל מהחלק השני) "והבי"ת כבי"ת הכלי" (פי' כי אצל המדקדקים יבוא הבי"ת בשמוש בשני פנים, בי"ת הכלי ובי"ת העזר, בי"ת הכלי הוא כאשר דבר אחר נמצא תוך דבר, שהדבר המקבל הוא כלי לדבר המקובל ויאמר שהוא נמצא בו כאמרנו "היין בחביות" בי"ת בחביות, יאמר שהוא בית הכלי וטעם קריאתה בית הכלי בהורות מקום הדבר או הזמן, ובי"ת העזר כמו "ופעל בפחם ובמקבות יצרהו" (ישעי' מ"ד י"ב) בי"ת במקבות נקרא בי"ת העזר) והח' רי"ר רוצה לגרוס תחת "בלי טעם" "כלי ועם" ר"ל שהבי"ת נושא בקרבו הוראת "כלי" והוראת "עם" (מיט) והיא המכונה בשם "בי"ת הכלי":

(י) ר"ל ודעתם של י"א לתת טעם שיש להם ראשית:

(יא) הוא דעת אריסטו והנמשכים אחריו וכן כתב המורה (ח"ב פ"ל) אבל מה שתמצאהו כתוב לקצת החכמים מהעמיד זמן נמצא קודם בריאות העולם מסופק מאד כי זהו דעת אריסטו:

(יב) ופי' זה הפסוק האמתי כן בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים, זהו הפירוש המסכים לחדוש העולם (מורה פ"ל מה"ח ה"ב):

(יג) ואין לטעון על הח' ז"ל במה שאמר למעלה "והנה שכחו וירא ראשית לו" שהשיג על דברי האומרים שהוא סמוך, ואיך עתה שב לומר כדבריהם, כי באמת דעת הי"א שמלת ראשית הוא לעולם סמוך, ודעת הח' ז"ל שיש מקומות שהוא סמוך, ויש שאינם סמוך:

(יד) דעת הח' ז"ל שמלת בראשית אינו סמוכה מפאת הדקדוק. אבל היא סמוכה מפאת הענין ועיין (מלחמות השם להרלב"ג ח"ב פ"ב):

(טו) פי' מלת "בראשית" למלת "ברא", הלא "ברא" הוא פעל עבר:

(טז) פי' כי מלת דִבֶר הוא ג"כ פעל עבר:

(יז) וכן מלת חָנָה פעל עבר:

(יח) טעם הסמיכות יתברר בפסוק הבא אחריו, "והארץ היתה תהו ובהו", וטעמו בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו, ולא היה בארץ ישוב, כי היתה מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור, ולפי דעת הח' ז"ל לא נברא ביום ראשון רק האור, ובסמוך יביא ראיה מדברי דהע"ה בתהלותיו בפ' ברכי נפשי (תהלי' ק"ד א') וכן דעת רש"י ז"ל והרלב"ג, אך הח' ז"ל תיקן כי הוי"ו במלת והארץ אינה משמשת כמו שאבאר במקומו:

(יט) וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל שכתב, ואין אצלינו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא", וכן כתב הרד"ק ז"ל "ועיקר המלה (פי' ברא) על ההוצאה מן האפס אל היש", וכן יבאר הרדי"א ז"ל, וכתב שמלת ברא תורה על המצאת היש מאין, ועל התהוות הדבר הפעליי אחר האפס הגמור שהוא הנחתו הראשונה:

(כ) ואין כן דעת הח' ז"ל, וכן יאמר בשיטה הראשונה "ואין מלת ברא כאשר חשבו רבים לעשות את שאינו ישנו, והעד (גי' המוטוט "והמוכיח") ויברא אלהים את התנינים הגדולים (למטה פסוק כ"א) והנה מצאנו, "ואם בריאה יברא ד'" (במד' ט"ז ל') שהוא כמו גזרה שגזר *א) וככה אמר הכתוב "ולכבודי בראתיו" (ישעי' מ"ג ז') *ב) שהוא נתיצת הכח בעצם *ג) ואח"כ יצרתיו שהוא הצורה, ואח"כ עשיתיו שהוא התיקון, כמו "וימהר לעשות אותו" (למטה י"ח ז') *ד) ומלת "וברא אתהן" (יחז' כ"ג מ"ז) לשון חתוך וגזרה, ואם זאת הגזרה היא מבנין הכבד, וע"כ כתוב "בורא קצות הארץ" (ישעי' מ' כ"ח) *ה) בעבור כי הקצוות אינם גופות *ו) וככה "ובורא חושך" (שם מ"ה ז') *ז) כי החשך איננו רק העדרת דבר *ח) (גי' המוטוט כי החושך אינו דבר והוא מקרה על דעת רבים *ט) כן הוא העברת הדבר *י) ) ובעל ס' יצירה יקראנה תמורה, תמורת חיים מות, תמורת עושר עוני, תמורת חכמה אולת *יא) והצל איננו דבר, רק דמות העדרת דבר, ואנשי המחקר אומרים כי הש"י בורא תמיד *יב) התורה וכסא הכבוד, ואין להם ראשית זמן ולא יהיה להם סוף:

(כא) ושם כתיב אשר שרצו המים שמשמעו שנבראו מן המים:

(כב) בפ' "ויברא אלהים את האדם" כתוב "בצלם אלהים ברא אותו" "זכר ונקבה ברא אותם" והזכיר בפ' זה שלש פעמים בריאה, ודעת הח' ז"ל כי בראו אותם יש מיש, כי נבראו מארבע יסודות:

(כג) כי חכמי המחקר אמרו שהחושך הוא העדר האור וסורו, ולפי זה נברא אין מיש:

(כד) ר"ל יש לה שני פירושים, וי"ג ברא לו שני טעמים ופי' ענין בריאה וענין אכילה, ובכ"י א) הגי' "בא לשני טעמים", ובכ"י יש"ר הגי' "וזה דקדוק המלה בלי ספק לה שני טעמים":

(כה) שפי' לדעת הח' ז"ל ענין גזירה:

(כו) שהוא מענין אכילה, וכן פי' הרד"ק "לא ברה אתם לחם", לא אכל אפילו אכילה מועטת, כי הבריה אכילה מועטת כמו "ואברה מידה" (ש"ב י"ג ו'), וכן פי' רש"י ז"ל ואברה ואוכל, וכן תר' על פסוק "ולא ברה","ולא אַכָל":

(כז) לפני הח' ז"ל היה כתיב באלף ברא כאמרו באר היטב, וזה השני אל"ף תחת ה"א" וכן היה כתוב לפני רבינו ישעיה, כי בפירושו שם כתב "ונתחלף הה"א באל"ף (רי"ר).

(כח) פי' כי הוא מענין אכילה:

(כט) מבנין הפעיל, כי המדקדקים קראוהו לבנין הפעיל בנין הכבד הנוסף, כי הפעל יוכל להבנות על שבעה בנינים, שלשה מהם בתמונת פועֵל, ושלשה מהם בתמונת פעול, ואחד מהם בתמונת פעל חוזר, ובעלי הלשון קוראים להבנינים הפועלים בשם אבות, ולהבנינים הפעולים בשם תּוֹלָדוֹת וקוראים לבנין פָּקַד בִּנְיָן הַקַל ולבנין פִּקֵד בִּנְיָן הַכָּבֵד ולבנין הִפקִיד בִּנְיָן הַנוֹסֵף, וקראוהו בנין הכבד הנוסף, להורות שהכבדות שלו הוא בעבור שתי אותיות הנוספת על אותיות השרש, שהם הה"א והיו"ד:

(ל) מלת להברות והיה "להבראות":

(לא) וי"ג "ואם היה באל"ף יהיה כמו להבריאכם", ובכ"י א) הגי' "ואם היה באל"ף כמו להבריאכם":

(לב) ר"ל שהוא מלשון "הביאי חבריה" (ש"ב י"ג יו"ד) והוא גם מענין אכילה, ור"י ן' גנאח פי' שתשמינו עצמיכם, כאלו אמר להבריא אתכם, וכן פי' הרד"ק והרלב"ג מלשון "ועגלון איש בריא" (שופ' ג' י"ז):

(לג) מבנין פִקֵד:

(לד) שהוא מלשון כריתה, פי' שתכרות עצי היער ותבנה שם ערים לשבת, וכן פי' רש"י ז"ל והרד"ק שם:

(לה) כ' ברו לכם הוא מבעלי הה"א (ר"ל כמו ברה ליחיד) על משקל "עשו פסח" (מ"ב כ"ג כ"א) (ר"ל שהוא כמו עשה ליחיד) והוא לשון ברירה ור"י ן' גנאח בשרש "ברא" פי' ובראת מלשון בחירה וברירה וכתב כי ר' יהודה חשב כי ברו לכם איש מן השרש הזה:

(לו) פי' לשון כריתה וגזרה, ודמהו הריק"ם ללשון הערב שאמר לכריתה אל=ברי, וכן תיוב"ע "ויבזעון יתהון בסיפיהון":

(לז) ופירושו:

(לח) דעת הח' ז"ל שהארץ היתה מכוסה במים לאחר שנבראת, וכן פי' על הפ' "והארץ" כי הארץ היתה מכוסה במים, וכן בפי' (תה' ק"ד ט') על הפ' "גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ" כתב בעבור שכתב, בל ישובון לכסות הארץ, היא לאות, כי הארץ היתה מתחילה מכוסה במים, ובחפץ השם דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה, אחר שנברא האור שהיה עיקר, ונעשה הרקיע מבדיל בין מים למים, וזה הוא שאמר שטעם ברא לגזור ולשום גבול נגזר:

(לט) והמבין דבריו יבין, וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל מדרז"ל כח מעשיו הגיד לעמו (תה' קי"א, ו') להגיד מע"ב לבו"ד אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב, ואמר בראשית ברא אלהים, כי מעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו, אלא מפי הקבלה עד מרע"ה מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, ועיין בהקדמת המורה לחלק השלישי שכתב "וכבר בארנו שאלו הדברים הם מכלל סתרי תורה, וידעת ג"כ איך האשימו רז"ל מי שמגלה אותן" עיי"ש:

(מ) השם "אלהים" מורה על ענינים רבים, וע"כ תרגמו אונקלס פעם שם המיוחד כמו פה, ובמקומות אחרים כשידבר במעשה נסים, ועם האבות, ועם משה, ובמתן תורה פעם יתרגם אותו מלאך ופעם מלאכים, ופעם מימרא דה', ופעם רברביא, ובכ"מ יתרגם אותו כפי הראוי בענינו:

(מא) בלשון יחיד "ויטוש אלוה עשהו" (דבר' ל"ב ט"ו)"ויסך אלוה בעדו" (איוב ג' כ"ג) ושם זה אלוה בלשון יחיד לעולם קדש, חוץ משנים (בדניאל י"א ל"ח, ל"ט) כי לא מצאנו שנקרא הדיין או המלאך אלוה חוץ מהבוי"ת לבדו, גם שם אלוה תמצא תמיד בכל המקרא מלא עם וי"ו בין הלמ"ד והה"א מלבד אחד שהוא "יזבחו לשדים לא אלה" (דבר' ל"ב י"ז) שהוא חסר, לפי שהשדים לא אלוה הם

(מב) משקלו בלשון רבים, מפאת הכחות העצומות עד אין מספר, אשר ייוחסו להעצם הנשגב בלי חקר וגבול, ומדתו מדת הדין, כי כל דרכיו משפט, ויקראו המלכים והשרים והשופטים בשם אלהים, כי גם המה לפי ערכם ישלטו וישפטי ע"י כחות שונות, זה בכה, וזה בכה, וגם עובדי אלילים יקראו לעצביהם אלהים, ויערכו להם כחות רבות, ולא יתאחדו באמונתם, כי איש איש לפי דמיונו ושכלו המוטעה יעשה לו אלהים, ויש לעם אחד אלהות הרבה, בערך הכחות הנפרדות אשר ייחסו להם עובדיהם, וע"ז נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות י"ב י"ב) וכן אמר החבר (כוזר מאמר רביעי פ"א) והח' ז"ל בפירושו (תה' י"א ז') על הפ' "ישר יחזו פנימו" כתב "כי לא ימצא לשון רבים עם השם הנכבד (הוי"ה) רק על שם אלהים לסוד עמוק", ויאמר הח' ז"ל, אחר שמצאנו אלוה לשון יחיד במקום שכתוב אלהים, הוא לשון רבים והוא מדרך הלשון שיאמר על יחיד גדול לשון רבים דרך כבוד כי הוא נחשב כרבים:

(מג) ובשיטה ראשונה "ומלת אלהים צורות אמת, שאינם גופות, ולא בגופות, והעד "ואתה תהיה לו לאלהים" (שמות ד' ט"ז) וקדושי הארץ המקימים משפטי אלהים בארץ גם הם נקראו אלהים, ובני עליון, ובעבור כי מעשה ד' ע"י המלאכים, וכן וישלח מלאך ויציאנו ממצרים (במד' כ' ט"ז) ואיננו משה כי הוא דבר זה, "ומלאך פניו הושיעם" (ישעי' ס"ג ט' ) וכתוב הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ"ג כ') ולפני זה "ויסע מלאך האלהים" (שם י"ד י"ט) והנה השם הוא אלהי האלהים (פי' להורות על מעלת נצחיותו אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים נאמר שהוא אלהי האלהים) שהם המלאכים, גם יקרא אלהים, כי כן הוא להם כמו קדש הקדשים, שקרא "קדש" כמו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש". (ויקרא טז ב):

(מד) והמלות האלה שיש בסופו יו"ד מ"ם מרמז כל פעם בלשון רבים, ואעפ"כ נאמרים על יחיד משום דרך כבוד, "כי אלהים קדושים הוא" (יהושע כ"ד יט), וכאשר אמר לשון רבים חזר ופירשו בלשון יחיד, שנאמר "הוא" "אשר לו אלהים קרובים אליו" (דבר' ד' ז') וחזר ואמר "כד' אלהינו" (שם) ולא נמצא שם אלהים בכנוי אל יחיד, רק אל מלך, "ויתחזק בד' אלהיו" (ש"א, ל', ו') "ויקרא אסא אל ד' אלהיו" (דה"ב י"ד יו"ד) ואל כ"ג "שמן משחת אלהיו עליו" (ויקרא כ"א י"ב) וגם אל הנזיר, "כי נזר אלהיו עליו" (במד' ו', ז') לפי שהם מיוחדים בקורבה לאלהים מזולתו, או שידבר כן אל הכלל, "אשרי העם שד' אלהיו" (תה' קמ"ד ט"ו) ונמצא פעם אחד "זו כחו לאלהו" (חבקוק א' י"א) בלשון יחיד לבזיון:

(מה) ובשיטה ראשונה "ומנהג כל לשון איננו כמנהג לשון אחר, כי הנה יש לשון שלא ידבר אדם לגדול ממנו רק בלשון רבים, גם בלשון ערבית יאמר הגדול נעשה תחת אעשה, ולא כן בלה"ק, רק אם יספר על הגדול ממנו יאמר לשון רבים, כמו "ואם אדנים" (מלאכי א', ו') "ביד אדנים" (ישעי' י"ט ד') "אם בעליו עמו" (שמות כ"ב י"ד) "כי בועליך עושיך" (ישעי' נ"ד ה') אעפ"י שהוא אחד, והנה בעבור השני דרכים אמר הכתוב "בראשית ברא", והנה יש בזה שלש חלוקות, בלשון לועז, ובלשון ערבית, ובלה"ק, בלשון לועז כשידבר הקטן להגדול לנכח, אז יאמר אליו בלשון רבים, אבל לנסתר בזכרם גדול לא יאמרו עליו בלשון רבים, ובלשון ערבית יאמר המדבר אם הוא גדול על עצמו בלשון רבים. וכן הוא המנהג אצלינו שהמלך יאמר על עצמו אנחנו, ובלה"ק דרך כבוד לומר על הגדול בעת שיזכירו סתם לומר עליו בל"ר אבל כשידבר עמו לנכח, לא יאמר אליו בלשון רבים:

(מו) והרדי"א השיג עליו בזה וכתב כי דבריו אלה בלתי מחוורים אצלו, לפי שמצאנו זה השם בלשון רבים נאמר גם על הדברים שמנעם השם מכבוד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ', ג') "זובח לאלהים יחרם" (שם כ"ב י"ט) ולא בא הכתוב לכבד את הפסילים עיי"ש:

(מז) "וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה" בלשון רבים, וזה לגודל מעלת האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו וכמו שכתב רב"ח ז"ל כי זה בבו"ד אף כי בשם ית' אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר, וכל המושלים אין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיו רבים:

(מח) "עדיו יבוא ויבשו כל הנחרים בו" (ישעי' מ"ה כ"ד), ודעת הח' ז"ל ששלשה מלות אלו המה בסוף המלה יו"ד וי"ו וזה מרמז כל פעם בלשון רבים, ואעפי"כ נאמרים על יחיד משום דרך כבוד, ובאמת מנהג הלשון כן גם בשאר המלות, כמו "ליל שמורים הוא" (שמות י"ב מ"ב) "יום כפורים הוא" (ויקרא כ"ג כ"ח):

(מט) בלשון יחיד אף שתיבת אלהים על משקל רבים, הכוונה בזה, כי המלה עקרה אֵל שהוא לשון כח, ויאמר אלהים על היחיד ב"ה שהוא בעל הכחות כולם:

(נ) הדבור מה שאדם ידבר יקראו שפה, וכן פי' הח' ז"ל (קהלת א' ט"ז) "וכן יכנו הדבורים בלשון שפה, בעבור צאת הדבורים ממנה" וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער י"ב) "כדמות הדבורים שיקראו שפה ולשון":

(נא) ובשיטה ראשונה "ואחר שמעשה השם יראה על ידם (פי' המלאכים) יקרא אלהים, כמו הלשון והשפה, "איש ללשונו" (למטה יו"ד ה') "ושפה אחת לכולם" (למטה י"א ו') בעבור שיראו האותיות יוצאות מהשפה, והלשון חותך מקצתם נקרא כן":

(נב) כן פי' הח' ז"ל (קהלת א' ט"ז) בעבור היות הלב משכן הרוח, והוא הנברא בגוף בתחלה, כי הוא דמות מלך והמוח שר צבא, היה הלב כנוי לחכמה ולשכל ולטעם ולמחשבת הבינה, בעבור היותו המרכבת הראשונה לנשמת האדם העליונה (פי' לפי שהנשמה באדם צריכה לכלים שעל ידם תשיג הדברים הגופניים בעולם השפל, והכלי הראשון והמעולה שבכולם הוא הלב, כי הוא הנותן חיים לכל אברי הגוף):

(נג) פי' והנשמה איננה גוף:

(נד) ע"כ ייחס הנשמה אל הלב:

(נה) דעת הח' ז"ל כי כל אשר יעשה השם ית' לא יעשה כ"א ע"י מלאכיו:

(נו) דעתו כי שם אלהים יצא ראשונה על המלאכים, ובעבור זה נקרא השם אלהים כמו המלאכים שנקראו אלהים, ויבאר הח' ז"ל, כמו שהדבורים הם בשפה, ויקראו הדבורים שפה, וכן נשמת אדם בלב, ותקרא נשמת לב, ובעבור שמעשה השם באמצעות המלאכים הנקראים אלהים, נקרא גם הוא אלהים, (עיין למעלה קרני אור הערה ט'), ובשיטה ראשונה "ואתן לך משל (המשל הזה הביא הח' ז"ל (שמות כג כא) בפ' "השמר מפניו ושמע בקולו") ידוע בראיות גמורות שאין אור ללבנה כ"א מהשמש, והרואה אור הלבנה, אם יאמר ככה, או יאמר ראיתי אור השמש, הדבור שוה בטעם, ע"כ כתיב "ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל" (שמות יד יט) וכתוב "וד' הולך לפניהם יומם" (שם יג כא), וכתב המק"ח "והסתכל בזה המשל הנכבד, כי כמו שאור הלבנה מאור השמש, ואם יאמר אומר זה אור השמש יאמר אמת, כן אם יאמר אומר שפועל המלאך הוא מצדו יאמר אמת, ואם יאמר אומר שפועל המלאך הוא מצד הש"י יאמר אמת, כיון שהשפעת המלאך יבוא לו מאת השי"ת, כמו שאור הלבנה באה לו מאת השמש":

(נז) ושם פי' "כי השם הנכבד הוא שם העצם, כי הוא לבדו (פי' השם עומד בעצמו ואיננו צריך לאחר שיאיר לו או יעזרהו) גם ימצא תאר השם, כי הוא הכל ומאתו הכל":

(נח) הוא רבינו סעדיה גאון:

(נט) בכמה מקומות מחבוריו ובפי' על התורה:

(ס) בס' היסוד הביא דעת הגאון ז"ל וסתר שם ראיותיו, ובשיטה ראשונה "ואמר אחד מהגאונים, כי המלאכים נבראו בעבור האדם, גם ככה הכוכבים והגלגלים, והוא לא עמד בסוד האמת, המלאכים נקראו אלהים, והכוכבים בני אלהים, כי המניעים הגלגלים נכבדים ועומדים, ולא יחסרו ולא יכלו, ואיך יבראו הנכבדים שהם משרתי השם הנכבד והם במעלה העליונה בעבור הנמשל לציץ ולחציר גגות, ועוד כי לחכמי המזלות ראיות, כי האחד מחמשה עשר כוכבים גדולים, שהם מהכבוד הראשון גדול מכל הארץ הנושבת, ושאיננה נושבת שבעים פעם, גם חכמים אמרו כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד, ואיך יברא צבא גדול אין מספר לו אצל האדם בעבור נוצר מעפר יכלה שניו כמו הגה", ובפי' הקצר לס' שמות בפ' משפטים כתב ואמרו חכמי הספירות שכוכב אחד גדול מכל הארץ המיושבת ושאינה מיושבת, תשעים פעמים, גם חכמינו אמרו שכל העולם תחת כוכב אחד עומד, ואמר דוד, כאשר ראיתי הירח והכוכבים שהם גדולים, וטעם כוננת, כמו "נכון כסאך מאז", (תה' צג ב) תמהתי ואמרתי "מה אנוש כי תזכרנו שהוא הבל כנגד הכוכבים", ובשיטה ראשונה, "ואשר הזכירו קדמונינו שהאדם נכבד מהמלאך לא אמרו זה על מיכאל וגבריאל, והמלאכים המשרתים לכסא הכבוד, רק מהנבראים מאש ורוח, בעבור צורך האדם והם אינם עומדים",

(סא) כעבד אל אדונו, וכן כתב הח' ז"ל בפי' הקצר על ס' שמות (כג כ) "וידענו כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים, והנה יהושע שנכתב עליו "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" (דבר' יח יח) כאשר ראה המלאך נפל על פניו והשתחוה לו ואמר "מה אדני מדבר אל עבדו":

(סב) בזכריה (א ט) "ואומר מה אלה אדוני, ויאמר אלי המלאך הדובר בי":

(סג) וכן בדניאל מצינו כמה פעמים שאמר למלאך אדוני "והאיך יוכל עבד אדני זה לדבר עם אדני זה" (דניאל יוד יז):

(סד) ובפי' הקצר לס' שמות (כג כ) יביא עוד ראיות "והתקועית אומרת" ואדוני חכם כחכמת מלאך האלהים" (ש"ב יד כ) ולא באת לחרף את דוד, ועוד כתוב "ובית דוד כאלהים" (זכרי' יב, ח) שפי' כמלאכים, ועוד כתוב "ובמלאכיו ישים תהלה, אף כי שוכני בתי חמר" (איוב ד יט) והנה טעמו כי תהלה ישים במלאכיו שהם נכבדים ואין למעלה מהם, אף כי הקרוצים מחמר אשר מבקר לערב יכתו ויאבדו"

(סה) בשמות (ז ד) בפ' "והוצאתי את צבאותי" פי' הח' ז"ל כמו שהם המלאכים צבאות השם בשמים כך הם ישראל בארץ, ויפרש אלהי הצבאות צבאות השמים, והוצרך לפרש כן בעבור כי שם העצם לא יבוא בה"א הידיעה, כמו שפי' בס' השם בשער השני, ואחר שיש ה"א הידיעה במלת הצבאות, הנה אינם שם העצם, רק תואר השם כמו אלהים שהוא מרמז ג"כ על המלאכים וע"כ פי' שהם צבא השמים:

(סו) פי' אלהי על המלאכים ועיין (מורה פ"ב מח"א) ולמעלה יהל אור, (הערה מ"ג):

(סז) שם מלך נגזר מפעל הכבד הנוסף "למוליך עמו במדבר" (תה' קלו טז) "מוליך יועצים שולל" (איוב י יז) שהוא לשון הנהגה, וכן בברכות "מלך העולם" ופי' הוא ית' מוליך ומנהיג את העולם:

(סח) השם אלהים הוא שם התואר לשם העצם הוי"ה וכן פי' הח' ז"ל (שמות ג ד) על הפ' "וירא ה' כי סר לראות":

(סט) והשם העצם היא הוי"ה, והוא מורה בבנינו על אחדות גמורה, וכולל ביחד היה הוה ויהיה, ובו יקראו בני ישראל את העצם הנבדל ומחויב המציאות, והשם הזה מקורו בשפת עבר כי כולל בתוכו כל העתים, עבר, והוה, ועתיד ביחד, וזה יעיד עליו כי יצא ממקור ישראל, ועיין קרני אור הערה כ):

(ע) ר"ל אעפ"י שהוא תואר איננו כשאר תוארים שהם גם פועלים כגון חכם נאמר חָכַם (משלי כב טו) בל' עבר, תֶחְכַם (שם יט כ) ל' עתיד משא"כ בשם אלהים:

(עא) וכן פי' הח' ז"ל שם בתהלי', רוחות הם מלאכיו, כדרך "ורוח סערה עושה דברו" (תה' קמח ח) ובשיטה ראשונה פי' שהמלאכים שנבראו לצורך האדם, נבראו מאש ורוח, והם אינם עומדים, והם מתחדשים בכל רגע:

(עב) וכן פי' הח' ז"ל שם (תה' קד א) והחל מהאור כי הוא ההוה בתחילה ואח"כ השמים והארץ, והדשאים ודגי הים, וחית השדה, האדם, והברכה שתברך הנפש, סוד הוא שתודה ותאמר לשם כי הוא גדול מאוד על דרך, "ומרומם על כל ברכה ותהלה":

(עג) פתח דבריו יאיר ביצירת האור, וישם את האור ראשונה לשמים וארץ, והורה דעה שאין בראשית ברא בראשונה ברא השמים, כי אם בראשית ברוא, על דרך הזה ענין הכתובים כך הוא, בראשית בריאת העליונים והתחתונים בהיות העולם תהו וגו' וחושך וגו' ויאמר אלהים ויהי אור:

(עד) ביום השני כדרך "וימתחם כאהל לשבת":

(עה) כמ"ש "המקרה במים עליותיו" והם העבים שהם בכדור הסגריר, וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורא שער א') "וככה המים על השמים", פי' הוא מקום תכלית הגעת העבים באויר, ובמקום ההוא מן האויר ישיבו העבים מים ויפלו לארץ בטבע:

(עו) כמ"ש עושה מלאכיו רוחות, ופי' רוחות הם מלאכיו, כטעם "רוח סערה עושה דברו":

(עז) כמ"ש משרתיו אש לוהט, והם הברקים היורדים מן השמים:

(עח) הזכיר הרקיע והעבים והרוח, ועתה הזכיר הארץ, וטעם "יסד" על דרך "כוננת ארץ ותעמוד" (תה' קיט צ) כי אין לה תנועה (לפי שיטתו) כי היא כולה קטנה נגד השמים כנקודה בעגולה:

(עט) אין מקומו כאן, ומקום המאמר "וכן כתב רוח סערה עושה דברו" הוא למעלה אחרי מלות "ללכת אל מקום שישלחנו" (רי"ר):

(פ) מלה זו הונחה להורות על הנפעל, כמו ראובן הכה את שמעון אם נאמר ראובן הכה שמעון לא נדע מי המכה, ומי המוכה, וע"י מלת "את" נדע שהמוכה הוא שמעון::

(פא) פי' עצם השמים וכן פי' הרמב"ן ז"ל מלת "את" כמו עצם הדבר ודרשו בה שהיא לעולם לרבות כי היא נגזרה מן "אתא בקר" (ישעי' כא יב):

(פב) עיין בפ' הח' ז"ל (שמות י ח) ובביאורי שם:

(פג) שהם פעולים:

(פד) כי בדבר שהוא מבואר מי הוא הפועל והפעול לא הוצרכו למלת "את":

(פה) פי' ובא הארי ואת הדוב, ונשא שה מן העדר הוא הפועל שנשא שה מהעדר וכאלו אמר ובא הארי והדוב:

(פו) שיבוא עם הפועל וכן כתב בס' מאזנים "דע כי מלת את" תמצא עם הפועל והפעול, לכן ברוב הוא עם הפעול, והוא עם הפועל, ובא הארי ואת הדוב (ש"א יז לד) לכן יבוא עם פועל יוצא ועם הפעול ברא אלהים את השמים ויחסרו מלת "את" אשר ברא אלהים אדם (דברי' ד לב):

(פז) כמו "עשו מלחמה את" (למטה יד ב) "הבאים מצרימה את יעקב" (שמות א א):

(פח) כמו "הם יצאו את העיר" (למטה מד ד) "כצאתי את העיר" (שמות ט כט):

(פט) כוונתו לפי שמציאותם מפורסם לעין כל ידבר עליהם בה"א הידיעה אף שלא הזכירם עוד:

(צ) כי לא ימצא משמים שם מורה על היחיד בשום מקום:

(צא) בס' איוב כתיב "הידעת את חוקת השמים, אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח לג) ובעבור כי שמים לשון רבים ומשטרו לשון יחיד, הוצרך לפרש שהוא משטר כל אחד, וכן כתב בס' מאזנים "כי יש שהוא לשון רבים ובא לאחד כמו שמים, אעפ"י שהוא לשון רבים בא לאחד והוא אם תשים משטרו בארץ, והוא זר", ובפירושו על איוב יפרש "משטרו שב אל השמים בעבור שיש להם ממשלה על הארץ, מן שוטרים":

(צב) כמו "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דבר' א כח) "מגדל וראשו בשמים" (למטה יא ד) גם הושאל זה השם לריחוק הקצוות "אם יהיה נדחך בקצה השמים" (דברי' ל, ד):

(צג) הוא לשון ערבי:

(צד) וכן כתב הח' ז"ל בפי' שה"ש ח יא) בפעם הראשונה "ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאוד ללשון הקדש, כי בניניו ואותיות יהו"א והמשרתים, ונפעל והתפעל, והסמיכות, דרך אחת לשתיהן, וכן בחשבון, ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקדש, על כן כל מלה שלא נמצא לה חבר במקרא, ויש דומה בלשון ישמעאל, נאמר אולי פירושה כן אעפ"י שהדבר בספק", ובס' הגלוי להריק"ם ז"ל יכנה שפת ערבית בשם "לעגי שפה" בעבור אשר רבים אומרים שהשפה הערבית היא שפת עבר שהשתבשה:

(צה) פי' הם הגלגלים, ובס' (תה' קמח ד) על פ' הללוהו שמי השמים פ' הח' ז"ל "כי הוא כדור אש סמוך אל כדור הלבנה":

(צו) פי' כי יבואו בלשון שנים ולא ימצא בהם לשון יחיד, והרי"ר כתוב כי מקום מלת "ולא יתפרדו" הוא למעלה אחרי מלת "ולעולם לשון רבים" וכן בפ' ב' "לשון רבים גם לא יתפרדו":

(צז) והטעם כי השמים נקראו כן ע"ש שתי מקומות שהם שוקטים ונחים בו, והם שני הקוטבים, האחד בצפון והאחד בדרום, שעליהם תסוב כל העגולה, וזולת שניהם אי אפשר לגלגל לנענע, והח' ז"ל בביאורו לעמוס, (ה, ח) ביאר כל זאת בארוכה, וכן הרחיים התועלת המגיע מהם כשהם מחוברות:

(צח) וכן מלת צהרים. לפי שהשמש בין שתי המעברות המכונות בשני זמנים בקר וערב. והוא עת חצי היום כשהשמש באמצע העגולה שאינו נוטה לכאן ולכאן.

(צט) הח' ז"ל קורא להיודעים חכמת צורת הגלגלים "אנשי המדות":

(ק) עיין בהקדמת הח' ז"ל בדרך הא', ובביאורי שם (הערה יז) ולמטה א טז בקרני אור (הערה קז):

(קא) הוא רבינו סעדיה גאון:

(קב) ובס' (אגרת השבת שער ג') הביא הפי' הזה ולא הזכיר שם הגאון:

(קג) וכן בשיטה ראשונה "בראשית בריאה ברא השם השמים שהם כמו הקו הסובב בעגול, והארץ שהיא הנקודה האמצעית, ואחר שהקו והמוצק נבראים, הנה האש והמים, שהם בין הקו ובין הנקודה נבראים על כן לא הזכירם הכתוב", וברש"נ וגם בשארי נדפסים הגי' "והמים כחוט הסובב" וט"ס הוא:

(קד) והזכיר זה להודיע מתי נבראו היסודות, כי לא נתפרשה בריאתם בפ' בראשית, והנה דעתו ששמים הם אש ומים, וס"ל כי הרקיע שהוא שמים הוא כחוט סובב את הארץ שהיא כנקודה והרקיע נברא ביום שני והיבשה היא הארץ ביום ג' ועלו בה צמחים באותו יום:

(קה) וא"כ לדעת האחרים הוא ג"כ נכלל בפ' הראשון הד' יסודות:

(קו) ולא כדברי הגאון ואחרים:

(קז) הוא האויר, ולדעת הח' ז"ל האור הוא ההוה הראשון, והשני הוא האויר הממוזג שנתהווה ע"י יבושת המים, והראות היבשה, והתיבשות מיסוד העפר, והתלהטות האויר הדק להרקיע היה מעשה אחד:

(קח) הוא מזמור ברכי נפשי (תה' קד):

(קט) פי', ולפי שלא יתכן להיות:

(קי) זה אינו מדבריו, רק שב להזכיר דברי הגאון והאחרים שהזכיר עמו למעלה כדי שישיב על דבריהם:

(קיא) לפי דעתם:

(קיב) כי בטרם שנבראו למי יקרא, וע"כ הכתוב מדבר, כי אחר שכבר נבראו יקראם לפקודתו כעבדים נאמנים יעמדו יחדיו לשמוע בקול ד':

(קיג) ובשיטה ראשונה "והכתוב, קורא אני אליהם יעמדו יחדו, ופשוטו כי אני יסדתי ארץ, בעבור כי היסוד למטה, והנה הארץ אם היא הנקודה, היא למטה מטה, וכל השמים מכל צד עליה, ואל תחשוב הדבר כנגדך, כי יש שמים תחתך, וחכמי האמת מורים כן, יאמר על השמים שהם נכבדים שנבראו בימין, ובעת שיקראם לעשות רצון שליחותו הם יעמדו יחדיו כעבדים לפני השי"ת":

(קיד) ובשיטה ראשונה "וכמוהו "לעולם ד' דברך נצב בשמים", ודבר השם הם גזרותיו וכולם מהשמים, ואח"כ הזכיר הארץ, ואמר "כוננת ארץ ותעמוד", כי אין לה תנועה, והיא לעולם עומדת כנגד הדורות, כאשר אמר שלמה, ואח"ז כתוב "למשפטיך עמדו היום", והעד כי איך יקרא אליהם והנה אינם":

(קטו) ואמר אח"כ למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (תה' קיט צא) וכן הוא כונת הכתוב "קורא אני אליהם יעמדו יחדו" והבאר יצחק גורס "שתצום":

(קטז) ובשיטה ראשונה "וטעם והארץ היתה תהו ובהו, כאשר בראה היתה ככה":

(קיז) כי היתה ראויה לבוא בסגול:

(קיח) וכן כתב הח' ז"ל (צחות שער השמות) והנה מלת הָאָרֶץ זרה בעבור, קמוצת האל"ף, והיה ראוי להיות כמו חביריו בעלי האל"ף "הָאֶלֶף לך שלמה", "והָאֶבֶן הזאת", "מן הָאֶרֶז אשר בלבנון" (מ"א ה יג):

(קיט) ושהמ"ם בו נוספת כמו שאמר ריקם, חנם, ושהיה ענין הכתוב שבתחלת הבריאה היתה הארץ כולה מכוסה במים שהוא התהום:

(קכ) וכן דעת ר"י ן' גנאח והרד"ק, וברש"נ הגי' "כמ"ש המים" וט"ס הוא:

(קכא) עיין ראש הספר במערכת הספרים, וכן הוא בס' היצירה מדוייק, ובס' יצירה שלנו חסר המאמר:

(קכב) ולזה לקח הירוק שהוא הממוצע שבמראים, ובממוצע יש בו חלק מכל אחד מההפכים:

(קכג) כמו פירי דפלימי, ודגים המפולמים (ביצה כד ב) פי' שהאבנים של יסוד העפר היו לחות ומעורבות ביסוד המים:

(קכד) צַדְיָא ורֵיקַנְיָא:

(קכה) כלומר ששניהם מורים בדרך אחד על השממון, והם שני שמות נרדפים מורים כאחד על המציאות החמר הנבדל, וסוגם ההעדר:

(קכו) ושרשם, תהה, בהה, וכן כתב הרד", "והוי"ו תחת ה"א למ"ד פעל:

(קכז) ששרשם שחה, אחה, וכן פי' הרד"ק בשרש אחה":

(קכח) עתה חזר הח' ז"ל לפרש מלת בראשית ומלת ברא, ואמר בראשית בריאת הרקיע והיבשה היינו השמים והארץ שלא היתה הארץ ישוב וכו' ויפרש השמים הרקיע לא כדעת המפרשים שהיא עולם המלאכים וכמו שביאר:

(קכט) פי' שהיתה רקנית מיושביה, לפי שלא נבראו עמה יושביה. ומלבד זה לא היתה מתוקנת להיות מיושב לבע"ח, כי היתה כולה מכוסה במים וכן פי' הח' ז"ל (תה' קד ט) בפ"ק "בל ישובון לכסות את הארץ" "הזכיר "בל ישובון" לאות כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים, ובחפץ השם דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר":

(קל) בשי"ן שמאלית:

