(א) והאשה הכירה ברמיזת הנחש וידעה כי רצה לומר זה:

(ב) שהנחש המדבר היה השטן שנראה לאדם בצורת הנחש:

(ג) אם הוא רוחני:

(ד) לשון הסתה, וכן אמר (למעלה ב טז) "כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת", גם הצווי לא שייך רק אל מי שיש לו בחירה במעשיו:

(ה) ונמשכו אחריו חכמי האומות:

(ו) כי אין להם איברי הדבור:

(ז) שהמלאך היה מדבר לא הנחש, ושכן היה הענין מאתונו של בלעם, שהיא לא דברה מעצמה, אבל מלאך ד' דבר בפיה, ובשיטה ראשונה "אמר הגאון כי הנחש לא דבר, רק מלאך דבר על פיו, ואחרים אמרו כי השטן שהוא שר דבר על פיו, וראית הגאון כי לא יתכן לדבר הנחש בלשון בני אדם, כי עקרו הסכמה, ועוד כי אין אברי הדבור מוכנים בו לדבר":

(ח) עיין ערכו בראש הספר והשיב עליו והא כתיב ויאמר הנחש:

(ט) עיין ערכו בראש הספר:

(י) וכן כתב הח' ז"ל (במד' כב כח) בפ' "ויפתח ד' את פי האתון" רק שם שינה הלשון והשם, וכתב כי ר' שמואל הספרדי חשב להציל הנתפש", ואחשוב שט"ס הוא וצ"ל "ר' שלמה הספרדי" וכמבואר פה, והנה הוא הקשה על רב שמואל ואמר אם היה הנחש מדבר למה נפסק ממנו הדבור, כי לא נגזר עליו שיהיה אלם:

(יא) וע"ז כתב רנה"ו "וצדקו דברי הראב"ע ז"ל שאמר כי הדברים כמשמעם וכו' והשם דעת באדם שם בו, כי באמת שהיה כן קודם החטא, ולא לבד הנחש אבל גם כל החיה והבהמה היו במעלה יותר גדולה ממה שהן עתה, כל אחד לפי ערכו, אלא שאין דעתן שוה לדעת אדם, כי דעתן נפש חיה, ודעת האדם נשמת חיים ועושה שניהם ד':

(יב) ולא זכר הבהמה, לפי שחית השדה יש בהן יותר ערמימיות מן הבהמות הגדולות,

(יג) וכן בשיטה ראשונה "ערום מכל חית השדה ולא מהאדם":

(יד) "ערום" הוא שת"ז לאיש יודע להעלים תחבלותיו שלא יבינם זולתו טרם צאתם לפועל, ונאמר לגנאי כשיהי' התכלית המבוקש בו כדי לגרום הפסד לב"א כמו פה, וכן "להרגו בערמה" (שמות כא יד), ונאמר לשבח כשיהי' תכלית הערמה והסתר ענין כדי שלא יתנזק הוא עצמו מבני אדם כמו "לתת לפתאים ערמה" (משלי, א, ד), והנה יש ערמה גם בהרבה בע"ח, כמו השועל ודומיהם, כמו שנראה מערמתם בענין הצידה, וכמו שסופר בספורי חכמי הטבע, והגם שלא יצדק עליהם שמות חכמה בינה ושכל, שזה מיוחד לאדם לבדו, יצדק עליהם פעל "ערמה" ושם "ערום" והנחש היה ערום יותר מכולם:

(טו) כי מתחלה כתוב "ויהיו שניהם ערומים", ופה כתוב "והנחש היה ערום":

(טז) כמו שפי' למעלה (ב כ"ג קרני אור עד) אשר הוא ענין חכמה הוא בשורק, ואשר הוא ענין ערום הוא בחולם, וכן הרבוי, אשר הוא לשון חכמה המ"ם רפה, כמו "מחשבות ערומים" (איוב ה יב) ואשר הוא לשון ערום המ"ם בדגש כמו "ובגדי ערומים תפשיט" (שם כב ו):

(יז) והוא לשון נוכל על לשון, והוא דרך צחות, והנה הראשון הוא חמור, והשני והשלישי פי' צבור צבורים, ופי' הפ' בלחי החמור עשיתי חמרים צבור וצבורים:

(יח) והוא ג"כ לשון נוכל על לשון, ופי' הפסוק ויהי לו שלשים בנים רוכבים על שלשים עֲיָרִים ושלשים עֲיָרִים להם, כי כל אחד מבניו היה נכבד רוכב על עיר אתון, והעיר הוא חמור הנער, כמו "אסרי לגפן עירה (למטה מט יא) ועל עיר בן אתונות (זכרי' ט ט), ושלשים עירים להם, ולהם שלשים ערים, וכתב הרד"ק ונראית בו עי"ן הפעל לזווגו עם עירים שזכר שהוא ענין אחד והוא דרך צחות:

(יט) שב להסתיר דעת הגאון ז"ל:

(כ) על פיו של נחש:

(כא) א"כ למה נתקלל הנחש, כי מה ענין לנחש הנה ולמה אמר והנחש היה ערום, אחר שהוא לא דבר:

(כב) ולא יתכן שישיא המלאך את האשה לעבור על מצות האל, ואם נאמר כי לנסות את האשה בא המלאך אם תעבור את פי' ד' מה חטא הנחש בזה:

(כג) למעלה בפ' לעבדה ולשמרה (ב טו) פי' הח' ז"ל "ולשמרה נשמע מכל החיות שלא יכנסו שם, והנה הנחש היה מחוץ לגן והאשה בתוך הגן ואיך מצא הנחש אותה, או אנה היא:

(כד) כי מאחר שהיה ערום מכל חית השדה, בא ג"כ בערמה לתוך הגן:

(כה) מלת "אף" יורה על רבוי תמיד, וכן רוא בל"ב מדות מדה א' ולעולם תוסיף על אשר אמר:

(כו) גם מלת "כי" לא יורה על תחלת הדברים, כמו שאמרו המרגלים אל יהושע (יהושע ב כד) "כי נתן ד' בידינו את כל הארץ" ושם (כב כז) "כי עד הוא בינינו וביניכם" ורבים כמוהם:

(כז) נראה כי קדמו דברים אחרים בין חוה ובין הנחש:

(כח) והכתוב הניח ראשי הדברים ולקח סופם:

(כט) וישמש מלת "אף" לשני הוראות, ויהיה פי' גם כש"כ, כמו "אף שכני בתי חומר" (איוב ד יט):

(ל) כמו שאמר "לא תאכלו מכל עץ הגן":

(לא) השם הוי"ה, ובשיטה ראשונה "ואמר הנחש "אלהים" כי איננו יודע השם הנכבד", ואו"ת גם השם "אלהים", פה כמו בפ' ראשון, דִעֲבַד ד' אלהים" עיין בס' חליפות שמלות מה שהביא בשם הג' רצ"ח בס' אגרת בקורת מה שהעיר ע"ז:

(לב) כי הוא חומר ואין לו חלק בבינה:

(לג) כי המלאך לא אמר לה כן, ובשיטה ראשונה "והאשה הוסיפה ולא תגעו בו, כאשר הוסיפה אשת מנוח "עד יום מותו", והנה נגע הנחש בעץ ולא מת ע"כ השיא האשה:

(לד) וכן דעת אונקלס שפי' כרברבין", ובתיוב"ע מפורש יותר "כמלאכין רברבין", ועיין מורה ח"א פ"ב ועקידה ברא' שער העשירי, עיין הכוה"ק שמפרש דעת אונקלס, ובשיטה ראשונה "והייתם כאלהים הם המלאכים":

(לה) זו ראיית הלב האמינה לדברי הנחש וראתה בלבה, כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים כמו שאמר (למעלה ב ט) "ויצמח וגו" כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, כי אין תאוה כ"א לנפש ולא לאיברי הגוף, ויהיה פירושו תאוה היא לנפש לראיית העינים:

(לו) וכן פי' הרמב"ן ז"ל, ונחמד העץ להשכיל, כי בו ישכיל לחמוד, פי' למ"ד להשכיל פי' בעבור הוא פועל יוצא, ופי' שהעץ משכיל לאוכלו והיא חשבה שתשכיל על ידו:

(לז) גם זה פי' הח' ז"ל בשיטה ראשונה, שר"ל כאלו היו עורים קודם אכילת הפרי:

(לח) כי היא הליכה לו מפרי העץ, והכתוב אומר, ותקח מפריו ותאכל, ואח"כ נתנה לאישה שהיה באחד מקומות הגן, הנה האשה אכלה פעמים, והאדם פעם אחת:

(לט) הודיעה לו דברי הנחש וסודו, ואכלו ממנו יחד:

(מ) כן הוא בדרז"ל (ברכות מ, סנה"ד עב, ב, ב"ר פט"ו, תנחומא וירא אות לב, תנחומא הקדום וירא יד ו פס"ר פי"ב):

(מא) ובאותו עץ שקלקלו רצו לתקן עצמם לכסות ערותן:

(מב) כן הוא בג' (ברכות מ, א, סנהד' ע, ב) ר' יהודה אומר חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן:

(מג) ונבראו לשעתם:

(מד) הוא מעורר ומרבה בתאוות המשגל, ועיין ברדי"א מה שהשיג ע"ז:

(מה) כי דבר המשגל הוא דבר מגונה ומכוער, לולי שיש בו צורך להשאיר הזרע, ומפני זה התבוששו זה מזה, גם מהאל שהתחבאו ממנו:

(מו) ענינו חבור ודבוק, ופי' ויחברו, והם תפרו מעלי תאנים שהם רחבים, ותפרום זה עם זה, עד שעשו מהם תגורות לכסות את ערותן:

(מז) ישאלו איך ובמה תפרום, הלא לא היה להם מחט:

(מח) מהבילים המה בשאלה של הבל:

(מט) כי באפשרי לתפור בעץ דק בלי עזרת מחט:

(נ) דעתו שעץ הדעת טוב ורע, הוא רמז לכח המוליד, וכאשר אכל מפרי עץ הדעת אז ידע את אשתו:

(נא) וכי אמר הכתוב "וידעו כי עירומים הם" ולא אמר ויראו כי את אשר ראו עתה, היא את אשר ראו בתחלה, כי לא נתחדש להם ענין חדש בראיתם אלא אחר שאכלו מפרי העץ נולדה בהם תאות המשגל, וזה הוא הידיעה:

(נב) נקרא השכיבה ידיעה, כמו שכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" (למטה ד א) "ונדעה אותם" (למטה יט ה) "אשר לא ידעו איש" (שם שם ח), והוא דרך כבוד:

(נג) ובשיטה ראשונה "ועץ הדעת להוסיף על תאות המשגל, כי הנער לא יבין לתאות הנשים, ע"כ נקרא המשכב ידיעה "והאדם ידע את חוה אשתו":

(נד) ובשיטה ראשונה "ודרך הפשט אין לנו דרך לדעת איזה עץ הוא חיים, ועץ הדעת, ובדבר האסור שארמוז לך, באחרונה יתברר לך דברי, רק ידענו כי יש פרי מועיל לאדם ומזיק, ומוסיף על שנותיו ומשחית מיד, וככה ימצא בצמח האדמה":

(נה) ופי' שם הח' ז"ל, כי מלת לעולם בלה"ק הוא זמן, כמו "כבר היה לעולמים" (קהלת א יו"ד) זמנים, ולכן אמר ועבדו לעולם, לזמנו של יובל שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו:

(נו) ופי' שם המפר' עד זמן שיהיה גדול, ואם היה כפשוטו לא ילך לביתו אפילו לעשות צרכיו:

(נז) פי' אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות, ועיין ברמב"ן ז"ל:

(נח) וכן יקשו על פסוק "לא יבוא ממזר בקהל ד', (דבר' כג ב) בניו מה חטאו, רק כן גזרה חכמתו, ולא מחשבותינו מחשבותיו:

(נט) על דעת חכמי המחקר אלו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית, לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות, מיתה טבעית, כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעקרו, ולפי זה כוונת הכתוב מות תמות מיתה מקרית שרוב בני אדם מתים בה:

(ס) וכן פי' הח' ז"ל על הפ' "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב ז א) "זמן קצוב" ועל הפ' "אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית" (שם יד ה) פי' הוא ז"ל "כבר גזרת עליו גזירה כמה יחיה, וחרצת משפטו, ושמת לו חוקים וגבולים לא יוכל לעוברם", ובשיטה ראשונה "ובעבור שמצאו רבים "תמות", אמרו לולי שאכל מעץ הדעת לא היה מת, וזה אינו נכון כי לא נברא על מתכונת שיהיה חי לעולם, והעד שהיה צריך לאכלה רק מפרי העץ לבדו, והנה, הי' חייו בלא טורח, ולפי דעתי שמאותו היום תחול למות, כי כאשר יגיע האדם אל רב כחו אז יחול שיחסר ויחלש, וימותו איבריו יום יום", ועיין (למטה הערה קכט):

(סא) הם הכירו כי הקול היה מאת ד' בא לדבר עמהם על חטאם, וכן פי' רש"י ז"ל שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן:

(סב) וכן ת"א "לִמְנַח יומא", וכן פי" רש"י ז"ל, וזו היא מערבית שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו בעשירית:

(סג) והוא לעת ערב שאז יצטנן רוח היום ונושבת:

(סד) עיין ערכו בראש הספר:

(סה) שאין ההליכה על הקול רק על האדם, ופי' בעוד שהיה אדם מתהלך בגן לרוח היום שמע את קול אלהים:

(סו) והוא (מב"ר פ יט), "אין אתם יודעים אם יום א משלי אם יום א משלכם, אלא הרי אני נותן לו יו' א משלי שהוא אלף שנים, והוא חי ט' מאות ולמ"ד שנה ומניח ע' לבניו":

(סז) שב למה שאמר למעלה בפ' כי ביום אכלך ממנו, כי בכלות שנותיו הקצובים ימות ביום מימי השבוע אשר חטא בו:

(סח) ודעת האחרים הביא ג"כ למעלה פ' ו, וכן פי' הרמב"ן, ופי' בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות, וכמוהו "ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידע תדע כי מות תמות" (מ"א ב מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום אבל הכוונה, כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה:

(סט) אף שכל המפרשים פי' שם כי בן מות שהוא חייב מיתה, אך הפשט הפשוט הוא דרך עונש, והעונש מפורש בפ' שאחריו "ואת הכבשה ישלם ארבעתים, כמו כן פה פי' שיעניש אותו:

(ע) כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע וימות כמ"ש ויום המות מיום הולדו (קהלת ז א):

(עא) כוונתו, אחר שעברת על סדר ההנהגה תחל שתמות, כמו שמאכיל מזון לתינוק יונק משדי אמו שהוא בלתי נאות לו שממיתו, או כוונתו כי התינוק בקטנותו איננו יודע דרך נשים ע"כ הולך וגדול, ומעת שתתגבר בו תאות המשגל, מאז ישוב אחורנית ויחסר כחו, כמו שכתוב בפ' "ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך" (משלי ה יא), אל תתן לנשים חילך (שם לא ג), ועיין למטה ו ג:

(עב) כן הוא בדרז"ל (עירובין יח ב, ע"ז ח א, פדר"א פ' כ, זהר בראשית דף נה):

(עג) פסוק הוא (ירמי' יח ז) "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו", והח' ז"ל הביא הפ' "רגע אדבר", ר"ל התשובה נוצחת, כי גזירותיו של מקום המה על תנאי, ואם ישוב יבטל הגזרה, והוא עשה תשובה:

(עד) וכן פי' רש"י ז"ל, יודע היה היכן הוא, אלא לכנס עמו בדברים שלא יהיה נבהל להשיב אם יענישוהו פתאום ודעתו ג"כ שהוא פתח דברים, ונמצא רק פ"א במקרא:

(עה) כמו לבלתי רום לבבו, (דבר' ז, כ) פי' שלא לרום לבבו' ועיקרו לאזהרה, "ולבלתי סור מן המצוה" (שם יז כ) לבלתי תחטאו (שמו' כ כ), ואם בא מלת "עד" קודם, הוא ג"כ כטעם "שלא" ובא במקף "עד בלתי השאיר לו שריד" (במד' כא לה) וכל בלתי שהוא קשור עם מ"ם הוא כמו מאין, מבלתי יכולת ד' (שם יד טז) פי' מאין יכולת ד', וכאן פי' שלא לאכול ממנו:

(עו) ופי' כמו זולתי ועיין קרני אור:

(עז) וכן אם בא אחריו מלת "אם" הוא ג"כ כמו "אך" "בלתי אם גויתינו ואדמתינו" (למטה מז יח):

(עח) ר"ל המקור נקרא כן, ולפי שהמקור היה משפטו בקמץ, כמו אכל ושבע והותר (דה"ב לא יו"ד) וכאן נקוד בחטף פתח:

(עט) ומביא ראיה מן "לבלתי שמור מצותיו", שגם הוא מקור ואיננו בקמץ, ויש רוצים לשבש ולהעמיד המלה "וכן" אחר תיבת "שלא" ומביא ראיה מן "לבלתי" עם למד שפי' כטעם "שלא" ונוכל לפרש ולא לשבש ויהי' שני ראיות מהפ' לבלתי שמור, הראיה מן לבלתי שפי' כטעם "שלא" והראיה הב' מן "שמור" שהוא שם הפועל לא צווי:

(פ) ובשיטה ראשונה "וטעם האשה אשר נתת עמדי, כי אתה היית הסבה, כי נתת עמדי הנותנת לי מהפרי":

(פא) כי האדם נברא חוץ לגן, ואח"כ הונח בתוכו כמ"ש ויניחהו בגן עדן (למטה ב טו), והאשה לוקחה מצלעותיו בתוך הגן, עיין (למעלה ב כב):

(פב) כאלו אמר, אשר נתת עמי, והוא נרדף עם מלת "עם":

(פג) מלת "אכן" פי' על דעת הח' ז"ל כמו אך ורק וזה הכלל הוא בכל מקום שיזכיר מלת "אכן":

(פד) וכן כתב הרד"ק במכלל "ולא מצאנוהו מלה זו כ"א עם המדבר בעדו" ולא מצינו בל"ר "עמדינו":

(פה) האל"ף הוא סימן המדבר זכר או נקבה בראש המלה בכל הבנינים, ע"כ האל"ף הכתובה הוא לשמוש:

(פו) מהראוי היה להכתב שתי אלפין אחת לשמוש והשניה פ"א הפעל, וחסרה אל"ף פ"א הפעל:

(פז) הצירי נקרא אצל המדקדקים הקדמונים קמץ קטן:

(פח) פי' שמא תאמר אוכל הוא שם הפועל, כמו "את כל אוכל הערים" והצירי בעבור סוף פסוק, לזה אמר א"כ לא שייך וי"ו קמוץ רק שו"א. כמו וְדָבָר, לְדָבָר, ולא נמצא קמץ אלא על מלה שהיא מלעיל, כמו חלב וָדֶשָן" אבל מלרע נכתב וי"ו שואית, ולא תבוא לעולם וי"ו קמוצה עליהם ושפיר דייק הח' ז"ל שהוא פעל עבר:

(פט) עיין קרני אור ההבדל בזה:

(צ) הפירוש של מלת "ארור" הוא חסרון ומגרעת:

(צא) ובשיטה ראשונה "ופירוש ארור הוא על גחונך תלך":

(צב) ואו"ת "עַל מְעָך" כלומר שתלך מושכב ארצה על בטנך, ועיי' קרני אור:

(צג) השמות הללו, אדון, זדון, שוים הם במספר האותיות ונקודן, ולא יעלו יחד במאזנים, כי אדון הוא מן השלמים, שרשו "אדן" ומשקלו פעול:

(צד) זדון הוא משרש "זוד" מענין וכי יזיד איש"(שמו כא יד) והנו"ן שבו נוספת:

(צה) שתצא ממנו, ר"ל שיוצא קול בנפיחתו מן החזה:

(צו) שהוא מלשון יציאה מן כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ כג) לפי שיחלק לחלקים רבים יוצאים ממנו בארץ כוש:

(צז) "כי תפושו כעגלה דשא", ותרגום פרו "פושו", וכן פי' הרד"ק שם, והייתם פשים ורבים:

(צח) בב"ר (פ' טז)פרת, שמימיו פרין ורבין, ובבכורות נה ב, פרת, שהוא פרה ורבה:

(צט) הוא ע"ד מליצה, שלא יכלו לדעת מאיזה גזירה היא:

(ק) כן הוא בג' (בכורות נט ב, ב"ר פ' טז) כי נקרא חדקל לפי שמימיו חדים וקלים:

(קא) ובשיטה ראשונה "ובעבור מלת איבה דרשו קדמונינו ז"ל כי הנחש התאוה חוה", והדרש הזה הוא (סוטה ט, ב, אדר"נ פ"א ילקוט רמז כט) הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה, ועכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה:

(קב) הח' ז"ל יבאר כי היל"ל היא תשיפך, לזה אמר הוא קאי על זרעה שזרע ל"ז ופי' זרעה כשימצאך יכך לעולם בראשך כשיוכל לך:

(קג) ופי' שם הח' ז"ל כמו "ישופך ראש", ושרשו "שוף", והוא לשון מכה וכתיתה, כמו "ואכות אותו" (דבר' ט כא) ות"א "ושפית יתיה":

(קד) והרבה פצעי חנם (איוב שם) (לאות על מלת ישופני שהוא ענין מכה וכתיתה:

(קה) ממלת ראש, והטעם זרעה יככה בראש, וכן יחסר הבי"ת ממלת עקב והטעם אתה תשופנו בעקב, כי תלך על גחון ולא תוכל לו אלא בעקבו שתכנו בו בנשיכה:

(קו) שפירושו כמו בבית ד':

(קז) ובשיטה ראשונה "עקב סוף הרגל, והנה החל השם לקלל הנחש ואח"כ האשה":

(קח) ר"ל אם מלת "ראש" הוראתה ראשון, כמו שת"א מִלְקַדְמִין"

(קט) אזי הוראת מלת "עקב" אחרון כמו שת"א לסופא", ויתכן שנרמז בזה, הוא ישופך בראשונה, ואתה תשופנו בסוף, כמו יגוד עקב (למטה מט יט) בסוף:

(קי) פירושו סופו:

(קיא) הראשון מקור ומשפטו הרבה (או הרבות), ונראה שננקד קמץ שלא תהיה הברת המלה דומה לשלאחריה:

(קיב) ובבוא המקור על הפועל הוא להגדיל הענין:

(קיג) ובשיטה ראשונה, "וטעם עצבונך בענוי הבתולים":

(קיד) ובשיטה ראשונה "והרונך צער ההריון" שאל"כ ברכה הוא רבוי ההריון:

(קטו) כי שרשו "הרה והנפרד "הֵרון" ולא נשתנה תנועת הה"א עם הכנוי אף שדרכה להשתנות לשו"א, אפשר לפי שהוא ממשקל הדגושים וצירי הה"א במקום הדגש הראוי לבוא ברי"ש:

(קטז) והריק"ם פי', עצבונך כובד ההריון, והרונך אריכת ימי ההריון:

(קיז) כי בעת הלידה יש לה עצב וכאב גדול, ע"כ אמר הכתוב בעצב תלדי בנים:

(קיח) וכן פי' הח' ז"ל (למטה ד ז) בפי' "ואליך תשוקתו", "כי היצר ישוב אל משמעתך" ואם כי לא ידענו מאיזה לשון פי' כן, והנה כל המפרשים פי' מענין חשק ואפשר שעל ידי חשקה בו תסור אל משמעתו:

(קיט) ובשיטה ראשונה "ואל אישך תשוקתך תכספי ותתאוה אותו, וי"א תסור אל משמעתו":

(קכ) מה שירצה כאדון אל עבד:

(קכא) פי' שלא תוציא לך דבר על משפטה, כי תזרע ולא תקצר לפי הראוי כי יושחתו רוב גרגרי הזרע בארץ שלא יצמחו:

(קכב) פי' שאין האדמה נאכלת:

(קכג) פי' לחם שולחנך, וכן ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (ישעי' לו טז) פי' פרי גפנו ופרי תאנתו:

(קכד) הוא שם מין אילן סרק:

(קכה) הקוץ יש לו אחים עמו, כלומר הוא מין סעיפים אבל הדרדר לבדו גדל ואין לו אחים:

(קכו) וזה אמרו כי אחיו ממנו נעדר כי אין לו אחים, ויש שמבינים מדבריו שאמר כי אחיו נעדר, שאין לו אח במקרא, ויביאו את הח' ז"ל לידי טעות שטעה בזה, כי מצאו כדרדר אח (הושע י, ח) "קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם" והמה טעו בכוונתו:

(קכז) פי' שתהיה צריך לעבוד את האדמה עד שתאכל את תבואתה, ועד עתה בלא עמל היית אוכל פירות עצי הגן, ומה שאמר לעבדה ולשמרה, לא היה צריך אלא לעבודה קלה, אבל מעתה הוא צריך לעבודה קשה:

(קכח) וכן הוא בג' (ביצה לד א) הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח לך קוץ ודרדר קונדס ועכביות והן נאכלין ע"י תיקון:

(קכט) תחת שהיית אוכל פירות עצי הגן תאכל את עשב השדה, ובשיטה ראשונה "ואכלת את עשב השדה, כי לא נברא מתחלה רק שיחיה מפרי אילני גן עדן" ועיין (למעלה הערה ס):

(קל) וצריך האדם ליגע במלאכות רבות קודם שיאכל לחם כענין שזכרו רז"ל (ברכות נח א) "הרבה יגיעות יגע אדה"ר"

(קלא) בב"ר (פ כ) א"ר אבהו זה אחד מחמשה דברים שהן סימן יפה לחולה ואלו הן עיטוש, זיעה, שינה, חלום, וקרי, עיטוש מנין וכו' וזיעה מנין שנאמר בזעת אפך תאכל לחם, וכו' ובג' (ברכות נז ב) זיעת האדם:

(קלב) ר"ל שינה כמו שֵנה, וכן יָזַע כמו זֵעָה, ולא נשתנה בסמיכות לשו"א כמו שנשתנה שנת, עצת, הוא מפני העי"ן שלא לחטוף עליה:

(קלג) וכן פי' הרד"ק במכלל, לא יחגרו ביזע, במקום הזיעה, ופי' הפ' בזעת אפך תאכל לחם, אם תרצה לאכול לחם תאכלנה ביגיעה רבה, עד שיצא מאפך זיעה מרוב היגיעה, ואעפ"י שכל הגוף מזיע ביגיעה, זכר האפים כי בהם תראה הזיעה, ועוד כי לא יזיע הפנים, אלא ברוב היגיעה, וזכר האפים בכלל הפנים, כי הזיעה נוטפת מהם כשיזיע האדם:

(קלד) וכן כתב הרמב"ם בה' יסוה"ת פ"ד "הואיל וכל הנפסד יפרד ליסודות אלו, למה נאמר לאדם, ואל עפר תשוב לפי שרוב בנינו מן העפר":

(קלה) ע"כ זכר יסוד העפר משאר היסודות, לפי שרוב יסוד הגוף, והעצמות שהם מעמידי הגוף הם קרים ויבישים כמו העפר:

(קלו) ששה דברים אין להם הרגשה, ואלו הן העצמות, והשער, והצפרנים, והחלבים, והבשר הפשוט, פי' שאין בו וורידין ולא גידין, ולפיכך נקרא פשוט, והתנוך עיין שמות כה מ ובביאורי שם:

(קלז) ובשיטה ראשונה "כבר הזכרתי כי טעם עפר על העצמות שהם מוסדות הגוף":

(קלח) וכאשר עיקר הגוף הם העצמות, ע"כ הם חוזרים למקורם, ויקרא כל הגוף עפר אתה:

(קלט) זה השם שקרא לה הוא השם המיוחד לה, כי שם הכללי כבר זכרו באמרו לזאת יקרא אשה, ובשיטה ראשונה, "ויקרא אדם שם אשתו חוה, בעבור שהוא צריך להזכיר, והאדם ידע את חוה אשתו":

(קמ) וכן כתב בס' "מאזני לשון קודש" בשער המתחלפים והיו"ד והוי"ו יתחלפו, כמו "הנה יד ד' הויה" (שמות ט ג) "ואתה הוה להם למלך" (נחמי' ו, י) שם אשתו חוה אם כל חי":

(קמא) חיה:

(קמב) להבדילה מן חית השדה:

(קמג) לפי שבאכילת הפרי ההוא נתחדשה להם תאות המשגל וידעו שיולידו לפיכך אמר אם כל חי, ופי' חי מדבר, ואינו אלא על בני אדם, וכן ת"א כל חי, "כל בני אנשא" ואף כי לא היתה עוד לאֵם באשר לא ילדה, נראה כי לפי התרגום השם "חוה" הוא לתפלה, שתהי' אם כל בני אדם, וכמו השם יוסף, לומר יוסף ד' לי, אלא שהכתוב אמר לפי האמת, כי כן היתה אֵם כל חי, וע"כ לא קראה בשם הזה עד לאחר קללתה והוצרך לברכה:

(קמד) פי' כי הכתנות הי' עור שקרם על בשרם שלא היה להם עדיין:

(קמה) והוא בפדר"א, (פ כ) מן העור שהפשיט הנחש לקח הקב"ה ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו כי כן הביא שם (פדר"א פ' יד) בקללת הנחש, שיהא מפשיט עורו אחת לז' שנים בעצבון, וכן הוא בתרגום יונתן, וס"ל שבאותה שעה שנגזר עליו הפשיטו עורו הראשונה ממנו וכו הוא בת"ז ת' תמניא וחמשין:

(קמו) בפדר"א (פ כ) מביא שם כעין הדעה הזאת "וי"א כי זבח לבהמה אחת או שתים ונפשט עורם, והם עשו מהם כתנות לתכונת איבריהם":

(קמז) ובשיטה ראשונה פי' דבריו ואמר "ואין לי לחפש כתנות עור אם היא ארנבת שהיא חמה, רק על דרך הפשט שזה מעשה נס אם לא נהרהר איך עשאום":

(קמח) פי' בסגל האל"ף, והמדקדקים הקדמונים קראו לסגל פתח קטן:

(קמט) פי' בטעם הנגינות אתנחתא או טפחא:

(קנ) ואז נבין ענינו שהוא מוכרת ולא סמוך וכן כתב הח' ז"ל בס' יסוד מספר וז"ל "אחד במקום שהוא מוכרת בטעם הענין, או במוכרת שהוא על דרך מקרה, שהוא אתנח או סוף פסוק יאמר אֶחָד" בשלש נקודות תחת האל"ף, כמו "אֶחָד הנה לשפת היאור" (דניאל יב ה) "לא נשאר בהם עד אֶחָד" (שמות יד כח), ויש פעמים שיהי' עם הזקף כמו לא נשאר ארבה אֶחָד (שם יו"ד יט) והנה הח' ז"ל מחלק בין מלה מופסקת עפ"י הכוונה, ובין מלה מופסקת ע"י נגינה מופסקת אתנח או סוף פסוק, וקורא לראשונה מוכרת בטעם הענין, ולשניה מוכרת ע"ד מקרה, ואמר כיון שמלת אחד מוכרת בין כך ובין כך האל"ף בסגו"ל:

(קנא) תחת האל"ף אַחַד:

(קנב) וכן כתב בס' יסוד מספר" ובסמוך בפתיחת האל"ף כמו "כְאַחַד ממנו", והרד"ק כתב בא פתח כולו גם בלא סמיכות:

(קנג) פי' כמו בכל שבט משבטי ישראל:

(קנד) ואמר זה כנגד אונקלס שתרגם אותו כמו אֶחָד "הָא אָדָם הֲוָה יְחִידִי בְעֵלְמָא לְמֵידַע טַב ובִיש" וכן תרגם ירושלמי ויו"ת "הָא אדם הַוָה יחידי בְאַרעָא" ותרגם"בארעא" תחת "בעלמא" וכן פי' רש"י ז"ל:

(קנה) שנפרש שהבורא היה אומר זה, ר"ל שהאדם אחד בעולם מין שאינו כמוהו מין אחר משותף עמו בזה הענין:

(קנו) אלו היה פי' כדברי המתרגמים:

(קנז) שלפ"ז מלת "ממנו" דבקה עם לדעת טוב ורע:

(קנח) שאין הפרש בקריאה בין ממנו שנאמר על יחיד שמדברים עליו, לממנו של רבים שאומרים על עצמם, ולכן יפרש שפה פי' לשון רבים:

(קנט) מענה בני חת לאברהם "איש ממנו את קברו לא יכלה", לשון רבים:

(קס) וכן פי' בס' "מאזנים" בתנועת השורק "ואם הנון דגוש יהיה האות בפתח קטן (סגל) חוץ ממלת מִמֶנו שפעם ימצא בדגש לעולם סימן מדברים כמו "חדל ממנו" (שמות יד יב) ופעם יהיה סימן יחיד שאיננו נמצא ולא תגרע ממנו" (דבר' יב לב) והענין יבדיל ביניהם", וכן פי' בס' צחות באות נו"ן "והנו"ן עם וי"ו (הכנוי נוּ בפעלים) אם הוא דגוש (בנון ולפניו סגול) הוא לשון יחיד כמו "ד' לא יעזבנו בידו" (תהלים לז לג) (פי' כמו יעזוב אותו) ואם הוא רפה (פי' הנו"ן רפה ולפניה צירי) הוא לשון רבים אל יעזבֵנו ואל יטשֵנו (מ"א ח נז)", (פי' כמו יעזוב אתנו יטוש אותנו) ובכאן הלא נדגש הנו"ן של ממנו, והוא מורה על לשון רבים, והטעם ע"ז כתב בס' היסוד כי מלת ממנו אף אם היא לשון רבים מדברים בעדם באה בדגש הנו"ן, וזה לחסרון נו"ן מן כי הראוי מִן מֵנְנוּ ונדגשה המ"ם השניה לחסרון נו"ן מן הראשון ודגשות הנו"ן לחסרון נו"ן מן השני של מַנְנוּ וכן יבאר בס' צחות שם ובעבור שהיה כבד על הלשון בלעו הנו"ן בנו"ן וע"כ טועים אנשו מזרח שיקראו הנו"ן בלא דגש וכמו שיבאר:

(קסא) אנשי מזרח הם הנקראים במסורה מדינחאי (והם בני בבל) והם קוראים מִמֵנו הנו"ן רפוי ולפניו צירי כמו בכנוי הפעלים יִשְמְרֵנִו, יְבָרְכֵנו (תה' סז ח) ועיין (שמות א ט) בפי' הח' ז"ל שיפרש חלוקת אנשי מזרח (מדינחאי והם אנשי בבל) עם אנשי מערב (מערבאי והם אנשי ארץ ישראל) בענין נו"ן דגושה של תיבת מִמֶנו, בספרי אנשי מזרח סימן לרבים הנו"ן רפה, וליחיד נסתר הוא דגוש כמשפט כל ספרי מערב שניהם דגושים בין שהוא סימן לשון יחיד, ובין שהוא סימן לשון רבים, והענין יבדיל ביניהם:

(קסב) מדברי הח' ז"ל שכתב שאנשי מזרח יטעו מסכים לאנשי מערב, וכן אנחנו סומכין על קריאת מערבאי, עיין בס' מסורת המסורת ובס' מנחת (במד' יג לא):

(קסג) עתה שב לבאר הפ' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע:

(קסד) כדברי הנחש (למעלה ג ה) ופי' הן האדם היה ככל מלאך ממנו אנחנו כאשר ידע טוב ורע:

(קסה) בעבור כי השם אמר "ממנו" וכולל עצמו עם המלאכים, ע"כ אמר כי זה כפי מחשבת האדם אבל לא על דרך האמת:

(קסו) שהשם כלל עצמו עם המלאכים:

(קסז) שכלל עצמו עם המלאכים:

(קסח) זה שאמר "הן האדם היה כאחד ממנו" זה דבר עם המלאכים:

(קסט) וע"ז כתב שד"ל שאיננו מדויק, כי השם אמר למשה (שמות ו יא) "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו, וכן מצאנו "תשלחנו חפשי מעמך" (דבר' טו יב) עכ"ל, ונראה כי ראיותיו שהביא שד"ל ג"כ אינן מדויקות עיין בביאורי שם:

(קע) ושם היה דרך כבוד כנהוג להראות שחברת חביבה לו ואין הכוונה ללוותם ממש:

(קעא) גם שם היה דרך כבוד:

(קעב) והנה לדבריו לא נענש האדם רק קיבל שכר, וזה היפך האמת:

(קעג) אח"כ בפ' כד עוד הרעם:

(קעד) ע"כ יפרש כי מלת ויגרש איננו כפול לשון רק כן פירושו:

(קעה) ענינו כאשר גרש את האדם כמו שאמר וישלחהו השכין את הכר ביה ובשיטה ראשונה "ויגרש כאשר גרש את האדם השכין מקומו הכרובים":

(קעו) וכן פי' רז"ל (חגיגה יג ב סוכה ה ב), ומאי כרוב, א"ר אבהו כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא "רביא" ושמו הכ"ף משמשת, שאמרו כי פי' כרוב כרביא כי כדמות נערים הי':

(קעז) כי מלת כרוב כולל לכל צורה, וע"ז העיר המעמר וכתב וזה יותר דחוק לדעתי כי איך יאמר ד' אל משה ועשית שנים כרובים (שמות כ יח) מבלי להגיד לו איזה צורה יבחר, כי אם גם אמר אח"כ "פורשי כנפים" עוד לא הודיע לו איזהו מין מן העוף יהי', והח' געזעניוס כתב שכרוב הוא צורה מורכבת מן תמונת אדם שור אריה ונשר ואולי נוכל לכוון גם דעת הראב"ע כן, עכ"ל:

(קעח) ופני שור מהשמאל לארבעתן (יחזקאל א יו"ד):

