יש מפרשים כי אמרו דוד על עצמו במלחמת צורריו המעכבים ומאחרים מלכותו ורוב מפרשים הסכימו שהוא נאמר על הגלות ומדבר בלשון יחיד על כלל העם או כאלו כל אחד מהם מדבר על לשון המזמור. ואמ׳ תפלה לעני כי יעטוף ר״ל כאשר יעטוף ר״ל בהעטף לבו ונפשו מרוב צרותיו והוא ענין כעין מחנק מרוב תכיפת הבכי ובלעז אנגויישאר. ויש מפרשים בו ענין כסוי מלשון עטוף המפורסם בדברי רבותי׳ ובלשון המקרא יעטפו בר (מזמר פה יד) המחלצות והמעטפות (ישע׳ ג כב) ור״ל כי המתפלל מרוב צרה מכניע עצמו ומעטף קצתו בקצתו. וישפוך שיחו מוכח על רוב תפלה.

ביום צר לי ר״ל בעת צרותי וכן ביום אקרא.

כי כלו בעשן [ימי] כמו הדבר הנשרף שהוא כלה בעשן כאמרו כלו בעשן כלו (תה׳ לז כ). ואמ׳ שניחרו עצמותיו שהם בתולדתם קרות וזה יקרה בקדחות החדות בהיות כלות רטיבות התולדה. כמוקד נחרו העצים כשיונחו במוקד לשרוף קודם שתגמר שריפתם קצתם כלים בעשן ורובם ניחרים והוא שריפה בלתי גמורה וכמוקד פי׳ על הדליקה לא על הכלים.

הוכה כעשב כלומ׳ כעשב הרטוב שהוכה על יד השמש כן שב לבו שסרה ליחת התולדת מהלב אשר בה תדבק הנפש עם הבשר ויבש ליחו. ויבש לבי בחום הצרות. והוכה בא באות ואו עם הדגש דרך זרות. כי שכחתי מאכול לחמי כלו׳ שתעבתי כל מיני מאכל כמעט שנשכח ממני מאכל וידוע בטבע שהמאכל והמשתה ישיבו הליחות לגוף אשר [יבשוהו] חום הלב וחום האויר המקיפו ולולי זה יפסק הליחות וימות לגמרי.

ואמ׳ מקול אנחתי מקול כמו מחוזק כמו מקול זנותה (ירמ׳ ג ט). דבקה עצמי לבשרי בא הנה בשרי במקום עורי שהעור באדם כמו הבשר ואמר שמרוב דאגתו כחש בשרו עד שדבק עצמו לעורו כענין צפד עורם על עצמם (איכה ד ח)

וקאת וכוס הם עופות שוכנים במדבר ובמקומות החרבים וקולם כקול נהי. וקאת באות התיו בין בסמיכות בין שלא בסמיכו׳ אלא כשהוא סמוך הוא בפתח ובמוכרת הוא בקמץ. ואמ׳ שבהיותו בגלות חושב עצמו כאילו הוא שוכן במדבר וצועק לאנחתו בהפרדו מאחיו

והוא אמרו שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג ונפרד מבן זוגי.

כל היום חרפוני אויבי, עתה יספר צרותיו בגלות והוא שיחרפוהו אויביו תמיד. ומהוללי ר״ל אותם שהם אצלי כהוללים ומשתגעים להפסד אמונתם בי נשבעו כלו׳ כשירצו לקלל את עצמם [אומרים] אהיה כפלו׳ כענין והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישע׳ סה טו) יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה (במדבר ה כא)

ולרוב צרתי לא אטעם את אשר אוכל ואת אשר אשתה אבל היה הלחם אפר ושקוי בבכי מסכתי ושיקויי כתוב בוא״ו וגם הואו מונעת בקריאה דרך זרות אלא שקצת מדקדקים סוברים לקרותה כאילו הוא בשני יודין.

ואמ׳ מפני זעמך וגו׳ כלו׳ בכל זאת אני מתבונן שלא במקרה בא אלי רק מפני זעמך וקצפך לרוב עונותי. כי נשאתני ותשליכני כלו׳ השלכתני בחוזק עד שהגבהתני כדי להפילני בחוזק והמשל כי הרוצה להפיל דבר לארץ מגביהו בחוזק למעלה ואח״כ מפילו.

וגדלה צרתי עד שמעטו ימי כצל נטוי שהשמש בסורו מן המקום הוא נוטה ומותח הצל וכן כי ינטו צללי ערב (ירמ׳ ו ד) ואולי אמ׳ כצל נטוי לומ׳ שכמו שהצל סבתו סור השמש מן המקום כן אסיפת אורי סבתה הסתלק השגחתך ממני. וכעשב איבש פי׳ שהחילוף במהירות כיבוש העשב מהר.

ומכאן הוא מתחיל להתפלל על הגאולה ואמ׳ ואתה ה׳ אשר לעולם תשב וזכרך בפי כל עבדיך להתפלל אליך בכל דור ודור אתה בחסדך קבל תפלתנו

ותקום תרחם ציון ר״ל תתעורר לרחם אותה ולבנותה כי עת לחננה כי בא מועד כלומ׳ כי ארכו לנו הימים והגיע העת אם טובים אנחנו בעיניך. ובאו במלת לחננה שני זרויות א׳ שבאה בסגול החית במקום פתח כי היה ראוי לחננה בפתח כי הוא מקור מן הדגוש וכן שהוקלה הנון מן הדגש כמוהו פן אכלך בדרך (שמות לג ג) שהוא עתיד מן הדגוש. או אולי לחננה מקור מן הקל והיה ראוי לינקד בקמץ חטף ובלא דגש.

ואמ׳ כי רצו עבדיך את אבניה כלומ׳ יכמרו רחמיך על זה כי עבדיך מתאוים לעמוד בין אבניה ועפרה וענין יחוננו מגזר׳ חן כלומ׳ יחשקוהו ויעשוהו מרוב תשוקתם בעלת חן ונוי.

ואמ׳ וייראו גוים כאילו בראותם בנינה. אחר כל הנסים והנפלאות ייראוך כלם הם ומלכיהם בראותם כי לא נכזבה תוחלתנו ובנה ה׳ ציון ונראה בכבודו

ושפנה אל תפלת הערער ר״ל שראה שהיה בגלות כערער בערבה הוא עץ הגדל במדבר בארץ ציה. או פי׳ הנחרב והנשחת מלשון ערו ערו (תה׳ קלז) ערער תתערער (ירמ׳ נא נח) ותפלתם שב אל קבוץ העם וכן דרך הנבואות לדבר פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים.

וזאת הישועה תכתב לדור אחרון כלו׳ שלא יהיה לה הפסק ועם נברא ר״ל ישראל שיהיה אז כאילו נברא מחדש להתחדש נעוריו בשלוותו וכבודו יהלל יה.

כי השקיף ר״ל השגיח ממרום קדשו ומשמים אל ארץ הביט לרחם עלינו. ומה שאחז״ל לא מצינו השקפה לטובה אלא השקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו) זה לא נאמ׳ אלא בתורה.

ואמ׳ לשמוע אנקת אסיר ר״ל ישראל שהוא כאסור בזה הגלות לפתח כלומ׳ לפתח ממאסרם. בני תמותה ר״ל קרובים למות מרוב הצרות.

לבא בציון ולספר בה שם ה׳ בהקבץ עמים יחדו וממלכות לקרוא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם א׳.

ועתה שב להתאונן על צרות הגלות ולהתפלל להסיר מעליו תוקף הצרות ואמ׳ שהאויב בהכירו אותו בגלות מענה כחו בדרך ומקצר ימיו.

ומאשר השי״ת הוא סבת הכל היה מחלה פניו שלא יעלהו בחצי ימיו ר״ל שלא יכריתהו. ואמר בדור דורים שנותיך כלומ׳ אתה שבדור דורים שנותיך יהיו ימי בעיניך כימים אחדים לחמול עליהם שלא לקצרם ואפי׳ אם יהיו קצרים מצד התולדה האריכם כשיעור הראוי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה (איוב מב ב) כי לפנים הארץ יסדת ועשית השמים

והמה יאבדו ואתה תעמוד ר״ל כי בהשחתת מציאותם לא יבטל מציאותך כי אין למציאותך התלות במציאותם כלל. ואמ׳ וכלם כבגד יבלו כלומ׳ ואפי׳ אם יבלו כבגד וכלבוש שאתה פושטו מעליו תחליפם ר״ל תעבירם מכל הויה ויחלופו ר״ל ויעבורו שלא יהא להם שום מציאות. ויש מבעלי הדתות מפרשים אותו כפשוטו שהכל יאבד והשמים והארץ יתבטלו לא תתפרש להם שום הויה והוא ליום הדין כמו שכתבנו קצת דעות בעלי הדתות בחבור הגדול בפ׳ חלק בקונדריס כתב הדת

ואמ׳ ואתה הוא לבדך ששנותיך לא יתמו לכן יהי נא חסדך לנחמני

ובני עבדיך ישכונו בארצם לבטח וזרעם לפניך יכון כימי השמים על הארץ.