(קלא) כי הטבע נותן שהכבד יורד למטה, והקל עולה למעלה וע"כ ראוי היתה שתהיה שקוע במים, ובהשגחת השם יבשה המים ונראתה היבשה:

(קלב) פי' אם נפרש בראשית בריאת וכו' איך יפול עליו וי"ו החבור, ויפרש הח' ז"ל ששמוש הוי"ו הזה אינו לחבור כי שמושי הוי"ו רבים, וכאן הוא להמשך המאמר, פתח במה דמסיים, כאומר ואולם הארץ שאמרתי:

(קלג) שדרכם לשומה בראשי המאמרים ובראשי התולדות ללא ענין עטוף וחבור, ועיין (למטה כ טז, ובביאורי שם) ובפי' רד"ק יהושע א א, ש"א א א):

(קלד) וגם שם לא בא הוי"ו לחבר מאומה רק להמשך המאמר ועיין בס' (אגרת השבת שער ג') שחזר מפירושו זה:

(קלה) חה' ז"ל יכנה עולם הגלגלים בשם עולם הבא, וששם שכליים הנפרדים, והוא דעתו שאמר בפי' לדניאל (דניאל י כא) שהשכליים הנפרדים בעולם הגלגלים וקורא אותן בכאן "עולם הבא":

(קלו) והבריאה הכתובה בזאת הפרשה איננו כי אם בעולם היסודות הנתון לבני אדם הנקראת בפי החכם "עולם ההויה והשחתה", ופרט והתחיל מהארץ, ובשיטה ראשונה "ועתה כלל אתן לך כי משה אדונינו לא נתן התורה לחכמי לב לבדם, כ"א לכל, ולא לאנשי דורו לבדו כ"א לכל דור ודור, והוא לא דבר במע"ב כ"א על העולם השפל שנברא בעבור האדם, ע"כ לא הזכיר המלאכים הקדושים", ועיין למעלה הערה כ"ח בקרני אור:

(קלז) היינו הגלגלים וכל צבאם שהם הכוכבים ומה שקרא השם לרקיע שמים ביום השני, הם שמים אחרים, והח' רי"ר רוצה לגרוס תחת "שמי" "שני", כי אך שני השמים הוא מוביל אל ארץ אחת:

(קלח) כי לפי דעתם בריאת הארץ ביום ראשון, ואשר קרא ליבשה ארץ ביום ג' היא אחרת, וזה אינו, וכמו שיבאר כי אין שם רק ארץ אחת:

(קלט) במאמרם ז"ל שכל השביעים חביבין יביאו שארצות השביעית חביבה:

(קמ) והח' ז"ל יפרש זה שהיישוב נחלק על שבעה חלקים וקראו לכל חלק וחלק אקנים, והוא לשון ערבי, ובלה"ק נקרא "נוף" מלשון הכתוב "שלשת הנופת" (יהושע יז יא) "יפה נוף" (תה' מח ג) ואלה שבעה האקלימים הנזכרים כל אחד ואחד מהם ימשך מקצה המערב עד קצה המזרח כפי אורך חצי כדור העליון והם באורך ק"פ מעלות:

(קמא) לא באמצע העולם, וחכמי המדות מצאו מתחלת גבול הראשון עד סוף גבול השביעי ס"ו מעלות ממעלות הגלגל, ותחת גבול הראשון הוא קו השוה, ומשם עד ביהמ"ק יש שלש ושלשים מעלות ממעלות הגלגל שהם חצי ס"ו, וכן פי, הח' ז"ל (דניאל ח ט) "ורוחב ירושלים שלשים ושלש, ע"כ הוא בתוך היישוב, כי כלו עד ששים וששה מעלות מהקו השוה" וע"ז אמר פה שהוא באמצע היישוב:

(קמב) כי כן אמר הכתוב "הר ציון ירכתי צפון" (תה' מח ג):

(קמג) חפץ השם הי' לעשות יישוב בארץ לצורך האדם:

(קמד) פי' שרוח החזק היה נושב ע"פ המים, והיה מפזר האידים העבים:

(קמה) מפני רבוי חלקיהם וטפותיהם ותנועותיהם בהגרה אלו עם אלו, ונקראו בל' שנים, לפי שהם שנים התחתוני' והעליוני' וכל אחד מהם לו שניות מפני חבירו:

(קמו) פי' שנחלקו לשני מחלקות, ובעבור היות המים העליונים בכח, ומים התחתונים בפועל אי אפשר זה בלתי זה לכן הם על בנין שנים:

(קמז) פי' שימצאו על לשון זכר ועל לשון נקבה,

(קמח) פי' אעפ"י שֶמֵי הוא לשון רבים אמר "לא זורק" לשון יחיד, ועיין בפי' הח' ז"ל ובביאורי שם:

(קמט) וענינו נדנוד ותנועה, ועיין בהבנת המקרא שכתב שרש"י ז"ל לא רצה בפירוש הזה, טעמו עמו, כי חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שיהיה לשון רחיפה נופל על הרוח, כ"א לשון נשיבה, כמו "ישב רוחו" "נשפת ברוחך" ודומיהם כולם, ושכח אשר גם אונקלס יאמר על מרחפת "מנשבא", וכן המורה ז"ל הביא לדמיון ע"ז הכתוב (מורה ח"ב פ"ל) "נשפת ברוחך":

(קנ) ובשיטה ראשונה "והנה הפי' בתחלת בריאת השם השמים והארץ היתה תהו ובהו, ורוח אלהים, בעבור שחפץ ד' להיות אדם בארץ שהוא העיקר, סמך הרוח אל השם הנכבד, והטעם שהרוח רחפה ויבשה מכדור המים כמו ויולך ד' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה (שמות יד כא) או סרה חשכת מים והיה האור":

(קנא) הגאון פי' שלשון אמירה במעשה בראשית הושאלה לרצון אלהי שרצה זה, וכן כתב בשיטה ראשונה "אמר הגאון ויאמר אלהים כמו וירצה, דעתו שמחשבת הקדושים היא כמעשה, ור' יהודה הלוי ז"ל אמר הטעם בלא עיכוב, ולא כלי, ולא זמן, ודברה תורה כלשון בני אדם, כי הדבור יותר קל מהמעשה, וכבר רמזתי לך האמת"

(קנב) אם היה המכוון במלת ויאמר ענין הרצון כמו שפי' הגאון:

(קנג) היה לו לבוא אחריו במלת המקור, כלומר הי' לו לומר ויאמר אלהים להיות אור, לא יהי אור:

(קנד) וז"ל הח' ז"ל בס' "שער השמים" "והתבונן כי ויאמר שם משותף, פעמים נופל על מאמר הפה, ופעמים על מחשבת הלב, כמו שנבאר במקומו, שברצונו בלבד נברא העולם, כי אין הבוי"ת בעל גוף כדי שנסמוך לו כלי הדבור או עשיה יתעלה מדברי הכופרים, ואל תעלה על דעתך שאנו סומכין לו דברי תארי החפץ, ומסלקין ממנו תארי הדבור, ונהיה כאשר ינום איש מפני הארי, ופגעו הדוב, כי אין הפרש ביניהם, ובין שאר כל תארי החיוב, כי כולם מחייבים גשמות עכ"פ, ועוד אבאר זה בספר הזה, ר"ל סוד החפץ שבו נברא העולם, ועל זה וכיוצא בו נאמר על דרך כלל דברה תורה כלשון בני אדם":

(קנה) כמעשה פועל בלתי תכלית שלא היה בעמל ויגיעה,

(קנו) מלך המצוה ומשרתיו עושי רצונו:

(קנז) פי' שהאור הזה הוא היפך החושך אשר מלא כל החמרים ואין זה גוף המאיר על הארץ, כי המאורות נבראו ברביעי, אך הוא עצם זך ספוגי קל התנועה סובב את הארץ עד למעלה מן הרוח, ועיין קרני אור:

(קנח) פי' ויחשב, כי ראיה זו בלב היא, כמו "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א טז) ואעפ"י שהכל גלוי לפניו מה שהיה והוה ויהיה, ודברה תורה כלשון בני אדם שאין ידיעתם אלא על פי הנסיון, ופעמים רבות אדם עושה דבר בחשבו שיהיה לטובה, ואח"כ רואה שאינו כן לפיכך התורה מגידה כי בכל מעשה הבורא ראה אח"כ שהוא טוב:

(קנט) ובשיטה ראשונה, וזה ההבדלה היא בשם שקרא ליום, ואיך יקרא לילה יום, והוא הפוך היום":

(קס) הקריאה בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם, כשלבשו צורתם גזר שילכו קרנות האור על קיום ישרים וישובו לאחור בפגשם גוף עכור, וע"י זה הוגבל תחום האור והחשך ועיין קרני אור:

(קסא) כי שרשו "ליל" ובסמוך "ליל שמורים" (שמות יב מב), ובנפרד "שומר מה מליל" (ישעי' כא יא), וא"כ הה"א נוסף:

(קסב) לכן הוא מלעיל ואם לא היה נוסף היה מלרע:

(קסג) הוא שם עצם כללי יחיד זכר, כמו "בלילה ההוא" (למטה יט לה) "בלילה אחד" (שם מא יא):

(קסד) וכן פי' הח' ז"ל בס' "מאזנים" "ערב עיקר המלה מן "ויתערבו בגוים" (תה' קו לה) ונקרא ערב בעבור שיתערב האויר, ואין יכולת להבדיל הצורות והעינים":

(קסה) וכן יאמר בס' "מאזנים" "ובקר הפך ערב מן לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כז לג) ומלת "ערב את הנער" (למטה מד לב) קרובה, והענין שיתערב עמו בדבר", וכן כתב הח' ז"ל (אגרת השבת שער השלישי) "והנה בעבור שהזכיר ויקרא אלהים לאור יום", הוצרך הכתוב לומר, איך תספור יום התורה, כי פי' יום על שני דרכים, ע"כ אמר, כי אלה שתי הראשיות, שהם ערב ובקר כולל אותם יום התורה, כי פירוש ערב, הזמן שהצורות מתערבות, ואינם נפרשות למראה העין, כמו "ויתערבו בגוים" (תה' קו לה) ובקר זמן שהצורות נבדלות ונכרות ומבוקרות, כמו "לא יבקר הכהן" (ויקרא יג לו) "כבקרת רועה עדרו" (יחז' לד יב) והנה מלת "יום" כוללת אנו השנים הזמנים, שתנועה אחת כוללת שניהם, וכמוהו "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (למטה ה ב) וכתוב "ויעש ד' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (למט' ג כא)", (ר"ל בפסוק הראשון שם אדם כולל זכר ונקבה, ובפ' השני איננו כולל רק הזכר, וכן שם "יום" לפעמים כולל יום ולילה, ולפעמים נאמר ביחוד על זמן האור):

(קסו) ואמר יום אחד ולא יום ראשון, לפי שאין ראשון בלי שני, ועדיין לא נעשה השני, כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה, אבל שניהם נמצאים, והוא ממאמר הנקרא אצל בעלי ההגיון מאמר המצטרף, אבל האחד לא יורה על שני (ועיין קרני אור) ובשיטה ראשונה "והמשיב למה לא אמר ראשון בעבור השם שהוא אחד (והוא רמז לב"ר פמ"ג יום של אחד שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, ואמרו זה לדעת האומרים שנבראו המלאכים ביום שני) ולהיות אחד יותר נכון החל לספור ימי השבוע":

(קסז) הקפה אחת, וכן פי' הח' ז"ל (אגרת השבת שער השלישי) "כי נקרא אחד בעבור כי הגלגל סובב פעם אחת ושב אל מקומו, ולא אמר הראשון, כי עוד לא היו ימים אחרים שתקראו ראשון כנגדם", ובשיטה ראשונה "ולפי דעתי כי הכתוב דבר כנגד כל היישוב, כי הישוב ממזרח למערב י"ב שעות, וממערב למזרח ג"כ י"ב שעות, ובהיות ערב לסוף ההוה בתחלת מזרח, אז הוא בקר להוה בסוף הישוב שהוא סוף המערב והנה (גי' המוטוט והוא) יום אחד":

(קסח) ובשיטה ראשונה "אם מצאנו סודות בדברי קדמונינו ז"ל שהם טובים לסודות דברי חכמי המחקר אז נשמח, ומצאנו בדחז"ל כי שמונה עשר אלף עולמות ברא הש"י גם זה נכון, רק איננו כמשמעו, והמשכיל יבין, וככה שית אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, רק זה אחר הבריאה" (ועיין רבינו בחיי פ' בהר על הפ' "שבע שנים שבע פעמים" ובעקרים מאמר שני פי"ח בענפים שם) ועיין למטה) ח כב ובביאורי שם):

(קסט) כמ"ש "ויקרא אלהים לאור יום", ובאמת נמצא מלת יום על דרכים רבים, רק עיקר שם זה הונח רק על זמן האור ואח"כ קראו יום, גם לזמן כולל היום והלילה:

(קע) בתחלת הבריאה והוא ליל ראשון:

(קעא) אחר שעבר הערב שהוא הלילה היה בקר, וזה הבקר היה יום, והיינו יום אחד:

(קעב) אלו היה הפסוק בא ללמדנו שהערב והבקר היו יום אחד, ר"ל כי שיעור היום הוא לילה ויום:

(קעג) מה טעם יום שני וכן יום שלישי, וכן יום רביעי, אחר שאינו בא להודיענו סדר הימים רק שיעורם ומדתם, ואין טעם שיזכיר הכתוב שיעור יום הבריאה, מאחר שאין זה יום התורה, ולא נאמר יום רק כנגד הבקר לבדו כמו שכתוב ויקרא אלהים לאור יום, ע"כ אמר שני, כאלו אמר שב האור לזרוח פעם שנית אחר שנעלם ונעדר:

(קעד) כי אמר שהרקיע נחלק לגלגלים, ואיך יהיו המים על הגלגלים? גם אמר שהרקיע הוא גוף כדורי חזק נעשה מהמים ביום שני, והוא קבוע ממוצע בחלל אויר העולם, ומים קבועים עליו, ומים אחרים מתחתיו, אלא שבני אדם אינם מרגישים בזה, וכזה דעת חכמי האומות, ובשיטה ראשונה "אמר הגאון כי המים על הרקיע כדמות המים שימצאו תחת קליפת הביצה":

(קעה) פי' גוף מתוח כמין טס, ובשיטה ראשונה "והאמת כי פי' רקיע כמו "וירקעו את פחי הזהב" (שמות לט ג) הלא תראה כתוב "הנוטה כדוק שמים" (ישעי' מ כב) והוא הרקיע, גם יקרא שחק, והנה כולם קרובים בטעם, כמו "ואשחקם כטיט חוצות אדקם ארקעם" (ש"ב כב מג), בעבור היות גופות דקות וחלקיהם שוים, על כן והעוף יעופף על פני רקיע השמים, כי פני הוא צד המעלה":

(קעו) שפירושו פרישה ושטיחה

(קעז) והוא ג"כ מענין שטיחה:

(קעח) שפירושו משיכה ופרישה,

(קעט) והוא (בפדר"א פ"ג) "קורקוסי (מלשון קרסים) השמים במימי אוקיינוס הם אחוזים, שמימי אוקיינוס בין קצות הארץ לבין קצות השמים, וקצות השמי' על מימי אוקיינוס הם פרושים שנאמר "המקרה במים עליותיו (תה' קד ג)", ועיין קרני אור:

(קפ) וכן תרגם ירושלמי רקיע השמים "אוירא דשמיא":

(קפא) הוא אור המאורות שנבראו ביום א' ולא נתלו עד יום ד', ועיין קרני אור:

(קפב) ובשיטה ראשונה "והנכון בעיני כי הארץ היתה מכוסה במים, והרוח יבש המים מעל הארץ, כדרך "ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" אז נראה (נרא' שחסר תיבת "היבשה" או "הארץ") ובעבור האור היה הרקיע והוא האויר ההוה על הארץ, כמעשה אור השמש כאשר יגיע על הארץ יתהפך למעלה בעבור עובי הארץ ויתחמם האויר (הסומך אל הארץ, וע"ז הדרך אמרו קדמונינו ז"ל מוציאים את האור מן המים, והנה הרקיע הוא זה האויר, בפי' המוטיט חסר זאת) והעוף מתעופף עליו, ועליו (על רקיע זה) כתוב וימתחם כאוהל לשבת. האדם תחתיו כמשפט האלהים (גי' המוטיט האוהלים) ונקרא שמים בעבור היותו עליון כל כל הארץ", והנה גילה הח' ז"ל בזה דעתו שזו פעולת האור ביסודות נעשה בזמן והתחיל בו:

(קפג) והוא האויר הזך הסובב כל כדור הארצי הנקרא (אטמאספערא) המבדיל בין מי הענן למים שעל הארץ:

(קפד) והביא ראיה לשיטתו ממזמור קד:

(קפה) אחר שיאמר "עוטה אור כשלמה", וזה האור הוא הנזכר פה במע"ב הנברא ביום ראשון, ונוטה שמים ביום השני כדרך "וימתחם כאהל לשבת"

(קפו) ויאמר "המקרה במים עליותיו", הם העבים, והם בכדור הסגריר:

(קפז) השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח". והכוונה על פעולת הרוח במים:

(קפח) "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד", והנה הזכיר הרקיע העבים והרוח, ועתה הזכיר הארץ:

(קפט) ופי' יסד גובהה על המים, בעבור כי שאר היסודות יש להם תנועה. רק הארץ לעולם עומדת במקום המוצק על כן לא תמוט, כי אין לה תנועה, כי היא כולה קטנה נגד השמים כנקודה בעגולה:

(קצ) דעת הח' ז"ל שחצי כדור הארץ מגולה, וחצי השני שקוע וטבוע במים, וכן פי' הח' ז"ל (תה' כד ב) כי בדרך התולדות נבראה להיותה תחת המים, ובחפץ השם יבש קצתה והיא המחצה אשר היא מגולה ע"כ כתוב כי הוא "על", וכן פי' (שם קד ו) ע"פ "תהום כלבוש כסיתו":

(קצא) רקע הארץ ותקן שטחה להיות הצאצאים עליה והמים המה תחת לארץ בחצי הכדור:

(קצב) וכן כתוב "יורדי הים באניות" (תה' קז כג):

(קצג) באד כמו שכתוב "ואד יעלה מן הארץ" (למטה ב ו):

(קצד) ויעלו עד גבול הרקיע שהם העמים:

(קצה) וכן יסיים הפסוק שם "וישפכם על פני הארץ", כי משם הם נשפכים ארצה, והם מי המטר גם הטל:

(קצו) לשון עשיה בכל מקום תיקון הדבר על מתכונתו, ומפני שעשיה תכשר בכל מה שנהיה אחר שלא היה אמרו ז"ל תקנו על עמדו:

(קצז) וכן "בין האור ובין החושך" (למטה פ יח) בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל" (שמות יד כ):

(קצח) ובא עם למ"ד ועם בין, ומצינו קירוב בשלשה לשונות, כמו "תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך" (למטה כו כח):

(קצט) ואינו נקשר לאשר לפניו, כי אחר שאמר ויעש אלהים את הרקיע מה טעם לכתוב ויהי כן:

(ר) ופי' כאשר היה כן עתה קרא שמים, והרמב"ן השיג ע"ז עיי"ש, והנכון לפרש שמוסב "ויהי כן" שהיה כן אחר שאמר השם "יקוו המים" וכמו שאומר בסמוך, ויאמר אלהים יקוו המים, כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה, כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ, והעד ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים והנה ביום אחד נעשו":

(רא) ודברה תורה כלשון בני אדם כפי הנראה לעינים, ואין זה השמים בעצם הנזכרים בפ' הראשון, והעֵד "יהי מאורות ברקיע השמים" (למטה פ' יד) וקרא האל לרקיע שמים, לפי שגם הם נמתחים כאהל, וקראם בדרך השאלה ע"ש. השמים העליונים, וכן "וזרקו משה השמימה" (שמות ט ח) פי' לאויר:

(רב) כי עדיין לא נברא אדם:

(רג) ויקרא אלהים לאור יום (למעלה פ ה):

(רד) ולחשך קרא לילה, (שם):

(רה) ויקרא אלהים לרקיע שמים":

(רו) ויקרא אלהים ליבשה ארץ (למטה פ' יו"ד):

(רז) ולמקוה המים קרא ימים (שם):

(רח) ר"ל שם אדם קראו השם ג"כ ויקרא את שמם אדם (למטה ה ב) וקאי על השם, ולפי"ז הם ששה דברים, וכן הוא בחזקוני א' ה', ואולי ט"ס הוא בדברי הח' ז"ל וצ"ל ששה דברים, וע"ז העירני ידי"נ הרה"ג מ' יוסף פיימער מסלוצק:

(רט) ובכ"י יש"ר הגי' עם אשר "פניה", פי' קודם פ' יהי רקיע

(רי) כי בהתגלות הארץ נעשה הרקיע ונתחזק בעבור להיטת השמש:

(ריא) והראיה שהרקיע שהוא השמים לא נעשה עד שיבשה הארץ וגם נעשו ביום אחד:

(ריב) והנה נאמר ביום משמע ביום אחד וגם כתוב בתחלה ארץ ואחר כך שמים, ובשיטה ראשונה "ולפי דעתי כי הרקיע והיבשה נבראו ביום אחד כי כן כתוב"ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים" והקדים ארץ על שמים, בעבור שהקדים בתחלה שמים על ארץ", ועיין (קרני אור למעלה א א הערה מ):

(ריג) ר"ל הוא הארץ שנתהווה בהראות ליבשה:

(ריד) המים שהיו מפוזרים עד לגבול חלק העליון מהאויר שהוא הרוח:

(רטו) ע"כ אמר בהם לשון עשיה, לפי שהוא לשון תיקון שגזר על המים, שיקוו אל תחת השמים אל מקום שפלות, ולשון בריאה נוכל בתחילת נתינת הכח בעצם:

(רטז) וכן פירושו:

(ריז) ובשיטה ראשונה "ויאמר אלהים יקוו המים" וכבר אמר אלהים, וככה הרבה, כמו "וימטר עליהם מן לאכול" (תה' עח כד) וכבר המטיר:

(ריח) עתה יביא ראיות ממקראות שכן דרך הדבור העברי, שיהי' טעם "ויאמר אלהים יקוו המים", וכבר אמר אלהים (ביום השני) ובשלישי הוא רק כמו הקדמה לבריאת יום שלישי המתחיל במורכב הצמחים:

(ריט) וכן פירש"י ז"ל מדרז"ל (חולין כז ב) היא יצירה היא עשיה האמורה למעלה וכו':

(רכ) ובשיטה ראשונה "ע"כ כתוב עם היבשה "וירא אלהים כי טוב" ואין טעמם מיום הששי (צ"ל "מיום השני" ופירושו שאין לומר "וירא אלהים כי טוב" דבק עם בריאת יום שני, ובשיטה השניה הסכים לפירוש הזה) כי במעשה היום כתיב "כי טוב" כמשפט, ופעם שנית על הכלל":

(רכא) שחסר בו, וכמו שפי' למעלה שהרקיע שהוא השמים לא נעשה עד שיבשה הארץ וגם נעשו ביום אחד וגם כתוב בתחלה ארץ ואח"כ שמים:

(רכב) שחתם בו ג"כ ב"כי טוב":

(רכג) שרש "קוה" נגזר מן קו, שהרבה קוים דקים מגודלים יחד, יעשו קו גם, ויתכן בדבר שחלקיו ידבקו והיו לגוף אחד כמים שטפותיהם תדבקנה זו לזו ויעשו מקוה:

(רכד) ונקוו אליה כל הגוים, פי' כל הגוים יבואו אחד אחד לירושלים, ויהיו שם לאגודה אחת לעבוד את ד', ואמר ונקוו, ולא נאספו, נקבצו, נקהלו, כי הם מורים ג"כ לרעה והתגגדות, אבל ונקוו הוא התאחדות והתחברות עם הדבר שנקוו אליו:

(רכה) למקוה המים קרא ימים, ימים בלשון רבים, עם היות שמצאנו ים בלשון יחיד, ובשיטה ראשונה "וטעם אל מקום אחד בפאת מערב, גם בפאת מזרח ובצפון ובדרום (פי' ר"ל בכל הפאות, יקוו המים בכל פאה אל מקום אחד) ע"כ קרא ימים ולא ים אחד":

(רכו) כי בגילוי הגבנונית שנתחדש בארץ נחלקו המים להיות ימים, ואין ים שיקיף את כל הארץ, אעפ"י שים אוקיינוס מקיף מקום רב מן הארץ, ע"כ קרא ימים ולא ים אחד:

(רכז) והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו, מפני שאיננו מעשה מיוחד, כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מלחה אחת היא (רמב"ן):

(רכח) פי' כח הטבעי:

(רכט) ר"ל הטבע שנתן בה השם:

(רל) שאין ענינו תעשיב כמשמעות מלת תדשא, אלא עניני כמו תצמיח כמו שאמר עץ פרי, ובשיט ראשונה "תדשא כמו תצמיח, והנה למדנו ממלת תדשא כי השם הנכבד שם כח בארץ להצמיח, וככה ישרצו המים, תוצא הארץ, ותבואות השמש וגרש ירחים וקשור מעדנות לכימה (איוב לח לא) ופי' הח' ז"ל שם "כימה תקשר הפירות שהם מעדנות":

(רלא) הן גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשזורעין אותו, כי כל האילנות יצמחו מזרעם, אף שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף:

(רלב) וטעם למינו על העשב כמו על העץ, כי באחרונה זכר למינו, וכן פי' הרשב"ם "לפי הפשט נאמר למינו בדשאים, שלמינו הכתוב בעץ עושה פרי מוסב גם על עשב מזריע זרע":

(רלג) עתה ברביעי גזר שיהי' ברקיע גופים מאירים מעוררים את זוהר האור לצאת אל הפועל, ע"י תנועת הרעדה שיולידו בו, וע"י זה יוציאו את קרנותיו להאיר על הארץ, ובשיטה ראשונה "וטעם יהי מאורות שיראו ברקיע להבדיל בין היום ובין הלילה, כי בשקוע השמש וסר צלה מעל פני האדמה, והראות צל הלבנה, ושלשה כוכבים, אז יהי לילה, והנה טעם יהי מאורות שיהיו נראים שיספור אדם בהם", ועיין למטה פ' יח ובביאורי שם:

(רלד) בלשון יחיד, ולא אמר מלת יהיה:

(רלה) כמו שהיה כתוב מלת יהיה:

(רלו) ובהקדים הפעל על הפועל נושא המאמר, לא ישמור בלה"ק לא את המין ולא את המספר

(רלז) כמו יהי אור (למעל' פסוק ג):

(רלח) כמו פה, "יהי מאורות", "ויהי האנשים" (במד' ט, ו) וכן פי' יהי מעשה, ומהו מאורות:

(רלט) כי "יהיה" הוא לשון זכר, והיה ראוי להיות "כי תהיה" אך מלת יהיה גם לנקבה:

(רמ) רנה"ו ישיג על הח' ז"ל בזה וכתב, כי מדרך הסברא דבר, ואין לו ראיה מכל המקרא שישנה אותות על רגעים:

(רמא) והרד"ק פי' לאותות הם השעות ולמועדים הם מועדי השנה ותקופותיה:

(רמב) ויכלול לאותות לקיות המאורות ודלוג הכוכבים, שהם אותות עליונות כמ"ש ומאותות השמים אל תחתו" וקדרות הוא לשון מקרא אלביש שמים קדרות (ישעי' נ, ג) שמש וירח קדרו (יואל, ב, י):

(רמג) בפי' המשניות להרמב"ם (ברכות פ"ט ד"ה "על הזיקים") "זיקים הם נצוצים, והם התבניות הנראין בשמים כדמות כוכבים, יש להם זנבות" ולזה כוון גם הח' ז"ל:

(רמד) שההמון חושבים שהם כוכבים ממש כאור הנראה כוכב רץ, והוא שקראו רז"ל "כוכבא דשביטא" מפני שהמון חושבים שהם כוכבים, ויש מזה המין דבר נראה כשלהבת, ודבר שקראו פתילות, ודבר שנקראו עזים, להתדמות דמיון האור ההוא ללשונות אש צורות כדמות שעיר העזים, וגם העגולה הנראות סביב הירח, וסביב השמש והקשת, וי"ג סבת דמות המראות ולד"ק "הגי' המאורות" וכתב הח' רש"י פין (הכרמל שנה ראשונה נומער 48 שכן היה הנוסחא בכ"י שיש לו ובמקח"מ "סבת הדלוג הנראה" וכ"ה בכ"י יש"ר:

(רמה) ודעתו לפרש והיו אותות למועדים, ויהיה וי"ו ולמועדים ג"כ נוסף, וכן כתב הח' ז"ל בהקדמתו לפי' התורה בדרך הב' וז"ל "והאומר כי וי"ו ולמועדים נוסף, כי לאות עם מועד נאסף, יבקש אדם שהוא אוהבו אולי יאמין בו, ואם מצאנו שנים ושלשה ווי"ם נוספים, מי יודיענו כי זה הוי"ו מהעודפים", והנה פה כתב כי הלמ"ד נוסף ושם לא הזכירו, ושם כתב כי הוי"ו נוסף ופה לא הזכירו, ואחת היא, כי דעתם על הוי"ו והלמד שהם נוספים, ועיין בביאורי שם מה שהעירותי ע"ז:

(רמו) הוא ר' יונה ן' גנאח, הנקרא לפעמים בשם ר' מרינוס, ועיין ערכו בראש הספר:

(רמז) דעת החכם כי הרקיע הוא שמי השמים והוא גדול נחלק לשמונה חלקים:

(רמח) וזה סדרן, לבנה, כוכב, נוגה, חמה, מאדים, צדק, שבתי, וטעם השמות, עיין קרני אור:

(רמט) ויהיה גלגל המזלות לדברי החכם הספרדי (ן' גנאח) גלגל השמיני:

(רנ) ובשיטה ראשונה "ולא אמר נכונה כלל, כי איך יהיה מים על מקיף כל הגופות" ויש מחלוקת בין התוכנים במציאות גלגל התשיעי, מקצת אמרו שאינו, ומקצת אמרו שישנו, והוא דעת כל האיצטגנונים והאחרונים מבעלי התכונה, וכן דעת הח' ז"ל, כי הגלגל התשיעי נקרא גלגל המזלות, לא כדעת החכם הספרדי שגלגל השמיני הוא גלגל המזלות, ועיין בפי' הח' ז"ל (שמות כ יד) ובביאורי שם:

(רנא) כי מלת ברקיע היא סמוכה למלת השמים, כמו "בבית המלך" (ירמי' לח, ז) שפי' רש"י ז"ל בביתו של מלך, וככה זה פירושו הוא ברקיע של השמים, וזה יורה שהשמים אינה הרקיע, רק גבוה מן הרקיע, היפך שמי השמים, כי שמי השמים רמז לשמים שעל השמים, ורקיע השמים רמז לשמים שתחת השמים:

(רנב) ודעת הח' ז"ל כי הרקיע הוא השמים שהוא האויר ויש שמים למעלה ממנו:

(רנג) ופי' שם הח' ז"ל "השמים הוא הרקיע ושמי השמים הם הגלגלים העליונים", (ובתה' קמח, ב) פי' "שמי השמים כדור אש שהוא סמוך אל כדור הלבנה":

(רנד) ושם פי' הח' ז"ל "הטעם שמי השמים וטעם קדם יש לו סוד":

(רנה) כי לא נוכל לפרש שקדם במקום הזה הוא מזרח, רק קדם במקום הזה הוא קדימת סבה ומעלה:

(רנו) בעבור שראה לשון קדמות, ולא ידע לפרש, או ידע לפרש והעלם הסוד:

(רנז) אבל לא קבועים בו:

(רנח) שרק בשביל זה יקראו מאורות ברקיע, בעבור שיתראו לנו רק מתוכו, והוא לבדו הנודע והנראה לנו:

(רנט) וקרא שניהם גדולים כנגד שאר הכוכבים, כי שניהם מאירים לארץ יותר משאר הכובים, אבל משניהם השמש גדול, כמו שאמר "המאור הגדול" וכן הוא למראית העין:

(רס) בש"א (יז, יג) כתיב "וילכו שלשת בני ישי הגדולים, הלכו אחרי שאול למלחמה, ושֵם שלשת בניו אשר הלכו במלחמה, אליאב הבכור, ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה" וקרא לכולם גדולים:

(רסא) ואליאב לבדו היה הבכור, רק נקראו שלשתם גדולים כנגד דוד:

(רסב) כן הוא הלשון בפדר"א פ' וי"ו "ברביעי חיבר שני המאורות הגדולים, ולא זה גדול מזה, ולא זה גדול מזה", ועיין קרני אור:

(רסג) ובתשובה שהשיב הח' ז"ל לרבינו דוד נרבוני גילה קצת הסוד, וז"ל שם "והנני מפרש קצת סוד הדרש שנאמר בזה הענין שטעם הדרש וסודו יבינוהו המשכילים, והריקים והפוחזים יקחוהו על פשוטו", עיי"ש שביאר כל הענין בסודות חכמת המזלות וכן כתב בס' (יסוד מורא שער א) "ודבר הלבנה שהלשינה על החמה מחכמת המזלות":

(רסד) כן הוא הגי' הנכונה, ובשלשה דפוסים שראיתי הגי' "יש לי סוד ממשלת היום ולא בלילה", ואין לו המשך כלל, והעיקר כנוסח הכ"י מרש"ד שהיה חסר בזה ציון אחר המלות "יש לו סוד" והוא סוף הענין, ואח"כ מתחיל ציון אחר "לממשלת היום, ממשלת השמש ביום", והח' ז"ל יפרש את הפסוק "את המאור הגדול לממשלת היום, ממשלת השמש ביום, ממשלת היא האורה והפעולה, ובשיטה ראשונה הטעם לממשלת היום כי התבואה והדשאים תלוים בשמש, וככה הבדיל והנחושת, גם החיים, גם הנולדים, ובלילה הלבנה מושלת ואלה הדברים ידועים לחכמי הנסיון":

(רסה) מלות "כי אין לה אור" צ"ל אחרי מלות "יש לו סוד" (רי"ר):

(רסו) ובמקח"מ "גם הלבנה והכוכבים":

(רסז) הלבנה והכוכבים לא יאירו ביום, כי אור השמש שהוא גדול ימנע אורם:

(רסח) הם התוכנים:

(רסט) ובשיטה ראשונה "וחכמי המדות מורים (גי' המוטוט "מודים") כי השמש היא הבריאה הגדולה רק (המוטוט לא גרס "רק") הלבנה קטנה מכל הכוכבים, שהם צבא השמים והמשרתים, חוץ מכוכב חמה, ונוגה, א"כ איך יקרא הכתוב הירח מאור הגדול, והתשובה כי הכתוב לא דבר רק כנגד האור ההוה בארץ, ע"כ לא הזכיר שם ירח, רק מאור, והיה אורה גדול בעבור היותה קרובה אל הארץ":

(רע) לא אמר גדולים בגופם, רק גדולים באורם, כי אין זה בכמות גשמותם, כ"א בענין האור השמש והירח הם היותר מאירים משאר הכוכבים כולם:

(רעא) והלבנה גדולה באורה משאר הכוכבים חוץ מהשמש מפני שהיא קרובה לארץ:

(רעב) ולא ירח, לבאר כי לא נקראו גדולים רק על אורם ההוה על הארץ, ומאור לשון זכר, אף שהמקובץ ממנו מאורות, הכתוב יכנה גם השמש מאור, "המאור הגדול":

(רעג) ובשיטה ראשונה "ויתן אותם וגו' ביום הראשון היה בכח, וביום הרביעי במעשה":

(רעד) בעבור שכתב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" ואח"כ ויתן אותן אלהים ברקיע השמים" שנראה כאלו עשאום מקום אחר חוץ מן השמים, ואח"כ נתנם בשמים, גם שלא יוקשה לפי פירושו שפי' למעלה (פ' יד) שדמות ראיתם לבד ברקיע לא הם עצמם, למה אמר ויתן אותם ברקיע:

(רעה) וידוע שהענן אינו דבר עומד שיותן בו הקשת וגם הקשת אינה נתינה ממש כ"א נראית בו בלבד וכן "ראה נתתיך אלהים לפרעה" (שמות ז, א) "ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (למטה מא מג) שכולם לשון מנות שררות, כי היו במקומם, וכן פי' הכתוב, שאחר שעשה המאורות נתן אותם נפועלים ברקיע השמים:

(רעו) בג' (שבת לה, ב) "אמר ר' יהודה אמר שמואל, אם נראה כוכב אחד וודאי יום, שנים היא בין השמשות שלשה וודאי לילה", ועיין (למעלה פסוק יד, יהל אור הערה רלג):

(רעז) לא חש פה לדקדק, כי ידוע בחכמת הכוכבים, כי קשת השעה ט"ו מעלות, והנה קשת שעה ושליש הם עשרים מעלות, ובס' כלי הנחושת שלו אמר, כי קשת זמן סור האור הנראה בעבים י"ח מעלות שהם שעה וחומש שעה והם הנכון (אה"י) והרדי"א כתב, לפי שיום ולילה התורה לא יוגבלו כמו שהגבילום חכמי הכוכבים, כי הנה היום אצלם הוא מעת הראות השמש על הארץ עד הסתרו, ויתר הזמן הוא אצלם לילה, ואינו כן אצל התורה, כי היום אצלם כל הזמן אשר היה אור בארץ, בסבת אור השמש, אף שלא יהיה על האופק, ולא יוודע זה ר"ל מהו לילה, אלא מצד הכוכבים, שכאשר יראו כבר סר אור השמש מעל הארץ, מצד מוחש, והוא תחלת הלילה, ולזה אמרו שיום התורה לכל דיניה הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולזה כתב הח' ז"ל, שעה ושליש שעה קודם זריחת השמש יהיה הבקר אור, וכן אחרי בואו שעה ושליש שעה לא יהיה לילה, ומפני זה תולה הכתוב הבדל היום ברקיע המתנועע בסבוב מהראות השמש והירח והכוכבי':

(רעח) ויהיה פי' הפסוק להבדיל בין האור ובין החושך שעל שניהם הוא אומר, שכל אחד ואחד מבדיל בין האור ובין החושך, ולפירוש זה יבדיל השמש בין חשך הלילה לאור היום, והלבנה בצאתה בחצי הלילה או אחרי כן תבדיל גם היא בין החשך ובין האור, וכתב רנה"ו לא יתכן זה, כי גם עת נגה הלבנה יקרא בלה"ק חושך, ובכל המקרא תמצא כנגד אור חושך, ונגד סור אור הלבנה אפלה, כמו "הלא חשך יום ד' ולא אור, ואפל ולא נגה לו" (עמוס ה, כ) והנגה הוא הלבנה, וכאמרו "ולנגה הירח לא יאיר לך" (ישעי' ס יט) וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י), ולא תמצא זו אצל השמש, וכן "קוינו לאור והנה חשך, לנגהות באפלות נהלך" (ישעי' נט ט) למדנו שנקרא חשך גם בעת הנגה, אבל לדעתי ולהבדיל בין האור הוא כמו שאמר בצוואה להבדיל בין היום ובין הלילה, וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

(רעט) אחר שתקן השם ארץ ושמים, תחלה הקטן שהוא הארץ, שהיתה יבישה ונתכסה בדשאים ובעשבים, ואח"כ השמים לתת בהם המאורות, ברא השם הבע"ח למיניהם מן הקטן אל הגדול תחלה אותן שינועו במים ובאויר, ואח"כ אותן שילכו על הארץ, ובאחרונה האדם הנכבד מכלם, וע"י כן נתקן התהו כי לשבת יצרה (רנ"ו):

(רפ) והוא כמו יַשְרִיצו, ובשיטה ראשונה "ישרצו המים יולידו ויפרו, והטעם שהמים יכינו הגוף לדירת הנפש":

(רפא) הוא ג"כ פועל יוצא ושד"ל כתב, כי שרץ בכל מקום הוא פועל עומד, ועקר הנחתו על תנועת ומרוצת בע"ח שאינם גבוהים הרבה מן הארץ, עם שאין להם רגלים ואין טעם ישרצו המים שהמים יוציאו ויולידו אותם, אלא שהמים יהיו נראים כמתנועעים בהם, וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח) שרץ ארצם צפרדעים (תה' קה, ל) היאור והארץ נראים כמתנועעי' מפני תנועת צפרדעי':

(רפב) כי מלת ישרצו כנגד החיות שבמים, ויהיה פירושו יולידו המים, וכנגד העופות יהיה פירושו יגביהו המים, כלו' המים מגביהים את העוף למעלה ולא ישקע במים, רק ישוט וישחה, וכן הוא (פדר"א פה) "בחמישי השריץ מן המים כל עוף כנף", וא"כ לדעתו פי' "ועוף יעופף על הארץ" נמשך, כאלו אמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף שיעופף, ותפול מלת שרץ גם על עוף כנף, והכתוב שאמר "ויצר ד' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" (למטה ב יט) כאלו אמר, ויצר ד' אלהים את כל חית השדה מן האדמה, ואת כל עוף השמים, ורבים כמוהו, ואחר שהיו המים לבד, והיבשה לבד, והיה לכל אחד מכונו, גזר האל עליהם להוציא תולדות, ואמר תחלה למים, לפי שהם עליונים על הארץ, וכן היה סדר טבעם מתחלה, ואמר למים ישרצו, ולארץ תוציא, לפי שמיני המים ואישיהם רבו מאוד ממיני הארץ ואישיה:

(רפג) שפירושו האויר, ועל פני רקיע השמים, פי' לצד רקיע השמים, ובשיטה ראשונה "והעוף יעופף על פני רקיע השמים כי פני הוא צד המעלה", והעוף יגביה עוף לעוף אל מול הרקיע לנכחו, לא בו, וזהו על פני:

(רפד) ולדעתו שמלת "על" פי' "עם" וביאורו סמוך, והוא שטח קערורית השמים נראים לאדם, ולכך נקרא פני השמים:

(רפה) האויר עם כל מה שלמעלה מן הארץ נקרא רקיע השמים, או שמים, ונקרא פנים הצד שכנגד הרואה, והנה החלק התחתון מן השמים הוא הנראה לנו, והוא יקרא פני רקיע השמים, ועל אותו חלק מן השמים העוף מעופף, והנה הוא מעופף כל פני רקיע השמים, וכן משפט הלשון על כל גוף המסתיר את גוף אחר מעין הרואה בדרך תנועתו, לומר שהוא עובר עליו, או על פניו, וכמוהו "ותעבור המנחה על פניו" (למטה לב כב), והמוטוט יפרש בתמיהה "כי לא יתכן להיות רקיע אלינו ואחריו למעלה", וא"כ ביאורו "א"כ פני השמים למטה הם? ונהפוך הוא שאיננו כן:

(רפו) שרשו "עוף" ולמ"ד הפ' כפול:

(רפז) ונקרא בנין מרובע, ושרשו "כון" ולמ"ד הפ' כפול:

(רפח) בעבור גודל הבריות האלה שיש מהם אורך פרסאות רבות, לא הספיק הכח המוליד המסודר במים להוציא התנינים הראשונים בלי זרע עד שברא אז כח מספיק לזה, ובעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים (רמב"ן):

(רפט) מן תרמסנה רגל" (ישעי' כו ו) וחביריו, וענינו התנועה והדריכה על הארץ הפך התעופפת:

(רצ) גזר עליהם תוספות טובה שזהו ענין הברכה בכל מקום:

(רצא) בא הצווי במקום עתיד:

(רצב) ובא הצווי במקום תי"ו אית"ן, והוא כמו תפרו ותרבו, פרו לשון פרי, כלומר עשו פירות, ורבו שהאחד מוליד הרבה, והענין אני נותן בכם כח שתפרו, והברכה שירבו לרוב, וכן הם רבים מחיות היבשה, ודרך הלשון שוה בכולם לומר בלשון צווי לצחות הלשון המורה כי הוא ב"ה אדון ומצוה כחפצו על העליונים והתחתונים וכאשר יחפוץ כן יהיה:

(רצג) יש בידו לבוא אל אשתו, אבל אין בידו להוליד כמאמרם ז"ל (מו"ק כח א) חיי ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא ועיין (למטה מב טז ובביאורי שם) ועיין בהמעמר מה שביאר בזה:

(רצד) כלל ואח"כ פרט, בהמה ורמש וחיתו ארץ, ובשיטה ראשונה "נפש חיה שם כולל לכל מרגיש על הארץ, במה שהיא עם היישוב":

(רצה) היסודות שמהם הורכב גוף בעלי חיים רובם נמצאים באדמה, גם חומר הברואים האלה יש בהן טבע העפר, ובאותו כח עליון שנבראת בה הארץ, נבראו גם המה, וזהו "כי עפר אתה" וגו':

(רצו) מלת תוצא תכלול גם בריאת האדם, ועיין קרני אור:

(רצז) והם המינים, האוכלים עשב בין ישובי בין מדברי, והם הבקר הצאן, הסוס, החמור והגמל, ונקראת גם "בעירה" כמו "ושילח את בעירה" (שמות כב ד), והוא שם תואר לבהמה, לפי שנבערה מדעת:

(רצח) ובשיטה ראשונה "ורמש הוא רומש על הארץ", וכן פי' רש"י ז"ל, הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, ונראה כאלו נגררים, שאין הלוכם ניכר, והנה אף שפעל הרמישה יאמר גם על החיה ועל הבהמה כדכתיב "ובכל החיה הרומשת על הארץ" (למטה פ כח) וכן "ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה בכל השרץ השורץ על הארץ (למטה ז כא) אעפי"כ בכל מקום שנזכר רמש סתם, הכוונה ביחוד על השרצים הנגררים, ורמש נבדל מן שרץ כי אינו כולל העוף והדגים ועיין קרני אור הערה קטו):

(רצט) אוכלי הבשר יקראו חיות וכולם יטרופו, ובשיטה ראשונה "וחיתו ארץ איננו בישוב וטעם הישוב ברשות האדם":

(ש) שהוי"ו בהם נוסף, וכן פה כמו "וחית":

(שא) בשיטה ראשונה אמר הח' ז"ל, כי זה המפרש היה ישועה הנזכר עם הצדוקים בהקדמתו לפי' התורה בדרך הב':

(שב) נפעל בינוני:

(שג) פי' הנו"ן לנפעל כדרך "ואשר היה נעשה וגו', וכן הוא בהפי' המיוחס להח' ז"ל שם "ואשר נעשה עבר מבנין נפעל ולפי"ז יהיה הפי' מהפסוק "נעשה אדם בצלמנו" עשוי אדם בצלמנו:

(שד) הם דברי משה לאנשי דורו שאדם הראשון היה עשוי בצלמנו כדמותינו:

(שה) פי' בצלם האדם:

(שו) הכל לפי פירוש הי"א והם הצדוקים:

(שז) וכאלו נכתב מלת בצלם לבסוף:

(שח) ובכ"י יש"ר הגי' "וזה פירוש חסרי לב":

(שט) פי' יהי, עשוי אדם (עס זאל זיין דער בעשאפענער מענץ):

(שי) שיפרשו שהוי"ו שב אל האדם:

(שיא) הח' ז"ל יתמה אם יתכן זאת?

(שיב) ובשיטה ראשונה "ויאמר הגאון כי אמר הכתוב בצלמנו בעבור כבוד האדם, כי כל הצלמים הוא עשם, ואמר כדמותינו בממשלה"

(שיג) פי' אעפ"י שברא גם שארי הנבראים בצלם הראוי להם, אך את ראדם ברא בצלם שראה אלהים בחכמה שהיה ראוי לו:

(שיד) אמר "בצלם אלהים ברא אותו":

(שטו) שהיל"ל "ומארצם יצאו", רק בעבור כבוד ד' כי לא הארץ אמר ומארצו, וכן יאמר הגאון (האמונות והדעות מאמר ב פט) וז"ל "ויברא את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו" אבאר שזה על דרך ההגדלה והחשיבות, והוא כאשר כל הארצות שלו, והגדיל אחד מהם באמרו זאת ארצי, וכל ההרים שלו והגדיל אחד מהם באומרו זה הרי, וכן כל הצורות שלו והגדיל אחד מהם באמרו זאת צורתי, על דרך היחוד והסגולה, לא על דרך ההגשמה", פי' כי צורות בע"ח כולם הם שלו, ובמה שאמר בצלם וצורת האדם, שזה צלמו, הוא רק דרך יחוד וסגולה והגדלה וחשיבות, מפני שהאדם נכבד מכל הברואים:

(שטז) כי הוא דרך הלשון במלכים ונכבדי ארץ שידבר היחיד מהם בלשון רבים, והוא דרך מעלה וכבוד:

(שיז) כ"ז יפרש עפ"י דעת הגאון, וכן הוא דעת רש"י ז"ל שם, שפי' "ונתנה לך לשון רבים, כמו "נרדה ונבלה" (למטה יא ז) ונשרפה (שם שם ג):

(שיח) והח' ז"ל פי' שם, "ופשרא נא' קדם מלכא" "ופתרונו אוכל אני והחכמה לפתור אותו ע"כ הוא לשון רבים":

(שיט) ולא אמר אכה בו, או נוכל נכה, אלא בלשון יחיד התחיל, וסיים בלשון רבים כי כל רשות עצמו דובר נכה בו, וכן כתב הגאון רבינו סעדיה (האמונות והדעות מאמר בפ"ו) וראיתי אחרים נתלים בנעשה אדם בצלמנו ואומרים שזה הדבור רומז לרבים, ואלה יותר סכלים מהאנשים ההם, כי לא ידעו כי לשון העברים מתרת לגדול לאמר נפעל ונעשה, והוא אחד כאשר אמר בלק אולי אוכל נכה בו (במד' כב ו) ואמר דניאל דנא חלמא ופשרא נאמר קדם מלכא (דניאל ב לו) ואמר מנוח נעצרה נא אותך (שופ' יג טו):

(שכ) ויסתור פירושו:

(שכא) פעל עבר לנקבה נסתרת:

(שכב) ושם הוא ג"כ פעל עבר:

(שכג) הוא נותן טעם, איך נוכל לומר, ונתנה לך הוא פעל עבר, וזה לא שייך אצל לבן, כי דעתו של לבן היה ליתן ליעקב את רחל אחר שיעבור שבוע אחת, לכן פי' והוי"ו השיבו לעתיד, כי נִתְנָה הוא לשון עבר, וכשיאמר וְנִתְנָה עם הוי"ו השיבו לעתיד, וכן פי' הרשב"ם "ותנתן לך":

(שכד) וכן פי' רש"י ז"ל נכה בו, אני ועעי נכה בהם, ואם כפי' הגאון היל"ל, אולי נוכל נכה בו:

(שכה) כאלו אמר נְכות בו, וכן פי' שם הח' ז"ל נַכֶה בו שם הפועל, ואין טענה בעבור היותו בה"א, כי הנה כמוהו "לכלא הפשע (דניאל ט כד) אל"ף תחת ה"א ופי' כאלו אמר לְכַלות:

(שכו) הראוי וְנַקות, וכן נַכֶה בו, הראוי נכות:

(שכז) וכש"כ מה שמצאנו לא נֻכו, ר"ל בנין פִעַל כי לא יבוא בנין זה כ"א מהכבד והמוטוט לא יגרוס מלת "כי" ויפרש ואף שמצאנו "לא נכו" כלומר שהוא מבנין הכבד, מלת נכה הוא שם הפועל מבנין הקל:

(שכח) אבל לא מהקל:

(שכט) עיין ערכו בראש הספר:

(של) שאמר שימצא בנין דגוש שלא נמצא שם פועלו, והוא בנוי על הקל:

(שלא) כן דרך לשון ארמית, ונמצא הרבה בתלמוד ירושלמי ובמדרשים, ואיננה מליצה דרך כבוד כלשון המלכים:

(שלב) פי', כי דניאל בטח לא היה מדבר בלשון כבוד לעצמו בדברו עם המלך הגדול, אך כן דרך לשון ארמית:

(שלג) ר"ל שהוא תכלית המכוון בעולם השפל והשם צוה ונבראו:

(שלד) נפשות הם הגופות:

(שלה) שהם שכלים נפרדים:

(שלו) נעשה בארץ נוצר אחד שיהיה בו חלק עליוני ממנו, ר"ל שיהיה בו שכל נפרדי, וכן פי' הרשב"ם "ויאמר למלאכיו נעשה אדם, כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא (מ"א כב) ובישעי' (ישעי' ו ח) "את מי אשלח ומי ילך לנו" ואם כי לא נזכר במע"ב מיצירת המלאכים, כתב הח' ז"ל בשיטה ראשונה "ועתה כלל אתן לך כי משה אדונינו לא נתן התורה לחכמי לב לבדם כ"א לכל, ולא לאנשי דורו לבדם כ"א לכל דור ודור, והוא לא דבר במע"ב כ"א על העולם השפל שנברא בעבור האדם, ע"כ לא הזכיר המלאכים הקדושים", וכן כתב הרשב"ם "ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים, ולא גיהנם, ולא מעשה מרכבה, אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים ביו"ד הדברים, כי לכך נאמר מעשה כל ששת ימים", ובשיטה ראשונה "נעשה אדם הנכון בעיני, כי השם שם כח בארץ להדשיא, ובמים לשרוץ, וכן בארץ, אלה הנולדים מהם יאבדו, וכללם עומד, כאשר הוא כתוב בתחלת ס' קהלת, ואפס עומד בארץ, רק אדם לבדו שנברא בצלם אלהים, שהם המלאכים העומדים, ואם האדם כדמותם ע"כ יעמדו, ע"כ אמר השם למלאכי אנחנו נברא האדם, והנה נעשה הוא והמלאכים, וידענו כי אין השם הנכבד צלם, והנה עתה טעם בצלמינו והמלאכים שהם רבים, כאשר כתוב בס' דניאל ז יו"ד) "אלף אלפין ישמשונה, ורבו רבבן קדמוהי יקומון", והנה טעם בצלמנו כמו דפוס וכן כתוב ויולד בדמותו כצלמו" (למטה ה ג) והנה הבי"ת כמו כלי לעשות":

(שלז) וכן רז"ל השתמשו בזה המאמר לרוב עיין (ברכות לא ב, קדושין יז ב, כריתות יא א) ועוד במקומות הרבה:

(שלח) כי התורה נתנה ע"י משה רבינו ע"ה:

(שלט) כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות, אין בנו כח להשיג הענינים השכלים, רק בציורי הענינים המורגשים, אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כוונת התורה, לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע, כדי שיתישב על לבו בתחלה מדרך גשמותו, מתוך המלות הגשמיות, ואח"כ יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כ"א על צד ההקרבה והמליצה (רב"ח):

(שמ) פי הארץ נמצא (אבות פ"ה מ"ו) ובתורה "ותפתח הארץ את פיה" (במד' טז לא):

(שמא) והתורה דברה כלשון בני האדם להבין השומעים:

(שמב) (ובכמדבר טז ל) בפ' ופצתה האדמה את פיה, קראה הח' ז"ל "תיכונה" וז"ל שם, "וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונ' "תיכונה" תדבר על הגבוהים ממנה, כדרך ארמונה שהוא הגוף, וכן על השפלים ממנה והטעם להבין השומעים":

(שמג) וכן כתב בס' העבור "והנה כל דבר שנעשה ע"י אמצעיים לא יעמוד, ואם צלם המלאכים עומד, יעמוד האדם שהוא בצלמם ובצורתם":

(שמד) כמו שחלקי העולם כלם מתאחדים בצורה העליונה ית' שהיא השומרת והקושרת אותם, ככה האדם הנפש השכלית, היא השומרת והקושרת אחריו וכוחותיו כולם, עד שמזה הצד נקרא האדם עולם קטן והעולם אדם גדול כדברי הקדמונים, וכמו שכתב הרב המורה, וכן בשיטה ראשונה "בצלם אלהים האדם עולם קטן, או העולם אדם גדול כמאמר יחזקאל (יחזקאל א כו) "כמראה אדם עליו מלמעלה":

(שמה) העולם העליון תחלה מה שברא השם:

(שמו) האדם שנקרא עולם קטן בו כלה, כי אחר שנברא האדם מיד כתיב, "ויכולו השמים":

(שמז) יחזקאל:

(שמח) שראה כבוד השם הנקרא בלשון רז"ל השכינה:

(שמט) כהנהגת הנפש על הגוף:

(שנ) כן הודיענו ית' ע"י נביאיו שהוא אחד, כמו שאמר "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד", (דבר' ו, ד) "ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי" (שם לב לט) "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (שם לב יב):

(שנא) היא הנמצא הראשון היוצר הכל:

(שנב) הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים:

(שנג) כי כבוד אלהים הסתר דבר:

(שנד) ובשיטה ראשונה "זכר ונקבה שני פרצופין כאשר יפרש עוד וככה אמרו קדמונינו ז"ל":

(שנה) שניהם יחד הם אחד:

(שנו) ונוכל לפרש "והנו אחד" על הרכבת הנפש עם הגוף יחד נקרא "אדם" וברא השם את האדם מהעליונים והתחתונים, וקראו אדם והוא דבר אחד, "וגם הוא שנים" פי' חלק העליון שהוא הנשמה, וחלק השפל שהוא הגוף, רוחו מן השמים, וגופו נוצר מהאדמה:

(שנז) וכן ת"א "בְצֵלַם אֱלָהִין" אף כי בכ"מ תרגם "אלהים" בשם הוי"ה שינה בזה לבלי ליחס לד' שום דבר מהצלם כי מה דמות תערכו לו. ותרגם "בְצֵלַם אֱלָהִין" בנו"ן שפי' מלאך להבדיל מכל אלהים בתורה הסמוך לשם הוי"ה שמתורגם בכ"מ אלהים (נל"ג):

(שנח) הנשמה העליונה זכר, והרוח החיוני היא הנקבה, או פי', להיות נדמה להמלאכים, ואם אינו מתקיים באיש, יכל להתקיים במין, להוליד כדמותו ע"י פו"ר, ובזה הוא ג"כ נצחי, ובעבור שאמר שנברא בצלם המלאכים, יש לשאול כי המלאכים הם מין אחד, ואיך עשה את האדם שני מינים אחד זכר ואחד נקבה ותשובתו כי בעבור שהמלאכים עומדים בעצמם ולא כן האדם כי סופו למות, ע"כ הוא נברא זו"נ, כדי שיקיים המין ויעמדו אחריו:

(שנט) הפריה היא ההולדה, והרביה היא ההגדלה:

(שס) ובשיטה ראשונה "פרו ורבו ברכה שהאחד יוליד רבים":

(שסא) דעת הח' ז"ל שהיתה ברכת האדם בפרו ורבו כברכת הדגים והעופות, שהוא נתינת הכח להולדה בדומה (רדי"א):

(שסב) כן דעת חז"ל שהיא אחת מתרי"ג מצות, ולהכי אמרינן שהה ולא ילדה מצוה לגרשה, וכן כתב הרלב"ג "תחויב שיהיה זה המאמר מצוה לא נתינת טבע על ההולדה

(שסג) כך קבלו אבותינו ממשה רבינו ע"ה על פה:

(שסד) "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" ואיננה הברכה שזכר תחלה, רק אמר שברך אותם, ולא פי' במה ברכם, ורז"ל רמזו בדבריהם שאמרו ברכם ברכת חתנים, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, והמאמר "ויאמר להם אלהים פרו ורבו", היא מצוה בפני עצמה, ולכן באה עליו אמירה ושם

(שסה) בעבור קטני אמנה אם יאמרו שאין זאת המצוה מן התורה, ישיבו להם כי מכאן ראיה, אבל כל מי שיש בו דעת, יבין בעצמו כי ראוי לקיים המין אפילו לא היה כתוב בתורה, ויאמין לקבלתם בלי צורך ראיה, והנם סיום הפ' כ"ח "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ", וכתב הח' ז"ל בשיטה ראשונה, ויתכן שלא הזכיר ובכל חית הארץ (פי' כי הכתוב אמר ובכל חיה הרומשת על הארץ, ולא אמר ובכל חית הארץ) בעבור שאין ממשלה על רובם, כ"א על הרמשים הקטנים, ולא על החיה שנקראת בהמות, הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך" (איוב מ טו):

(שסו) דעת הח' ז"ל כי עדיין לא התיר את הבשר "עד אחר המבול, ועיין רש"י ורמב"ן ז"ל:

(שסז) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" "ובשיטה ראשונה "ואם שאל שואל אחר שהזכיר בכל יום ויום עם כל מעשה בראשית כי טוב, מה צריך להזכירו עוד עם הכלל, והתשובה שיתכן היות כל פרט טוב, וכלל התחברם רע, ע"כ הָצריך לומר את כל אשר עשה, ועוד כי הוסיף מלת מאוד על הכלל ולא על הפרט", וכן כתב רע"ס תכלית המציאות בכללו טוב מאוד יותר מן התכליתיות הפרטיות המכוונות אליו, והנה כל המפרשים בפי' הפסוק הזה האריכו למאוד, ובב"ר נמצא הרבה מאמרים על הפ' הזה ג"כ, ועיין מ"מ לר"מ חפץ ז"ל, ובנתה"ש מה שביארו בזה:

(שסח) בא התואר בה"א הידיעה, והמתואר בלעדו שלא כמשפט:

(שסט) בעבור הה"א במלת הששי, כי היה ראוי שיאמר היום הששי, או יום ששי אז לא היה סמוך:

(שע) בעבור הה"א מפרשים שפירושו יומו של הגלגל הששי, או של הכוכב הששי, ובשיטה ראשונה "והנה יש לשאול למה אמר הכתוב יום הששי, בה"א ור' אדונים בן תמים (עיין ערכו בראש הספר) אומר כי ביום הראשון היה אור וחושך כדמות "הלבנה", וההבדלה ביום השני, כי כן דרך כוכב "חמה", והדשאים בשלישי כי "נגה" לאות על כל מאכל "והחמה" ברביעי, כי המשרתים תלוים בה, וככה בכל מרוצתם, גם הראות כוכבי המזלות כפי מהלך השמש לעולם, ובחמישי כנגד "מאדים" ובששי כנגד "צדק", והוא מודה לחכם האומר כי יום הוא אלף שנים ע"כ שיתא אלפי הוי עלמא":

(שעא) פי' שיהי' הימים כסדר שבעה כוכבי לכת:

(שעב) פי' הם אומרים שמושלים שבעת המשרתים בשבעת הימים, והסימן ראשי ימים ח'ל'ם' כ'צ'נ'ש', ביום הראשון "חמה" ובשני "לבנה" ובשלישי "מאדים", וברביעי "כוכב" ובחמישי "צדק" ובששי "נוגה", ובשבת "שבתי", ואם נאמר שיום סמוך לגלגל הששי, הלא גלגל הששי "צדק" ובעל יום הששי הוא "נוגה", כי השבעה כוכבי לכת, אינם משמשים בלילות ובימים כסדר גלגליהם:

(שעג) ומצינו סמיכות חסר "של" כמו "ספר זכרון" (מלאכי ג טז) שבו נכתב הזכרון ויש סמיכות שמורה על הדבר בעצמו, כמו גדול העצה (ירמי' לב יט) וכן איש מרמה (תה' מג, יא,) וכן כאן יום שהוא ששי,

(שעד) יום שהוא שביעי:

(שעה) שפי' איש שהוא ישראלי, ועיין מה שכתב הח' ז"ל בס' מאזנים, בשער הנודעים:

(שעו) וכמו שבע השבלים הטבת (למטה מא כו) ולא הזכירם מקודם בפ', והיה צ"ל כמו בפתרון הפרות (שם) "שבע פרות הטבת":

(שעז) אף שמשם אין ראיה כל כך לפי שהוא סמוך(רש"ד):