Mechokekei Yehudah; Yahel Ohr, Introduction
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- דרך הח׳ ז״ל לקרוא פירושו לתורה בשם ספר הישר, וכן יאמר בספרו (העבור דף ט א) ״כאשר רמזתי מקצת סודם בס׳ הישר שהוא פירוש התורה״ וכן הביא בשם זה בספרו (שפה ברורה דף מג ב) ״כאשר פירשתי בס׳ הישר״ וכן בספרו (שפת יתר סי׳ נח) ״ופירשתי בס׳ הישר״׳ ועיין (אבודרהם בסוף סדר התקופות) שהביא בשם הח׳ ז״ל כלשונו בס׳ העבור ״בספר הישר שהוא פירוש התורה״, וכן יקראו בשם הזה קצת מדרז״ל (ע״ז כה א) הלא היא כתובה על ספר הישר (יהושע יו״ד יג) ״מאי ספר הישר, אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים״ ופי׳ רש״י ז״ל היינו ספר בראשית, שמעשה אבות כתובים בו״, ועוד שם בגמרא ״ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר (ש״ב א יח) מאי ספר הישר, אמר ר״ח ב״א א״ר יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים וכו׳, ר׳ אלעזר אומר זה ס׳ משנה תורה וכו׳.
- בשי״ן ימנית, וכוונתו על עצמו, וכן קרא את עצמו בסוף שירו על סוד העבור (העבור דף ב א) ״לאברהם בנו מאיר ספרדי אבי שירות״ וכן בראש שירו לס׳ ״המאורות״ ״אלהים חי היה עזרא לבן עזרא אבי חכמות ושירות״.
- כונתו כי ראוי הוא וכשר בעיני הדעת לפרש התורה.
- כי היה צריך לזה, על כן אמר ״וכל תומכו מאושר״.
- בשמו ובשם אביו בשירו הנזכר למעלה.
- ובכ״י שבידי שד״ל כתוב ״על ארבעה דרכים״ וע״ז כתב שד״ל (כ״ח מחברת ד מכתב כ) ״ונוסח זה נ״ל עיקר, כי הדרך החמישית איננה דרך המפרשים אלא דרך הראב״ע, ובכל מה שדבר על הדרך הזאת האחרונה, לא הזכיר שום מפרש שהלך בה לפניו, ומדבריו נראה ברור, כי כוונתו לומר שהדרך ההיא מיוחדת לו, והוא הראשון אשר סלל המסילה ההיא״, ועיין בהערות ותיקונים לקובץ חכמת הראב״ע שהעיר המעריך ע״ז וכתב ״אבל לדעתי הנוסח חמשה דרכים זה העיקר, כמו שנמצא בהרבה כ״י, וכן נאמר ג״כ בהקדמה השניה ״חמשה דרכים״, ובאמת חשב הראב״ע פה בדרך כלל, כי יש לפרש התורה על חמשה אופנים, והרבה מפרשים שהי׳ לפניו, וגם בימיו יצאו לפרש התורה על דרך החמישי, במו ר״י בן בלעם, בן חפני, רש״י, הרשב״ם, וכדומה, אך הראב״ע אחז בדרך החמישי בכל עֹז, והם נטו ג״כ אל הדרש, אך הראב״ע לא חידש הדרך החמישי מדעתו.
- פי׳ אם נאמר בדרך משל שהאמת.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה ״אמר כי האמת כמו נקודה בתוך עגולה״.
- דעתו שזאת הדרך רחוקה מן האמת.
- כרחוק קו הרחב הוא החוט הסובב, וקראו קו הרחב, כי הוא המודיע רוחב העגולה וכן קרא הח׳ ז״ל (איוב לו טז) על הפ׳ ״רַחַב לא מוצק תחתיה״ ״כי רַחַב הוא הקו הסובב העגולה, ומוצק הוא הנקודה״.
- ר״ל כי כמו שהקו הסובב העגולה לא יגיע לעולם אל מקום הנקודה האמצעית, כן הוא דרך המפרשים האלה, כי מרוב האורך שיש בדבריהם לא יגיע אדם בהם אל האמת.
- על איזה ר׳ יצחק כיון הח׳ ז״ל? י״א שהוא ר׳ יצחק ישוש הספרדי, ובסוף פ׳ וישלח (ברא׳ לו לב) קראוהו היצחקי המהביל וחלק עליו, ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (הושע א א) ״היצחקי דבר סרה בספרו״ ושם ״והיצחקי אמר שלקח אשת זנונים, וזה המוכה בסנורים״ וכו׳, וכן בסוף ס׳ איוב (איוב מב טז) ״בכאן טעה יצחק המהביל״, ועיין בסוף ס׳ צחות שכתב עליו ״וספרו ראוי להשרף״ וכן בספרו (השם שער ב) ובספרו (שפה ברורה דף ט ב), ובתחילת פירושו לדניאל כתב הח׳ ז״ל עליו ״ומפרש גדול היה בספרד והוא פי׳ ספרים בדקדוק וכו׳, והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב״ והנה יש להשיב ע״ז, כי בכל מקום אשר יזכיר הח׳ ז״ל את היצחקי, חרפו וגדפו אותו ואת ספריו, אבל את ר׳ יצחק בן ישוש הזכיר תמיד דרך כבוד, וכן בראש ס׳ מאזנים הזכירו בין זקני לה״ק, וכתב עליו ״ור׳ יצחק בן ישוש הספרדי ממדינת טוליטולא עשה ס׳ הצירופים״ ולא הזכירו לגנאי, וי״א שהוא הרופא ר׳ יצחק בן שלמה הישראלי שחבר מאמר ״ישרצו המים״ ומקצת ממנו נדפס בס׳ ״התחיה״ לרש״ז (ח״א צד לט) והשערה קרובה שהוא עצמו דונש בן תמים בן דורו של ר׳ סעדיה גאון, נפטר ד׳, תרצ״ב, בן מאה שנה ויותר וחיבר ס׳ התכונה, ופי׳ ג״כ ס׳ יצירה (נזכר בשו״ת הרשב״א סי׳ תי״ח) והח׳ שד״ל קנה לו פי׳ זה על ס׳ יצירה, ושם המחבר נקרא עליו ״דונש בן תמים״, וא״כ הוא הנקרא ״אדונים בן תמים הבבלי״, ועתה יצא לאור הפי׳ הנ״ל על ס׳ יצירה לאבוסהאל דונש בן תמים ע״י הרב ר׳ מנשה גראסבערג מטרעסטינא (לונדון תרס״ב), ואם כי גם אותו הזכירו הח׳ ז״ל בראש ס׳ מאזנים בין זקני לה״ק (עיין כ״ח מחברת שמינית צד 69-67), וסעד לזה (עיין ״ציון״ תר״א חדש כסליו) מה שכתב הח׳ ד״ר קרמולי, שבהיותו בפאריז מצא בבית אוצר הספרים אשר למלך בקבוצת הכתבי יד פירוש על סדר בראשית מתחיל ״אלה דברי החכם, תלמיד חכם ר׳ חסדאי ע״ה בשטת יצחק הישראלי החכם והרופא״ ובסופו כתוב ״מדברי יצחק הישראלי למדים ונעורים על דברינו זה, כי פי׳ קצת מן הפסוקים הנזכרים על דרך הפירוש אשר פירשנו, וכדאי הוא ללמוד ממנו, כי היה חרם בתורה ובחכמה השבעה, ונקרא פילוסוף בפי כל החכמים אשר הי׳ בדורו, ואשר קמו תחתיו בני תורה וחוצה לה, ולא כדברי ״אבן עזרא״, שקראו מבהיל, כי כל ספריו הי׳ מקובלים לחכמים, ומהם הי׳ מביאים ראיותיהם״, וע״ז העיר הח׳ ד״ד קרמולי וכתב ״ושמחתי מאוד, כי מתוך הדברים האלו ברור כשמש, שזה רב יצחק אשר הראב״ע קם להלחם בו, וקוראו מבהיל הוא הרופא המהולל יצחק בן שלמה הישראלי בן דורו של ר׳ סעדיה גאון״, ועיין קרני אור (ברא׳ כ ב) הערה ד.
- עיין כוזרי מאמר חמישי (סי׳ יד) שיזכיר בעלי האור והחושך, בין סיעת אריסטו וסיעת אפלטון ובין סיעת ההולכים, והם מסיעת אריסטו, והמפרש בעל אוצר נחמד, פי׳ על בעלי החשך והאור, הי׳ כת אחת שהתבודדו ביערים, ואמרו שהי׳ מכת אפלטון, ומפני שהי׳ יושבים בצל עצי היער שהוא ממוצע בין האור והחשך, קראו אותם כן״, וכן פי׳ בעל ״קול יהודה״ שם, ור״ג ברעכער בביאורו להכוזרי יפרש, שהם סיעת צאראאסטער שאמרו שיש שתי רשויות, פועל הטוב, בעל האור, ופועל הרע בעל החשך, והם הפרסיים הקדמונים, ועיין כוזרי הוצ׳ ר״ד סלוצקי בהערה שם, שפי׳ ג״כ, שכיון לתורת צאראאסטער (צערדוסט) החוקק הפרסי, שהניח ליסוד אמונתו האור והחשך, נקרא בלשונם ״ארימאן״ (חושך) וארמוץ (אור) והמפרש אוצר נחמד נטה מדרך האמת.
- צ״ל ״תדשא הארץ״, כי אך בפ׳ תדשא הארץ, יתכן לדבר על העצים והצמחים, לא כן בפ׳ ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״, ואולי צ״ל ״ותוציא הארץ״, וכוונתו לפסוק ותוצא הארץ דשא (ברא׳ א יב) רי״ד).
- צ״ל ״הקטנים״ (רי״ד).
- וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמה השניה, בדרך הג׳, ״ובפ׳ עץ פרי ובדשאים יזכירו, מה צורך יש בהם לנבראים, ואלה ימצאו בספרי הרופאים״.
- ובחומשים הוצ׳ רש״נ, יש פה הוספה ״לדעת המדות הנזכרות עפ״י חכמי הספירות״. וע״ז העיר רי״ד, כן הן יתירות ואישתרבובי אישתרבבו שם מלמטה, ולמטה על דף השני צ״ל, ״המאורות הנזכרות״, תחת ״המדות הנזכרות״, הן אך מאורות נזכרות ולא מדות, ואולי צ״ל ״לדעת מדת המאורות הנזכרות״.
- הגאון הזה נולד שנת ד״א תרנ״ב במחוז ״פיתום״ בארץ מצרים, ונפטר שנת תש״ב בסורא הנקרא ״מתא מחסיא״ בארץ בבל, והח׳ ז״ל קוראו ״ראש המדברים בכל מקום״ ועיין ערכו בראש הספר.
- שם הביא מסודות הזמן, סדר עולם, סדר זמנים, וסודות יסודי היצירה, ומראה שם טעות הסוברים, כי הי׳ סדר זמנים קודם לכן.
- שעור ומדת המאורות, ומדת מהלך שבעת המשרתים בכל יום ויום גלגל המזלות, ועיין (למעלה הערה 13).
- כן יכנה הח׳ ז״ל בעצמו (ברא׳ א, טז, שמות כג כא) חכמי המדות שהם חכמי הספירות, שהם לפי דעתו חכמי הכוכבים, וכן רס״ג הביא בפי׳ על התורה את מדת המאורות, כמה הם עפ״י חכמי התכונה, והם חכמי הספירות, ועיין מה שכתבתי ע״ז (ברא׳ א טז בקרני אור הערה קז) וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמה השניה בדרך הג׳ ״ובפ׳.יהי מאורות, יזכירו מדתם, ומרחקם, ותנועתם, ומשפטי חקם, כפי כח השבעה גבולות כאשר נסו חכמי המזלות״.
- הוא ר׳ שמואל בן חפני גאון חמיו של רבינו האי גאון, והח׳ ז״ל הביאו כמה פעמים בפירושו ועיין ערכו בראש הספר.
- שהאריך לבאר גלות כל נביא ונביא.
- אריכות שאינם שייכים לפירושו.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הג׳ ״ובפ׳ ויחלם והנה סלם, יזכירו כל פתרון חלום נעים, ואיך יערכו חלום נביאים בחלום נכרים, ומה למים מתוקים אל מים מרים״.
- ר״ל מה שיקראם בהקיץ.
- ע״כ הלמוד בהם ללא תועלת, ולא יועיל להקורא.
- המקור מאין שאבו ידיעותיהם.
- פי׳ אנשי תהפוכות ממזמות עקשות.
- אלה המינים מזרע ישראל הם מעשרת השבטים שמרדו ונתנו יד במלכי יהודה, ונתפרדו משבט יהודה ובנימין בימי ירבעם בן נבט, כמו שתמצא בס׳ מלכים, ויש ג״כ כתה אחרת מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו, צדוק וביתוס שהתחילו כמו שלש מאות שנה קודם החורבן.
- והרמב״ם בפי׳ לאבות (פ״א מ״ד) כתב ״ומאז (פי׳ מצדוק וביתוס) יצאו אלו הכתות הארורות של מינים, ונקראו באלו הארצות, ר״ל מצרים, קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים, והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים, כפי מה שיראה להם, מבלתי שישמעו לחכם כלל״, וכן כתב הרע״ב (ידים פ״ד מ״ו) וסיים ״ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים זבקוסטאנטינא, והם לשכים בעינינו, ולצנינים בצדנו, ואנו קוראים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד, ועיין (אבות דר״נ פ״ה מ״ב) ובפי׳ הרשב״ם (ב״ב קטו ב) על המאמר ״תירש הבת עם בת הבן״, וכן גורס הרע״ב (מנחות פ״י מ״ג) ״מפני הצדוקים וביסותים״, ועיין תוי״ט שם שכתב, ״ויראה אעפ״י ששתי כתות יצאו למינות, מ״מ כת זו פקרו בדבר זה, וכת זו בדבר אחר, ואח״כ קיבלו שתיהן לרעה״ ועיין (כוזרי מאמר שלישי סי׳ סה) דעת החבר להבדיל בין הצדוקים, והביתוסים אשר החלו מימות אנטיגנוס, ובין הקראים, אשר לפי דעתו היתה ראשיתם אחר כך בימי שמעון בן שטח, ממעשה דינאי, ולשיטתו נמשך הרי״א בנחלת אבות (אבות פ״א מ״ו) על משנת יהושע בן פרחיה.
- כי אע״פ שהם מאמינים בתורה ושומרים אותה, חולקים עמנו בפירושה, ואינם מאמינים לדברי חכמי המשנה והתלמוד, ואומרים שכל מה שאנו מוצאים בתלמוד ומדרשים אינו אמת, ואחרי הדעה הזאת, הם מפרשים בתורה פירושים שונים ומשונים מפירוש רבותינו, משובשים ובלי דעת.
- הוא ענן בן דוד ראש גליות אצלם, ובא מן המזרח, והיה נכבד אצלם, וחשבוהו מיוצאי חלציו של דהע״ה, וב״דוד מרדכי״ מזכיר שלשלת יחוסו עד דוד המלך ע״ה, והנה נודע לנו בעדות רב שרירא גאון בתשובתו שבימי רב יהודאי גאון בעל ה״ג, נפק ענן בכמו ד״א ותקט״ו בקירוב (והדוד מרדכי עפ״י דעתו המשובשת יגביל זמנו ד״א וארבע מאות) וענין הצדוקים שבבית שני אשר לו דמיון רב עם אותו של הקראים החדשים, וענן היה ת״ח בתחלה, וחבר ספרים והעמיד תלמידים, זבדא מלבו חוקים לא טובים, כי אחר החורבן נדלדלו הצדוקים, עד שעמד ענן וחזקם, וכן הוא בס׳ הקבלה להראב״ד שבימי רב יהודאי גאון היה ענן ושאול בנו שר״י, וענן זה מבית צור היה, ות״ח היה בתחלה, והכירו בו שמץ פסול מפני כן לא נסמך לגאון, ומפני הטינא שהיתה בלבו העלתה שרטון, ועמד להסית את ישראל, ונעשה זקן ממרא עפ״י ב״ד, ועיין ערכו בראש הספר.
- הוא בנימין בן משה הנהאונדי, אחרי ענן היה הוא הריפארמאטור השני והוסיף לאסור דברים שהתירו עוד העננים ועיין ערכו בראש הספר.
- הוא ״חסון בן משיח הקרא״, ונקרא ג״כ בן משיח סתם, והוא עשה ס׳ הדתות, והוא התוכח עם רס״ג, ורס״ג הרחיקהו מעליו ועיין ערכו בראש הספר.
- הוא ישועה בן יהודה אבו אלפרג פורקאן, ועיין נספחים ללקק״ד להח׳ פינסקער צד 78) שכתב שלא התברר לו אם הוא ישועה בן יהודה המלמד הגדול, או אם הוא ישוע בן עלי הנקרא אבו עלי, בעל פי׳ ס׳ בראשית ועיין ערכו.
- וי״ג כל ״מכחש ומין״ וכן הגי׳ במג״ט ״כל מין״ וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות כ כג) ״וככה יקרה לכל מין אשר בדברי קדמונינו ז״ל לא יאמין״.
- וי״ג ״לא להימין״.
- וכן יאמר הח׳ ז״ל בהקדמתו השניה בדרך השנית ״דרך הצדוקים המכחישים דברי המעתיקים שהי׳ כולם צדיקים, ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה, כאשר עשה בנימין, שהיה משפיל וגם מימין, ובן משיח, וישועה, וככה יקרה כל מין שלא היה בדברי הקדמונים מאמין״.
- כי אין קבלה בידם.
- וכן בהקדמתו השניה, בדרך הב׳ ״וככה עשה ענן ימחה שמו כענן, שפי׳ בחריש ובקציר על דבר האשה, והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו ביד הגבר הֶחָרִיש, הלא במלת קציר יחריש״ (פי׳ שהרי אם יהיה פי׳ בחריש על הבעילה שהיא סבת ההריון, א״כ יהיה פי׳ ובקציר על הלידה, שיהיה אסור בשבת לאשה להוציא הולד מן הרחם, וזה אי אפשר, כי ללידה אין שעה מוכנת, ולא זמן קבוע, אלא ביד הקב״ה, וזהו אומרו, כי אם במלת חריש החריש, הלא במלת קציר יחריש, פי׳ אין לו להשיב במלת קציר), וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות לד כא) ״אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה, ולא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש הלא במלת קציר יחריש״, וכן (שם כב כח) על הפ׳ מלאתך ודמעך ״ובן זוטא אמר כי מלאתך על ההריון, ודמעך כנוי לש״ז והיא הטפה, ואמר לא תאחר, שלא יעכב מלקחת לו אשה ע״כ אחריו בכור בניך תתן לי, וזה שגעון למה הזכיר מלאתך לפני דמעך, כי דמעך לפי דעתו, שפוך זרע באשה ואח״כ תבא ההריון״ וכו׳.
- ובפירושו הקצר (שמות יב יז) ״ואלו היינו רודפים אחר מה שידמה לנו כפי דעתנו בכתוב ולא נסמוך על ההעתקה, הנה כתוב ״כל מחמצת לא תאכלו בבל מושבותיכם תאכלו מצות״ (שם יב כ) ולא הזכיר ימים שבעה א״כ לא נאכל חמץ לעולם״, ובן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא יא ט) ואם רדפנו אחרי הכתוב לבדו בלי העתקה הנה לא הותר הדג שהוא באגמים, כי הכתוב פרט ״בימים ובנחלים״.
- וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער הראשון) ״והאמת כי התורה מקור חיים, והיא יסוד כל המצות רק אין בה במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה שבכתב, אם לא יעמוד על דברי תורה שבע״פ״.
- היא מצות קידוש החדש, כמו שמפרש והולך.
- וי״ג ״תתחייב כרת״.
- צ״ל ״על אכילת יום הכפורים, וחמץ בחג המצות, ועל פסח שלא עשאוהו טהורים (רי״ד).
- ואלו הן,יום ראשון של פסח, גם האחרון, ויום חג השבועות, ויום ר״ה, ויום הכפורים, וראשון של סוכות, ושמיני עצרת, הנה הם שבעה וכולן נקראים שבתון, ע״כ אמר ״ושביתת״.
- או פשוטה או מעוברת, וכן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא כג ג) ״ואין בכל המקרא ראיה איך הי׳ ישראל קובעים החדשים והמועדים.
- מלאים או חסרים.
- דעתו על הצדוקים שזכר בתחלה.
- שלדעתם יורה הכתוב על הירח לבד לקביעות מועדי השם, וכן במכתב שכתב הקראי אליהו ירושלמי (נספחים ללק״ד צד 40) שיחרף אותנו מה שלא קבלנו ראיה על ראיית הירח, מאשר אמר ״והי׳ לאותות ולמועדים״, אך אח״כ הרגישו מהר כי כל פסוקי תנ״ך אשר החדשים והמועדים נזכרים בהם אינם מסלקים כל הספיקות הנופלים בזה הענין, והם מודים כי אין להם שום ראיה גמורה במקרא המחליטה דבר מה בענין הקביעות, ועיין (ציון תר״א חדש כסליו) שהביא שם מקדוש החדש על בעלי מקרא שחזרו מכמה דברים כי ראו בעצמם שאין האמת אתם.
- וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (חלק סוד העבור) והנה בן זוטא משש בתורה כאשר ימשש העור באפילה, ולא מצא כ״א ״לאותות ולמועדים״, ״וזאת עולת חדש בחדשו״, והכתוב אומר חדש האביב, וחג הקציר, וחג האסיף, ואמר דוד (תה׳ קד יט) ״עשה ירח למועדים״ וכל העולם יודו, כי במאורות והכוכבים השבון הימים והשנים, וכן הכתוב אומר ״והי׳ לאותות ולמועדים״, ועוד מי יאמין להיו, וי״ו ולמועדים נוסף כפי חפצו״ עכ״ל, ולפרש דבריו, כי בן זוטא יפרש כי במלת ״ולמועדים״ הוי״ו נוסף בתחלת המלה ללא צורך, ועל דעתו כאלו כתוב והי׳ לאותות למועדים בלא וי״ו, ע״כ יקשה הח׳ ז״ל מתיבת ״והיו״ כי היה צריך לכתוב ״והיה, והושרש אצלם הפי׳ הזה עד שהקראי לוי בן יפת בס׳ המצות שלו כ״י כתב וז״ל ״והפלא המופלא מן סעדיה הפיתומי (כן יכנו את רבינו סעדיה גאון) כי הוא מנע הקראים שיפתרו ולמועדים ימים טובים, והוא הידוע במקרא בכל לשון מועד״, ואם כי הקראי ר׳ אהרן האחרון בפי׳ על התורה רצה לצאת מהמבוכה שהשיגם הח׳ ז״ל, והשכיל לפרש בענין אחד וכה יאמר (כתר תורה ברא׳ א יד) מה לנו ולצרה הזאת לפרש פירושים באותיות נוספות כיון שמכיל הפסוק (לדעתם המשובשת) לפרשו במה שסובל, וכן יאמר בספרו (גן עדן ענין קדוש החדש שער א) ולא תשמע לדברי האומרים שהוי״ו נוסף ולמ״ד ״לאותות״ נוסף והטעם אותות למועדים״ (ובכל זאת יפרש עפ״י דעתם המשובשת).
- והיה להכתוב לאמר ״והיה״ כמו שביארתי אם הפי׳ הוא לפי דעתם, ואם אמר הכתוב ״והיו״ לשון רבים מוסב על המאורות והכוכבים.
- פה לא הזכיר הח׳ ז״ל שלפי דעתם גם הלמ״ד מן ״לאותות״ נוסף והזכיר בפירושו (ברא׳ א יד) ״והאומר כי למ״ד לאותות נוסף לא אמר כלום״.
- פי׳ שדעתם לסמוך מלת לאותות למלת ולמועדים.
- ובעבור אהבתו ידחה את האמת.
- כמו ״נרדם ורכב וסוס״ (תה׳ עו ז) ״תת וקדש וצבא מרמס״ (דניאל ח יג).
- הקורא ימצאם לרוב בכל מקום, הן לחבור, היינו לחבר כמהנשואים לנושא אחד, גם להפך פעל עבר לעתיד, ועתיד לעבר.
- מלשון הפסוק ״ומתניהם תמיד המעד״ (תה׳ סט כד) והם אומרים שפי׳ שהשם עשה הירח להודיע בו המועדים לישראל שיקדשו בו החדש, וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) ״ואין פי׳ עשה ירח למועדים שעשהו השם בעבור המועדים, כי עקר המזמור איננו רק לספר מעשה בראשית, על כן החל במלת ״עוטה אור כשלמה״ (שם קד ב) כמו ״ויהי אור״ (ברא׳ א ג) ודבר זה רמזתי בפי׳ בראשית, רק לא יבינהו אחד מני אלף, והנה על דרך הפשט ״עשה ירח למועדים״ איננו כי אם בעבור שיתחדש הירח למועדים ידועים, ולא כן השמש, ולא כן הכוכבים ולא בריאה בעולם״, וכן פי׳ הח׳ ז״ל (תה׳ קד יט) ״מפרשים רבים אמרו כי השם עשה הירח בעבור קביעות מועדי השם, ואין זה מטעם המזמור וכו׳ ופי עשה ירח למועדים, כי אחר התחברו עם השמש מועדים ידועים בסוף כל חדש יתחדש הירח ולא כן הכוכבים״ ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (למטה א יד) ובקרני אור הערה צט שר׳ אברהם הבבלי (עיין ערכו בראש ס׳ בראשית) ג״כ יאמר כן.
- וברש״נ הגי׳ ״כמועדים בחדשים״.
- שאין פירושם חגים, ויורו על הכנה והזמנה בזמן או במקום או בפעולה, על הזמן וישם ד׳ מועד (שמות ט, ה) על המקום באוהל מועד (שם כז כא) והוא מקום מוכן להועד שם.
- על הזמן ״מן המועד אשר יעדו״ (ש״ב כ ה) על המקום ״ואשב בהר מועד״ (ישעי׳ יד יג) בודד במועדו (שם שם לא) כנוי לארמנות המלכים.
- על הזמן ״כי אקח מועד״ (תה׳ עה ג) על המקום ״בית מועד״ (איוב ל כג) כנוי לקבר שהוא מקום מוכן לקבוץ כל חי.
- בפירוש בתורה.
- וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות יב ב) ״ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ״ז יום ושלישית יום בקירוב״, ועיין (אגרת השבת שער א ב ג) וביסוד מורא (שער א), ובג׳ (ר״ה כה א) מאמר ר״ג ״כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע״ג חלקים״ והח׳ פי׳ זה בס׳ הלוחות שלו, כי נחשב שהלבנה התחברה עם השמש ברגע המולד בתחלת מזל טלה, ופרשו זה מזה והלכו כ״א מהלכו האמצעי, והלבנה בעבור מהירת מהלכה נתרחקה מהשמש עד סבבה כל הגלגל בכ״ז ימים ז׳ שעות ט׳ חלקים, ועד ששבה למקום המולד שהוא תחלת מזל טלה, והגיעה שם לא מצאה שם את השמש כי נסעה ממקומה והלכה כ״ו מעלות בקרוב, והוצרכה הלבנה לרדוף עוד אחר השמש ב׳ ימים ה׳ שעות י״ח חלקים, עד שהשיגה את השמש בסוף המזל טלה וכשנוסיף ב׳ ימים ה׳ שעות ח״י חלקים, עולים כ״ט יום י״ב שעות תשצ״ג חלקים כדברי ר׳ גמליאל.
- עיין בפי׳ הח׳ ז״ל (שמות ג טו) ד״ה ״ועתה אזכיר הטעם״ וכו׳.
- הונח השם ״מוצק״ העברי במקרא במובן ״מרכז״ שבערבי ועיין בפירושו (תה׳ צג ב, קהלת ג טו, איוב לו טז) וכן בראש ס׳ צחות הזכיר שם זה חמשה פעמים ובהפירוש המיוחס להח׳ ז״ל לס׳ משלי, ושם (ח כז) קוראו ״מרכז״.
- וכה יאמר הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) ״והנה אגלה לך הסוד הזה ושים לבך לדעתו, דע כי שנת השמש תתחלק לשלשה חלקים, החלק האחד מעת היות השמש החלק ראשון ממקום מחברת השנים גלגלים הגבוהים ואז ישתוה היום עם הלילה, וזאת היא שנת תלמי וחכמי ישמעאל, והחלק השני כנגד נקודה בגלגל השמש שמוצקו רחוק ממוצק הארץ וזאת היא שנת פרס, גם יש בחכמי ישמעאל מונים כן, והחלק השלישי הוא מעת התחברות השמש עם כוכב אחד ממחנה המזלות, וזאת היא קרובה לחכמי הודו״, והנה יש ללבנה גלגל אחד ונקרא גלגל הנוטה, והוא גדול כמו הגלגל הדומה, רק מה שהדומה הוא מכוון תחת גלגל המזלות ובשטחו, זה האחד נוטה ממנו חציו לדרום וחציו לצפון ונפגשים זה בזה בשתי נקודות זאת לנוכח זאת, ובהן נחלק כל גלגל משניהם לב׳ חלקים שוין, והנקודה שתחל לנטות אל פאת דרום נקרא זנב התלי, ומהלך זה הגלגל אחורנית ממזרח למערב ויסוב את גלגל המזלות בי״ח שנה וד׳ חדשים וט׳ ימים וי״ג שעות ותתס״ד חלקים, על דעת הח׳ ז״ל בס׳ הלוחות שלו, והלבנה תשוב אל ראש התלי מעת שנפרדו שם עד כ״ז ימים עשר שעות ש״ץ חלקים לפי חשבונו דא״כ יהיה עוד הפרש בחשבון) עיין ס׳ העבור להנשיא ר׳ אברהם ב״ר חייא מאמר א שער שביעי, ובס׳ יסוד עולם מאמר ג׳ פ״ח, ובס׳ נחמד ונעים מסי׳ קפ״ט עד קצ״א.
- פי׳ שיש עוד ללבנה גלגל אחד קטן נקרא גלגל הקפה והלבנה קבוע לו כמו האבן התקוע בטבעת ומוצק גלגל הקטן סובב ממערב למזרח, וגלגל התלי ממזרח למערב, הנה מהלכו של זה הפוך ממהלכו על זה ועיין בס׳ (נחמד ונעים סימן קצ״ד).
- ר״ל אחר שהתחברו השמש והירח בסוף כל חודש, והתחילו להתפרד זה מזה, ההתחלה הזאת נקראת מולד הלבנה וחידוש אורה שתקבל מהשמש.
- ובקצת ספרים הגי׳ ״גם הנהגת מחברות״ וטעות הוא, ויצא להם מזה שכתוב הנה ג׳ מחברות, בקו מלמעלה, וחשבו שהתיבה הוא הנהג׳, וכתבו ״הנהגת״.
- פי׳ היא מחברת האמצעית שקבלנו מאבותינו,. היא כ״ט ימים י״ב שעות תשצ״ג חלקים בין מולד למולד.
- וראוי שתדע כי המחברת של כ״ט י״ב תשצ״ג אינה מחברת האמיתי, אבל בעבור שיש לשמש גלגל שמוצקו רחוק ממוצק הארץ, וככה ללבנה, גם בעבור שיש ללבנה גלגל קטן כאשר אמרנו, ע״כ פעמים שיש בין מולד האמתי, שהוא עת התחברות הנכונה, ובין מולד הבא אחריו פחות מכ״ט י״ב תשצ״ג, בעבור זה אמר ר״ג (ר״ה כה, א,) ״כך מקובלני, פעמים בא בארוכה״ וכו׳, ומה שאמר כנגד העליון, פי׳ נגד ככב מהכוכבים שבגלגל המזלות, או כנגד מזל הידוע מהגלגל.
- ר״ל שתשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה בקו המזלות על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (שמות יב ב):
- והוא כמו ״נשאו שרי נֹף״ (ישעי׳ יט יג) שפי׳ נתעו, כמו ״הנחש השיאני״ (ברא׳ ג יג) וכן כאן פי׳ נתעו ונפתו בהסתת יועצי שולל.
- שרוצים לפרש בחדשו בחידושו, והח׳ ז״ל יפרש על התחדשות הזמן, ולא על חידוש הלבנה, ועיין (שמות יב ב) מה שהביא מר׳ משה הכהן, ואשר טענו עליו ודעתו שם:
- וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ העבור (סוד העבור) בטענתו על בן זוטא ״ועוד מה יועילו לו כל הדברים האלה, כי הכתוב לא פי׳ רק שהם מועדי אל, ומלת חדש בחדשו איננה כמו שפי׳ לפי הפשט וכו׳ וסיים ואין פי׳ עשה ירח למועדים שעשהו השם בעבור המועדים, כי עיקר המזמור איננו רק לספר מעשה בראשית״.
- פי׳ זה סוד נולד קודם חצות, ועיין בס׳ אגרת השבת מה שהאריך לבאר בענין זה. ובס׳ העבור שלו שגם שם ביאר ענין זה.
- ובאגרת השבת (שער השני) כתב ״והנה יש פעמים שהלבנה נראית בתחילת הלילה, ופעמים יהי׳ בין המולד ובין הערב ד׳ וה׳ שעות ולא יראו הלבנה, והם חושבים כי חשבון העבור טעות, חלילה חלילה, רק הם הטועים, שהם חכמים בעיניהם, כי אין כח במשכיל לרעת מתי תראה הלבנה עד עשותו כאשר אפרש״ עיי״ש.
- עיין בפירושו (שמות יב ב) ובספרו העבור.
- במג״ט לא גרס ״כי״ וברש״נ הוא מוקף בעיגול.
- וי״ג במקום ״גם״ ״עם״.
- עיין (פי״ז מהלכות קדוש החדש להרמב״ם ז״ל) וביסוד מורא (שער הראשון).
- פי׳, ואם בעבור ספק שיהיה, נהיה בצום הכפורים ג׳ ימים, מפני האיחור ליום המוגבל או קודם והספק ג״כ ליום העשר, אם אין יום ר״ח ידוע, אולי יוה״כ הוא ערב יום הכפורים, או אחר יו״כ.
- עיין ערכו בראש הספר.
- והח׳ ז״ל הביאו ג״כ (שמות יב ב) ״א״ר יהודה הפרסי כי ישראל הי׳ מונים כפי שנות החמה כמשפט הערלים״ וכו׳ וסיים ״ולא דבר נכונה״, וכן בס׳ העבור (סוד העבור) ויהודה הפרסי חבר ספר ואמר כי שנות ישראל הי׳ מחשבון לחמה, בראותו כי לא מצא ראיה על שנת ולבנה כמה חדשים היא״, וכן באגרת השבת (שער הראשון) ״אמר יהודה הפרסי כי שנות ישראל הי׳ שנות החמה בעבור שמצא המועדים בימים ידועים, כי הפסח באביב שעורים, ושבועות בקציר, וסכות באסיף, והנה מה יעשה, כי משה לא פי׳ כמה היא השנה, ומה יעשה במלת חדש כי מה יתחדש בשמש עיי״ש, ובימינו קמו החכמים (בעטטחער, זעאופפעארטהא, קרעדנער) והשתדלו להראות שחדשי ושנת העברים הי׳ לחמה, ואחריהם נמשך הרב הח׳ הז״ס יסוד העבור הוצאה שלישית צד 31) וכן במכתבו להרב הח׳ ווייס (בית מדרש תרמ״א מחברת ח צד 253) ועיין (בית תלמוד שנה שניה צד 20) מה שהשיג עליו הח׳ ר׳ אברהם עפשטיין והראה טעותם, ושם צד 27 מה שהשיג עליו הרב הח׳ מ׳ חיים יעקב אונגער.
- פי׳ אם יחלל שבת ללכת לירושלים ממקום שהוא יותר רחוק מתחום שבת כדי שיעיד כב״ד שהוא ראה הלבנה.
- בראיית הלבנה, וכן כתב בס׳ העבור ״ומי אמר לנו שנספור ל׳ יום ואם נקבל עדות החדש מפי גרים ונשים ואב ובן, ואצל מי יעידו העדים, והנה ישראל בכל עיר ועיר וראית הלבנה תשתנה בכל מדינה ומדינה.
- וכך כתב בפירושו (שמות יב ב) ״והנה משה לא פי׳ לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים ואם לא נמצא אביב מה נעשה״.
- אם הקציר מחטים או שעורים.
- וכן יאמר שם ״כי משה לא הזכיר בתורה שנספר י״ב חדש, או י״ג, רק אמר בחדש שנמצא בו אביב נחל לספור״.
- פי׳ שיעור עומר התנופה של חטים או השעורים.
- הלשון מעוברת, שאומר על השנה מעוברת, היה השנה דמיון לאשה עוברה שיש במעיה תוס׳ והוא הבן, וכן זאת השנה יתירה חדש על השנה הפשוטה.
- גם החג שקראנוהו עצרת, והוא חג השבועות תלוי בהקרבת העומר, ואם אין עומר א״כ אין חג העצרת.
- שיאמינו בדברי חז״ל עפ״י עדותם (וכעדיות פ״ז מ״ז).
- ובקצת נוסחאות ״אשר יקבל״ וברש״נ מוקפים בחצי עיגול, והוא ביאור ור״ל אשר יקבלו.
- וכן כתב בס׳ העבור ״ואם טען טוען, והלא חכמי המשנה יודו על ראית הלבנה, התשובה, אם היה עדות המשנה נכונה בעיני זה הטוען, הנה הם מעידים על האביב, ועל התקופה, ועל צרכי צבור, וסוף דבר המעתיקים אמרו כי קריאת המועדים תלויה בב״ד, על כן דרשו ״אשר תקראו אתם״ בעבור היותו חסר״ (והוא בג׳, ר״ה, כה, א).
- והוא בגמ׳ (סנהד׳ יא ב) ״על ג׳ דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן, ועל התקופה״, ועיין ״אגרת השבת״ (שער הראשון) מה שכתב בזה.
- וכן כתב הח׳ ז״ל (שמות יב ב) ״ויש לתמוה מזה תימה גדולה, איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא אדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן, והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשומרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח, ועל אכילת יום הכפורים״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״וזה תימה גדול שמצאנו פירש משה נגעי המצורע באר היטיב שהוא באדם אחד, ואין חיוב כרת, ואיך עזב דברי המועדים, שכל ישראל חייבים לשומרם, והנה כרת על דבר הפסח והמצות ויום הכפורים, ועוד שהדבר תלוי על כל זמן״, ופי׳ כרת על דבר הפסח והמצות, על דבר הפסח שלא עשאוהו טהורים, וחמץ בחג המצות.
- וכן כתב בס׳ יסוד מורא (שער הראשון) ״והאמת כי התורה מקור חיים, והוא יסוד כל המצות רק אין כח במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה שבכתב״.
- וכן יאמר בהקדמה השניה בדרך הב׳ ״והנה ראינו כי משה ע״ה הראנו למבין עם תלמיד דבר מצורע, ואות כל נגע על מתכנתו העמיד שהיא לאדם אחד ולא ימצא תמיד״.
- וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״וזה לנו האות כי סמך משה על תורה שבע״פ, והנה אנחנו נאמין בלי ספק שקדמונינו העתיקו לנו האמת״.
- וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער ששי) ״יש מצות מבוארות בתורה, ויש מצות שלא ידענו פירושם באמת רק מפי הקדושים המעתיקים שקבלו בן מאביו ותלמיד מרבו, ולולי הקבלה יוכל אדם לפרש אותם פי׳ אחר, ויש מצות קבלנום מהן, דאין זכר להם בתורה, וכלל אומר לך, לולי אנשי כנסת הגדולה, ואנשי המשנה, והתלמוד, כבר אבדה תורת אלהינו, ונשכח זכרה ח״ו, כי אלה העמידו כל דבר על בורי׳, ובארו לנו המצות באר היטב, וכל המשפטים כאשר קבלום״.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך השנית ״ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבע״פ מפיהם שמענוה, וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו על אשר קיבלו ושמעו, ואם אין אמת לתורה שבע״פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא״.
- וכן כתב באגרת השבת (שער א׳) ״והנה תחלת שנת ישראל עפ״י בית דין כאשר הוא כתוב ״ויועץ המלך חזקיהו״, והנה עִבֵר השנה לעצת בית דין״ וכן כתב בפירושו (שמות יב ב) ״הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלוין בבית דין, דכתיב ״ויועץ המלך חזקיהו, לעשות פסח בחדש השני״ (דה״ב, ל, ב) (ולשון הכתוב שש ״ויועץ המלך, ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני״ והח׳ ז״ל מביא הפסוק כפי שעלה בכח זכרונו) ואם היתה קבלה בידם להסתכל בדבר האביב, כאשר אמדו החולקים על רז״ל (המה הצדוקים) למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני״, והנה הח׳ ר״י בכרך (מהעבור ומנין השנים, ספר א׳ מעבור חזקיהו סי׳ יב) העיר ע״ז וכתב ״ממה שכתב הראב״ע ידמה הקורא כי חז״ל לא הסתכלו לדבר האביב, וזה ללא אמת, כי הכתוב אומר בפירוש (שמות כג טו) את חג המצות תשמור וגו׳ למועד חדש האביב, וכן (דבר׳ טו א) שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו׳ והרבה חששו חז״ל לאביב עיין (בפ״ק דסנהדרין) רק ששמרו שלא נעשה הפסח ועדיין האביב לא בא (עיין יסוד עולם מ״ד פ״ב ופי״ד) והחולקים עלינו יאמרו שלא יעבור האביב והפסח עוד לא נעשה, ובאור הדברים מצטרך לאריכות״, ועיקר המחלוקת שביננו לקראים במה שאנו חושבים לתקופת האביב, והם סומכים על האביב הטבעי, והוא מציאת האביב בשעורים, ובאגרת השבת (שער א׳) כתב הח׳ ז״ל ״רק שיש לבית דין לשמור שיעשה הפסח, והאביב נמצא בעבור תנופת העומר, וברוב השנים דבק האביב בתקופה, ויש פעמים שירחק מעט בעבור רוב הגשמים, או שתהיה שנת בצורת, והנה תחלת שנת ישראל עפ״י בית דין״, ובהקדמה השניה בדרך הב׳ כתב ג״כ הח׳ ז״ל וז״ל ״וזה לאות כי קריאת המועדים היא נתונה לחסידים, וככה מצאנו בחזקיהו שנועץ עם הזקנים, והנה המועדים על פי העצה נתונה כאשר העתיקו אנשי האמונה הנקובים בשמות במשנה״.
- כי בחדש ניסן לא עשו פסח כלל, אלא עשו מניסן אדר, כי עברו השנה מפני הטומאה ומפני העם שלא יוכל להגיע לירושלים.
- והחדש השני שהוא איר נתנו אותו במקום ניסן, ועשו בו הפסח, ועשו חג המצות שבעת ימים, וכן כתב בפירושו (שמות יב ב) ״והנה יראה אם דבריהם (של החולקים) אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות, האחת שלא הקריב בפסח במועדו, והיה טהור, ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו, ואין זה כתוב בתורה, כי אם בדברי קבלה, והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון, והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים וכן לא יעשה, כי השם לא ציוה לעשות חג המצות בחדש השני. רק על אכילת הפסח לילה אחד, כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל, וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו ״לא סר מכל מצות ד׳ ימין ושמאל״ (ולשון הכתוב ״וידבק בד׳ לא סר מאחריו, וישמור מצותיו אשר צוה ד׳ את משה״ (מ״ב יח ו).
- כמ״ש וישמע ד׳ אל חזקיהו וירפא את העם (דה״ב ל, כ) ואלו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם.
- וכן כתוב בפירושו (שמות יב ב) ״ואם טען הטוען הלא החכמים ז״ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן, התשובה אמת אמרו, כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר השנה אם לא, והנה חזקיהו לא עשה כן, כי שגג שגגה קטנה לעבר השנה בראש חדש״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״ואם טען טוען הנה חכמיכם לא הודו לו (עיין רד״ק בפירושו לדה״ב ל, ב, מה שתמה על חז״ל מה שאמרו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו, שהרי הכתוב אומר ״ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים״ הנה הכתוב משמע שהודו לו עיי״ש עוד מה שתמה) התשובה, דע כי השם הודה לו על כל אשר עשה, ואלו לא היה כן היה הכתוב מזכירו ועוד כי הנה נגע את העם שאכלו הפסח שלא ככתוב, ואם לא היה הפסח מקובל לפני השם לא נגע את הטמאים אחר שאינו במועדו״, (דעת הח׳ ז״ל שנגע השם את הטמאים, ולמד זאת מן הפסוק ״וירפא את העם״ (שם ל, כ) ואם לא נגע מה ריפא אותם, וכן תרגם רב יוסף ״וְאַסֵי יַת עַמַא ורד״ק פי׳ שסלח להם עונם, וכן בענין הסליחה ״רפאה נפשי כי חטאתי לך״ (תה׳ נא ה), ועוד שהתפלל עליהם חזקיהו והשם שמע תפלתו״, ועיין בסי׳ הג׳ מלבי״ם (לדה״ב ל ב) שהוכיח מהכתוב שלא הודו לו, וזה היה שלא עפ״י הסנהדרין מפני שעבר ביום שראוי לקבעו ניסן, וע״כ כתיב, ויועץ המלך ושריו (לא החכמים) וכל הקהל (לא העדה) וכו׳ וע״כ כתיב, ויישר הדבר, ולא כתיב וייטב, כי לא היה טוב כי לא הסכימו הסנהדרין, ועיין העבור ומנין השנים להח׳ ר״י בכרך בס׳ הראשון מעבור חזקיהו המלך מסי׳ י״א והלאה שהאריך והרחיב לבאר דעת חכמינו ז״ל ודעת הח׳ ז״ל, והחולקים עליהם.
- כי דברי התורות והמשפטים אינם חולקים על הצדק והיושר, גם בהיותם מבוארים כמשמעם וכפשוטם, ולמה איפוא נעשם לחידות? וכעין זה כתוב שם למטה, ״וכל דבר שהדעת לא תכחישנו כפשוטו וכמשמעו נפרשנו״.
- וכן כתב הח׳ ז״ל (ויקרא יט יט) ״כי יש מצות רבות לזכר כחג המצות וסוכות וציצית, ושופר ומזוזה ותפילין״, ושם, ״דע כי השלם שלם מאוד על כן כתוב באברהם ״וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי״ (ברא׳ כו ה) ופי׳ דבריו בזה, כי השלם בדעתו, ועושה הכל בטוב טעם ודעת, כאשר יחייב השכל, הוא גם שלם לשמור מאוד פקודי השם וחקותיו אף שלא יתחייבם השכל.
- הם המושכלות הראשונות אשר מהם תצא תורה להביאה במאזני השכל.
- ר״ל שהרגשות מעידות שאינו כן, והטעם ישחית כשיחובר להרגשת, או למראה עינים אשר גם הוא מחובר להשכל, ובקובץ גורס ״או ישחית אשר בהרגשות יחבר״ ע״ד הכתוב ״עם נבר תתבר״ (ש״ב כב כז) והכונה אם ישחית דבר שהוא מבורר על פי הרגשות וחושים, ורי״ר יגרוס ״או יכחיש אשר בהרגשות יתבר״ ור״ל או יכחיש דבר שהוא מבורר עפ״י ההרגשות והחושים, והוא מין המשפטים הנקראים במלת הגיון (שער ח) בשם מוחשים, ולשון יכחיש כתוב גם למטה ״וכל דבר שהדעת לא תכחישנו״, והדבר המכחיש את המבורר עפ״י הרגשה וחוש הוא רומז לדעתו אל פסוק ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ יח) הן ההרגשה והחוש מעידים שהקול בלתי נראה רק נשמע.
- וכן כתב בס׳ העבור ״אם מצאת ספרים מכחישים ההרגשות, ואף כי שקול הדעת אל תאמין בם, ואם ידעת שחברום חכמים יש להם סוד, או על דרך משל״.
- הח׳ ז״ל ישתמש הרבה בתיבות אלו ״שקול הדעת״, גם דרכו במקראות לפרשם ולקרבם אל שקול הדעת עיין (ברא׳ א ב, כב א, שמות יג ט, שם כ, א ויקרא כד, יט, במד׳, כב, כח,) וכן ביסוד מורא (סוף שער השביעי) ״ודע כי התורה לא נתנה רק לאנשי לבב ע״כ יש לפרש דבריהם כתובים בדרך שקול הדעת״ וכו׳ וכן בס׳ העבור פעמים לרוב, ומפני גודל האריכות לא הביאותים, וענינו השכל הפשוט שכל אדם יגזור עליו שהוא כן, וכן הוא שגור בפי גאוני קדמאה, עיין הכותב בעין יעקב פ׳ הרואה ד״ה ״מצאתי כתוב״, וכוונת חז״ל בתיבות שקול הדעת עיין (סנהד׳ לג, א,) ״היכי דמי שקול הדעת״ וכו׳, ועיין בהערה 11 לתולדות רבינו נסים (בכוה״ע תקצ״ב צד 62) שהאריך לבאר מה הוא שקול הדעת.
- כי שכלו יגיד לו אם הדברים נכונים אם לא, והשקול הדעת, הוא כאלו מלאך אומר לו שזה טוב בעיני ד׳ או המלאך רע מיעצו לרעה, ע״כ צריך לבקש מד׳ אשר יחונן אותו בשקול הדעת הישר בעיני ד׳.
- לאמר על דבר נגלה שהוא נסתר, וכן יאמר בהקדמה השניה בדרך הד׳, ״והנה אמר כלל בתורה גם בדברי המקרא, גם במשנה, ובכל מסכתות, ובכל ברייתות, ומכילתות, שאם מצאנו באחד משלשה דברים כי האחד שקול הדעת הישרה, או כתוב מכחיש אחר בדרך סברה, או יכחיש הקבלה הגמורה, אז נחשוב לתקן הכל כפי יכלתנו בדרך משל, או תוספות אות, או מלה ע״ד לשוננו, ואם לא נוכל לתקן אל האמת, נאמר כי באמת זאת החכמה ממנו נעלמה, כי יד שכלנו קצרה, ודעת בני דורנו חסרה, והדבר שהלאנו יהיה כספר מונח ונעזב, וחלילה לנו לומר שהוא שקר וכזב, גם לא נאמין שהוא כמשמעו, רק נאמין כי הכותב זה הסוד הוא ידעו״, ועיין (שמות כ, א) שבאר שם דעתו באריכות, וכתב ״וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה נגד דעתם, רק אנשי דורנו יחשבו כי דבריהם כמשמעם״ עיי״ש.
- ר״ל שיש בדבר אחד נגלה ונסתר.
- וי״ג ״כגופות פי׳ כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דבר׳ י טז).
- אם אין הפי׳ כמשמעו, ע״כ פי׳ שיתקן מחשבות לבו.
- כי לא יתכן להיות פירושו כמשמעו, וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הראשון ״ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת, נוסיף או נתקן כפי היכולת, על דרך משפט הלשון אשר חקק אדם הראשון גם במצות נעשה כן, אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דבר׳ יו״ד טז) כי על המצות כתוב ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״ (ויקרא יח ד,) וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי (שמות כ א, שם י״ג ט) וכן יאמר ביסוד מורא (שער א) ועוד מצות רבות לא נדע פירושם מן התורה, כי אם סברה, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (פי׳ כי היא מליצה צחה להסיר כסוי הטפשות והסכלות המכסה בינת הלב, כי כל לשון ערלה הוא כסוי מכוער המכסה על יופי הדבר) ושם (שער השביעי) ״ועתה שים לבך ודע כי כל המצות הכתובות בתורה, או המקובלות, או התיקונים שתקנו האבות, אע״פ שרובם הם במעשה, או בפה, הכל להם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ד׳ וכו׳, וזה פי׳ ״ומלתם את ערלת לבבכם״, ודע כי מלת ערלה כבדות, והנה ערל לב, כמו ״כבד לב פרעה״ (שמות ז יד) ״ואני ערל שפתים״ (שם ו יב) כמו ״כי כבד פה״ (שם ד ׳ו״ד), ״הנה ערלה אזנם״ (ירמי׳ ו יו״ד) כמו ״ואזניו הכבד״ (ישעי׳ ו יו״ד)״.
- עיין (ברא׳ ג כד) ומה שפי׳ שם.
- ובקצת ספרים לא גרסו תיבת ״הם״.
- וכן יאמר הח׳ ז״ל יסוד מורא (סוף שער השביעי) ״ויש דברים שהם אמת כמשמעם, גם הם בדרך משל כמו ג״ע ועץ הדעת ועץ החיים, וטעם הכרובים ודומה להם״, ועיין (שער הגמול להרמב״ן ז״ל) ששיבח את הח׳ ז״ל בזה וכתב ״ומה נכבד דבר הראב״ע ז״ל שכתב ״בעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים אמת כמשמעם״.
- עיין (ברא׳ ב ז) בפ׳ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ שפי׳ הח׳ ז״ל ״כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אויר אחר״, פי׳ שהוא פועל ב׳ דברים מוציא האויר החם, ויביא אויר הקר, ככה כל אבר פעולותיו הם שנים או יותר, ע״כ יאמרו ״רבים נוצרים״ ובן יאמר בהקדמתו השניה בסוף דרך הראשון ״ודרכי השם בתולדות האדם יורונו דרכים, כי האף שהוא הנחירים נברא בעבור ארבעה צרכים, לנשוב הרוח אל מוח הראש, ולהוריד לחותו, ולהריח בו, וליופי תכונתו״.
- וכתב רי״ר, עפי״ז גזרתי אֹמֶר בשכבר הימים כי בראש פי׳ לס׳ ויקרא ״מצאנו ברית יחיד לשני דברים״ צריך לקרא ״מצאנו ברית יחיד״ ר״ל מצאנו בריאת אבר אחד לשני דברים ככתוב פה.
- ר״ל מאזני השכל, או פי׳ דקדוק הלשון.
- עיין מבוא להלקח טוב או פסיקתא זוטרתא, שהוציא הח׳ ר״ש באבער, ושם בפרק ה׳ מביא מהח׳ המשקוני שחיבר פי׳ על הראב״ע ושם הביא וז״ל ״אמנם לקח טוב ואור עינים שהזכיר הח׳ הראב״ע בהקדמתו לתורה, הנה הם שני ספרים חוברו לפרש התורה, ושניהם מחוברים מלקוטי מדרשי חז״ל מפה ומפה, ובעל לקח טוב, מתחיל בכל פרשה בטוב או בטובה, והוא הח׳ הגדול ר׳ טוביה מארץ מלבות יון ממדינת קסוריא (צ״ל קסטוריא) ולו היום שחברו כתי״ו שנה, ובעל אור עינים מתחיל בכל פרשה באור או באורה, והוא הח׳ ר׳ מאיר, והוא ג״כ ממדינת קסוריא (צ״ל קסטוריא) ולמד לפני ר׳ טוביה רוב ימיו (כי היה תלמידו) וכל זה כפי המקובל דור אחר דור בארצותינו עכ״ד, וע״ז כתב הח׳ רש״ב ״ועתה נבין היטיב דברי הראב״ע בהקדמתו שכתב הדרך הרביעית אשר הלכו בו ספרי הדרוש, הוא הדרך אשר הלכו בה חכמי יון ואדום, והציב לאות את ספרי לקח טוב ואור עינים, יען כי הספרים האלה חוברו מחכמים אשר ישבו בארץ יון והראב״ע אשר חבר חבורו כבן ס״ד שנה בשנת ד״א תתק״כ 1152 לספה״נ (הח׳ הזה אינו מדוקדק עיין תולדות הראב״ע וברשימת ספריו) בערך ל״ה שנה אחרי שחיבר רבינו טוביה את ספרו לקח טוב וכו׳, ושם בפ׳ יו״ד הוסיף הח׳ רש״ב לאמר, ״כי מכל המחברים לא מצאנו אחד שהיה מדבר בגנות דרך הפירוש של רבינו טוביה בלקח טוב, כי אם הראב״ע אשר כתב עליו שהוא מייגע רק לחזור מה שנמצא בספרי הקדמונים ואולם הראב״ע הפריז בזה על המדה״, ולדעת הח׳ צונץ היה רבינו טוביה יליד אשכנז, ועיין ריט״ל צונץ מהח׳ שפ״ר צד 232.
- וכוונתו שיש דרש שהוא ממש ההיפוך מן דרש אחר.
- וי״ג ״ואינו מפרש״.
- והוא דרשם ז״ל (ב״ר פ׳ ח, ב) על פ׳ ואהי׳ שעשועים יום יום (משלי ח, ל) ויומו של הקב״ה הוא אלף שנה שנאמר ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״ (תה׳ צ, ד,), ובג׳ (שבת פח ב) מאמר ר׳ יהושע בן לוי תתקע״ד דורות נברא התורה קודם שנברא העולם, והנה הדרש הזה סותר הדרש הראשון.
- ובקצת ספרים הגי׳ ״על דרך הסוד הנעלם״, והח׳ ז״ל בשער השמים (פ״א) יאמר ״מה שאמרו חכז״ל שבעה דברים נבראו קודם העולם, ואלו הן התורה וג״ע וגהינם, וכסא הכבוד, וביהמ״ק, ותשובה, ושמו של משיח, ודברים אלו אין ספק אצלי שהם משל עכ״פ, שאם אין כן יתחייב מציאת הזמן והמקום קודם העולם, כי באמרו קודם יורה על קדמות זמני בהכרח, וביהמ״ק יורה על מקום, ואם הזמן והמקום מצוים, הרי העולם מצוי.
- ר״ל שהתורה קדמה קדימת זמן, כי לא היה זמן קודם בריאת העולם.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הד׳, ״ובדרך הדרש כי נבראה קודם העולם יומים שהם שנים אלפים, כי דרשו יום יום, כמו ״כי אלף שנים בעיניך כיום וגו׳ ואנחנו ידענו כי העתים והרגעים מתגלגלים ונעים, והשנים מחברות מחדשים, והחדש מימים כמו שלשים, ואם אין מאורות, אין שנים נספרות, רק הנה נעדרות״.
- וכן כתב ״בשער השמים״ ״וכן דרש שהתורה קדמה אלפים שנה לבריאות עולם הוא ומשל בענין זה עכ״פ, כי איך יתכן לחבר שנת החמה, או שנת הלבנה, אלא מחדשים, והחדשים מימים, והימים תלוים בתנועת הגלגל, וכיון שלא היה שם גלגל ולא חמה, ולא לבנה, ולא ימים, ולא לילות, האיך נקבעו החדשים, אף כי השנים ?, וכבר נתברר במופת על דעת תורתינו, וגם חכמי האומות המאמינים בחדוש העולם, כי הזמן הוא מקרה דבק בתנועה, והתנועה בגלגל, וגם הוא הזמן נמשך אחר התנועה כהמשך הצל אחר הגוף, והוא מקרה דבק בו, ולפני הגלגל לא יתכן שיהיה זמן בשום פנים, כי זה נמנע מניעה גמורה״.
- ובקצת ספרים לא נכתב תיבת ״למען״ :
- וכן יאמר בשער השמים (פ״א) ״ושלא יעלה על לב איש שיהיה שם דבר נברא קודם העולם, שהמציאות הוא ממנו, זולת העצם הקדמון שברא, ויתברך שמו שברא יש לא מיש, ולא, מדבר שקדם״.
- כי ידע כי טוב הוא לברוא עכשיו.
- ובקצת ספרים הגי׳ ״גם זאת התשובה״.
- וכן כתב בשיטה ראשונה (ברא׳ א א) ״ואנשי המחקר מתחלקים, י״א כי הש״י בורא תמיד התורה וכסא הכבוד, ואין להם ראשית זמן, ולא יהיה להם סוף, ואחרים מכחישים הכסא גם התורה, ואומרים כי לד׳ לבדו הוא, וברא את העולם בעת הראויה בחכמתו להברא בה, ואלה לא דברו נכונה״ עיי״ש.
- ודעת הח׳ ז״ל, שאין האדם שרש יצירתו, והסכים עמו הרמב״ם ז״ל בפ״ג מה׳ יסוה״ת וכן במורה בפי״ב ובפי״ג מה״ג, ועיין (ברא׳ א א) ובביאורי שם (הערה טו) ואולם הרמב״ם בהקדמתו לפי׳ המשניות הלך בדרך אחרת ומה רב הניגוד שהעלה הפך הדעת הזאת, ובמקום שהאריך לבאר מאמרם ז״ל שאין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה, סיים שם וז״ל ״אך על דרך כלל יש לך לדעת כי כל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבד״ אתמהה? ועיין (ברא׳ א א), קרני אור (הערה טז).
- ר״ל למי שיש לו עינים ולא יראה בעיני השכל נקרא ג״כ עורון.
- וכן פי׳ רש״י ז״ל (ישעי׳ מ יב) ע״פ וכל בשליש וגו׳.״ומדד בשלישיות, שליש מדבר, שליש ישוב, שליש ימים ונהרות״ ועיין בפי׳ הח׳ ז״ל (תה׳ קז נ) עה״פ ״ומארצות קבצם ממזרח וממערב״, וזה היה לדעת הקדמונים, ועכשיו המים שבימים עם כל הארץ לכדור אחד יחשב, ושניהם נתונים לבני האדם לעבור דרך עליהם ביבשה ובים, ועיין (ברא׳ ג כג) ובביאורי שם.
- והאהל יוסף גורס ״המסכה״.
- היא גלגל הלבנה.
- וכן פה יגרוס הא״י ״המסכה״, ולפי הגי׳ המסבה, הוא מלשון, ״והוא מסבות מתהפך״ (איוב לז יב), וכפי׳ הח׳ ז״ל שפי׳ שם ״שהוא על הגלגל שמתהפך בתחבולות המקום לפעלי בני אדם״.
- אף כי גלגל העליון, עיין (כוזרי שני וויכוח רביעי מאות קמ״ה והלאה ובפ׳ הג׳ המלכים תה׳ ח מפ׳ ד, עד פ׳ ז).
- ובקצת נוסחאות ״הישרה״ ר״ל לפי פשוטו של מקרא.
- דרש יום ״ואהיה שעשועים יום יום״ איננו נדרש עפ״י לשון המקרא, כי פי׳ יום יום בכל יום ויום.
- כדרשתם ז״ל, ובמו שהבאתי למעלה, ופי׳ יום יום שני ימים, ויהיה הטעם לאלפים ר״ל לשני אלפים.
- היה לו להכתוב לכתוב ״יומים״ ויהיה פי׳ לשני ימים.
- עתה יפרש הפ׳ ״ואהיה שעשועים יום יום״ שפי׳ בכל יום ויום.
- והוא פרט אחד מכלל קבוץ אחד.
- שפי׳ ג״כ בכל יום ויום.
- וכן פי׳ הח׳ ז״ל שם ״ויתכן לפרש שחסר בי״ת,והוא כמו בשעשועים יום יום בכל עת״ ויהיה פי׳ אהיה לו שעשועים בכל יום ויום, ובכל עת משמחת אני לפניו.
- ושם ג״כ פירושו בכל יום ויום.
- אם נפרש עפ״י הדרש.
- ויהיה פירושו יום יום גם בזה הפ׳ אלפים שנה.
- בעבור הכף שבמלת עיניך אמר כן.
- כי אם עם בן אדם ידבר.
- וכן פי׳ הח׳ ז״ל שם, ״כי עם בני אדם ידבר השם ואל תתמה בעבור שובו לשון רבים ואחר כן בעיניך (שהוא לשון יחיד) כי כן משפט הלשון ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור״ (דבר׳ לב ז), וטעם כיום, אולי חיית אתה בן אדם אלף שנה ככה, יהיה כיום אתמול כי יעבור, שכבר עבר, או כמו אשמורה בלילה״.
- ר״ל נפש שנחלשה ע״י למוד הלכה קשה, וכן כתב הח׳ ז״ל בתחלת פי׳ על איכה ״ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים״, וכן מבואר בס׳ מגן אבות לרשב״ץ (אבות פ״ב מאמר ״וכל מעשיך יהי׳ לשם שמים״) ״וכשימצא גופו חלש מהלמוד, ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות יכוין כזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו, וכמו שאז״ל כי הוו רכנן חלישי מגרסייהו הוי אמרי מילי דבדיחותא, ובג׳ (שבת ל, ב) כתוב בדרך אחרת ״מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן״, ופי׳ רש״י ז״ל ״נפתח לבם מחמת השמחה״.
- ר״ל דעת יחיד שאין לסמוך עליו.
- והם דברי אגדות ודרשות המוניות, שהי׳ דורשים בשבתות ובימים טובים להמון אנשים ונשים וטף, כדי להמשיך לבם לתורה ולמצות, ולאמצם לעבודת השם.
- והמה טובים מאוד ומועילים ובפרט להנערים, ורי״ר יגרום תחת ״לאחרים וידריך״ ״למורים להדריך״, ור״ל שיש דרש שהוא טוב למורי הנערים להדריך על ידו את הנערים בדרך תבונה, והוא דרש המכלכל משלי מוסר נעימים המושכים את הנערים אחרי דעת ומזמה.
- וי״ג ״בנגהות״ והוא העטלף שרואה רק בלילה כי עיניו כהות, (עי׳ סנהדרין דף צח ע״ב משל לתרנגול ועטלף וכו׳) ודרך הפשט הנכון לא יבינו.
- ולגודל הבהירות איננו רואה.
- כן הוא (ב״ר פ׳ א, תנחומא ברא׳, ילקוט רמז ב) וכן הוא בירושלמי חגיגה (פ״ב ה״א דף י א) ועיין בפני משה שם שכתב ״אע״ג דנמצאו הרבה והרבה פסוקים המתחילין בבי״ת ואינם לשון ברכה, וכן הרבה פסוקים ותיבות המתחילים באל״ף ואינם לשון ארירה אלא להיפך, מ״מ בבי״ת לשון רבוי הוא, וממנו מתחיל הרבוי, וזהו לשון ברכה, שהתחלת הרבוי מחמת ברכה היא, משא״כ באלף שאין בו רבוי כלל, וזהו דקאמר שהוא לשון ארירה, ובית הוא לשון ברכה״.
- שפי׳ לשון ריקות.
- שהוא לשון שממה.
- וגם הוא איננו אות לטובה אף שהוא בבי״ת.
- השמיט הח׳ ז״ל מלת ״ולא״ הכתוב שם ״ולא ילדו לבהלה״, מפני שהוא אות לטובה וראיותיו מהביתי״ן הנמצאים שאינם מורים לטובה.
- בכל ספרי החי ז״ל מ״איש בליעל״ עד ״כהני במות״ הוצגו אחר ״הנה איש רע ובליעל״, שאין מקומם שם, כי הם מהביתי״ן שאינם מורים לטובה, ואיך יהיה מקומם אחר הרי״ש, לכן הצגתים במספר הביתי״ן, וכן הוא בקובץ.
- ר״ל כל אלו בבי״ת ואינן סימן ברכה.
- ואם יש מאמרים על הרי״ש ג״כ לשבח, וכן הוא (אותיות דר״ע ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק חדר ג׳) רי״ש זה הקב״ה שהוא ראש לכל העולם וסופו וכו׳, ד״א רי״ש זה ראשו של הקב״ה שדומה לכתם פז וכו׳, ד״א רי״ש, אין ריש אלא דברו של הקב״ה שנקרא ראש, שבו ברא הקב״ה ז׳ רקיעים וכל פמליא שלו, ומנין וכו׳ עיי״ש.
- ויביא הח׳ ז״ל ראיה שנמצא הרי״ש גם לגנאי, ״הנה איש רע ובליעל״ שמביא לא נמצא פ׳ כזה ונמצא (ש״א, ל, כב) ״ויען כל איש רע ובליעל״, או נאמר כי המלה ״הנה״ אינו מהפ׳ שרצה להביא, והוא כנוי הרומז שירמוז הח׳ ז״ל גם על הפ׳ הזה, והוא דחוק, וכן נמצא הרי״ש גם לגנאי (אותיות דר״ע ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק ח׳ ג׳) ד״א רי״ש, אין רי״ש אלא נבוכדנצר שנאמר אנת היא ראשה די זהב (דניאל כ לב) ד״א רי״ש אין ריש אלא מגדל שבנו בני דור הפלגה וכו׳, ד״א ריש, אין רי״ש אלא מלכות בבל וכו׳, ד״א ריש, אין ריש אלא חולי ומכה וכו׳ (ובנוסחא ב׳ שם) אין ריש אלא רשע וכו׳ אין ריש אלא ע״ז, ועיין ״אם למקרא״ (ברא׳ א א) מה שהעיר ע״ז מדוע יחסו השם ״ראש״ לע״ז, והדרוש ארוך ונכבד מאד למעיינים שם.
- בג׳ (שבת סג א) כי הפשט לא ישתנה, והביא ראיה מהגוף שילבש בגדים שונים, והוא לא ישתנה כן הפשט לא ישתנה, אעפ״י שידרשו דרשות הרבה עליו.
- מכאן ואילך יצא הח׳ ז״ל להראות כחו בדרש, כי יוכל לדרוש ג״כ ככל הדרשנים כן העיר בהערה (קובץ חכמת הראב״ע) ואנכי בע״ה אראה מקורן שלא דרש הח׳ ז״ל מדעתו הדרשות שהביא.
- הדרש הזה הוא (ב״ר פ׳ א, תנחומא ב ברא׳ אות ה, ויקרא ראש פ׳ יט, מדרש חזית פ׳ ה, פסוק ״ראשו כתם פז״ והקדמות תקוני זהר בכמה מקומות, ובתקונים תיקון כ״ה, אגדת ברא׳ פ״א פש״ז ברא׳ א׳, ועיין רמב״ן (ברא׳ א א) שכתב שהמדרש הזה סתום וחתום מאוד, כי דברים רבים מצאנו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים.
- מלת אחר פה כונתו עוד דרש אחר, וכן כולם.
- נעלם ממני מקום המאמר הזה ולדעתי ירמוז על מה שדרשו ז״ל (ב״ב עה א) אמר רבה א״ר יוחנן עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר, ״יכרו עליו חברים״ (איוב מ ל) ואין כרה אלא סעודה, וכן בפסיקתא רבתא (פסקא אחריתי דסוכות סי׳ לב) ר׳ נחמן ור׳ הונא הכהן ור״י בר שלום, אחד מהם אומר מקישים בצלצלו ואומר כל מי שעשה מצות רגיליות יבוא ויאכל מראשו, וטעמו כטעם הראש על דג שבים טבריא וחבירו אמר וכו׳, ועוד שם יכרו עליו חברים, חבורות חבורות, יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד, יש בעלי אגדה, יש בעלי מצות, יש בעלי מעשים טובים, כל חבורה וחבורה באה ונוטלה חלקה עיי״ש, ואל זה יכול להיות שרמז הח׳ ז״ל, שהעולם נברא על לויתן, והנה בענין הסעודה הזאת רבים האמינוה כפשוטה מאכל ממש ועיין (רמב״ם בפ״ח מה׳ תשובה) שיאמר שחז״ל כינו הטובה הצפונה לצדיקים בלשון סעודה, והראב״ד השיגו עיי״ש, ועיין בס׳ מלחמות השם לרבינו אברהם בן הרמב״ם ז״ל, והנה פי׳ המאמר עפ״י סברה מפני שלא מצאתי מקור המאמר, והריצותי מכתב אל ידידי הרב הגאון המפורסם, בקי עצום בחדרי תורה כ״ש מ׳ מאיר בהגאון מ׳ יוסף ז״ל שהיה אב״ד בסלוצק, ועתה איתן מושבו בעיר ליאחעוויץ שיברר לי מקור המאמר, והשיב לי במכתבו אלי וז״ל ״אשר דרש ממני כבודו הרמה נידון מה שהביא הראב״ע ז״ל בהקדמתו בדרך הד׳, אחר העולם נברא על לויתן וכו׳ יותר ראוי לפרש כוונתו על מה דאיתא בברייתא דמעשה בראשית בתחילתו [והועתקה בסוף ספר רב פעלים] וז״ל כל העולם ת״ק על ת״ק וכו׳, וכל העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו וכו׳ ואותו עמוד וכל העולם כולו עומד על סנפיר אחד של לויתן וכו׳ ויעוי״ש, אמנם שם לא נזכר הפסוק (איוב מ) ובאמת הפסוקים שם באיוב קאי על הבהמות בהררי אלף וכדאיתא (ב״ב עד ב) ועיי״ש, עכ״ל, אח״כ מצאתי במדרש כונן פרק ו וז״ל שם ״יום חמישי נטל הקב״ה אור ומים וברא מהם לויתן ואשתו וכל דגי הים, ותלה כל העולם כולו על סנפירין לויתן״.
- כן הוא (שבת לג ב) אר״י לא ברא הקב״ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר ״והאלהים עשה שייראו מלפניו״ (קהלת ג) וכן הוא (קה״ר פ״ג) אר״י גדולה היא היראה ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה הה״ד ״והאלהים עשה שייראו מלפניו״ (ופי׳ הגרד״ל, אפשר ר״ל הא דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בשביל היראה שנקראת ראשית, כד״א ראשית חכמה יראת אלהים נבראו שמים וארץ) ועיין הקדמת ס׳ הזהר (דף ז ב, יא ב, תיקוני זהר תיקון כח ולג).
- ובקצת ספרים הגי׳ ״וכן הוא אומר״, ועיין (רמב״ן ברא׳ א א) שהביא ג״כ כמה מדרשים מזה הענין, וסיים, ואי אפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק כי יסברו בו סברות אין בהם אמת וכו׳ עיי״ש.
- והוא (ב״ר פ״א, ועיין בפי׳ מהרז״ו הארוך שם, ילקוט רמז ב, ת״ז תיקון יד) וכן במשנת ר״א ר״פ בראשית, בזכות בכורים נברא העולם, היינו בזכות התורה, כי הם לכהנים למען יחזיקו בתורת ד׳, דבכורים היינו תורה, לכן הביאו בחג יום מ״ת, וידידי הרה״ג אשכול המדעים מ׳ יוסף פיימער אב״ד בסלוצק, ביאר דברי הח׳ ז״ל, כי לפנינו איתא במדרש בזה״ל, ר׳ הונא בשם ר׳ מתנה אמר, בזכות ג׳ דברים נברא העולם בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ויליף לכל אחד מקרא, והח׳ ז״ל תפס הדבר האחרון? יש לומר כי מפני זה הקדים הח׳ ז״ל, את המאוחר, בעבור כי הכתוב ראשית בכורי אדמתך וגו׳ הוא מוקדם בקרא (שמות כג יט) מהפסוקים האחרים המורים על חלה ועל מעשר.
- וכן יאמר בס׳ ״האחד״ ״וכל יש עצם וצורה״, רצונו עמידת כל יש וקיומו היא שנים עצם וצורה, ועיין (שמות כה מ) בפי׳ הח׳ ז״ל ובביאורי שם.
- כן הוא (ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א) ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העוה״ז והעוה״ב, וכן הוא (ב״ר פ״א, ילקוט רמז ב, תנחומא ברא׳, ת״ז תיקון כב) ובא״ב דר״ע (ביהמ״ד הוצ׳ יעלניק ח״ג צד 19) למה נברא בבית מפני שאמר הקב״ה שני עולמים אני עתיד לבראות עוה״ז ועוה״ב.
- ויהיה הבי״ת בית, רי״ש אל״ף שי״ן ראש, יו״ד תי״ו ת״י, פי׳ בית ראשון יעמוד ת״י שנים, וכ״כ הציוני בשם ס׳ ישן.
- וכן הוא (פסחים נד א, נדרים לט ב, פדר״א פ״ג, זהר צו לד ב).
- תהו בגי׳ תי״א והבית הראשון עמד ת״י שנים ונחרב בתי״א.
- ובקצת ספרים ״רוח חכמה ובינה שנחה על מפרשי התורה שנמשלת למים״.
- וכן הוא (ת״ז תקונא תלתין נתיב תניינא) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מאי ורוח, אלא בוודאי בזמנא דשכנתא נחתת בגלותא האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא עי״ש כל המאמר, וסיים שם ״ודא איהו רוחא דמשיח״.
- וכן הוא (ת״ז תקונא חד ועשרין) ויקרא אלהים לאור יום, דא ישראל דשלטנותהון יהא לזמנא דפורקנא, ורשיעיא ישתארון בחשוכה הה״ד ״ולחשך קרא לילה״.
- ובקצת ספרים הגי׳ ״דרש אחר״.
- במלת בראשית יש שתי מלות, ברית אש (הקדמת ת״ז ד״ה ״ועוד תקונא ז״, ת״ז תקונא כב, ותקונא כג) אך שם הסבו כוונתם על המילת שהיא מצלת מאור של גהינם.
- ובקצת נוסחאות ״המה״.
- ורי״ר גורס ״מאש״.
- ורי״ר פי׳ שתי מלות ר״ל ״בָרָא שתִי״ וכתב המשכילים על דבר יבינו אשר מלת ״מאש״ הוא נוטריקון ״מאבן שתיה״ וירמוז להכתוב בג׳ (יומא נג ב) במשנה ״אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת״ ושם (דף נד ב) ״תנא שממנה הושתת העולם״, ובפי׳ המשניות להרמב״ם שם כתוב ״ופי׳ שתיה יסוד״ עכ״ל, ומתאים עם הכתוב פה, והוא היסוד, ובלי ספק היה למבראשונה קוים על מלת ״מאש״ להורות היותה נוטריקון ״מאבן שתיה״, אך ברוב הימים נשמטו, ואולי היה כתוב למבראשונה בפירוש ״מאבן שתיה״, כי איה מקום הדרש שהכל התהוה מאש, והוא החומר הראשון, ועי׳ סוכה (דף מט ע״א) תנא דבי ר׳ ישמעאל בראשית אל תקרי בראשית אלא ברא שית ועיי״ש בח״א מהרש״א ונראה דלזה כיון׳ הח׳ ז״ל.
- בראשית ברא שית.
- וכן פי׳ הח׳ ז״ל, (ס׳ האחד) ששה הוא מורכב משלשה, גבולי הגוף הם ג, אורך, רוחב, עומק, מהאורך, יצא פנים ואחור, מהרוחב ימין ושמאל, מהעומק יצא מעלה ומטה, והם ששה, וכן הוא (זהר ברא׳ טו ב) בראשית ברא שית, מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין וכו׳.
- ראשי תיבות מן פסוק הראשון שבתורה יש, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והם עולים במספר כ״ב כמספר האותיות א״ב.
- ר״ל בפסוק הראשון יש ז׳ תיבות כמו ז׳ מלכים, והם קמץ גדול, קמץ קטן, (צירי), פתח גדול, פתח קטן (סגול) חולם, חירק, שורק, והשוא לא נחשב כי הוא משרת.
- וכן יחשוב (הקדמת ת״ז) ד״ה ״קום יחזקאל נביאה״ וכו׳, ושם ד״ה ״דרגא עשיראה״.
- וכן יחשוב (שם) כנגד ז׳ כוכבי לכת, וכנגד חמה ולבנה, כי שם יחשוב ״תשע נקודין דאורייתא״.
- בפ׳ הראשון מן התורה יש כ״ח אותיות.
- הם שבעה כוכבי לכת שאותיותיהם עולה ג״כ למספר כ״ח, ואלו הן, שבתאי, צדק מאדים, חמה נוגה כוכב לבנה.
- יפרש דעת האומר דרך דרש, ודעתו שם אינו כן, וכן יאמר שם (קהלת נ א), ״י״א כי אלה העתים הם כ״ח כנגד צורות וגלגל המזלות, שהלבנה נראית בהם בכל חדש, גם זה הבל״ ועיין בפי׳ (שמות כו ב).
- סוף ספר בראשית מ״ם בתיבת ״מצרים״.
- הוא שם של מ״ב כמנין ב״ם, ובג׳ (קדושין עא א) אמר רב יהודה אמר רב, שם בן מ״ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר וכו׳, (ושם) שם בן שתים עשרה אותיות הי׳ מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים וכו׳, ופי׳ רש״י ז״ל ״שם בן שתים עשרה, ובן ארבעים ושתים לא פרשו לנו״, וכן כתב רב האי גאון בתשובתו לתלמידיה דבי מדרשא דמר רב יעקב ראש כלה ״שם בן מ״ב אותיות אעפ״י שאותיותיו ידועות אין מסרו בהגיונו וקריאתו אלא בקבלה וכו׳, ואנו, אין אנו יודעין האיך קריאתו והגיונו באמונה ולא מסרו בידינו רב מפי רב וכו׳ עיי״ש, ועיין מה שכתב רש״א בחידושי אגדות שם, ובתקונים תקונא רביעאה ״בארבעים ותרין אתוון דשמא מפרש למנדע כל את ואת על תיקוניה וכו׳, ואינון אב״ג ית״צ וכו׳, ודא איהי ״אבא בם (תה׳ קיח יט), והנרבוני בפירושו להמורה (ח״א פ׳ סב) כתב שהם מורים על ר״ת משמות של הקב״ה, ועיין בחוברת כבוד הלבנון (שנה רביעית שבט תרכ״ז) מה׳ אמ״ת שהאריך לבאר הר״ת מזה השם באופן אחר, ועיין מורה בפ׳ ס״א מהחלק הראשון שכתב ״שרק השם יו״ד ה״א וא״ו ה״א, הוא שם המיוחד לו ית׳, ולזה נקרא שם המפורש וכו׳ (ושם) ואין ספק שזה השם העצום אשר לא ידובר בו כמו שידעת אלא במקדש, וכהני השם המקודשים לבד בברכת כהנים, וכהן גדול ביום הצום יורה על ענין אחד״, ושם בפ׳ ס״ב כתב ״גם היה אצלם שם בן י״ב אותיות, והוא בקדושה למטה מזה השם בן ארבע אותיות וכו׳, (ושם) והיה אצלם ג״כ שם בן שתים וארבעים אותיות וכו׳, עוד (שם) ולא נקרא כלל שם בן ארבעים ושתים אותיות זה, ולא שם בן שתים עשרה אותיות שם המפורש, אבל שם המפורש הוא השם המיוחד לו כמו שבארנו״, ושם של ע״ב איננו נזכר בגמרא ומצאנוהו בפסיקתא דר״כ (פ׳ החוד׳ סי׳ יז) ובב״ר פ׳ מד, ויק״ר פ׳ כג ודב״ר פ׳ א, וחזית, שהש״ר פ׳ ״כשושנה בין החוחים״ ילקוט לך רמז עז, ונמצא בפירש״י (סוכה מה א) ד״ה ״אני והו״ ועיין פס״ז (שמות יד כא) והח׳ ז״ל הזכירו בפי׳ (שמות יד יט).
- עיין (תנחומא ב יתרו אות יד, מדרש תהלים ב ס״ח סי׳ י ובהערה לה פסיקתא רבתי ס׳ בחודש השלישי ובהערה שם קסא וקסב, ילקוט המכירי ס״ח סי׳ נא נג):
- סוף כל התורה ״לעיני כל ישראל״ הם אותיות ״לב״, ושלמה ע״ה כללן יחד ״בלב נבון תנוח חכמה״ (משלי יד לג).
- וכן יחשוב (ב״ר פ׳ א) האבות וישראל וביהמ״ק, ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך החמישית ״ומהשם לבדו אירא ולא אשא פנים בתורה, ואזכיר בתחלה בכל פרשה דקדוק כל מלה שיש בהם קשה, ואח״כ אזכיר הפירושים כסדר״.
- ובקצת ספרים ״חכמי המסורת״.
- ובקצת ספרים ״כי הכותב פעם כתוב המלה מלאה מבוארה״.
- ועיין בפירושו (שמות כ, א) בד״ה ״אמר אברהם המחבר״ ושם האריך לבאר כל זאת.
- ובקצת ספרים ״טעמים״.
- פועל העתק מורה על עקירת דבר מיסודו והנחתו במקום אחר, לכן נשתמש על המעתיק דברים מגוף הספר של הכותבם אל ספר אחר ״אשר העתיקו אנשי חזקיהו״ (משלי כה א) ותפס, הח׳ ז״ל לשון הכתוב שם.
- ובקצת ספרים ״לתיקונים״.
- וכן יאמר הח׳ ז״ל על הדרש על נקודות וישקהו (ברא׳ לג ד) ״טוב הוא לעתיקי משדים״.
- כמו (שם יח כב) בפ׳ ואברהם עודנו עומד לפני ד׳, עיין ביאורי שם.
- עיין בס׳ (שפה ברורה יא ב) וכן כתב בס׳ ניסור מורא שער א) ״נם התרגום מועיל אעפ״י שאיננו כולו על דרך פשט״.
- וכן כתב בהקדמתו השניה בדרך הד׳ ״וידענו כי הקל שבקלים ידענו רק תפש דרך דרש בי שבעים פנים לתורה״ ועיין מה שכתב הריק בספי סוף פי׳ למגילת איכה (נדפס באניות יש״ר ה״ב צד 61).
- עיין בפי׳ רש״י שם.
- עיין ברש״י שם וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך הד׳ ״גם נאמר בדברי המתרגם התורה בארמית במו ״וברוח אפיך נערמו״ (שמות טו ח) (ת״א ״ובמימר פומך חכימו מיא״) שתרגם כמו וברוח פיך, ופשוטו שהוא כמו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט) וככה ״נערמו מים״ שהוא מגזרת ״ערמת חטים״ (ש״ה ז ג) (וכן פי שם הח׳ ז״ל) והוא תרגמו כמו ״מפר מחשבות ערומים״ (איוב ה יב) (מענין חכמה כי תרגם ״חכימו מיא״) גם ״בני אתונו״ כנה אותו מבנין, שער האיתון, (יחז׳ מ טו) גם ותשב באיתן (ברא׳, מט כד,) מגזרת תשובה (ופי׳ ותשב נבואתו, כי כן ת״א ״ותבת בהון נביאותיה״) ומלת באיתן באותם, גם נביאותו בהפוך האותיות (כי היפך האותיות של מלת ״באיתן״ הוא ״נביאת״.
- כמו בפי׳ (שמות יג ט) על הפ׳ ״והיה לך לאות על ידך״ וכתב הח׳ ז״ל שם ״יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון על דרך ״כי לוית הן הם לראשך וענקים לגרגרותיך״ (משלי א) גם ״וקשרתם לאות על ידיך״ (דבר׳ ו ח) כמו ״קשרם על לבך תמיד״ (משלי ו כא), נם ״וכתבתם על מזוזות ביתיך״ (דבר׳ ו ט) כמו ״כתבם על לוח לבך״ (משלי ג ג) ומהו שיהיה לאות ולזכרון שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ד׳ ממצרים, ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מידי פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת״ וכן בפירושו (במד׳ טו לח) אחרי אשר יביא הפי׳ הראשון שנראה כי פי׳ ״על כנפי בגדיהם״ על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה, הנה הוא כדמות כנף, יביא בפ׳ לט שם וז״ל, ״והפי׳ השני כאשר העתיקו חז״ל, ובעבור שיש עדים נאמנים על הפי׳ השני בטל הראשון.
- וכן יאמר בהקדמתו השניה בדרך החמישית, ״רק במצות ובחקים אסמוך על קדמונינו, וכפי דבריהם אתקן דקדוק לשוננו, וחלילה לי מחטא לקוני, לשלוח יד לשוני נגד הרבים ונכבדים בחכמתם ומעשיהם, מכל חכמי הדורות הבאים אחריהם, כי כל חוטאם חומס נפשו, והיוצא מדבריהם החוצה דמו בראשו, והוא יבדל מקהל דגולה, וירד חי שאולה, רק בכתוב שאין שם מצוה אזכיר הפירושים הנבונים, שהם לראשונים או לאחרונים״.
- ובקצת ספרים ״הכתובים״, וכן כתב בס׳ העבור (סוד העבור) ״והאומרים כי המעתיקים הוסיפו וגרעו, כן יוכל הטוען לומר, כי כל התורה מידם קבלנוה״, וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער ב׳) ״כי כל המצות מיד האבות קבלנום, ואין הפרש בדברי המצות בין דבריהם ובין דברי תורה, כי גם הם נתונים לנו, והם קבלו מאבותם, ואבותם מהנביאים, והכל מפי ד׳ ביד משה״.
- וע״ז כתב ר״מ ראנדענער (אגרת יש״ר ה״ב מכתב ל׳) ״ולא למראית עין בלבד כתב כן בראש ספרו, כדי לגנוב לב הפרושים, רק בתם לבבו ובנקיון כפיו התוה והודיע אמונתו לעיני כל ישראל כאשר יחזו משרים כל המעיינים בספרו״, וכן הגאון מ׳ שלמה יהודה ליב ראפפארט (אגרות שי״ר מכתב א׳) במכתבו לשד״ל יאמר וז״ל ״ואשר לא שונא להראב״ע מתמול שלשום וקורא הקדמתו לפירוש התורה ימצא שם כל מחשבותיו ודעותיו גלויות ומבוארות בדרכי פירושי הכתובים והשתמש באגדות, ולא יוכל עליו לאמר עוד כי הוא מדבר בלב ולב״, (ושם) ״הרמב״ם וגם הראב״ע ושאר החוקרים מישראל, אנשים צנועים מאוד בלשונם בעלי מוסר השכל בדבור ובמעשה, רחוקים מאוד מכל אומר בלתי טהור״.
- הנקרא אצל בעלי מלאכת השיר ״שיר משובה״, אם סופי החרוז משתוות בשתי אותיות, הוא ״שיר ראוי״ ובשלש אותיות הוא ״שיר משובה״ כמו שנמצא בלשון החידה מהח׳ ז״ל.
- התנועה כשהיא בלי שוא נע מחובר אליה, היא הברה ערומה (זילבע).
- וכשמחובר אליה שוא נע קראוה יתד, כמו בני שמור לך דברי ג׳ מלות הראשונות הן יתידות, והאחרונה מרכבת מיתד והברה, והשיר השקול על יתידות ותנועות נקרא להם ״שיר מָרְכָב״.
- החלק הראשון מהבית הנקרא ״דלת״.
- וגבול החלק האחרון ממנו נקרא ״סוגר״.
- והענין הכולל רעיון שלם נקרא ״בית״.
- ענינו מליצה מחודדת ונסתרת, ושם ״חוד״ להוראת החדה הוא מענין חדוד, והוא ענין מסופק וסתום שנותנין לאדם שיתיר אותו ויכוין אל האמת, ונקרא חידה, ע״ש החדוד השבלי, שהרוצה להגיד אותו, צריך לחדד את שכלו, וזה שמנסין את האדם בחידות, הוא כדי לחדד שכלו שצריך שיתאמץ בהגדת החידה, או ג״כ לראות אם שכלו מחודד כשהגיד וכיון אל האמת, וממנו הושאל לכל דבר סתום בלתי מפורש לקרותו חידה, כמו ״ומראה ולא בחידות״ (במד׳ יב ח) ״אביעה חדות״ (תה׳ עח ב) ויש חידות המכוסים ואינם מובנים עד שיפורש, וכן בהפי׳ המיוחס להח׳ ז״ל (משלי א ו) על ״דברי חכמים וחידותם״ ״חידה דבר מכוסה ואינו מובן עד שיפורש״ וכן יסיים פה ״כי בל חכמי לב להגידה לאו״, ועיין עוד ביאור השם ״חידה״ (הכרמל שנה ראשונה שבט מרח״י ק״ב).
- יש גירסאות שונות פה, ״י״ג ידידים״, וי״ג ״חכמים״, ופי׳ שמעו הבינו, וכן ״תשמע חלום לפתור אותו״ (ברא׳ מא טו) ״לב שומע״ (מ״א ג ט) ״שמענה ואתה דע לך״ (איוב ה כז), וכפי הגי׳ ״נבונים״ דעתו מפני שנכון גדול מחכם, ע״כ יאמר, אליכם אישים הנבונים אקרא.
- גם לא לכל הנבונים כי אם להנבחרים והנפלאים שבהם.
- ענינו הכרה והשגה.
- ביאור החדה יקרא בלשון הקדש הגדה כמו שביאר החלום יקרא פתרון, וכדכתיב ״ולא יכלו להגיד החדה״ (שופ׳ יד יד).
- מלת אב, ואדון, ואיש, ובעל, וראש, הם קרובים בטעם, והם כמו יסוד ועיקר הדבר.
- יאמר שהכח, הדבור, שהוא עיקר ויסוד האדם הנוצר מן האדמה.
- הוא הכח שנתן למין האדם להוציא במוצאות שלו, כי כח הדבור הוא עיקר גדר האדם.
- הן אותיות אהוי, ומפני שהם שוים קראם אחים, ואמר ״האחים״ בה״א הדעת פי׳ שהם נודעים במדת האחוה ע״י סגולתם לכל קורא במקראי קדש, כמ״ש הח׳ ז״ל בסמוך, ״בקשו מעל ספר ד׳ וקראו״ וכו׳, גם ירמוז בה״א הידיעה שרק הם לבדם, הם האחים הגמורים, והאחרים אף שנראה בצד מה שהם אחים, אינם אחים גמורים כמו אלה שיש להם הסגולות כולם, ובלוית חן הגי׳ ״באדמה הוליד אב אחד ארבעה אחים״.
- פי׳ שאינן מקבלים דגש הנקרא כבד.
- ובפ״ד הגי׳ ״ולא״.
- פי׳ שאינן מקבלים רפוים, ר״ל אה מאותיות אהוי הם בטבעם כמו אה מאותיות אהחער שאינן מקבלים דגש, גם וי מאותיות אהוי אעפ״י שהן לפעמים בלי דגש, עכ״ז אינם רפוים, לפי שהם מאותיות שם שקץ נוזלים שאינן באים רפוים לעולם, והח׳ ר״ג לעטעריס לא כן דעתו בזה, וכתב ״רבים השתבשו בפי׳ מלת האלה, כי יחשבו שכיון בזה שאין באותיות אהוי לא דגש קל ודלא דגש חזק, וזה איננו כי הוי״ו והיו״ד נמצאו לאלפים דגושים, כמו שם חוה, יחוה דעת (תה׳ יט ג) תלמיה רוה (שם סה, יא), וגם היו״ד במלת היום, והיו״ד הראשונה במלת חיים ודומיהם, גם הה״א הגם שאיננה מקבלת דגש היא מקבלת מה שקשה וכבד יותר מהדגש, והיא המפיק, גם האל״ף אף שגם היא איננה מקבלת דגש, עכ״ז תמצא במסורה ד׳ אלפין דגושים (בסוף מקץ) ״ויביאו את המנחה״ (ובפ׳ אמור) ״ממושבותיכם תביאו״, (ובאיוב לג כא) ושפו עצמותיו לא ראו, (ובעזרא ח יח) ״ויבואו לנו״, הנה עיניכם רואות שלא כיונו האמת וכו׳ ויפרש, כי אותיות אהוי יש להם סגולות רבות המורות עליהם שהם כולם כאחד שוים, הא) שהם קלים במבטא זה כמו זה יותר מכל האותיות עד שכמעט לפעמים אינם נרגשים אם נכתבו אם לא, הב) ע״י שהם קלים לפעמים נוספים במכתב, כמו ״לא תאסיפון (שמות ה ז), הג) לפעמים חם נעדרות מהמכתב כמו מזה (שם ד ב) שהוא כמו מה זה, והוי״ו והיו״ד יש מהם נעדרים למאות ולאלפים, הד) שהם לבדם נחים ונסתרים, הה) שהם מתחלפים זה בזה, ויש עוד סגולות שהן רק באותיות אהוי לבדנה, ולא בשאר האותיות, עיין (שמות ג טו) בפי׳ הח׳ ז״ל, והטעם מבואר מפני שהם קלים במבטא יותר מכל האותיות עד שכמעט אינם נרגשים אם נכתבו ואם לא נכתבו, ע״כ יש להם לבדם הסגולות האלה, והנה לפי זה פי׳ אלה לבדם הם האחים, לא הכבדים על הלשון ולא הקלים, גם לא היבשים והלחים, כי אין לכולם הסגולות האלה כנזכר.
- גם הקדים זה לבל יחשוב איש שהכונה על ד׳ יסודות אש, רוח, מים, עפר, שהמים ועפר הם הכבדים, והאש והרוח הם הקלים, כן האש והעפר הם יבישים, והמים והרוח לחים, והח׳ ר״ג לעטעריס יפרש, יבשים ולחים לא אותיות בומ״פ שהם נדברים בשפתים יבשות והרבות שאין בהם ריר שתחת הלשון, גם לא הלחים האותיות שהם בשאר המוצאות שהם נאמרים בלשון ובחיך ובשניים והגרון שיש בהם הריר שתחת הלשון, ע״כ יכנה אותם לחים, ובדרך כלל אומר, אין שום סגולה באותיות שתוליד האחוה ביניהם, כי אם סגולת הנחות, שהסגולה הזאת היא במקור ויסוד לשאר הסגולות שחשבתי למעלה.
- בפ״ד הגי׳ ״ירימון״ ובלוית חן הגי׳ ירומון״.
- ר״ל באותיות אהו״י ירוצון תנועותיהם, והח׳ ז״ל קורא לתנועות אופנים וגלגלים כי כמו שהאופנים מנהיגים את העגלה, כן התנועות מנהיגות ומניעות את האותיות, כי כל מרוצתן ע״י התנועות המושכות אחריהן אהוי, כי כל ת״ג מושכות אחריהן אחת מן אותיות אהוי השוה עמה במוצא, ר״ל הקמץ מושכת אחריה אל״ף או ה״א, חירק וצירי מושכות יו״ד, וחולם ושורק מושכות וי״ו.
- ובפ״ד הגי׳ ״ונחים״ ר״ל הם עצמם אותיות אֹהוי לפעמים נחים ונסתרים, ואינם נרגשים במבטא, האל״ף תנוח אחרי כל חמש התנועות הגדולות, בין בתוך המלה ובין בסופה, הה״א תנוח בסוף המלה אחרי קמץ צירי חולם, וגם אחרי סגל שיש בה נגינה, וי״ו תנוח אחרי חולם ושורק, יו״ד אחרי צירי וחירק.
- כמ״ש ״והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק״ (יחז׳ א יד), ופי׳ ברק, כי הברק רץ מהרה ויתראה לעין, ושב ומתכנס מהרה, עד שכמעט תשיגנו הראות ברוצו ושובו.
- ודימה הח׳ זיל אותיות אהוי להם, כי פעמים יסתרו, גם פעמים יראו, נראים ונרגשים במבטא.
- וכן כתב הח׳ ז״ל (קהלת יב ה) כי לא יתחלף אות באות חוץ מאותיות יהוא בעבור שהם נראים פעמים ונעלמים, ושם (ט יא) דע שאין בלה״ק אות מתהפך ומתחלף ומבולע ונוסף ונעדר כי אם אותיות אהו״י, ועיין בס׳ צחות בראשו, שמדמה השבעה מלבים לשבעה כוכבי לכת שהם שצ״ם חנכ״ל, ושני המאורות הגדולים וכו׳, ושני המאורות הגדולים, מהם, הם חמה ולבנה, וחמשת המשרתים, גם הטעמים שנים עשר כנגד חלקי גלגל המזלות, ועפי״ז אפרש ״בם דמות ארבע החיות״, כי לאלה אותיות הד׳ ימצא דמות הגלגלים או הכוכבים, הנקראים חיות, כי כמו שאלה יסתרו פעם, וזה בהיותם תחת האופק, ויראו פעם, וזה בהיותם על האופק, כן הענין באותיות אהו״י כי פעמים יראו בקריאה ופעמים יעלמו.
- אחר שהניח מה שיכלול ד׳ אותיות אחרי מהשמוש בלשון, לקח לבאר, מה שייוחד בו אחת אחת מהנה כדי שיתבאר בו המכוון בחידה, וביאר זה בארבעה דרכים, האחד מצד שמותיהם, וזה בחרוז הזה ״ראתה עינכם״, הב׳) מצד שמושם בלשון וזה בחרוז ״זכר ונקבה״, הג׳) מצד המספר, וזה בחרוז ״מספר הריבוע״, הד׳) מצד תמונתו וזה בחרוז ״ראש-ורגל״.
- כאילו אמר ״ראתה עינכם מה נורא דברי עת נראה כי בכורם״, גם יש לפרש ״עת נראָה״ על אותיות אהו״י כי נראים ולא נרגשים במבטא, פי׳ נראים לעין ונחים.
- בשלשה תיבות ״דברי מה נורא״ תמצא בו הד׳ אותיות אהו״י הנחים ונסתרים יו״ד בדברי, ה״א מה האל״ף והוי״ו נו׳ר׳א, ובקובץ הגי׳ ״דברם״ וסובב על הד׳ אחים שזכר מקודם.
- ר״ל חלק רב, כי האל״ף במלואו מספרו קי״א שהוא רב ממספר הו״י במלואם העולה יחד ל״ח, וסימנו אי״ק בכ״ר, ר״ל הבכור הוא אל״ף מספרו אי״ק, וכן אל״ף ראשית האחדים, יו״ד ראשית העשרות, קו״ף ראשית המאות, וכן אל״ף ראשית האלפים, או כי האל״ף הוא בכור וראש לכל שאר האותיות מאל״ף בי״ת.
- ובלוית הן הגי׳ ״שם גדול״, ופי׳ כי האל״ף לקח שם גדול מהג׳ כי בקריאתו שתי תנועות באל״ף ולמ״ד, מה שאין כן בהו״י כי אין בשם כל אחד, כי אם תנועה אחת.
- וכן כתב בס׳ צחות, והנה מצאנו האל״ף שיבוא נח נעלם אחר כל תנועה, ע״כ הושם בראש האותיות, וטעם אחר, כי האל״ף הוא סי׳ המדבר, והנה ראוי להיותו ראש לכל האותיות.
- כי ה״א במלואו ה״א הרי אל״ף נוסף.
- כי האל״ף הנוספת על הה״א היא נסתרת בקריאה, וי״ג ״גם שמו נוסף ונסתר קורא״, ור״ג לעטעריס פי׳ כי יש עוד רמז בדבריו אלה, כי הברת אות ה״א היא באה מעומק הריאה דרך הגרון, וזהו רק בתחלת הברתה, אך לא תוכל לעמוד כן בהברתה העמוקה, ע״כ בסוף הברתה נעשית קלה ונחה מאשר היתה בתחלה, וההברה הקלה הזאת, אשר בסופה היא בעצמה הברת האל״ף, ע״כ כתב גם שמו וכו׳ ובסתר נקרא, כלומר לא בלבד בשמה נוסף האל״ף, כ״א גם בקריאה כאשר אמרתי, כי סוף הברת הה״א היא הברת האל״ף.
- השלישי מאותיות אהו״י הוא ו״ובמלואו, והוא כפול בשני ווי״ן.
- החכמים הם בעלי לשה״ק, וקראם חכמים להיישיר היתידות, והמה קראו ו״ו לא כיש שקוראים וי״ו או וא״ו.
- הרביעי מאותיות אהו״י הוא יו״ד, ויו״ד במלואו מספרו עשרים הוא ג״כ כפול.
- הח׳ ז״ל קורא למספר משקל וכן לקמן.
- וי״ג ״הרביעי במשקל כפול מצאו״ כי ו׳ ד׳, שוה במשקל עם אות יו״ד לבדו.
- עתה מדבר מצד שימושה, ויאמר הבכור, ר״ל האל״ף מאותיות אהו״י הוא הבכור.
- כי הוא ישמש בעתידים למדבר בעדו ולמדברת בעדה, כי הוא שוה לזכר ונקבה, כשבא בתחלת התיבה, למשל אלךְ אעשה אדבר.
- הה״א שהוא שני לאותיות אהוי.
- משמש בל״נ כשהוא בסוף התיבה, כי היא תורה תמיד על סימן הנקבה בכנוים שפחתה אמתה והדומה לזה, ובשמות נערה, בתולה, תקומה, תנופה.
- אות וי״ו שהוא שלישי לאותיות אהו״י.
- י״ג ״ונודַע״ ובקובץ הגי׳ ״יְדַעְתו״ וכן הוא בחומשי רש״נ.
- הוי״ו משמש בסוף לזכר כמו ״אותו״ ״לו״ ״דברו״, ודומיהן.
- וי״ג ״אם פני רביעי בזכר.
- יו״ד שהוא הרביעי מאותיות אהוי, ויאמר את פני הרביעי ר״ל בראש התיבה.
- היו״ד ישמש לפני השרש בעתיד נסתר ליחיד ורבים כמו יִרְאֶה, יִרְאוּ.
- היו״ד משמש אחר השרש לנקבה נוכחת כמו ״רְאִי״ ״דְעִי״.
- כנוי לחכמים המתוכחים ע״ד הפתרון, והוא לשון מדיינים אלו עם אלו, זה מפרש כן וזה מפרש בענין אחר.
- לשון הפ׳ (יואל ד יא) ״עושו ובאו״, ופי׳ שם הח׳ ז״ל ״התקבצו, ומגזרת עיש שהם ז׳ כוכבים לעולם לא יתפרדו״ וכן פי׳ הרד״ק שם, הקבצו מן עש כסיל וכימה, שהוא חיבור כוכבים, וי״ג פה ״עוצו״.
- פי׳ פתרון לחידתי והח׳ פריפאט דוראן גורס ״כל מדנים עושו באו אל תמצאו״, פי׳ יאמר שאלו יתקבצו כולם לא ימצאו סוד אלו האחים, ואמר מדנים, ודעתו הישמעאלים, כי השמוש באותיות אהו״י אצל הישמעאלים מתחלף לשמוש לה״ק, ואין ענינם בהם כענין הישראלים ולכן אמר שאם תשאלו סוד אלו האחים למלך ישראל לא תחטאו אז בהשגת הנרצה בהם, ורמז במלך ישראל ליהוא בן נמשי, ובשמו נמצאו אלה הד׳ אחים.
- הוא יהוא בן נמשי מלך ישראל, כי אותיות יהוא הם אותיות אהוי וכן כתב הח׳ ז״ל (במד׳ יא יא) על הפ׳ ״ולמה לא מצאתי חן בעיניך״ וז״ל ״ומלת, מצתי, חסרת אל״ף ורבים כמוהם, כי אין תימה לחסרון המלך יהו״א״.
- כמו ״והייתי אני ושלמה בני חטאים״ (מ״א א כא), או היא מלשון ״ולא יחטיא״ (שופ׳ כ טז) ופי׳ לא תחטאו אז בהשגת הנרצה בהם, ורנ״ק פי׳ הביאו הח׳ ר״נ לעטעריס, מדינים עושו ובואו אם תרצו למצוא את חידתי, מהרו ובואו אל מלכי מדין ששמותם אוי ורקם וצור וגו׳ ואולי תמצאו, כלומר תמצאם אבל לא כלום וגם יתכן כי ואלי רמז לאותיות לְאֶוִי תמצאו) אבל אם תשאלו את יהוא מלך ישראל לבלתי תחטאו, לא יחסר מאומה, כלומר תמצאם כולם, כי אותיות יהוא הם אותיות אהו״י.
- עתה בא לדבר מצד התנועות, והבכור הוא האל״ף מאותיות אהוי (עיין למעלה הערה 28).
- מלת שכן, ונח, שניהם טעם אחד להם.
- הח׳ ז״ל קורא לתנועות גלגלים (עיין למעלה הערה 14).
- פי׳.האל״ף שהוא בכור וראשן לאותוות אהוי, גם לכל האותיות כולם, באה נח אחר כל הששה תנועות ומה שיחשוב רק ששה, הלא שבעה מלכים יש, והם קמץ, צירי, חירק, חולם, שורק, פתח, סגול, כתב הח׳ פריפוט דוראן י״ל שהוציא הקמץ מן הכלל, לפי שאות האל״ף היא מיוחדת לתנועת הקמץ וכן כתב הח׳ ז״ל בס׳ צחות ואפשר שלא הזכיר שבעה בעבור השורק אשר לא ימצא נחה האל״ף אתו בכתוב כ״א מעט ובזרות, ולא תצדק בו תיבת שוכן, כי לא יקרא שוכן על רגע אחד, ויש חושבין במספר ששה החמשה תנועות גדולות, קמץ, צירי, חירק, חולם, שורק, וגם השוא, כמו חטְא וירְא.
- פי׳ האות ה״א היא השני מאותיות אהוי.
- הה״א תנוח בסוף המלה, אחרי קמץ כמו עָשָׂה, גָלָה, אחרי צירי, כמו, מחזֵה, אחרי חולם, כמו פרעה, ואם ינוח אחרי סגול, רק אם יהיה בה נגינה, כמו עושֶׂה, קונֶה, לפי שהנגינה מעלה את הת״ק למדרגת הת״ג, אבל אחרי חירק ושורק לא תנוח הה״א לעולם בסוף, ועיין (שמות ג טו) ששם יחשוב הה״א נחה גם אחרי שורק ״לא יקרחה קרחה״ (ויקרא כא ה) וע״ז כתב הח׳ ר״ג לעטערס שהטעם בזה מפני שהה״א הזאת היא ״מהכתובין ולא קריין, ואין מביאין מזה ראיה כי המסורה אמרה יקרחו קרי, ואפשר לפרש עוד, כי הה״א נמצא ג׳ פעמים בתנ״ך, בתורה, הֵא לכם זרע (ברא׳ מז כג) בנביאים ״הֵא דרכך בראש״ (יחז׳ טז מג), בכתובים ״הא כדי פרזלא״ (דניאל ב מג).
- וי״ג ״משכיות שנים שנים״, ובקובץ ״משכנות שנים בשנים״, פי׳ הוי״ו והיו״ד שניהם לא באו נחים, כי אם כל אחד אחר שתי תנועות ראשיות, הוי״ו באה נחה רק אחרי שורק וחולם, לפי שהם ממוצא אחד. כמו קוּם שׁוֹר, והיו״ד באה נחה רק אחר שתי תנועות ראשיות, אחר צירי וחירק, לפי שהם ממוצא אחד כמו בְּנֵי יעקב, שמע בְנִי, רק בכנוי הרבים בָנָיו, בָנֶיךָ, שתנוח אחרי קמץ וסגל שלא כמנהג.
- וי״מ הוי״ו והיו״ד שוכנים באל״ף ה״א, כי האל״ף צורתו א יו״ד למעלה ויו״ד למטה וי״ו באמצע, וכן ה״א מחובר מן דו או די כמ״ש בסמוך שתי צורות לשני.
- השם ״דבה״, הוא כלל דבורים נדברים בלחישה והתיחד להודעת דברים שהי׳ נעלמים ולא נתפרסמו, ״ודבתך לא תשוב״ (משלי כה יו״ד) מוסב על האמור לפניו ״וסוד אחר אל תגל״ וכן בפי׳ המיוחס להח׳ ז״ל שם ״ודבת הסוד שגלות לא תשוב״, וכן דעתו פה מה שיאמר ודבתם על דבת הסוד מהאותיות.
- פי׳ שהוי״ו והיו״ד כל אחד מהם אינו נכנס במחיצת חבירו, כאלו נפלה שנאה ביניהם מצד הדבה וקשה שהוציאו זה על זה, גם אפשר לפרש ודבתם קשה, כי יש הפרש בין שנים הראשונים מאותיות אהו״י לשנים האחרונים, כי הראשונים שהם האל״ף והה״א, הם אינם נרגשים כלל, אם נכתבים ואם לא נכתבים, אך שנים האחרונים, הם נרגשים מעט מהראשונים, כי כן טבע הברתם, ולזה אמר ודבתם קשה כלומר שהם קשים ונרגשים מעט יותר מהראשונים, וכמו כן קשים המה במבטא יותר מן הראשונים, כי האל״ף והה״א ממוצא הגרון, והוי״ו מהשפה והיו״ד מהחיך.
- וי״ג ״בקשו זאת״.
- ר״ל בבראשית שכתוב בו ״זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים״ (ברא׳ ה א).
- ר״ל בפסוק ויברא אלהים את האדם (שם א כז) גם בפסוק וייצר ה׳ אלהים את האדם (שם ב ז) הם אותיות אהוי.
- או פי׳ שביום הששי שנברא אדם וחוה נולדו גם קין והבל כמאמרם ז״ל (סנהד׳ לח ב פדר״א פ׳ יא ב״ר פ׳ כד) ״בשעה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה״, ותמצא בשמותם, אדם, חוה, קין, הבל, אותיות אהוי, והח׳ פרופיית דוראן גורס ״ביום ברוא אדם ארבעת אלה נבראו״, ופי׳ כי אלה הד׳ אחים נבראו ביום ברוא אדם כי הוא המדבר בדבור החצוני מבין שאר החיים, ואפשר שרמז לאדם הראשון, כי הוא אשר הניח הלשון תחלה, ודעת הח׳ ז״ל כדעת רז״ל, שהעולם נברא בלה״ק וכשם שהעולם נברא בלה״ק כך נתנה התורה בלה״ק (ב״ר פ׳ יח).
- אח״כ ביאר אלה האחים מצד המספר.
- ר״ל הרביעי שהוא יו״ד, וי״ג מספר רביעי, ובקובץ ״רובע״.
- ר״ל יש לו יתרון על אחיו הוי״ו במספר ד׳.
- כמו השני שהוא הה״א.
- שהוא האל״ף, פי׳ כמו שהה״א יש לו ג״כ יתרון במספר ד׳ על אחיו האל״ף.
- ודבר זה יהי׳ לך לזכרון למצוא חידתי.
- וי״ג ״שני תיכונים״ פי׳ הה״א והוי״ו שהם האמצעיים באותיות אהוי.
- פי׳ הה״א והוי״ו מספרם י״א כמו האלף שהוא הראשון עם היו״ד שהוא האחרון שמספרם ג״כ י״א.
- הח׳ ז״ל יכנה לחשבון הגימטריא בלשונות שונות כמו מספר, סוד, משקל.
- ר״ל אותיות אהוי שמספרם כ״ב.
- אם תשקול את הארבעה אותיות במשקל המאזנים שהוא חשבון הגימטריא.
- שני הכפי״ן כ״ף ״בהם״, וכ״ף ״וכמו״, הם ע״ד כמונו כמוך, כעמי כעמך, ופי׳ האותיות אהוי אשר ישאו יהי׳ כמו האותיות הנשואים, והנשואים כמו אשר ישאו אותם, וכאלו נכתב הנושאים כנשואים, והנשואים כנושאים.
- הח׳ ז״ל קורא להאותיות נשואים, מפני שהתנועות נושאים אותם.
- וכוונתו שאותיות אהוי עולים כ״ב במספר כל אותיות א״ב שהם ג״כ כ״ב, וכן כתב הח׳ ז״ל בפי׳ (שמות ג טו) ״והנה אלה הארבעה המספרים (פי׳ אותיות אהוי הם היקרים ומספרם שנים ועשרים כמספר כל האותיות ואל תחשוב הכפולים (הם אותיות מנצפ״ך) כי הם בעצמם, רק מה שהי׳ ברוחב השיבו באורך״.
- עתה יורה אותנו הח׳ ז״ל טעם שמות ארבעה אותיות אהוי וצורתם, ועל מה הם מרמזים בשמותם, וגם על מה הם מרמזים. בצורתם, והחל מאות האל״ף, ואמר כי האל״ף יש לו דמיון כדמות ותבנית דומה לדומה מעט לצורת האדם א כלומר אם תפשוט אותו מכפיפתו תמצא ראשו כראש האדם, ורגלו רגל ישרה כרגל האדם.
- חלק הקו האמצעי שהוא בולט אחורי הראש יתאר אותו לזרוע, ולכן אמר וזרוע עם גויה, ולא אמר וזרוע וגויה, להורות כי הזרוע דבוק בקו האמצעי שיתאר אותו בשם גויה.
- להאלף שהוא קדמון, וכן יאמר בס׳ צחות, והנה צורת האלף כגשם בן אדם שיש לו ראש וגוף ויד ורגל״.
- ר״ל לאות הה״א, וי״ג, ״ושתי צורות לשני״ וכן יאמר בס׳ צחות כצורת האותיות ״דע כי כל אות יש לו צורה אחת, והטעם שהיא דבקה (פי׳ שחלקי הצורה הם דבקים זה בזה, ולכן הם צורה אחת) חוץ מהה״א שהיא שתי צורות (פי׳ כי חלקי הה״א הם נפרדים זה מזה, בעבור שהקו השמאלי באורך הוא נפרד מהקו הרחב שהוא למעלה, ומהקו הארוך בצד הימין).
- צורתו כמו אגמון, והוא כלי מתכות קטן כעין מחט כפוף כגומא שע״פ המים, וכן פי׳ הח׳ ז״ל (איוב מ כו) עה״פ ״התשים אגמון באפו״, ״ידוע כמו גומא כמנהג צדי הדגים״, וכן יאמר בס׳ צחות ״גם חכמינו אמרו כי ווי העמודים כצורת וא״ו, והנה הוא כדמות דבק״ (פי׳ הוי״ו דומה בצורתו כדמות דבק הנקרא בל״א (האקען) לתלות בו דבר) וכן כתב בס׳ (יסוד מורא שער י״א (והוי״ו) כדמות ווי העמודים ונכפל להדביק השפתים, וי״ג ״ואחיו כמו אגמון הוא״.
- הוא היו״ד הרביעי מאותיות אהוי.
- נכפף רגלו הקטן כחצי עיגול, וכן יאמר בס׳ השם ״ושמוהו כחצי גלגל״ ובס׳ צחות כתב ״והנה צורת היו״ד כדרך גלגל כי הוא מחבר כל אשר בתוכו, והוא מגזרת וְהַתּוֹדָה השנית (נחמי׳ יב לח) ״שתי תוֹדֹת גדולות״ (שם פ׳ לא)״, ובס׳ יסוד מורא (שער יא) ״ועוד ידוע כי גלגל הרוח והאש אחד, ג״כ גלגל המים והארץ, ומקיפים אותה שמונה גלגלים בראיות גמורות, והנה הכל עשרה, ע״כ צורת יו״ד כדמות קו עגול שהוא מקיף כל אשר בתוכו, ופי׳ קהלה, מגזרת ״והתודה השנית״ ״שתי תודת״, עכ״ל, ולבאר לך כ״ז אביא מה שכתב בעל ס׳ לוית חן ששאל מהחכם הפילוסוף מ׳ יש״ר ע״ז ומה שהשיב לו וז״ל ״ודע עוד כי התבוננתי על מאמר תמוה אשר מצאת בשער י״א, המדבר על צורת יו״ד וראיתי כי אין צורך להסגיר שום מלה בין שני חצאי עגול, גם לא למחוק שום דבר, והכל בא על נכון רק אם נתקן הלשון ככה ״ע״כ צורת יו״ד כדמות קו עגול שהוא מקיף כל אשר בתוכו״, ופי׳ קהלה, מגזרת ״והתודה השנית, שתי תודות״ והא לך פי׳ הדברים, הרב ז״ל טורח להוכיח שאות יו״ד מוכנת להורות על מספר העשרה הן מפאת צורתה הן מפאת שמה, מפאת צורתה כי היא כעין נקודה גסה ועבה ונוכל לדמות אותה הנקודה לקו עגול קטן (וכך היא באמת שאין באמצעיתה מקום פנוי ורק כי הכל מלא בדיו) וזה הקו העגול בא להורות אל הגלגל העליון שהוא מקיף כל אשר בתוכו היינו ט׳ גלגלים האחרים שכללותם עולה אל עשרה, וכן מפאת שמה, אומר הרב ז״ל (צחות שם) כי שם יו״ד בא משרש ״ידה״ שפי׳ לפעמים קיבוץ וקהילות ענינים רבים במקום אחד, ולזה אמר ופירושו קהלה, והביא ראיה מפסוק ״והתודה השנית״ האמור (בנחמי׳ יב לח) גם מפ׳ ותעמודנה שתי התודת (שם פ׳ לא) כי שם תודה הכתוב שם פירושו קבוץ מקהלת משוררים כדעת כל המפרשים (רש״י ורד״ק שרש ידה) ור״ש ן׳ מלך פי׳ כדעת חז״ל (בשבועות טו א) שהם לחמי תודה ור׳ יהודה ור׳ יונה וכן הח׳ ז״ל פי׳ לשון קהלות קהלות) א״כ יו״ד יורה על קבוץ כל עשרת הגלגלים במקום אחד״.
- מספרו של היו״ד הוא יותר מכל שאר אותיות אהו, גם הוא סך מספר שכל המספרים הולכים על אופניו שני עשרות הם עשרים, שלשה עשרות שלשים, וכן עד עשרה עשרות שהם מאה, ועשרה מאות אלף, ועשרת אלפים רבבה, וכן עד אין סוף ע״כ יאמר, והוא בעל המון, פי׳ מספרו מספר רב.
- פי׳ מי שרוצה להבין בחכמה מוכרח לבוא בתחלה בתוך ים המקרא שהוא ים החכמה ולרחוץ במימיה.
- לשון הכתוב ״כי גאו המים מי שחו״ (יחז׳ מז ה), ופי׳ גדלו כ״כ עד שהי׳ מי שחייה, שלא יוכל אדם לעבור בהן, אלא א״כ ישחה עליהם, וכמו כן יאמר פה, שיהי׳ מי חכמת לב שיעור רב, לזיכוך המחשבה והרעיון.
- פי׳ תטהרו, ציוה למעיינים לבל יחפשו דבר בהבנתה עד הטהרם, ויהי׳ שכליהם זך וצח ונקי בדעת העיר בכל זה למה שבחידה מן העומק.