(א) ובכ"י הגי' "למועד אשר דבר אתו אלהים המלאך", ואותו שב על המועד, וכן ת"א ויוב"ע, וכן פי' רש"י ז"ל:

(ב) פי' המלאך שב אליו לעת הלידה:

(ג) ר"ל "שוב אשוב אליך" ואין ספק ששב אליו אעפ"י שלא נזכר:

(ד) כדרך שהוסיף השם הה"א על שם אברם להקרא אברהם:

(ה) כדרך שכתוב ביעקב "לא יקרא עוד שמך יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך":

(ו) פי' המלאך אמר לו וקראת שמו יצחק:

(ז) שהיה משתעשע כדרך כל נער:

(ח) ונתקנאת בן שרה בשביל שהיה גדול מבנה:

(ט) כמו על דבר ושרשו "אוד" והוא לשון רבות, אבל לא נמצא ממנו הנפרד, ועיין קרני אור:

(י) פי' נאד מלא מים ובנפרד נקוד חֵמֶת, ובסמיכות ישתנה הסגל לפתח:

(יא) פי' ולא כלי חרס שלא ישבר בדרך:

(יב) ופי' שם הח' ז"ל" כמו חמת מים, וכן פי' הרד"ק שם כמו "ויכלו המים מן החמת", ופי' כי אתה מספח מלכים להשקותם מחמתך, מכלי שלך:

(יג) צ"ל "לבני הפילגשים":

(יד) כי הילד לא שם על שכמה, כי גדול היה יותר מחמש עשרה שנה:

(טו) אלא אמר לה קחי אתך את בנך, וישלחה, ששלח אותה מביתו, או לוה אותה עד חוץ לעיר:

(טז) פי' ברצון שרה:

(יז) ובמקJ"מ הגי' "מה שיספיקו עד באר שבע":

(יח) שרשו "תעה" וספר הכתוב שתעתה הגר במדבר, ומפני שתעתה כלו המים מן החמת קודם בואם למדבר שהיו הולכים שמה:

(יט) הח' ז"ל יפרש, אחרי שלא היתה נושאת אותו בחיקה, ואיך אמר "ותשלך את הילד", ויפרש כי זאת ההשלכה היתה אחר שלקחתהו:

(כ) השליכה אותו תחת האילנות שהי' שם כדי שלא יכהו חום השמש לשמרו מהצמא כי לא הי' לה מים (רדי"א והרלב"ג):

(כא) ר"ל שאין לו חבר למלת "כמטחוי" כי נמצא רק פ"א במקרא:

(כב) בא לתת שיעור למרחק שהרחיקה עצמה, ואמר שהיה כשיעור מרוצת החץ כאשר יורו אותה בקשת:

(כג) ופי' הרד"ק שם, יורי חצים כמו "וימררהו ורבו" (למטה מט כג) ושרשו "רבב" ורובה קשת שרשו "רבה":

(כד) רבה, ורבב:

(כה) כמו "שרר בביתו" (אסתר א כב) שרשו שרר, "ובאונו שרה" (הושע יב ד) שרשו שרה וענינם אדנות וממשלה, הם ג"כ שני שרשים וענינם אחד:

(כו) פי' גם בענין רבוי מצא ורבה ורבב:

(כז) ושניהם מגזרת "רבה":

(כח) ואין מלת "רובה" סמוך אל "קשת", רק פי' ויהי איש רובה וקשת, כדרך שפי' בפ' "איש צדיק תמים" (למעלה ו ט) שמלת תמים תאר, וכן פי' רש"י ז"ל, ועיין רשב"ם והרמב"ן מה שכתבו ע"ז, ורד"ק בשרשים שרש "קשת":

(כט) אין כאן מקומו כ"א (למעלה טז יג) ושם בארתיו, והרש"נ רוצה לדחוק ולפרש שבכוונה נכתב פה עיי"ש, והבא"י יפרש ג"כ שמקומו פה ופירושו, למה לא אמרה כאן הגם הלום, ותירץ ששם נראה לה המלאך תחלה ולזה תמהה אבל עכשיו לא תמהה כי כבר ראתה את המלאך:

(ל) כשבא פועל שקר בבנין הקל ענינו עשיית איזה מעשה של שקר, ובבנין הכבד יורה על דבור של שקר ופי' כאן אל תלך עמי בדרך שקר להיות כפוי טובה ולעשות עמנו רעה בהיות שאנחנו עשינו עמך רק טוב:

(לא) אין לו ריע בבנין הקל:

(לב) ויאמר מקודם "ולניני" שפי' ולבני, וכן ת"א ויוב"ע "ובברי", נין הוא לשון שררה ושליט, ובעבור שהבן קם תחת אביו לשלוט בנכסיו, לכן נקרא הבן נין (רש"י תה' עב יז, משלי כט כא) ולנכדי הוא בן בני:

(לג) כנוי לנקבות נסתרות כמו לזכרים "הם":

(לד) פי' הה"א נוספת במלת לבדנה, ופי' "והיא לבדה" אין ריע במקרא למלה זאת עם ה"א נוספת אחר הנו"ן כזה:

(לה) שרש "עוד" ושם המקרה ממנו "עדות", ושם התואר לזכר "עֵד" ולנקבה "עֵדָה" ופי' כלומר אלה אינן לבתר אותן כמו הבקר, אבל תקח לך אלה מידי חיים, כי כן היה המנהג לקיים כל דבר היה המקיים לוקח איזה דבר מיד רעהו, ומשיכה כזו עדות על הקיום, וזה הוא שאמר בעבור תהיה לי לעדה, ועדה לשון עדות:

(לו) וי"ג עקרו "שבע", כי כאן כתוב שבע כבשות תקח מידי, ואחריו כתיב (פ' לא) "ע"כ קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם", והנה מלת שבועה מגזרת שבע כבשות:

(לז) ט"ס הוא כי הפ' "או השבע שבועה", הוא (במד' ל, ג) ושם לא אמר כלום, רק צ"ל בפסוק "ויקרא אותה שבעה" (למטה כו לג) ושם פי' למה נקרא שם העיר באר שבע, בעבור שני דברים, ע"ש שבע כבשות וע"ש השבועה והרש"נ ידחוק לפרש שדעת הח' ז"ל על "או השבע שבועה" עיי"ש:

(לח) כן ת"א ויוב"ע וכן פירש"י ז"ל וכן פי' הרשב"ם:

(לט) שהוא אילן, ומצינו גם אצל בנין לשון ויטע, כמו ויטע אהלו אפדנו (דניאל יא מה):