(א) היה צ"ל וישמע יעקב, ויפרש:

(ב) כל החמשה ההרגשות:

(ג) פי' במוח הראש:

(ד) עיין ביאורי (שם אות נ):

(ה) ועל האור אין שייך מתיקות:

(ו) ר"ל וישמע יעקב, וכן "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים" (שמות כ יח):

(ז) וכן פי' הרלב"ג:

(ח) ורד"ק פי', למה אתם מראים עצמיכם שיש לכם תבואה, ושאר בני אדם הולכים לקנות תבואה ואתם יושבים:

(ט) שפי' שם ענין מלחמה, כי הי' מריבים זה עם זה על ענין ההליכה לומר מי ילך, והיא אמר להם רדו שמה שילכו כולם:

(י) וכן פי' למעלה (מא נו) מלשון קנין וכתב הבאר יצחק שט"ס וצ"ל "וקנו לנו בר" כי שבר לשון קניין:

(יא) פגע רע שיש בו מיתה, ומורה על השגת מקרה מות מבלי הכנה אליו:

(יב) כפי' רש"י שהבאתי למעלה (מא נו) שהוא לשון מכר ולשון קנין:

(יג) מוכר השבר יקרא שובר, ומשביר פועל יוצא לשלישי מצוה לאנשיו שישברו:

(יד) עשה את עצמו כאילו לא הכירם, והתנהג עמם כאלו הוא איש נכרי אליהם, והם נכרים אליו, ולזה בא ויתנכר בהתפעל שהוראתו לפעמים הפוך הפעולה, וכן ההתנכרות היא הפך ההכרה, ובזה הראה שהוא איש נכרי:

(טו) כי ירא שלא יכירוהו בקול:

(טז) ופי' שם הח' ז"ל "אמרות עזות", וכן כאן בא בחסרון אמירה, ר"ל אמרות קשות, ומענינו תבין חסרונו:

(יז) יפרש הכפל לשון, שמתחלה כתיב ויכירם, ואח"כ ויכר יוסף, ויפרש שבעת באו כולם לפניו הכירם, הכיר את כולם בדרך כלל:

(יח) הסתכל אח"כ בכל אחד מהם שלא יסתפק בזה:

(יט) וכן פי' הרמב"ן, זה טעם ויכר יוסף פעם שני, כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת:

(כ) וגלויה חרפה, בין בזכר בין בנקבה:

(כא) "ערות הארץ באתם לראות "גלויה של חרפה כי המקום שהיא נוחה משם לכבשה צריך לכסות מפני האויב, והמגלים את המקום הוא גלוי ערוה לארץ וחרפה:

(כב) וכן פי' הרלב"ג, ערות ארץ סודות הארץ, וסתריה כמשפט המרגלים יחקרו באי זה אופן הארץ נשמרת, ומאי זה מקום יתכן שיכנסו בה:

(כג) כי אל"ף אנחנו נוסף מאותיות האמנתי"ו, ועיקר מלה זו נחנו:

(כד) ובכ"י רש"ד נחנו בלא אל"ף כמו באל"ף והוא האמת" וכוונתו שאין להבדיל בין נחנו, ובין אנחנו בהוראתם, כי האמת הוא ששתיהם מגזירה אחת, ולגי' זו סרה טענת הרש"נ על הח' ז"ל שכתב, מאין הוציא כזו אשר תיבת "נחנו" בלא אלף פירוש אמת, ובאמת המעתיקים שבשו דבריו, ונתנו יד לטעות:

(כה) כך פי' המלה, והרד"ק בשרש "כון" פי' "נכונים ואמתים"

(כו) ומלת כן ענינו דמיון והשוואה ונמשך על פעול האמירה שלפניה:

(כז) פי' שדבריהם מכוונת לענין, ושניהם קרובים בענינם ושרשם "כון":

(כח) ובכ"י רש"ד הגי' "כנים נאמנים, ויתכן להיות מגזרת כן, כן אנחנו כאשר דברנו, גם, כן בנות צלפחד, כמו האמת", ולשון זה מסתבר יותר, והנראה לחבר שתי הנוסחאות, וכנ"ל "ויתכן להיותו מגזרת "כן תעשה כאשר דברת", כן אנחנו כאשר דברנו":

(כט) כי לא יוכל האדם לאסור את עצמו רק אחרים יאסרוהו, לכן אמר כמו "ומות בה", כי אין זה המיתה בידי האדם, רק אמר לו השם, כשתעלה להר, דע כי אז תמות, וכן פה, הפי', האסרו כמו תאסרו, ועיין (למעלה א כב) ובביאורי שם:

(ל) ופי' הפ' שבר רעבון, הצורך לשבר בעבור הרעבון, ר"ל מה שקניתם לשבור בו את רעבון אנשי ביתכם:

(לא) "ובתיכם" מחובר אל מלת "הביאו", פי' הביאו לבתיכם שבר בעבור הרעבון, וכן דעת רש"י ז"ל:

(לב) והוראה מלת "אבל" לאמת דבר שמסופקים באמתתו, ותרגומו "בקושטא", וכן פי' שם ופה:

(לג) והיא ע"ד הוראת "אכן" ויסודה "כן", בתוס' אל"ף, וענינה ג"כ לאמת ולקיים דבר:

(לד) והטעם באור הדבר:

(לה) תחלה היה בדעתו של יוסף לקחת ראובן שהיה גדול שבאחים, כי הדין נותן כשרבים חוטאים הגדול נענש:

(לו) וכששמע מתוך דבריהם שראובן אמר "אל תחטאו בילד" לא רצה לצערו, ולקח שמעון שהיה גדול אחריו:

(לז) עיין ערכו בראש הספר:

(לח) כי שמות המתכות לא יתרבו, שכל אחד מן המתכות מין אחד בפני עצמו, ואין לו אישים:

(לט) ודעת הח' ז"ל שימצאו בלשון רבים, וכן נמצא בלשון התלמוד במשקל עברי כסף כספים (פסחים לא ב', ב"מ מב א, כתובות סז א) וכן כתב בס' (מאזנים) "וזה תמה גדול כי שכח ואסירה כל בדיליך (ישעי' א כה) ולהשיב כספיהם (למטה פ' כה) ואלו היה אחד יהיה כספם" וכן יאמר בס' (צחות):

(מ) יפרש מלת "שברם", שפי' אשר קנו, וכן פי' (למעלה מא נו) שטעם מלת שבר קנין:

(מא) לפי שהוא כתוב בה"א הידיעה, וכן פי' הרד"ק:

(מב) מקרא קצר הוא, ופי' ואת שבר או צורך רעבון בתיכם, וכן ת"א "וית עבורא דחסיר בבתיכון" (ועיין למעלה פסוק יט):

(מג) הה"א נוספת והראוי כלן, והוא כנוי לנסתרות, ולכן פי' הח' ז"ל "כל הצרות האלה", וכן פי' הרד"ק:

(מד) וכן דעת יוב"ע שתרגם "תקטל בשמתא", שכן היה מנהג ראשונים לענוש בנידוי:

(מה) שראובן אמר "אתה ד' תמיתם" ויתכן לפרש שזהו ג"כ דעת אונקלם שתרגם "תמית" והוא מיתה בידי שמים כמו שביארתי (קרני אור הערה יח):

(מו) פי' לחכות עד שיכלה השבר, והנכון שהוא פועל יוצא (כדעת הרד"ק שרש חרש) ופי' לא היה יעקב מחריש את ראובן ולגעור בו לאמר לא ירד בני עמכם: