מותר לגלח במועד את השפם והוא מה שבין החוטם לפה על פני כל אורך הפה ולא את כלו אלא אותו חוט הסמוך לפה שמעכב את האכילה בזקן מגודל והוא הנקרא בסוגיא זו שפה ומותר לגלחה אף בתער או במספרים וכל מה שלמעלה מן הפה והוא הנקרא בסוגיא זו הנחה אפי' היו ארוכים כל כך שמעכבים את האכילה אסור ויש מתירין במעכבים ובשפה ר"ל אותו החוט הסמוך לפה אע"פ שאינו מעכב:

וצפרנים מותר ליטלן במועד אפי' בכלי בין של יד בין של רגל וכבר ביארנו שהאשה מעברת שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ובימי אבלו אין מגלחין את השפם כלל אבל צפרנים מותר ליטלם בין של יד בין של רגל אפי' תוך שבעה ודוקא בידו או בשניו אבל בכלי אסור כל שבעה ויש אוסרין כל ל' בכלי וסעד שלהם בבריתא של אבל רבתי שמנאוה עם איסור כבוס באבלות ל' אלמא כל שנאמ' בנטילת צפרנים לאבלות שלשים נאמר:

מי שאין לו אלא חלוק אחד אפי' של צמר אע"פ שכבסו מערב יום טוב מותר לכבסו במועד שכבר חזר ונתלכלך:

כלי פשתן מותר לכבס מהן במועד בכדי מה שצריך לו אפי' נתכבסו מערב יום טוב אפי' במים חמים ויש מי שאוסר בדרך גיהוץ או בנתר ובורית ומכאן נוטים לאיסור גיהוץ זה שנוהגין בו עכשו במי אפר וכן הדברים נראין:

בגדי קטנים אפי' של צמר פירשו בתלמוד המערב שמותר לכבסן ואפי' יש לו מהן הרבה מפני שהם מתלכלכין תמיד: