(א) יוב"ע תרגם "לבנוי דיעקב ולבנתיה דיליה" רוצה לפרש בניו ממש, ולכן הסיב הכנוי אל יעקב הנזכר בפסוק לפני זה, והכנוי של "ולבנותיו" על לבן הנזכר בפ' זה ודוחק הוא, והנכון כדעת הראב"ע שפי' לבניו בני בנותיו שקורין בנים לפעמים (רש"ד):

(ב) דייק ממלת ראם" לשון יחיד:

(ג) דייק ממלת "זה" שלא היה רק מחנה אחת ממלאכים והשניה היא שלו:

(ד) וכן פי' הרמב"ן והרד"ק ורע"ס ורש"י ז"ל פי' שתיהן של מלאכים, וכן הוא (ב"ר פ' עד, תנחומא וישלח, מדרש אגדה יצא, פס"ז ברא', לב, ג) וכתב הרד"ק "וכאשר קרא אז לשם המקום מחנים, כן הוקבע לדורות, כמו שראינוהו נזכר כן (בס' יהושע יג ל) והסכימו עמו אנשי המקום, וכן כל המקומות שהי' קוראים להם האבות כן היה שמם", וכתב הרדי"א "וענין זה שאחרי שנפרד מחברת לבן ונסתלק ממנו טרדת התנאים וערעורי לבן שב לאיתנו הראשון, ונראו לו בנבואתו מלאכי אלהים כמו שראה אותם":

(ה) הח' ז"ל דייק ממלת לפניו, שהיה דרכו דרך ארץ שעיר ללכת אל ארץ כנען, ובאמת אין מזה ראיה כי ארץ שעיר בין חרן ובין ארץ ישראל, כי ארץ שעיר דרומי מזרחית לא"י, וחרן צפונית מזרחית לא"י, ועיין בביאור רש"ד שהשיג על הח' ז"ל בזה, וכבר תפשו בזה גם הגאון מ' יעקב עמדין בס' מור וקציעה סי' ש"ו עיי"ש:

(ו) וכן הזכיר הח' ז"ל דברי הגאון (דבר' לג ב):

(ז) והגאון ז"ל סמך על הפ' "ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" (דבר' לג ב) כי נזכרו שלשתן ביחד לומר שהם קרובים, ועיין שם בפי' הח' ז"ל שכתב "כי ידענו שסיני קרוב למצרים דרך שלשת ימים, ואלו היה שעיר שהוא ארץ אדום סמוך לסיני מדוע עבר יעקב בצאתו מחרן לא"י והנה אין סיני ביניהם, וזה יודע מי שיודע גבולי הארץ":

(ח) וכן דעת הרשב"ם וכן פי' הרד"ק והרלב"ג:

(ט) וכן פי' הרמב"ן והרד"ק, וכן פי' הרדי"א, כי עשו אחיו הגדול ממנו, ויחשב לו לאדון, ולכן הזהירם שיאמרו לו כה אמר עבדך יעקב, כלומר אין הדברים האלו מצדנו, אבל הוא בעצמו שולח לומר לך כן:

(י) כי עיקר משטמת עשו אל יעקב היתה בעבור מה שברכו אביו הוה גביר לאחיך, לכן יעקב ברצותו להעביר יראה זו מלבו קראו פעמים רבות אדוניו וקרא עצמו עבד נכנע תחתיו, כדי שיבין שהוא אינו מבקש למשול בו ויחדל מלשנוא אותו:

(יא) מדבר בעדו:

(יב) ר"ל היה צריך לכתוב ואאחר, כי האל"ף הזה הוא השמוש שמדבר בעדו, א"כ היה האל"ף צ"ל דגש אשר הוא כמו אות הכפל, ואות אל"ף אינו מקבל דגש, ע"כ בא הצירי תחת האל"ף למלאות הדגש:

(יג) הוא כמו אאהב, כי על הרוב יהיה האית"ן בחולם מגזרת נחי פ"א אל"ף ומעטים בצירי, כמו "אני אהבי אהב" וכולם כדי להמשיך אות נחה במקום פ"א הפעל:

(יד) ואיננו פועל יוצא רק מורה על עצמו ונקרא בנין הקל:

(טו) כלם לשון כלל וכן "כי אם הסוס אסור" (מ"ב ז, יו"ד) "ואיש ישראל נגש" (ש"א, יד כד) ורבים כמוהם, ידבר על רבים דרך כלל בלשון יחיד, ופעמים השם הנופל על האחד יפול על רבים, כמו "ויהי לי שור" והוא שם כלל, והוא בעצמו שם פרט "שוחט השור" (ישעי' סו, ג) (רד"ק):

(טז) ואינו מוסב למעלה, אבל יאמר ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך, ולעשות ככל אשר יצוה אדוני, וכן פי' רש"י ז"ל, להודיע שאני בא אליך למצוא חן בעיניך וכו':

(יז) כי כמו שאתה הולך לקראתו, כן גם הוא הולך לקראתך, וזה ועם מלת "וגם":

(יח) שרשו "יצר" והצירי מושך יו"ד השרש אחריו, והוא היפך המרחבה, ע"כ פי' ויירא מורה על יעקב ויצר מורה על עשו שהצר לבב יעקב ע"י ד' מאות איש עמו והוא בנין הכבד:

(יט) וי"ל הוא משרש "צרה" ויהיה יצר וצרה בענין אחד, דעת הרשב"ם ששרשו "צרר" עיי"ש:

(כ) כי שרשו "חצה" והראוי ויחץ, כמו מן בנה ויבן, ונפתח החי"ת שהוא מאותיות הגרון, ונפתח גם היו"ד:

(כא) עיין (למעלה יג א הערה א,):

(כב) פי' "אל המחנה האחת" נקבה, "והכהו זכר, וכן "והיה המחנה הנשאר" לשון זכר:

(כג) כי תבנה בית חדש" (דבר' כב ח) זכר, "כי שחה אל מות ביתה" (משלי ב, יח) נקבה, אכן בהפי' המיוחס להח' ז"ל על משלי וכן הרד"ק פי' שמלת שחה שב אל הזונה ולא אל הבית:

(כד) "את המקום הזה" (למעלה יט יג) זכר, "ולא עוד תשורנו מקומו" (איוב כ, ט) נקבה:

(כה) וכן פי' הרמב"ן ז"ל, על דרך הפשט זה באולי, כי אמר אולי ינצל המחנה האחר, כי בהכותו האחד יברחו, או תשוב רצונו, או תבוא להם הצלה מאת השם:

(כו) מלשון "כשוך חמת המלך" (אסתר ב א):

(כז) פי' שם ג"כ באולי, ר"ל אולי הָיִתָה לי לישועה:

(כח) הוא רש"י ז"ל:

(כט) כן פי' רש"י ז"ל על כרחו כי אלחם עמו:

(ל) כן דרשו ז"ל (תנחומא וישלח הוצ' באבער סי' וי"ו, ילקוט רמז קל"א בשם תנחומא, פס"ז ברא' לב ט):

(לא) כי יכול להיות שיקח נשים אקרות ויוליד מהם בנים:

(לב) וכן מצינו באדון הנביאים "כי לא פורש מה יעשה לו" (במד' טו לד) "עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם" (שם ט ח):

(לג) ויביא ראיה מאלישע שאמר בדבר בן השונמית, ופי' הרד"ק שם כי באותה שעה שנפלה לרגליו נאמר לו בנבואה:

(לד) מה שיפרש אחרי זה:

(לה) כי יעקב שינה כאן הלשון הנאמר לו שם, ותחת "ואהיה עמך" (למעלה לא ג) אמר "ואיטיבה עמך" לכן פי' הח' ז"ל כי נכלל "באהיה עמך" גם מלת "ואיטיבה עמך":

(לו) והרמב"ן הרדי"א השיגו עליו בזה עיי"ש:

(לז) בזה יתרץ הח' ז"ל במה שפי' במלת "ויירא" שהוא מורה על יעקב, ויפרש הסבה שיעקב היה ירא כי פחד:

(לח) והספק היה לו בבחינת עצמו שמא אינו כדאי לכך, כי אפשר שנכשל באיזה עון שבעבורו תאבד ממנו הבטחת השם:

(לט) המאמר הזה, הובא בב"ר (פ' עו, ילקוט רמז קלא פס"ז ברא' לב ח):

(מ) בשמות (ד כד) וכדברי ר' יהושע בן קרחה (נדרים לא ב) גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, ועיין עקידה וישלח (סוף שערכו):

(מא) פי', שפירושה יכול אני, גם קטנתי פי' קטן אני:

(מב) פי' אינני שואל מאתך לפי מעשי כי ידעתי כי אני קטן ונבזה מעשות עמי כל החסדים וכל האמת אשר עשית את עבדך:

(מג) למעלה (כד מט) חסד דבר שאינו חיוב, ואמת לקיים דבר החסד, והמלה מגזרת אמונה והתי"ו לשון נקבה וכן פי' הרא"ם:

(מד) והראוי היה שרי בן שאול:

(מה) וכן הפי' פה:

(מו) וכן פי' הרמב"ן:

(מז) כי רועה היה, והיה יודע כמה צריכים לכמה נקבות, והעזים והרחלים דרך אחד להם:

(מח) רֶוַח שם מ"ז כמו הרחבה במקום או בזמן, ופי' פה מקום פנוי שתהי' הרחבה בין העדרים כי רחב הוא שרש רָוַח בחילוף והיפוך אותיות:

(מט) לגזרת פָעֵל והכוונה אהב אותך, וכן כאן יורה הכ"ף על מלת אותך, ויש לפרש כמו "כי אהלך" פי' בצירי תחת עי"ן הפועל, אף כאן צירי תחת האל"ף והיה ראוי האל"ף ולמ"ד בפתח:

(נ) חמשה עדרים, כי אמר ויצו גם את השני, גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים, הולכים לא פחות משנים, הרי חמשה, גם היה חמשה מינים א) עזים ותישים ב) רחלים ואילים ג) גמלים ובניהם ד) פרות ופרים ה) אתונות ועירים, והי' עדר מכל מין:

(נא) המ"ם בחולם והצדי"ק בפתח, להרחיב על האל"ף, ולולי זה היה המ"ם בקמץ חטף והצדי"ק בשו"א בְמָצְאֳכֶם, כמו "כְתָפְשְכֶם את העיר" (יהושע ח ח):

(נב) וכן כתב הרד"ק במכלל בפתוחי פקוד, "אמר "בְמֹצַאֲכֶם אותו", בא שלא כמנהג שהיה ראוי להיות ע"מ "כְשָמְעֲכֶם את הקול" (דבר' ה, כ) ובא כן להרחיב על האל"ף ולבאר המלה":

(נג) וכן הוא דעת רש"י ז"ל, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשו ככה, וכן ת"א ויוב"ע, והם דברי התורה התנצלות בעד יעקב למה שלח לעשו המנחה וכן פי' הרשב"ם, ועיין ברדי"א:

(נד) מגזרת "כפרת" (שמות כה יז), וכן פי' רש"י ז"ל, והרד"ק בשרשים שרש "כפר", ועיין רמב"ן מה שהעיר על רש"י ז"ל בזה:

(נה) כי הפנים הם האות שבה נכר רצון וכעס:

(נו) שהוא כנגד מה שנאמר בתחלה "וכעסתה צרתה גם כעס" (ש"א א ו) וכן ת"א "אנחיניה לרוגזיה":

(נז) הוא נהר קטן על פני הר הגלעד בגבול הצפוני לארץ בני עמון וישתפך בירדן מזרחה וחכמי עמים בארו את השם הזה על דבר שהיה קרוב אליו מעשה יעקב שאבק אם איש שמה, ובס' תבואת הארץ כתב שהוא גבול בין ישראל ובין עמון וטרם שיגיע לירדן בערך שעה וחצי יוצא מהרים גבוהים והולך במישור עד הירדן עיי"ש, ובס' "מנחת כהן" כתב, שלדעתו הוא מענין בקבוק, כי נשמע קולו כמו קול בקבוק:

(נח) אמר "ויעבר", ובפ' כד "ויעברם" ואח"כ "ויעבר", ויפרש כי הוא עבר בתחלה לנסות עומק המים ומאיזה מקום כשר יותר שיעבור:

(נט) וכן פי' הרלב"ג ועיין ברמב"ן וברד"ק:

(ס) וכן הוא בב"ר (פ' עז ילקוט רמז קלב) אחר שהעביר כל אשר לו חזר לראות שמא שכח כלום:

(סא) וכן פי' מנחם בשרשיו שרש "אבק" "פתרונו ויתעפר איש עמו נשתקשקו שניהם עד עלות אבק ועפר לשמים מרוב תוקפם חגם ונענועם", וז"ל רש"י ז"ל על התורה "ומנחם פי' ויתעפר מלשון אבק שהי' מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם":

(סב) ויהיה עלות לשון הסתלקות, כמו נעלה הענן (ב"מ ט יא):

(סג) והוא אור השחר:

(סד) וכן פי' הרד"ק בשרשים שרש עלה, עלה זוהר היום, וכן דעת אונקלס:

(סה) כלומר אין לו זוהר וברירות:

(סו) שלא יכול להפילו, כי לא היה לו רשות להזיקו, וכן "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני" (שמות יט כג) שאין להם רשות:

(סז) ופי' שם הרד"ק, כמו ותקע כף ירך יעקב, ענין הסרת הדבר ממקומו ושרשו "קעע" או "יקע":

(סח) פי' הסיר הבשר מעל העצם וכאב בשרו ובעבור זה היה צולע והרדי"א האריך לבאר אופן ההתאבקות איך היה עיי"ש:

(סט) בג' (חולין צא א, ב"ר עח, פס"ז ברא' לב לג) כי נקרא כי לפי שנשה ממקומו ועלה, כלומר נפסק ונעלה על הכף שהוא דבק בו:

(ע) וברש"נ "המפרשים":

(עא) ר"ל גיד הוא אבר המוליד:

(עב) ובכ"י רש"ד הגי' "ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל, ואין ספק בו, כי אם לחסרי הלשון ותולדות, שאמרו שהוא האבר, ויפרשו הנשה מגזרת נשים, ודעת זה המלאך וכו", פי' שהם שני ענינים נפרדים, במאמרו הראשון יאמר הח' ז"ל, כי ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל (והוא האמת) ואין ספק בו כי אם לחסרי הדעת ולשון ותולדות שאמרו וכו', וכוונתו שהדבר ברור, ולא יוכלו להטיל ספק בו ולפרשו שהוא האבר, כי אם אנשים חסרי דעת וחסרי לשון ותולדות, ר"ל חסרי דעת שאין להם ידיעה בלשון ותולדות (והוא חכמת הטבע, בלשון הח' ז"ל, כידוע למי שרגיל בו) ואח"כ מתחיל ענין אחר, ודעת זה המלאך (מי הוא) יתבאר לך, וברש"נ הפסיק בין הדעת ובין ותולדות, ויגרוס "המפרשים" בה"א, ויבאר, ותולדות המפרשים, ר"ל תמצית המפרשים שיפרשו כן:

(עג) פי' אם תרצה לידע:

(עד) פי' כי היה מתאבק עמו, ועוד "כי נגע בכף ירך יעקב" ועוד "שלחני" "ותוכל":

(עה) שם פי' והאריך לבאר בסוד המלאכים, ודעתו אשר יורד השכלי ומתלבש באויר הזך, כמו הנשמה בגוף ועושה פעולתו: