(א) וכן כתב הרלב"ג "שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף, וזה שאי אפשר שישלם זה הענין כולו אחר מכירת יוסף, וכמו שביאר הח' אבן עזרא, אבל היו קצת דברי הספור בעת מכירת יוסף ואל יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה הוא היה עם אחיו במכירתו, כי הוא היה הולך ושב, והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו, וזה הצאן אולי היה משלל שכם:

(ב) עיין במד' (ג א) על פ' "ואלה תולדות אהרן ומשה ודבר' (יו"ד ז) ע"פ, משם נסעו הגדגדה, מה שפי' החז"ל שם:

(ג) ובמקח"מ הגי' "ונכתבה זאת הפרשה כאן":

(ד) ונסמכו שתי הפרשיות להודיענו כמה הפרש יש בין יוסף ובין אחיו יהודה, כי יוסף כבש יצרו באשת אדוניו, ויהודה הלך אחר יצרו בתמר ועיין (שמות יח א) בפי' הח' ז"ל שכתב "ויש פרשה אחרת דומה לזאת" ובביאורי שם:

(ה) וכן הוא (סדר עולם פ"ב) "בשנת שלשים שנה יצא מבית האסורים, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו וגו' בו בפרק מת יצחק, ושבע שני השבע ושני שני רעב, נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים היה בן ל"ט שנה, נמצא שפירש יוסף מאביו שלא שימשו כ"ב שנה" (כי בן י"ז שנה היה כשנמכר:

(ו) פי' עד שיהיה ראוי להקים זרע כמ"ש (למטה פ' ח) "והקם זרע לאחיך":

(ז) כי בוודאי לא צוה יהודה לאונן ליבם אשת אחיו, טרם שהיה לפחות י"ב שנה, וצריך להוסיף שנה שהיה ער גדול ממנו:

(ח) והיא לא נתנה לשלה א"כ עבר עוד שנה או שנתים:

(ט) ויהי' בין הכל ט"ו שנה או ט"ז שנה:

(י) כי בשעת ירידתם למצרים כבר נולדו חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה שהוליד מתמר, וכאשר הוליד פרץ חצרון וחמול עבר עוד י"ג שנה, להוליד בן הראשון לי"ב והשני לי"ג, וא"כ עבר מעת לקח יהודה את בת שוע כ"ט שנים, וכל המעשה מעת נמכר יוסף עד רדת אבותינו למצרים היו כ"ב שנים:

(יא) ר"ל מה שדרשו רז"ל (סנה' סט ב) שהוליד כלב לחור בנו בן שמונה שנה, והביאו ראיה מדברי כלב, שאמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ד' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ" (יהושע יד, ז) ובצלאל היה בן י"ג שנה כשבנה המשכן דכתיב ביה איש, ואמרו שנה ראשונה הוקם המשכן, שניה שלח מרגלים, הרי בצלאל בשלוח המרגלים בן י"ד שנה, וקח י"ד שנשארו מן מ"ם נשארו כ"ו שנה, וקח שלשה עבורים מבצלאל ואורי וחור נשארו כ"ד, הרי שמונה שנה לכל אחד ואחד מהם כשהולידו:

(יב) כשמות (לא ב) כתב הח' ז"ל, כי כלב בן יפונה איננו כלב בן חצרון, ור"ל בצלאל לא היה מבני כלב בן יפונה כ"א מבני כלב בן חצרון, ושנים הי', כי דעתו שמדרך הטבע אין האיש מוליד בן שמונה שנים, גם חז"ל אמרו בהרבה מקומות כי פחות מבן תשע אין ביאתו ביאה:

(יג) וכן ת"א ויוב"ע:

(יד) ותרגם יוב"ע ולא יהי עוד תגרא":

(טו) פי' כנעני ממש מבני כנען:

(טז) כן הוא בג' (סוטה יג ב. תנחומא תשא אות כב, שמ"ר פ' מב, ילקוט רמז קמד):

(יז) ר"ל נראה כיורד, כי עיקר היישוב הוא מקו השוה לצפון העולם, ועיין מאור עינים ח"ג פרק י"א מה שהעיר ע"ז:

(יח) ובכ"י רש"ד "ואנשי המדות" וזה מחוור יותר,

(יט) הם היודעים תכונות השמים וצורות העולם, והמה יבינו זה:

(כ) או שהוא אכזיב הנזכרת ביהושע (טו מד), ובמיכה (א יוד) והיא מערי יהודה, או שהיא אכזיב שבנחלת בני אשר (שופ' א לא) ונזכר בש"ס פעמים רבות (דמאי פ"א מ"ג, שביעית פ"ו מ"א, גיטין ז ב) וספר הכתוב אנה נולדו:

(כא) מי שלוקח יבמתו שהיא אשת אחיו הוא נקרא מיבם, והוא נקרא יבם לה, והיא יבמה לו וכן אשת היבם נקראת לה יבמה על שם בעלה:

(כב) וככ"י רש"ד "הראה זה היבום:

(כג) וכתב הרש"ד "כוונתו כי יבם שם עצם פרטי לאחי בעל האשה, והוא הנקרא בלשון משנה גיסה ולכן יקשה לדעתו לשון וְיַבֵם כי כבר הוא יבם לה גם בהיות אחיו בחיים, לכ"א, כי פירושו הראה לה שאתה יבם לה מאז שהיה אחיך חי, וזה בעשות החיוב המוטל עליך להקים זרע לאחיך, והיינו שתשאנה, והנה לדעתו נגזר פעל יַבֵם מן השם יָבָם, והנה אף שנראה שגם הרד"ק בשרשים הסכים עמו בזה מ"מ לא כן דעתי עיי"ש:

(כד) ושם פי' הח' ז"ל כנגד המכחישים, כי הם אמרו כי אינם אחים ממש (פי' כי אסור ליבם אשת אחיו מפני שהיא עליו באיסור ערוה) אלא קרובים (פי' כי מצות יבום הוא רק בשאר קרובים) והביאו ראיה מבועז (ודעתם שאחים הם אחי המשפחה, אחרי שאשת האח נאסרה בעריות, וכלן שוות בין כשיהיה זרע, בין כשאין זרע הואיל ויש לקיימו שם האחוה באחי משפחה) ולא אמרו כלום, כי אין שם זכר יבום כי אם גאולה, וכו' והנה נואלו ונסכלו כי הנה מפורש בבני יהודה ויבם אותה והוא יבמה", (וכאשר לא מצאו ידיהם ורגליהם בדבר יהודה הסכילו לפרש כי קודם בוא התורה היה הענין תלוי באחים ממש ואחרי בוא התורה העתיקו באחי משפחה):

(כה) פי' הזרע שיולד לא יחשב כבנך, כ"א בן לאחיך המת יחשש, וכן ת"א ויוב"ע "ארי לא על שמיה מתקרי זרעא":

(כו) ומסיים שם "יקום על שם אחיו המת", ומוסב על היבם, שהבן אשר תלד היבמה יקרא ע"ש אחי היבם, פי' לא שינתן לו שם כשם דודו המת, אלא לענין הנחלה שיהיה היא זרעו היורש אותו, ויקרא תמיד על שמו, כי מעולם לא מצאנו שיהיה לבן אותו השם עצמו שיש לאביו, ותמיד יש לבן שם משונה משם אביו, ועיין קרני אור:

(כז) וכן ת"א ויוב"ע:

(כח) עיין ערכו בראש הספר:

(כט) פי' שלא כדרכה:

(ל) כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:

(לא) כי הוא קורא ושחת ארצה, במפיק ה"א, כי שחת הארץ שלה:

(לב) דעתו, שהפירוש והדיוק שדייק מתיבת ארצה, הוא פי' שגעון, יבאר כי לא יעשה כן, באמרו וחלילה חלילה וכו' ועיין קרני אור:

(לג) פי', מלת נתן הוא מקור הבא ע"ד השלמים, ומנהג השרש הזה שלא יבוא בו המקור בשלימות, רק בבואו מחובר אל הפועל, כמו "נתן תתן לו" (דבר' טו י), אבל בבואו לבדו דרכו לבוא בחסרון שתי הקצוות, כמו "לא תוסף תת כחה לך" (למעלה ד יב), ועיין למעלה (ח' יז) בביאורי שם על המלה "היצא":

(לד) כי היה ראוי לכתוב בבית אביך:

(לה) והראוי בבית ד':

(לו) פי' על מיתת אשתו:

(לז) ובשמשון נאמר "וירד תמנתה" (שופ' יד א) כל אחד לפי המקום שהיה בה:

(לח) כמו אל גוזזי צאנו, וכמו ותתפלל על ד' (ש"א א י) כמו אל ד':

(לט) וברבקה כתיב "ותתכס" (למעלה כד סה) שהוא פועל עומד:

(מ) כסתה פניה בצעיף כדי שלא יכירה יהודה:

(מא) גם שם פי' שהסתיר פניו:

(מב) ופי' הח' ז"ל שם "כמו ויתעלף" (יונה ד ח):

(מג) וכן הוא דעת ר' חנין (סוטה י, א) מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר "תפוח והָעֵינָם" (יהושע טו לד) והיא עיר סמוכה לצרעה ואשתאול (שם שם לג), וצרעה ואשתאול סמוכות לתמנה (שם יט, מא ומג) א"כ העינם סמוכה לתמנה, גם מצאנו כי העינם סמוכה לעדולם (שם טו, לד ולה) וחירה היה עדולמי:

(מד) ובפס"ז (ברא' לח יד) בפתח עיני בני אדם, שלא יעבור יהודה ולא יראנה, וכן תרגם יוב"ע, וכן פי' הרלב"ג, בפתח עינים במקום נגלה ונראה ששולט בו עין בקלות:

(מה) ורע"ס פי', בהתחלת שתי מסלות, כי המסילות תקרא עין, כמו "על העין בדרך שור" (למעלה טז ז):

(מו) וכן פי' הרשב"ם, ועיין רמב"ן מה שכתב בזה, ובפס"ז, "ותתעלף, ותתחלף", כי אותיות ע' ח' מתחלפים, ופי' כי החליפה והלבישה בגדים נאים:

(מז) ע"כ לא הכירה:

(מח) ר"ל שלא היתה מכסה פניה בבגדי צבעונין משום צניעות מכלל שהוא פריצות:

(מט) כי אין זו פריצות, אלא פי', כסתה פניה בבגדיה לזה לא הכירה:

(נ) במגילה (יו"ד ב, סוטה יו"ד ב, ב"ר פ' פה):

(נא) ודרשו משום שכסתה פניה בבית חמיה:

(נב) ושם פי' טעם המלה קדשה, שהיא מזומנת לכל עובר ושב, וכן פי' רש"י ז"ל וכן פי' הרשב"ם, וכן פי' הרלב"ג, והוא הפוך מלשון קדושה, שהוא הפרשה למעלה ולתפארת:

(נג) הכתוב יאמר תקח לה, הלא לא נתן לה מאומה בעת שדבר לחירה? ויפרש כי הקיחה נקרא בעת שיוצא מרשות לרשות, אף אם לא לקח בידו, ע"כ בעת אשר מחל לה הערבון נקרא ג"כ קיחה ואמר תקח לה:

(נד) הוא טבעת שחותמין בו, וכן פי' רש"י זל והרשב"ם טבעת, וכן ת"א, ולפי שהחותם סוגר הספר נקרא כן, וכל השרש הזה ענין סגירה, ולפיכך נקראת כתיבת העדים בספר חתימה, לפי שעדים הם השלמת השטר וסגירתו שאין אחריה דבר:

(נה) או"ת "שושיפך' והוא שמלה, ותרגום "וילט פניו באדרתו" (מ"א יט יג) בשושיפיה, "ופרשו השמלה" (דבר' כב יז) "ויפרשון שושיפא", וכן פי' רש"י ז"ל "שמלתך שאתה מתכסה בה" ועיין קרני אור:

(נו) ובמקח"מ הגי' "על גדי":

(נז) והם דברי יהודה, יאמר אחר שאני שלחתי כאשר התניתי עמה, והיא הטמינה עצמה זה אות כי תקח לה הערבון, ולא אתה תקח לה הגדי וכן פי' הבאר יצחק, וכתב "והתימה על הרא"ם שלא הבין כן בדברי הראב"ע והוקשה עליו עיין ברא"ם":

(נח) כי שרש המלה "שלש" וכשידברו על החדשים יוסיפו מ"ם על האותיות השרש וישימהו על תחלת המלה כתיבת "כמשלש" הכ"ף הוא לדמיון תחת כמו, ור"ל כמשלש חדשים שלא הי' השלשה חדשים שלימים:

(נט) פי' כשידברו על הימים יוסיפו מ"ם בסוף המלה כמו "שלשום" ובמקו"ח יש גי' אחרת "ובימים בתוס' מ"ם אחר שלש, ובחדשים בתוס' מ"ם קודם שלש":

(ס) להשרף:

(סא) והיה ראוי להיות מוצֶאֶת, ובעבור אות הגרון מוצַאַת כמו מודַעַת (ישעי' יב ה):

(סב) שמשפט האל"ף להיות נחה, ואין דין הרחבה באותיות הגרון והוכרח לנקד בצרי הצדיק:

(סג) פי' כי הוא מנהגם לומר "הואיל" בלשון תלמוד, אך בלשון מקרא אמר "על כן":

(סד) כמו "כן בנות צלפחד דוברות" (במד' כז ז) ר"ל כדין עשתה, ואין פי' הואיל:

(סה) ולא שכב עמה עוד, כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך בזיון כי חשב שהיא קדשה, ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה, לפיכך לא יסף עוד לדעתה, וכן פי' הרשב"ם:

(סו) אחד מהם נתן יד מן הרחם כאלו רצה לצאת:

(סז) כי עוד לא קראו לו שם:

(סח) שנפתחו שתי השליות יחד ששם הי' התאומים והוא פלא, ועיין בפי' הח' ז"ל (למעלה כה כה) ובביאורי שם:

(סט) יפרש "ויהי כמשיב ידו" בעת שהשיב ידו דחקו אחיו ויצא, וכ"ף כמשיב הוא להשערת הזמן וכן פי' הרד"ק וכן תיוב"ע:

(ע) והמילדת אמרה כנגד הילוד, מה מאוד פרצת גדד הרחם בדחקך על אחיך ויצאת:

(עא) ועליך פרץ, אינו מחובר עם מה פרצת, כי הטעם יפריד ביניהם, והוא מאמר אחר, ופי' עליך דין הפרץ הזה, אם מת אחיך בדחקך עליו לצאת אתה תחלה:

(עב) לשון "פרץ" על הסרת הדבר המעכב מלעבור ולהתפשט, והושאל ממנו להוראת התפשטות יותר מדאי שישוער הדבר המתפשט כ"כ כאלו עשה פרץ בדבר הרגיל לעכב, והנה זה סימן כמו שפרץ בצאתו מבטן אמו כן יפרוץ תמיד ויהי' גבור לעולם:

(עג) מלשון פרצה:

(עד) ופי' עליך פרץ, עליך להתחזק, ולפ"ז אין פרץ מלשון פרצת דרישא דקרא רק הוא כמו "ויפרוץ לרוב" (למעלה ל, ל) וכת"א שם: