למנצח וכו׳. זה המזמור אמרו דוד המלך ע״ה על צרת האויבים והיותו נרדף מהם.

ואמ׳ בך ה׳ חסיתי כלומ׳ ולא אירא מהם אבל אחלה פניך שלא אבוש ממכרי לעולם ולא תכזב תוחלתי אבל בצדקתך ר״ל במדת רחמיך פלטני.

והטה אלי אזנך ר״ל לשמוע תפלתי והצילני מהרה והיה לי לצור מעוז ר״ל שכמו שינצל האדם במבצרים ומצודות מאויביו כן הבטחון בך יהיה לי לצור מעוז ולבית מצודות להושיעני ולשון מצודה היא מגדל חזק.

וכפל ענין באמרו כי סלעי ומצודתי אתה ואחר שכן למען שמך הנודע תנחני ותנהלני במישור בלא פחד.

ותוציאני מרשת זו טמנו לי. אמ׳ תוציאני, אע״פ שהוא לא נלכד ברשתם, מצד מחשבתם כלומר מה שחושבים עלי ללכדני ברשת זו טמנו לי ר״ל בהתנכלותם אשר הם מתנכלים עלי תתפרסם גבורתך עד שיכירו בי מחשבותם ואצא מרשת מחשבתם. ומעוזי בוא״ו עם הדגש.

בידך אפקיד רוחי ואתה תפדה אותי מהם כי אתה ה׳ אל אמת לתת לאיש כדרכיו. ופדית עבר במקום עתיד כלומ׳ תפדה אותי מהם.

ואמ׳ שנאתי השומרים הבלי שוא כלומ׳ הנה שאול העלה המת על יד בעל אוב וכן רבים מהם היו שואלים בענייניהם ובעת צרותיהם למנחשים ולהוברי שמים והם הנקראים שומרי הבלי שוא אבל אני בטחתי בה׳.

ואגיל בחסדך על אשר ראית את עניי וידעת בצרות נפשי ר״ל בצרות של נפשי שהתבוננת בצרתי ופדיתני ממנה.

ולא הסגרתני ביד אויב כמחשבתם אבל העמדת במרחב רגלי לבלתי ירוא מהם כלל.

ואחר שהאריך בבטחונו באל חזר לתפלתו ואמ׳ חנני ה׳ וכו׳. עששה ר״ל נרקבה מלשון יאכלם עש (ישעי׳ נא ח) ויש לפרשו לשון כהות מענין עששית שאין האור מאיר אלא אחר מחיצה. ונפשי ובטני ר״ל שנרקבו מרוב רעב וצמא ואמ׳ נפשי על הנפש המתאוה או אולי רמז על הנפש המשכלת שנכהתה מאור החכמה לטרדותיהם.

והוא אמרו כי כלו ביגון חיי ר״ל בטרדות העולם שהם בודאי יגון הנפש וסבת אבדה וכן שנותי באנחה. ועצמי שהם מוסדות הגוף עששו ר״ל נרקבו.

מכל צוררי הייתי חרפה כלומ׳ כלם מחרפים אותי אין בהם גם אחד מרחם עלי אפי׳ שכני היו מבזים אותי לרוב מה שהיו רואים מחרפתי וגם מיודעי בראותם צרתי היו מתפחדים עלי ואותם מיודעים שהיו רואים אותי בחוץ בורח נדדו ממני ולא היו רוצים להתחבר עמי כי היו חושבים עלי שאספה בידם כרגע עד שנתיאשו ממני.

ונשכחתי כמת מלב שהקרובים מתנחמים עלי וכן ככלי אבד שהבעלים מתיאשים ממני.

כי שמעתי דבת רבים שהיו מביאים ממני אל שאול להתנכל עלי להרגני עד שהיה לי מגור מסביב ר״ל מכל צד ומכל פנה בהוסדם יחד עלי ר״ל בהתיעצם יחד עלי וחשבו לקחת נפשי.

ואני עליך בטחתי ואמרתי אלהי אתה כלומ׳ שלא מעדו קרסולי מתורתך.

בידך עתותי כלומ׳ כל רגעי וכל ימי זמני בידך ואע״פ שהארכתי ימים בצרותי איני מתיאש מן הישועה כי העתים בידך לשנותם לרצונך ולכן הצילני וכו׳.

האירה פניך אל עבדך משל כלומ׳ שתביט בי בעין החמלה ולשון האירה פניך נאמ׳ דרך צחות כאדם שמראה פנים צהובות למי שלבו חפץ בו.

ואל אבושה משברי כאשר קראתיך אבל יבושו רשעים משברם ותקותם עלי. וידמו לשאול ר״ל יכרתו בגיהנם מלשון אשר כלנו ואשר דמה לנו (ש״ה כא ה) או יכרתו מחייהם לרדת בקבר. ויש לפרש ידמו כמו יחרישו כלומ׳ שהמייתם תאלם מצד מותם ורדתם בקבר.

והוא אמרו תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ר״ל דבור קשה וחזק בגאוה ובוז ללכדני על שרואים אותי בזוי ביניהם.

ואתה ה׳ אע״פ שתעמידני בשפלותי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וטובך שמור להם נגד בני אדם ר״ל על כרחם או פירושו לעין כל.

תסתירם בסתר פניך כלומ׳ שתחסה עליהם בצל חסדיך מרכסי איש ר״ל גאות בני אדם ותצפנם בסוכת רחמיך מריב לשונות ומדבר גאוה ובוז.

ולהתאמתות נבואתו אמ׳ כאלו נתקיים דברו ברוך ה׳ אשר הפליא חסדו לי בעיר מצור כלומ׳ כשהייתי נחפז ללכת ולברוח.

נגרזתי מנגד עיניך ר״ל נגרזתי כלומ׳ שהייתי חושב שאברח נפשי ותקותי אכן שמעת קול תחנוני בשועי אליך.

ואמ׳ על זה אהבו את ה׳ כל חסידיו כי אמונים נוצר ה׳ כלומ׳ הנאמנים בבריתו ובאהבתו והוא נוצרם לרגעים ומשלם על יתר עושה גאוה ר״ל על רוב גאותם.

חזקו ויאמץ לבבכם וכו׳ כלומ׳ חזקו בעצמכם אתם המיחלים לה׳ והוא יאמץ לבבכם כי לא יכזיב תוחלת מיחליו. זהו עקר פי׳ המזמור ואיפשר לפרשו על בני הגלות וכמדבר על שם כלם וישובו דברי המזמור כלו יפה על זה כפי לשון המפרש וצחות לשונו.