(קעט) כי לדברי חז"ל התחלפה צורת שור לפני כרוב, לטענת הנביא שאין קטיגור נעשה סניגור, ועיין "קרני אור", ולדעת הח' ז"ל צורת שור ראה וקראה פני הכרוב וכמו שיפרש:

(קפ) ולא הי' להנביא לבקש שיחניפו:

(קפא) במקום שאמר במראה הראשונה פני שור:

(קפב) ביחזקאל (א יוד) "ופני שור מהשמאל לארבעתן" אמר במראה שניה (שם יו"ד יד) "פני הכרוב לארבעתן" וכן כתב המורה בפ"א מהח"ג "הנה באר שמה שאמר עליו פני שור הוא פני הכרוב" עיי"ש שמפרש שכל אלו הפנים הם פני אדם, ועיין מורה פמ"ט מהחלק הראשון:

(קפג) כי כרוב שם כולל לכל הצורות שבעולם:

(קפד) וכעת שיזכיר "כרוב" יכול לרמוז צורות אחרות הכלולות בזה השם:

(קפה) בעת שגמר סיפור המראות אמר "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה" לראיה כי שם כרובים הוא שם כולל, לכל הצורות כולם שראה, ובשיטה ראשונה "ומלת כרובים צורות ואמר יחזקאל פני הכרובים, והוא השור שהזכיר בתחלה, ע"כ הודיעו כאלו נאמר על פני אדם ונשר ושור ואריה כי כרובים המה" ועיין שמות כה יח ובביאורי שם:

(קפו) כה"א הידיעה כאלו הם ידועים לכל:

(קפז) וכן הוא (בב"ר פ' כ"א, ילקוט רמז לד', פס"ז ברא' ג כד):

(קפח) כי בעת נתינת התור' ענין הכרובים כבר נודע היה בישראל ע"י הכרובי' אשר היו במשכן:

(קפט) פי' שלהט החרב ביד הכרובים ובשיטה ראשונה, "וטעם הכרובים צורות מפחידות רואיהם ובידם להט החרב", וכן הוא בב"ר שם, שהם מתהפכים, פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות פעמים מלאכים, וזהו הכח המדמה, ועיין ב"ר פ' נ, ב, ושמ"ר פ' כה ב, ועיין מורה בפ' מט מהח' הראשון:

(קצ) פי' מתהפכת בעלת שני פיות, והח' ר"ש ן' תבון ז"ל תפשו ואמר שנראה מדברי הראב"ע ז"ל שכל השומרים ההם הם בעיניו מונעים, ולפי דעתו היה לו לכתוב את הכרובים בלהט החרב המתהפכת ומה צורך למלת ואת, ובשיטה ראשונה "וטעם המתהפכת שיש לה (אולי צ"ל להט או צריך להוסיף פיות) משני צדיה":

(קצא) ובאמרו את להט החרב כוונת הכתוב על להט השמש:

(קצב) ר"ל כי לא נאמרו אלה המלות אלא על כרובי להט החרב, שפירושו על הכרובים שיש להט מזיק וחותך כחרב ומתהפך לימין ולשמאל, ובשיטה ראשונה בדקדוק הפרשה אמר "שמלת הכרובים מושכת מלה אחרת והוא כאלו אמר, וכרובי להט החרב, כי לא יאמר וישכן על להט" ודעתו על מערכת צבא השמים ועל המשרתים שיש מהם מורים על טוב ועל רע, והם הנקראים בדרז"ל מזיקים:

(קצג) ובשיטה ראשונה "מקדם פי' מזרח שכן רוב הכח של אותן הכרובים במזרח", ועוד שם "מקדם פירושו ממזרח כי שם פתח הגן באמת ובסוד", וכפי שביארתי דבריו למעלה כי גן עדן בקצה מזרח, והנה לפי זה יהיה הלהט החרב גם הכרובים מחוץ לארץ מפאת מזרח:

(קצד) כל מה שמצאנו מבראשית עד שנולד קין נכנס בו הדעות ונשתבשו בו חכמי העולם להבין איך הוא, כי הוא חכמת התולדות הנקראת מעשה בראשית, והוא עמוק ונעלם:

(קצה) ויש ראיות מחכמת הקדמונים שהוא אמת כאשר הוא מפורש בתורה:

(קצו) כן היה וכן קרה באמת, כי סיפורי התורה כולם אמיתים בבחינת נגליהם החיצונה, וכן כתב הח' ז"ל (יסוד מורה שער השביעי) "ויש דברים שהן אמת כמשמען, גם הם בדרך משל, כמו גן עדן ועץ הדעת ועץ החיים, וטעם הכרובים והדומה להם":

(קצז) אבל בכל זאת נכללים בהם גם שאר אמיתיות ומצפוני חכמה אשר יבינם רק מי שחננו ד' דעה יתירה:

(קצח) משפע השכל שהשפיע על האדם היה האדם בוחר במעשיו ומשתמש בהם כפי רצונו:

(קצט) החפץ שהזכיר כאן הוא הרצון והוא רמז אל היכולת שנתן ביד האדם לבחור כאשר ירצה, ולעשות חפצו בהשכל ובמחשבה שכליות לא כשאר בע"ח שאעפ"י שתנועתם בחפץ אינה בהשכל ולא במחשבה שכליות אלא בכח דמיוני:

(ר) לבאר דבריו צריך אני להקדים מה שפי' הח' ז"ל (דניאל יו"ד כא) וז"ל שם ברצותו לבאר כי שלשה עולמות הם "האחד הוא עולם הראשון, כנגד העולמות שהם אחריו, וזה העולם אינו גוף, והוא הנקרא מראה כבוד ד' העליון, ולא ישתנה בעצם או במערכת, ואין לו זמן ומקום, והשם הנכבד בקרבו, והעולם השני שהוא התיכון, שם נשמות צורות אמת בלי גופות, גם נשמות בגופות ואין להם מספר אצלינו, גם הגופות כגופות, וכולם הם נכבדות, כי אין להם היפוך אות מורה, או שינוי בעצמם, רק על דרך מקרה במערכת תנועתם, וזה העולם יקרא היכל הקודש, והם שמי השמים, ושם כסא הכבוד, ושם מיכאל וגבריאל וכו', והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע, וכולו מלא גופות דקות, גם עבות, וגופות יש בהם נשמות, גם רוחות, גם נפשות, והאדם לבדו הוא סוד זה העולם השפל, ובעבורו נברא, ונשמתו קשורה בנפשות העליונות", וירמוז הח' ז"ל כאן באומרו "ומהשני העולה למעלה", פי' מעולם השני שהוא עולם המלאכים והגלגלים משם נתחדש הכח הגדול שיש בו, שהוא עלית הגוף מלמטה למעלה כמו שיגדלו הצמחים וזה בעבור כי אברי הגוף תלוי במערכת:

(רא) גם בזה צריך אני להקדים קצת ממאמרי החכמים ואח"כ יבואר כוונתו, הח' ר' חיים ן' ישראל במאמר גן עדן כתב, שלכל גוף יש ששה פאות, מעלה ומטה, פנים ואחור ימין ושמאל, והשלשה הם הנכבדות, והם מעלה, פנים, ימין, הח' ז"ל כתב (למטה ט כג) על פ' "וילכו שניהם אחורנית" "היפך תנועת האדם, כי כל תנועתו לפנים" וכן כתב (שמות לג כא) ותנועות האדם לפנים והגוף העליון אל הימין, והצמח אל העליון" (ופי' המוטוט, כי תנועות האדם לפנים מביט אל צור שממנו חוצב, ויסתכל במושכלות מדריגה אחר מדריגה, וישתוקק לעלות עד תקלת הכח, "והגוף העליון אל הימין", הוא תנועת הגלגל שהוא ישתוקק ג"כ אל עושהו ית', "והצמח אל העליון", וכמו כן כח הצמח, גם הוא משתוקק למחצבו ולשוב אל מקומו, ומפני שגוף האדם מורכב מארבע יסודות, היה לו להתנועע תנועותיו הגשמיות לנגד השרשים, ומפני כובד העפר לצד המרכז, ומפני חלק החיוני הבא אליו מכח החיות סביב המרכז, ומצד חלק האנושי שבה, שהוא למעלה מהגלגלים, הי' לו להיות תנועתו למעלה, ולכן נתערבו בו הכחות האלה, ונעשה גופו מתנועע בענין שכל מגמתו לפנים, ומגמת שכלו להתעלות ולהתדמות לשרי מעלה, ולהתיחד בצורות שהם כדמיון הפנים, ומן הכח הצומח שנמזג בו מכח, היתה לו קומה זקופה), וירמוז הח' ז"ל באומרו "כי תנועת החפץ לפנים הוא", בעבור שאמר בתחלה כי החפץ נתן ביד האדם לעשות רצונו, ע"כ יתכן הפרש בין תצועת הצומח, ובין תנועת האדם בעל חפץ השכלי, ויאמר אין תנועת החפץ כתנועת הצומח כי תנועת הצומח למעלה ותנועת החפץ לפנים:

(רב) ויביא ראיה שתנועת הצומח למעלה מן הכתוב שנאמר "עלה תאנה" לאות ולראי' על תנועת הצמיחה שהוא מלמטה למעלה, ואמר בה מלת "עלה" לרמוז כי היא עולה למעלה, וכן שאר הצמחים, וזכר עלה תאנה יותר משאר אילנות, בעבור שאין העלים בשאר אילנות גדולות יותר מעלה תאנה, ומזה עשו חגורות:

(רג) עולם השלישי כמו שביאר הח' ז"ל (בדניאל יו"ד כא) וכמו שהבאתי למעלה, שהעולם השפל הוא עולם השלישי:

(רד) פי' שעולם השלישי שהוא עולם השפל, נקרא בשם הבחינה, ר"ל עולם הנסיון והבחינה:

(רה) כי האדם בתחלת לידתו תהיה כח הזה בכח ולא בפועל:

(רו) ואח"כ יצא מן הכח אל הפועל, לכן האדם וזולתו מן הנמצאים בעולם השלישי, יהיה מציאותם בפועל אחר שהי' בכח, וכמו שהדברים המנוסים והבחונים הוציא אותם הנסיון אל הפועל אחר שהיו בכח, כן הנמצאים השפלים יהי' מציאותם בפועל אחר שהי' בכח, כמו הדברים המנוסים והבחונים, ולכן נקרא זה העולם בשם הבחינה שהוא הנסיון:

(רז) ר"ל מי שיבין ענין השפע שיושפע על האדם מן הכחות הנזכרות:

(רח) יבין הסוד המרומז בהפרדת הנהרות:

(רט) ובשיטה ראשונה "והנה עתה אגלה לך ברמז סוד הגן והנהרות והכתנות, ולא מצאתי לאחד הגדולים זה הסוד רק לר' שלמה בן גבירול ז"ל שהיה חכם גדול בסוד בנפש, "עדן הוא העליון, והגן המלוא ההמון כמו נטעים, והנהר כאם לכל הגויות, וארבעה ראשים הם השרשים, והאדם החכמה שקרא שמות, וחוה כמשמעה הרוח החיה, והנחש המתאוה, גם השם יוכיח שהוא מגזרת כי נחש ינחש, עץ הדעת המשגל. ומן הגן כחו, והנה הצמח בעפר, וזרע האשה, וסוף הראש העולה, וסוף החי ראש צומח, וכתנות עור מפורש שהוא הגוף יגורש מג"ע לעבוד את האדמה אשר לקח משם, כי זה כל האדם, ועץ החיים דעת עליון, וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, והכרובים הם המלאכים, ולהט החרב נמשל לשמש, והנה נראה בסוד הזה, כי נשמת יודע דעת עליון עומדת עם כסא הכבוד, מתענגת על השם הנכבד והנורא יש לעולם זמן קצוץ ועבדו לעולם, וישב שם עד עולם" ועיין בס' (חמדה גנוזה מחברת ראשונה) שהוציא לאור הח' צ"ה עדעלמאן (קאניגסבערג 1856) "מאמר על הנפש" לר' שלמה בן גבירול ז"ל, ועיין במאמר הבקורת שם:

(רי) דעתו שהוא מרומז על הגוף:

(ריא) פי' אחר שנתנה בו הנשמה המשכלת יש יכולת בידו לשמור כל אשר יחפוץ ולבחור באשר ירצה, ויכול להטות עצמו וחפצו אל צד השכלי להשליטה על הכחות הטבעיות הגורמות לאדם לחטוא ואז תדבק נשמתו בעולם העליון ותהי' מתענגת מזיו כבוד יוצרה ותחיה לעולם, ועיין "קרני אור":

(ריב) איך להתנהג:

(ריג) ר"ל כי תכלית האדם הוא להתדבק בשכל הנפרד: