(א) לשון תחלה:

(ב) שענינו הוא עשיית הפעולה ע"י אמצעי:

(ג) מקור מבנין הקל מהכפולים, ושרשו "רבב" וממנו "רב" "רבים" גם "רוב" ודומה עם "וידגו לרוב" (למטה מח טז) ורוב בניו (אסתר ה, יא) ויהי' פירושו כאשר החל האדם להיות, או להרבות לרוב, והרד"ק בשרשיו הביא עם "וְרַבָה עליך חית השדה" (שמות כג כט):

(ד) והם נקראים אלהים, כמו אלהים לא תקלל" (שמות כב כז) והדומים לו ובשיטה ראשונ' "ויש בדרש שבני האלהים מלאכים ירדו ממעלותם, וזה רמז למערכת עליונה והמשכיל יבין":

(ה) וכתב ע"ז רנה"ו גם בפי' הזה אין טעם לנפילים שיצאו מבני האלהים:

(ו) יתכן שבימים ההם הי' בני אדם נחלקו לשתי כתות הכת האחת נולדו משת בדמות אלהים, בשלימות גדולה מן הגובה והחוזק, והם הולידו בנים רבים, והם נקראים בני אלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים, או סמכם לאלהים להורות על גדלם וחזקם, כטעם "כהררי אל" (תה' לו ז) "שלהבת יה" (ש"ה ח ו), והכת השנית בנות משפחת קין פחות המעלה, ומפני שהי' אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם, וכן קראו אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות:

(ז) חכמי המזלות:

(ח) בדפוסים חסר הנקשר, ובכ"י נאמר, בחרו להם נשים כמו שהיתה וכו':

(ט) כי הי' בקיאים בחכמת המזלות:

(י) כי תיבת ויקחו תסבול שני פירושים, אחד כמו וישאו, והשני לקיחה בחזקה, אם לא היתה רוצה להנשא להן והוצרכו לזה בעבור צורך דעתם כפי המערכת:

(יא) ושרשו נדן והנח ת' הדגש, וכן הביא הרד"ק בשרשיו שרש נדן וז"ל "ויש מי שפי' מזה הענין לא ידון רוחי באדם שהגוף לרוח כנדן, ויהיה מזה השרש ג"כ והנח ת' הדגש והיה ראוי להיות יִדון בפלס יגוֹש ויהיה מחסרי הפ"א שפאהם נו"ן ויהיה הנח ת' הדגש כמו שהוא בוִיָזֶד יעקב (למטה כה כט) שמשפטו להיות וַיִזֵד, כן לא ידון משפטו לא יִדון ששרשו נדן ורנה"ו ישיג ע"ז עיי"ש:

(יב) ופי' לא יהיה הרוח בתוך נדנו שהוא הגוף לעולם אלא אוציא אותה ממנו ואכלה הרוח והגוף:

(יג) וסוף הפסוק "אנא דניאל בגו נדנה" ופי' נדנה תיק, ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק, וכן הגוף תיק וכלי לנפש:

(יד) ר"ל דון, ונדנה שרשו נדן והם שני שרשים ופי' אחד:

(טו) ששרשו שוא:

(טז) וכן כתב רנה"ו "אבל העיקר שהוא מנחי העי"ן":

(יז) שרשו שוא מנחי העי"ן, הרי שני שרשים שוא, ונשא, בטעם אחד:

(יח) שהוא בחולם, וטעמו כאלו הוא בשורק, וכן זה ידון כאלו הוא בשורק:

(יט) ר"ל שאין ענינו נדן כי אם דין:

(כ) כי הרוח הנפשי נתון באדם להיות דיין ושליט על גופו לבחור בטוב ולהרחיק הרע, ואנשי הדור הרע השחיתו מעלליהם עד שאין עוד תקוה מהם שישוב הרוח הנפשי אל ממשלתו להיותו כדיין על כחות גופו המתאויות, כי גם הרוח הנפשי נוטה אחר החומריות ותאות הבהמיות:

(כא) פי' השי"ן של בשגם אינה מן השרש, כמו שין של "שככה לו" (תה' קמד טו) שפי' אשרי העם אשר ככה לו, לפי הוא נקוד סגול וגם שי"ן של בשגם אעפ"י שהוא פתוח דינו כמו היה בסגול כמו "שַלָמָה אהיה" (שיר א ז) שַקַמְתִי דבורה (שופ' ה ז) כמו "שֶקַמְתִי שֶלָמָה", כי השי"ן תשמש במקום מלת אשר, ותמיד היא נקוד' בסגול, ודגש באות שאחריה כמו "את כל המעשים שֶנַעֲשו" (קהלת א יד) שֶיָבוא אחרי המלך (שם ב יב). וכלל גדול הוא דכל מקום שהבי"ת והשי"ן משמשות ביחד על תיבה אחת, שימושם במקום מלת בעבור, או בשביל כמו בְשֶלִי הסער הגדול הזה (יונה א יב) ופה שהבי"ת והשי"ן משמשות על מלת "גם" פי' כמו בעבור שגם זאת בו שהוא בשר:

(כב) כי לא באה מיסודות הגוף, ולא מן השכלים, רק הוא רוח השם שנשם בהאדם מפיו, והיא מדרגה היותר גדולה, שהוא החלק האלהי אשר באדם, הנצחי והקיים לעד:

(כג) שתשוב אל האלהים אשר נתנה, כי היא לבדה היתה מאתו:

(כד) זה קשור עם לא ידון שפי' למעלה לא יעמוד רוחי, וככה פירושו רוח שהיתה באדם מאתי לא יעמוד בעבור זה החמס:

(כה) כלומר בעבור אשר הוא גם בשר ואינו רוח עליון לבד כ"א מורכב מבשר ורוח שני הפכיים המריבים תמיד זה עם זה, וכנוי "הוא" שב אל האדם שזכר בפסוק, לא על הרוח שהוא ל"נ, וענינו האדם הוא גם בשר ולא רוח לבד:

(כו) והוא העת שהזכיר כי מיום הלידה עד העת שהוא יוסיף אומץ ויחסור:

(כז) העושה הוא רמז משגל שהוא סבת הפסד האב והולד הבן, וכמו שפי' בשם אחרים (למעלה ג ח) בפ' "ביום אכלך ממנו מות תמות":

(כח) ובשיטה ראשונה, "והי' ימיו כדברי המתרגם, וי"א כי ק"כ שנה מועד קצוץ לרוב האדם כמספר שנות השמש על פי חכמי המזלות, ואיננו נכון, כי שם חיה אחר המבול ת"ק שנה, ובעבור שבחרו נשים נולדו להם הנפילים, וגם אחרי כן אחר המבול":

(כט) ואם רואים אנחנו שיש אנשים שיחיו גם תשעים שנה, וגם יותר מזה, וככה אמרו הטבעיים, שעם היות ימי האדם קצובים כפי הטבע הכולל, הנה לא ימצא אחד מהם שימות מיתה טבעית לכליון הליחות השרשי, כי כולם ימותו מרוע ההנהגה, ומיני החלאים ושאר הסבות:

(ל) כן ת"א "ארכא יהיבנא להון מאה ועשרין שנין אם יתובון":

(לא) פי' אקבע לו זמן ק"כ שנה אם ישובו אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם:

(לב) ואח"כ כתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה ונראה מזה כי תחלת ק"כ שנה משנת ת"ק לנח, והנה ת"ק עם ק"כ יעלה תר"ך ואז הי' ראוי להיות המבול, ואיך אמר הכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח היה המבול:

(לג) והתשוב' כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי תחלת הקץ היה עשרים שנה קודם שנת ת"ק לנח היינו בהיותו בן ת"פ שנה בשעת הגזרה והי' ימיו מאה ועשרים שנה, וכן כתב רש"י ז"ל:

(לד) כי כתוב ויהי תרח שבעים שנה ויולד את אברם, וכתיב ויהיו ימי תרח חמש שנה ומאתים שנה, נחסר שבעים מהן, נשאר לו לחיות מעת שנולד אברם קל"ה, וכתיב "ואברם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו" נחסר מן קל"ה מאה שנה, נשארו עוד מן שנות תרח ל"ה שנה, ואיך אמר הכתוב וימת תרח בחרן, רק בעבור כי אין מוקדם ומאוחר בתורה:

(לה) וכן פסוק הנפילים היו בארץ ראוי להיות אחר ויקחו להם נשים, קודם לא ידין רוחי:

(לו) רבו הפירושים בביאור מלה זאת, ורוו"ה כתב, הנפילים לא נתברר טעם שמם, וכן רפאים, וקראו גם למתים רפאים, לפי שכל הרפאים נמחו מן הארץ, ורק עוג נשאר, ואותו הרגו משה וישראל, נעשה להם למלה לקרוא למתים רפאים, "והרפאים יחוללו" (איוב כו ה) שאמר איוב, והוא היה בימי קדם, הם רפאים ממש שאמר לשבח המקום ית', גם הרפאים הרמים יחוללו ויפחדו ממנו:

(לז) ואמר כי בימים ההם הי' בארץ אנשים בעלי קומה יתירה מאוד, וכמו שהבאתי למעלה דעת המורה באריכות ימי הנזכרים שהיו יחידים, כן היו הנפילים יחידים ביתרון מדת גופם, והם הנקראים נפילים וענקים:

(לח) וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל, א"כ או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא (הח' ז"ל) שנמלטו גם אחרים עמו, עיין בביאור שד"ל שיפרש ג"כ "אחרי כן" אחר המבול:

(לט) והיו נקראים בני האלהים, בהיותם בתכלית השלימות מן הגובה והחוזק

(מ) כי אין שינוי חפץ בו ית' ויתעלה, ולשון נחמה הוא תנודת הלב מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה, ופעם להפך, כגון "ונחמתי על הטובה" (ירמי' יח י) מה שאין כן בבוי"ת:

(מא) על דרך משל, כי אין לפניו ית' על דרך האמת לא שמחה ולא עצבון, ולא ישתנה ממדה למדה, וכאשר השמחה והעצבון באדם בלב, לפיכך אמר דרך משל על האל ית' אל לבו:

(מב) להרואים יתדמה שניחם ממה שעשה, אחרי כי הוא ברא מקודם, ואח"כ מכלה אותם:

(מג) הפך מויתעצב, "ישמח ד' במעשיו", והכל דרך משל, וכמו שהאדם שמח על הדבר הישר בעיניו, ויתעצב על הדבר הרע בעיניו, כן היה הספור על האל ית', והוא על דרך העברה, (ובתה' קד לא) בפ' ישמח ד' במעשיו, פי' הח' ז"ל כי זה על עמידת הכללים ופי' ויתעצב אל לבו, על היותם נפסדים, והעקידה בשער יא כתב, אמנם המנין עצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע משופע מאתו, כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע אמר "ישמח ד' במעשיו", "עוז וחדוה במקומו" דה"א טז כז), ובשיטה ראשונה "וינחם ד', חלילה כי לא אדם הוא להנחם, רק דברה תורה על דרך האדם, כי המדבר הלא אדם, ג"כ השומע, כמו ויעל, וירד, ישמח ד' במעשיו, ויתעצב אל לבו, והנה שמואל אמר וגם "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (ש"א טו כט), ושם כתוב "נחמתי" ועיין (שמות לב יד) בפ' "וינחם" פי' הח' ז"ל "חלילה להנחם השם רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו "ויעל" "וירד" "ישמח ד' במעשיו" ויתעצב אל לבו", ועיין ביאורי שם:

(מד) כי הוא ית' אינו שופט בריותיו בדרך נקמה חלילה, וששמח בצרתם בעבור שסרו מאחריו, רק בארח משפט בצדק ובמישרים, כי אינו חפץ במות המת, ע"כ כשבא קץ עונש התעצב אל לבו כשראה שיאבדו בנתיבות משפט:

(מה) ושם פי' הח' ז"ל מגזרת נחמה, והטעם זאת היא נחמתו שיוכל להרגך, והי"א רוצים לפרש גם פה מלשון נחמה:

(מו) וזע"ד, וי"ג "ווע"ד" והוא לשון ערבי, ובכ"י הגי' "ויפרשוהו מגזרת אעיד" וכוונתו למה שפי' שם (למטה כז מב) בשם הגאון "שהוא מגזרת ווע"ד בלשון ערבית", או טעמו ייעוד והבטחה שייעד להם והבטיחם שיאבדו כי ווע"ד בלשון ערבי יאָמר על קביעות מועד וזמן, וכן למטה כז מב, מתנחם לך, ר"ל קבע לו מועד וזמן להורגך וכן בשמות (לב יד) כתב הח' ז"ל ג"כ "וי"מ אותו מלשון ווע"ד ואין צורך", ועיין ביאורי שם:

(מז) ויהיה ויתעצב פירושו, ספר מחשבתו אל הנביא ונעצב הנביא:

(מח) כי אין זה מטעם הלשון, כי יובן שהשם התעצב לנביאו, והיה צ"ל "ויתעצב לבו":

(מט) וכן כתב הרמב"ן ז"ל כי ענין אל לבו, כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב כדרך "לדבר אל לבי" וזולתו:

(נ) הכתוב לא פי' למי אמר ויפרש הח' ז"ל שאמר אל לבו, ובשיטה ראשונה "ויאמר ד' אל לבו, כמו אמרתי אני בלבי (קהלת ב א) ואלה הם דברי משה, כי אחר כן גילה סודו לנח, מאדם הזכיר בתחלה הנכבד ואח"כ הבהמה, ונח הטעם הוא לבדו, והנה בניו ונשיו בזכותו נמלטו":

(נא) כן פי' הרלב"ג "הנה אמר זה לנח כמו שנזכר בתורה אחר זה", ועיין (למטה ח כא) ובביאורי שם:

(נב) בפ' וי"ו "ויתעצב אל לבו":

(נג) וטעם רחמים הוא מטעם אהבה ככתוב "ארחמך ד'" (תה' יח ב):

(נד) ההטבה בלי הגמול תקרא חנינה, והחן הוא ההכנה אל ההטבה ההיא, והוא מפעלי הכפל משרש "חנן" והשם הוא החונן האמיתי, לכן תקרא בקשת הטובה מאתו תחנה "ואתחנן אל ד' " (דבר' ג כג) והוא כבדו חנון, כי החנינה בו בעצם, וזולתו לא יקרא חנון, כי אם חונן שהחנינה אליו במקרה:

(נה) וכתב הרוו"ה אין לפרש שהחן בעיני החונן, והנחנן מוצאו בהן, שהרי נאמר "ויתן חנו בעיני שר" (למטה לט כא) "וד' נתן את חן העם בעיני מצרים" (שמות יב לו) הרי שהחן להנחנן, ולא לחונן, אבל עיקר משמעו נח היה בעיני ד', אדם שזכה לחן, כמו מצא טוב, ימצא צדקה, מצא חיים, שמשמען זכה לטוב, יזכה לצדקה, זכה לחיים ודומיהן והאומר אמצא חן בעיניך, פי' אהיה בעיניך אדם שזכה לחן וכן כולם:

(נו) וטעם מציאות חן, כי החן והרחמנות הם בלב, ובעבור כי ראות העין יעורר רלב, ע"כ כתוב לא חסה עליך עין, וכן מצא חן בעיני ד', כי השם חס עליו שלא יאבד במבול הוא וזרעו:

(נז) פי' הקורות שקרוהו בדבר המבול ואחריו, וכן פי' הרד"ק והרלב"ג והרדי"א ורע"ס והחזקוני:

(נח) וכן פי' שם הח' ז"ל "ילד כמו תולדות יעקב, ענין קורות, וכן זה, כאלו היה נולד המקרה כל, כי לא תדע מה יקרך מקורות היום":

(נט) כי הקורות הם תולדות הימים, וכן פי' רש"י ז"ל שם:

(ס) שהי' מעשיו בצדק היפך אנשי דורו שהיו אנשי חמס וכ"כ רש"י (ע"ז ו א) ד"ה, "צדיק במעשיו בלא חמס" עכ"ל:

(סא) והרמב"ן ז"ל טען עליו בזה שכתיב "תמים אתה בדרכיך" (יחז' כח טו), ופי' שהיה זכאי ושלם בצדקו הודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, ועיין קרני אור:

(סב) שמלת תמים איננה דביקה עם מלת צדיק להיות פירושו צדיק גדול, רק מלת תמים שבה למלת איש כאלו אמר איש צדיק, איש תמים, כי צדיק הוא תואר השם, ר"ל איש שיש בו צדק, ותמים הוא תואר השם, ואם יהיה מלת תמים דבק למלת צדיק יהיה תמים תואר לתואר:

(סג) כי שרשו "תמם":

(סד) ר"ל הוא שלם בשרשו, כי מצאנו "תם וישר" שהוא ג"כ מפעלי הכפל, והוא חסר אות הכפל:

(סה) פי' שהוא לשון רבים:

(סו) אחר המבול, לפי שהיה נח בדורות רבים לאורך ימיו ובכולם נמצא הולך בצדקו, וכן פי' הרלב"ג והרדי"א:

(סז) כי המבול היה בשנת ת"ר לחיי נח, ושם הוליד את ארפכשד בהיותו בן מאה שנה שנתיים אחר המבול והיה נח אז בן תר"ב שנה, ומאז עד שנולד אברהם היה ר"צ שנים, וכל ימי נח היו תתק"ן שנה, והנה חיה עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה:

(סח) שבכולם פי' אנשי הארץ:

(סט) ובשיטה ראשונה "וטעם לפני האלהים בסתר כפי מחשבת האדם, והנה בלבו חמס' והעד "ויחמוס כגן שכו" (איכה ב ו) ופי' הח' ז"ל "חשף" "נחמסו עקביך" (ירמי' יג כב), ופי' נתגלו והוסר הכסות שעליהם, וכן פי' פה שנתגלו מעשיהם הרעים שעשו בסתר:

(ע) ולא ירא ממנו, כן חטאי בני אדם לפני האלהים והענין שהיו אנשי משחית ואמרו אין אלהים שופטים בארץ:

(עא) וכן פי' הרלב"ג והחזקוני ופי' לפני האלהים, לפני הגדולים ומנהיגים שלא היו בושים מהם ואין מי שייסר אותם על רוע מעשיהם:

(עב) וכן הוא הקבלה כי הוא מהשמות שאינם נמחקים, והאלהים במקום הזה קדש, ובשיטה ראשונה "וטעם לומר האלהים, בעבור את האלהים התהלך נח, וכל מעשה השם ע"י, המלאכים הוא, והם גלו לו הסוד במצות השם הנכבד":

(עג) כי מלת חמס כולל כל מיני עול המנגדים לשקול דעת האדם, כגון רציחות אדם וההכחשה גמורה באדון הכל בה' שאין תועבה גדולה הימנה:

(עד) כי השחית כל בשר את דרכו, והן הדרכים שדעתו של כל אדם מכריעתן כמו החמס, דם, ורצח, ולקחת נשות זולתו בחזקה, שרעות אלה ודומיהן כמעט נטועות בשקול הדעת, והם ברוב אולתם השחיתו דרכיהם:

(עה) בג' (סנהדרין דף קח א, תנחומא נח סי' ה) "אמר ר' יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם, ואדם על הכל", ויש לומר כי ברשעתם כפו את הבהמה והחיה לעשות כן פעמים רבות עד שהרגילום, ועשו אח"כ מאליהן, וכמו שעד היום יוכל האדם להרגיל מקצת הבע"ח לעשות מעשים שאינן בתולדותן:

(עו) ובשיטה ראשונה "וטעם את דרכו כאשר רמזו קדמונינו ז"ל שהלך כל מין לשכב עם מין אחר":

(עז) פי' שינו גם המנהג הטבעי שהוא מקום משגל האשה ושמשו עמה שלא כדרכה, והרד"ק פי' דרך תולדתו שהוא כמו שאמר "ודבק באשתו" (למעלה ב' כד):

(עח) זכר עם הזכר, וככה מין בשאינו מינו, וכולם הוא חוץ מן הטבע:

(עט) כי מעשי האדם נמשלו לדרכים לפי שיש בכל מעשה שתי דרכים, האחת טובה והאחת רעה, וביד האדם לבחור אחת משתיהם כרצונו:

(פ) בג' (סנהד' קח ב, ר"ה יב א, זבחים קיג ב) "אמר רב חסדא ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ברותחין קלקלו בעבירה" וכו':

(פא) י"א כי טעמו על מאדים שהי' לו עסק במבול, והוא מורה ג"כ על הזנות:

(פב) פי' שהי' האיש שוכב ונשכב, או פי' שהזרע היה יוצא ממעל מן השכל, ומתחת זה הגוף:

(פג) וכן אז"ל (סנהד' קח ב) "תניא מימי המבול קשים כשכבת זרע":

(פד) סוף ותכלית של כל בשר, והודיע השם לנח סבת הגזירה קודם שיביא המבול:

(פה) הח' ז"ל יפרש כל בשר כמשמעו לא רק על האדם לבדו כ"א על כל החיים בכלל, ולכן יפרש "כל בשר הוא הגוף":

(פו) הוא הודעה יודיע לו שהגיע קץ אידם, ופי' קץ כל בשר בא, אבל לא בא עדיין אך הוא במחשבתי, וזהו שיאמר לפני במחשבתי ובגזרתי:

(פז) פי' מן העיר וכן "הם יצאו את העיר" (למטה מד ד) פי' מן העיר, ופי' הפסוק הנני משחיתם ממנה:

(פח) פי' עם הארץ, כי כיון שכסה המים הרי היא נשחתה וחזרה לתהו ובהו:

(פט) פי' עם יעקב, וכן "רעה את אחיו בצאן" (למטה לז ב) ופי' הפסוק אשחיתם יחדיו עם הארץ:

(צ) טעמו, אלהים אלהי צבאות:

(צא) ופי' שם הח' ז"ל שמלת כסאך תשמש בעבור אחרת בדרך "והנבואה עודד הנביא" (דה"ב טו ח) שהוא כמו והנבואה נבואת עודד הנביא, וככה זה "כסאך כסא אלהים", כי מלת אלהים שם, והשם לא יסמוך:

(צב) ולא פי' הכתוב מה היא השחתת הארץ, ועיין קרני אור:

(צג) ואולי הוא הארז הגדל בארץ אררט, ולפי שהתיבה נעשתה במדינה ההיא או סמוך לה, כי מצאנו שנחה אח"כ על הרי אררט, לכן צוה לעשותה מהארז המובחר הגדל שם (רש"ד):

(צד) ובדרז"ל נמצא רק הפעל, והוא בנוי מן השם גפרית, "ומניחין גפרית תחת הכלים, ומתגפרין והולכין כל השבת כולה", (שבת יח א) "פיטסות נאות ומגופרות" (ב"ב צז סע"ב), ובתרגומים, גופריתא:

(צה) פי' מדורים חלוקים כמו קני העופות, כי הכל היו שם דירת ארעי, כמו "ותמצא כקן ידי" (ישעי' י, יד), קראם קנים, ולא קראן חדרים בעבור שהיא תבה לא בית:

(צו) כי כן צוה האל לנח שיעשה הרבה מדורים מדורים שידור כל מין ומין בפני עצמו:

(צז) כלומר הכתוב קראה תיבה ולא ספינה:

(צח) כי לא היתה בנויה חדה מלמטה להבדיל הגלים, אבל היתה כמו ארגז שוה למטה ובכל הצדדים וכן "תיבת גומא, ותשם בה את הילד" (שמות ב ג):

(צט) פי' לפי שאין לה משוטים, ולא תורן וחובל להנהיגה כפי הרוח, כי לא נעשית אלא להיות צפה מאליה על פני המים, ויש ספרים שכתוב "לפי שאין הולכת אל מקום ידועה":

(ק) וכן דעת כל המפרשים, וכן פי' האחרונים רש"ד רנה"ו שד"ל:

(קא) וכן פי' הח' ז"ל (שמות כה יז) "ועשית כפרת זהב טהור", כדמות מכסה (פי' שיכסה על הארון מלמעלה):

(קב) הח' ז"ל יפרש מלת "וכפרת" שהוא כמו "ומשחת":

(קג) ונקרא הזפת כפר לפי שמכסה ומגין על העץ שלא ירקב, כי כל לשון כפר במקרא ענינו כסוי:

(קד) ובכ"י הגי' "שיש טיט בארץ ישראל":

(קה) וכן כתב הרלב"ג "ואולי הוא טיט אחד יעשוהו בקיאי הצורפים, אשר הוא מתמרח ומתקיים קיום נפלא":

(קו) הוא מה שנקרא בערבי "קפר":

(קז) פי' שב לאשר הזכיר בתחילה, כי י"א שהיא מגזרת כפרת, ואותו המפרש סובר כי אין כופר מגזרת וכפרת, והוא משיב עליו, ופי' שהיא פעל נגזר מן שם כפר, ור"ל שיכסנה בכפר, אבל בפירוש כפר מה היא לא הכריע בין המפרשים, והבאר יצחק יפרש, והנכון וכו' פי' שהוא מכסה כי"א אלא למה אמר וכפרת ולא אמר וכסית לפי שאמר בכופר וזה דרך צחות:

(קח) שאם יתפרקו מה שבחוץ מפני חוזק המים יעמוד מה שבפנים" ונקרא הצד הפנימי בית, לפי שהבית נעשה לשבת ולחסות בו מזרם וממטר, ורוח, שיסבול ההולך בחוצות וברחובות, ולא יחסה בקירות הבית, כי אם לפנים מקירותיו בחדריו, ע"כ כל צד פנים יקרא בית, ומה שאינו פנים יקרא חוץ כמו חוצות:

(קט) וזה לשון זכר, כי הי' לו לומר וזאת:

(קי) וזה אומרו על השיעור והמדה, והנה השיעור מפורש, אבל הוצרך להודיעו שיעור האמה וזה הראהו בנבואה:

(קיא) כי קומתה היתה שלשים אמה, וארכה שלש מאות אמה, ובשיטה ראשונה "והנה רוחב התבה ששית האורך והגובה עשיריתו":

(קיב) פי' כדי שתהיה צפה על פני המים, כי בשיעור הזה תעמוד על המים במישור ולא תהפך מצד אל צד:

(קיג) וכן פי' למטה "על כן לא תתהפך":

(קיד) וביאורו חלון שממנה תכנס האורה:

(קטו) וכן ת"א נהור, ופי' כמו זהר בחלוף זסשר"ץ כי מן החלון בא האור, אעפ"י שזה לא היה מאיר לאנשי התיבה כי היה סגור, וכשרצה נח פתח אותו לאחר כלות הגשם וחסרון המים:

(קטז) כדי שיכנס ממנו האורה, אחר כלות הגשם:

(קיז) לפי החשבון שהיתה התבה הרחב ששית האורך, בארכה היתה שלש מאות אמה ורחבה חמשים, א"כ אחר שהיתה למעלה אמה אחת באורך היה ברוחב ששית אמה, וכן פי' הרא"מ שהיתה למעלה אמה ברוחב ששית אמה שלקטנותה אין מי גשמים רבים נופלים בה:

(קיח) פי' על רחבה וגבהה מדבר, אבל לא על ארכה:

(קיט) במדרגת מחודד:

(קכ) כי היתה משופעת ועולה עד שלא היה למעלה באורך אלא אמה ברוחב ששית אמה:

(קכא) וכן אז"ל (סנהדרין קח ב) "אל אמה תכלינה מלמעלה דבהכי הוא דקיימא":

(קכב) שלא תהיה כשאר האניות שעולים אליהם מלמעלה ונכנסים בפתח שעל הגג אל בחדרים התחתונים אלא יעשה הפתח מן הצד:

(קכג) לרוב גובהה כי עשה אותה בשליש העליון של גובה התבה:

(קכד) והרמב"ן ז"ל כתב, אל תתפתה לומר שהיה שלש מאות אמות באמות איש נח, והיה גדול שא"כ היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים, ועוד כי האמתו אמת התורה הנה, אבל היה נס להחזיק מועט את המרובה:

(קכה) ואין ספק כי דעתו ז"ל בשניים ובשלישים, שהיה כל אחת גובה עשר אמות:

(קכו) הוא דעת רס"ג שכתב כי יותר משבעה היו, ולדעת יוב"ע היו רבים:

(קכז) כן הוא דעת י"א שהביא אבל לא כן דעתו:

(קכח) תַחְתִים שְנִיִם, תוארים עם יו"ד היחס, אבל נפלה בהם יו"ד הרבים:

(קכט) כולם שמות תוארים הם וראוים להיות בב' יודין תחתיים, שניים, שלשיים, אחת ליחס, ואחת לרבים, והנה במלת תחתים, שנים, נפלה יו"ד הרבים, ובמלת שלשים נפלה יו"ד היחס ויו"ד הרבים כתובה, כמו עברים, נכרים, הראוי עבריים, נכריים, כי תואר היחיד הוא עברי נכרי:

(קל) ושאלתם, כי במלת תחתיים שנים כתוב דגש ביו"ד ומלת שלשים בלא דגש, כי הדגש מורה כאלו האות כפול:

(קלא) הח' ז"ל הביא לדוגמא להראות איך שמשקלי השמות שונים זה מזה:

(קלב) תואר היחיד של שְלִשִים משונה מתוארי היחיד של תחתים, שנים, ואין תימה ע"ז כי משקלי השמות משתנים:

(קלג) לדעת הח' ז"ל אין כאן יו"ד היחס כלל, רק שהתואר היחיד במלות תחתים, שנים, הוא תחתי שני, ויו"ד הרבים נפלה, ותואר היחיד של שלשים הוא שליש בפלס נגיד, חסיד, שמהם לרבים נגידים, חסידים, ובא עם יו"ד הרבים:

(קלד) יו"ד היחס של שְנֵים משמשת לעצמה ולמלת שְלִשִים:

(קלה) ועקרו "מנבול" וכן "ונבלי שמים מי ישכיב" (איוב כח לז) שפי' גשמי שמים:

(קלו) ותחסר הנו"ן ונבלעת בדגש הבי"ת, ומשפטו מנבוּע משרש נבע, וכן מבול משפטו מַנבוּל ושרשו "נבל":

(קלז) עיין המעמר שכתב כי אין כוונת הח' ז"ל על נבלה הארץ, רק שהוא תחלת הפסוק, ובאמת כיון על נבלה תבל הסמוך אליו, כי ז"ל הח' ז"ל בפי' לישעי' שם, "נבלה מבנין נפעל כמו ונבקה רוח (ישעי' יט ג) ונסבה (יחז' מא ז) ויתכן היות נבלה השני כמו נבול תבול, (שמות יח יח) מהבנין הקל", עכ"ל, הנך רואה כי נבלה הארץ (שהוא נבל הראשון) הוא לדעתו מן בלה, ולא מן נבל, וראיתו מן נבלה תבל שהוא ענין השחתה, וכן תיוב"ע חרובת תבל, ולכן נקרא מבול כי ישחית ויחרב הארץ:

(קלח) ושרשו בלל מלשון בלילה ועירוב:

(קלט) מְבַלוּל:

(קמ) ויש בו דגש תחת הנו"ן ששרשה "נשר":

(קמא) פי' והנה החולם והשורק מתחלפים, וכן כתב הרד"ק, אעפ"י שהמשור בחולם ומבול בשורק אין קפידא כי החולם והשורק מתחלפים זה בזה:

(קמב) וחסר הנסמך:

(קמג) וכן הארון הברית (יהושע ג יד) שג"כ חסר הנסמך, ופי' הארון ארון הברית, כי לא תבוא ה"א הידיעה על הנסמך:

(קמד) שפי' ולמן היום יום הוסדה, כי ה"א הידיעה לא תבא במלה הנסמכת:

(קמה) משמעות הפסוק והקימותי את בריתי אתך, הוא שכבר כרת עמו ברית והבטיח לו שיקיימנה:

(קמו) וזה הוא הקמת הברית, כי כמה מיני סכנות הי' שם לפני המבול, כי זמן רב קודם היה צריך לאסוף כל מיני מאכלים, שאם היו נפסדין קודם ביאתן אל התיבה היו חללי רעב כולם, וגם הרשעים שבדור הנפילים הגבורים אנשי משחית יהרגוהו ולא יניחוהו לבוא אל התיבה, ולזה היה צריך ברית שינצל ממי המבול הוא וזרעו, ועיין "קרני אור":

(קמז) לא נמצא בכתוב:

(קמח) ולא נמצא בפ' שלח, רק שהקב"ה אמר למשה "שלח לך אנשים" (במד', יג, ב):

(קמט) הח' ז"ל יפרש לשון שבועה, והוא כי אמירת השם והבטחתו הוא כעין שבועה, וכן מצינו כמה כתובים בתורה לשון שבועה, שנאמר "אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב" (במד' לב יא) אשר נשבע ד' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם (דבר' א ח) ואין בעיקר ההבטחה שבוע כלל כ"א לשון מתנה ובשיטה ראשונה, "והקימותי את בריתי אתך, למדנו מזה הכתוב שהשם כרת עמו ברית והבטיחו שלא ימות זרעו":

(קנ) וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

(קנא) וי"ג "וטעם ברית הסכמה בדבר שבחרו שניהם בו":

(קנב) שטעמו בחרו לכם איש, ושרשו "ברה", והתי"ו במקום ה"א השרש, ולדעת הרמב"ן שרשו "ברת" וכן דעת הרד"ק:

(קנג) פי' שהשם שוה בסמוך ובמוכרת:

(קנד) מן "שבה" לשון שבית והוא סמוך:

(קנה) מוכרת כן תאמר מן "ברה" ברית בסמוך ובמוכרת:

(קנו) והוא מן "וברא אותהן" (יחז' כג מז) שהוא לשון כריתה של יעברו עליו, וכן פי' הרד"ק בשרש "ברת":

(קנז) שנים מכל, פי' ר"ל שיהי' זוגים, שנים שהם ארבעה, כי כל אחד מהם צריך שיהיה זכר ונקבה:

(קנח) ביאר אח"כ הזוגות, ואמר זכר ונקבה יהי':

(קנט) בפסוק יט, וידוע כי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט

(קס) פי' יצאו מן הכלל הנזכר, כי לא הוצרך להכניס לתיבה מהם:

(קסא) כל רמש הרומש על הארץ, שאינם מחיבור זכר ונקבה, והם הנולדים מעפוש הארץ:

(קסב) גם הם יצאו מן הכלל הנזכר, כי הנה כתוב "מכל רמש האדמה" (למט' פסוק כ) כל אשר בארץ (פסוק יז,) ופי' ביבשה:

(קסג) אם לא שיצאו מטעם שאינם בכלל רמש האדמה, הייתי אומר שנתחייב נח להכניסם עמו בתיבה מכח הפסוק שאמר "מכל בשר, שנים מכל, יבואו אליך להחיות", וחית המים יקראו בשר:

(קסד) וכינה גם את הדגים בשם בשר:

(קסה) ר"ל שלא יבקש אותם ויביאם בתיבה, כי כבר אמר יבואו אליך, שר"ל יבואו מעצמם, רק הזהירו שלא יעזבם אחר בואם אליו:

(קסו) יכניסם אתו אל התיבה:

(קסז) מיני בע"ח המה מחולקים, אם מצד גויותיהם, אם מצד נפשם, שימצאו שני מיני בע"ח, שהם מין אחד מצד תואר גופם ובנין איבריהם, והם כשני מינים נפרדים מצד הלך נפשם, למשל זה זריז, וזה עצל, זה טבעו ודרכו כך וזה כך, וימצאו שני מיני בע"ח, שהם מתדמים מצד תכונת נפשם, ונבדלים בבנין גופם, וצוהו ד' שיקח מכל מין ומין (ע' למטה ח יט הערה כה):

(קסח) שיעור האל את רוחם שיבואו אל התיבה, כמו שיבואו בכח הדמיון אל מקום המרעה שירצו לאכול, ואל מקום מים כשירצו לשתות:

(קסט) כי יבואו מעצמם אליו לפני התיבה, רק הוא יכניסם:

(קע) והמאכל הוא הפירות והזרעים והעשבים, כי אחר שיבואו אליו להחיותם, צריך שיזמן מכל מאכל לצרכו ולצרכם:

(קעא) כמ"ש הישאג אריה ביער וטרף אין לו (עמוס ג ד) ליש אובד מבלי טרף (איוב ד יא), ומלת טרף פי' הריגה ושבירה (עיין למטה ח יא הערה יז):

(קעב) יתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולת הטרף אעפ"י שרוב מחיתם בטרף:

(קעג) ובעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב ובתיבת נח, לא טרפו הטורפים כי האל נתן את כל ירק לאכלה לטורפים כמו לנטרפים כמו שאמר ולכל חית הארץ (למעלה א ל) ובתחלת הבריאה גם החיות הטורפות לא אכלו בשר:

(קעד) כי זה הדרש לא אמרוהו כי אם למשל על סוד חכמתם:

(קעה) הוא משל על קדרות השמש, כי העוף מרמז על הירח, ובעת שיתחבר עם השמש, אם יהי' שניהם בראש התלי או בזנבו, הנה יכניס הירח בין השמש ובין הארץ, ויכסה אור השמש בגופו עד שלא יראוהו שוכני הארץ:

(קעו) לא כמו שידמה ההמון, ובעבור שגלגל הלבנה זריז ומהיר בתנועתו מכל הגלגלים, קראו בעל הדרש עוף, וקראו כנף לגוף הלבנה בעבור שאין לה אור, והיא חשוכה ונראה גופה בגוף הגלגל, אלא שמשונה קצת מראיתו, כאשר נראה כנף העוף ממין נוצת שאר גופו או משונה מעט:

(קעז) וכן הוא (בב"ר פ ל) שכל ק"כ שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן אמרו למה כדין א"ל כך אמר מארי דעלמא דהוא מייתי מבולא על עלמא וכו':

(קעח) ודעת הח' ז"ל בשיטה ראשונה, שנח הסתיר בנין התיבה מאנשי דורו וכתב שם וז"ל, "ויאמר השם דבר השם עמו במלאותו מצות המלאכים, וצוהו שיבוא אל התיבה, והטעם שילך אל מקום התיבה כי תיקן אותה בסתר, והסתיר הסוד מכל אדם", ונראה שבנה את התיבה באחד המקומות המוכן לענין כזה סמוך ליער צומח עצי גופר שלא יצטרך להסיע העצים ממקום רחוק לצורך הבנין, ואחר שכלה מלאכתו שב למקומו מהלך איזו ימים רחוק ממנה שגר שם הוא ובניו, ולכן הוצרך השם להודיעו שבעת ימים קודם שיכין עצמו הוא וביתו כמו שיבואר:

(קעט) וכן פי' רש"י ז"ל, כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:

(קפ) ובשיטה ראשונה "וצוהו לקחת מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה שהשם אוהב הטהור יותר מהטמא, ואם הם מעשה ידיו כולם, גם בעבור שיעשה עולות בצאתו מן התבה, והנה זה לאות כי לא אכל נח מהבהמה הטמאה ולא הבאים אחריו מהחסידים":

(קפא) כי הכתוב אמר "גם מעוף השמים שבעה שבעה" ר"ל שבעה הטהור, וסמך על מה שאמר בפסוק לפני זה "הטהורה", לפיכך אמר "גם" וכן פי' רש"י ז"ל גם מעוף השמים וגו' בטהורים הכתוב מדבר ולמד סתום מן המפורש:

(קפב) ואין לשאול למה שבעה ולא ששה ולא שמונה או יותר, כי האל ראה בחכמתו כי שבעה צריך ויספיקו, ויותר לא תכילם התבה, (רד"ק) ובשיטה ראשונה "איש ואשתו, עצם דבר כמו איש מלחמה (שמות טו ג) איש לא נעדר (ישעי' מ כו) והאיש גבריאל (דניאל ט כא) ובהחיות ובהיריעות אשה אל אחותה (שמות כו ג):